אם לא יהיה שינוי משמעותי בשעות הקרובות, יוון תגיע מחר לחדלות פרעון. האיום הזה נמצא באוויר כבר מספר שנים אך נראה שכעת הוא כמעט בלתי נמנע. למרות שכל הצדדים מעוניינים להשאיר את יוון בגוש היורו, האירועים המתגלגלים כנראה יצאו משליטה. גם אם תמצא הנוסחה למניעת הקריסה של יוון הסיטואציה כיום, בה כלל הציבור היווני עומד שעות בשמש בתקווה למשוך את כספו מהבנק היוא בלתי נסבלת לכל מדינה מפותחת.

יש במשבר היווני כמה לקחים חשובים שכל מדינה, ובמיוחד ישראל, חייבת להפנים.

1. עצמאות כלכלית היא חיונית לצורך שמירה על עצמאות מדינית ופוליטית. היוונים מרבים לדבר על "ההוראות" שמגיעות אליהם מבריסל וברלין בניגוד להחלטות של הממשלה הדמוקרטית שלהם. אבל כאשר מדינה אינה יכולה לספק לאזרחיה שירותים בסיסיים מבלי להסתמך על מדינות אחרות, היא מאבדת את עצמאותה.
2. הממשלה היוונית הנוכחית נבחרה תחת הבטחה שהיא לא תיכנע למדיניות הצנע. כמו שקורה לפוליטיקאים בכל העולם, קל להם לבקר את התנהלות הממשלה כשהם באופוזיציה. אבל כשהם מגיעים לעמדות הכוח הם צריכים להתמודד עם המציאות ולא עם סלוגנים ויועצים אסטרטגיים. והמציאות מה לעשות היא הרבה יותר מורכבת כשאתה אחראי על רווחתם של מיליוני אנשים מאשר כשאתה משחק משחקי מילים עם היועץ התקשורתי שלך. לא צריך להפליג רחוק בהיסטוריה הפוליטית של ישראל כדי למצוא פוליטיקאים שהבטיחו עולם ומלואו מהאופוזיציה רק כדי לגלות עם כניסתם לממשלה שהצעדים שהם דרשו אינם ישימים וההבטחות שהם נתנו נכתבו בקרח.
3. דיבורים מתלהמים ולאומנים אולי משיגים קולות בקלפי אבל הם לא מהווים אסטרטגיה מדינית מוצלחת. ככל שהמשבר התרחב צללו יוונים רבים לעבר המפואר שלהם ולעוולות שלטענתם נעשו להם. זה התחיל בהאשמות שהבנקים הגרמנים הם האחראים למשבר ולא ההתנהלות של ממשלות יוון לדורותיהן. לפני חודשיים הפרלמנט היווני הגיע לשיא חדש כאשר דרש מגרמניה 300 מיליארד דולר פיצוי על נזקי מלחמת העולם השנייה. השבוע היה זה כבר ראש הממשלה ציפראס שהבהיר שיוון היא ערש הדמוקרטיה והיא לא תבקש משר האוצר הגרמני רשות לקיים הליכים דמוקרטים.

ההתנהלות של ממשלת יוון במשבר הנוכחי אינה ייחודית. לפני כשנה, נשיאת ארגנטינה בחרה לתקוף את נושיה כאשר הם הביאו את המדינה לחדלות פרעון. האמירות הן קשות, הדיבורים מתלהמים והתוצאה זהה והיא שהאזרחים סובלים.

ייתכן והמערכת הכלכלית העולמית אינה הוגנת, ייתכן שהיוונים והארגנטינאים היו הצד הצודק בויכוח. יכול אפילו להיות שצריך לשנות את חוקי המשחק. אבל מדינה צריכה לדעת את מגבלות כוחה, במיוחד מדינה קטנה כמו יוון.

וכל מה שנאמר כאן על יוון נכון שבעתיים למדינה קטנה ומבודדת מדינית כמו ישראל.

ישראל נמצאת מרחק רב מהמקרה היווני, למרות זאת חשוב לזכור שכמה שנים של התנהלות כלכלית  לא אחראיות בתוספת משבר מקומי או עולמי יביאו אותנו בקלות לתרחיש היווני. למעשה ב-1984 כבר היינו בנקודה הזאת ובקושי רב נחלצנו ממנה.

פוליטיקאים ישראלים גם אוהבים להתכנס בתחושת הצדק שלהם ולדבר על העוולות שנעשות לנו יום יום (לדוגמה) או על חסר ההבנה של האמריקאים והאירופאים את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה (עוד דוגמא אחת מני רבות). ייתכן והם צודקים, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע למצב שבו אין לחם בסופרמרקט או שאין כסף בבנק. אף אחד מאיתנו לא רוצה להתחלף היום עם אזרח יווני שלא בטוח מה יהיה עליו ועל הילדים שלו בשבוע הבא.

כדי להבטיח שלא נגיע למצב הזה חשוב תמיד לזכור את המשבר היווני וללמוד ממנו לקחים. אנחנו חייבים תמיד לשמור על אחראיות כלכלית. אנחנו חייבים לשמר את הקשרים האסטרטגים שלנו עם מדינות העולם. אסור אף פעם לחשוב שמגיע לנו משהו או שהצדק איתנו ולכן בסוף ננצח. כשמדינה מגיעה למצב שהיא תלויה לחלוטין במדינות אחרות היא מאבדת שליטה על גורלה. זה כואב ומבזה כשמדובר ביוון, זה עלול להיות קטלני כשמדובר בישראל.

בפוסט הקודם תיארתי את זמני עבודת הכנסת ופגרותיה וכיצד נראה שבוע עבודה בכנסת. בפוסט זה אני רוצה להתמקד בתפקידיה השונים של הכנסת וביכולתה לבצע אותם בהצלחה.

לכנסת כמו שאני רואה אותה יש ארבעה תפקידים, שניים עיקריים הניתנים להערכה ומדידה ושניים נוספים בעלי חשיבות חברתית:

• חקיקה- הכנסת היא הרשות המחוקקת. כל חקיקה מאושרת אך ורק על ידי הכנסת בין אם מקור החקיקה הוא ביוזמה ממשלתית או יוזמה פרטית. מרבית יוזמות החקיקה הן פרטיות (כלומר הועלו על ידי חברי כנסת מהאופוזיציה או הקואליציה, ולא ע"י הממשלה) אך מרבית החוקים שמאושרים בסוף הם ממשלתיים. על נקודה זאת ארחיב בהמשך.
• פיקוח על עבודת הממשלה- הכנסת היא הריבון בדמוקרטיה שלנו. היא זאת שמאשרת את מינוי הממשלה והיא זאת שמביעה חוסר אמון בממשלה וקובעת מועד בחירות כלליות. בנוסף הכנסת מאשרת לממשלה את התקציב לפיו היא רשאית לפעול והיא מסמיכה את הממשלה להפעיל את סמכויותיה (כלל יסוד בדמוקרטיה- הממשלה אינה יכולה לעשות שום פעולה שהחוק לא הסמיך אותה לבצע). הסעיף הזה הוא בעיקר בתיאוריה, בפרקטיקה הכנסת כמעט ואינה עוסקת בפיקוח על הממשלה.
• מקום לייצוג הקבוצות השונות באוכלוסיה- הכנסת היא המקום בו מתכנסים נציגי העם ובו באופן סימבולי משהו נפגש העם עצמו. זה המקום ליהודים וערבים, דתיים וחילונים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. יש מעט מאוד קריטריונים המונעים בחירה לכנסת, וכמובן אין קריטריונים של השכלה או ניסיון. במובן הזה כנסת ישראל היא פני החברה הישראלית.
• זירה מרכזית להחלפת דעות- מליאת הכנסת היא המקום בו נציגי העם יכולים לדון בכל נושא שיחפצו ובו הם מעלים לדיון את טענות העם. מליאת הכנסת היא המקום האידיאלי לקיים דיונים אלו בין נציגי העם ושם ניתן לדרוש תשובות מהממשלה.

שני התפקידים הראשונים שהזכרתי הם החשובים יותר בעיני מפני שלכנסת יש מונופול עליהם- היא היחידה שיכולה לעשות אותם. כל זאת מבלי לגרוע חלילה מחשיבותם של שני התפקידים הנוספים.

הדבר הראשון שקל לראות הוא שהכנסת מוטה בצורה קיצונית מאוד לכיוון של חקיקה ולמעשה לא מפקחת כמעט בכלל על יעדי הממשלה ועבודתה. חברי הכנסת מעלים המון הצעות חוק פרטיות. למרות שהפרלמנט שלנו קטן ביחס לפרלמנטים מקבילים בעולם ולמרות שתקופת כהונתו הממוצעת נמוכה ממקביליו הכנסת מצליחה להיות אלופת העולם בהצעות חוק פרטיות. מרביתן המוחלטת של הצעות החוק הפרטיות נדחות ולא נכנסות לספר החוקים של מדינת ישראל. כפי שניתן לראות בטבלה הבאה, כ-5% מהצעות החוק הפרטיות שהועלו ב-20 השנים בין 1991-2009 הפכו לחוקים (המקור כאן).

ריבוי החקיקה הפרטית יוצר מספר בעיות קשות. דבר ראשון המיקוד של הח"כים והצוות שלהם הוא בכתיבת הצעות חוק רבות ככל האפשר ולא בבחינה מקצועית של נושאים. מהלכים משמעותיים דורשים למידת עומק של נושא ועבודת הכנה משמעותית לפני בחירת מסלול הפעולה המועדף. הח"כים לכן לא עוסקים כלל במהלכים ארוכי טווח אלא רק בכתיבת כמה שיותר הצעות חוק, רובן המוחלט חובבני לחלוטין ושטחי (וזה מעבר לעובדה שהן כנראה לעולם לא יעברו). ריבוי הצעות החוק מוביל לעומס עצום על עבודת הכנסת (בעיקר הלשכות המשפטיות) הגורם לעיכוב של חקיקה ממשלתית. כלומר המהלכים המשמעותיים שהכנסת יכולה לבצע בתחום החקיקה נתקעים כדי שחברי הכנסת יוכלו להתהדר בהצעת חוק פרטית וכותרת בעיתון. הצעות החוק הפרטיות גם מטילות עומס על משרדי הממשלה, בעיקר משרדי המשפטים והאוצר, שנדרשים להגיב כל הזמן להצעות חוק חדשות במקום להתמקד בעבודתם וליזום תיקוני חקיקה משמעותיים.

לבסוף באקט החקיקה עצמו, ובטח בכמות החקיקה הנוכחית, יש מסר של סירוס יוזמות ציבוריות רחבות. קחו למשל את מחאת יוקר המחייה שהתחילה כמחאת הקוטג', המחאה על תחבורה ציבורית בשבת או מחאה על בנייה בחופים. כאשר ח"כ "מאמץ" את המחאה ומגיש הצעת חוק "שתפתור" את הבעיה הוא בעצם נותן מסר לציבור שרק הממשלה והכנסת מסוגלים לשנות את המצב. למה בעצם? למה שהאזרחים לא יפתחו במחאה או ישנו את ההתנהגות שלהם למשל בחרם צרכני על חברה עסקית? למה שהאזרחים לא יתאגדו ביוזמות מקומיות לטיפול בבעיה שהם רואים כחשובה? יש סיכוי הרבה יותר גבוה שהאזרחים יפתרו את הבעיה מאשר שהצעת חוק של ח"כ מהאופוזיציה תפתור את הבעיה.

ההתנהגות הזאת של הכנסת גם נוטעת בציבור הרחב את תחושת חוסר האחריות האישית, "כי הכל פה חרא והממשלה צריכה לטפל בזה" וגם מונעת ממנהיגות חדשה, איכותית ומנוסה לצמוח מהשטח.

הצד השני של המטבע הוא חוסר הפיקוח של הכנסת על עבודת הממשלה. הח"כים כל כך עמוסים בעבודת החקיקה, שאין להם זמן לפקח על עבודת הממשלה. בשנים האחרונות התחילה הממשלה סוף סוף לעבוד עם תוכניות עבודה מסודרות. אמנם באיחור אופנתי של 60 שנים אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. תוכניות העבודה אינן מוצגות באופן שיטתי לכנסת וחברי הכנסת אינם מבקשים לדון בהן, לבחון את סדר העדיפויות שקבעה הממשלה או את ההנחות של הממשלה בבניית תוכניות העבודה. זה לא מפני שתוכניות העבודה הן סודיות, נהפוך הוא, הן מתפרסמות לציבור (קישור). הסיבה המצערת היא שחברי הכנסת לא מעוניינים לקיים דיון מקיף על תוכניות העבודה ולהציג תוכנית חלופית, אלא מעדיפים לתקוף נקודתית החלטות של הממשלה מבלי להציג חלופות אופרטיביות.

בכנסת גם לא מתקיים דיון לגבי הקשר בין התקציב שהמשרד דורש לתוכנית העבודה שהוא הציג ואין גם בקרה על התוצאות שהמשרדים משיגים ביחס לתוכניות העבודה שהם קבעו ו/או התקציב שהם הוציאו. במצב זה אין בקרה של הכנסת, ובוודאי לא של האזרחים, על עבודת הממשלה ואין תהליך עבודה מקצועי של קביעת סדרי עדיפויות- הצבת יעדים- ביצוע- בקרה- למידה- הסקת מסקנות. אותו תהליך שמתרחש בכל חברה עסקית, ואפילו בעסקים קטנים לא מתרחש בכנסת. הייתי אומר שזה רע לדמוקרטיה. אבל זה הרבה מעבר לזה, זה פשוט עצוב. אני חושב שהנקודה הזאת מציגה יותר טוב מכל נקודה אחרת את חובבנות הכנסת.

כאשר הכנסת כן בוחנת את עבודת הממשלה זה תמיד בהקשר להצעת חוק נקודתית או העברה תקציבית. ניקח לדוגמא את השאלה האם כדאי להוסיף לתלמידי התיכון שתי שעות לימוד שבועיות במתמטיקה. כשלוקחים בחשבון את התוצאות הלא מחמיאות של ישראל במבחנים בינלאומיים ואת מספרם הנמוך של בוגרי 5 יחידות לימוד במתמטיקה נראה שכולם יתמכו בהוספת שעות הלימוד הללו. קל לדמיין כותרת בעיתון בסגנון "ועדת החינוך דורשת מהממשלה להגדיל את שעות לימוד המתמטיקה בתיכונים". פרופ' דניאל כהנמן (זוכה פרס נובל לכלכלה) מעיר שבחינה מסוג זה היא בחינה ב"היבט צר" של הבעיה. על מנת לקבל החלטות טובות יותר צריך לקיים דיונים ב"היבט רחב", כלומר להסתכל על התמונה המלאה. בדוגמא הנ"ל נניח שעכשיו אומר שהתוספת בשעות מתמטיקה תבוא על חשבון שעות לימוד בספרות. או לחילופין שהתוספת בתקציב החינוך תבוא על חשבון הפחתת התקציב למעקות בטיחות בצד הכביש או העלאת המע"מ ב-1%. כעת כשהתמונה המלאה נמצאת מולנו יהיו מי שיתנגדו לה. התמונה הזאת לא מוצגת לכנסת כמעט בשום מקרה מפני שהכנסת כל הזמן מקיימת דיונים על הצעות ספציפיות ולא על המדיניות הכללית של הממשלה. למעשה דיון כזה כמעט ולא מתקיים אפילו בתוך הממשלה, וזאת בעיית משילות חמורה ביותר.

דיון כזה בדיוק צריך להתבצע לפני קביעת תוכניות העבודה כאשר הכנסת צריכה להתוות לממשלה את סדרי העדיפויות ואת התוצאות הנדרשות. לאחר שהכנסת קובעת זאתאת סדרי העדיפויות, הממשלה צריכה להכין תוכנית עבודה שלוקחת את החלטות הכנסת בחשבון. היא צריכה להגדיר מה התוצאות שהיא מסוגלת להשיג ומה התקציב הנדרש לכך. לאחר מכן הכנסת אמורה לאשר את התקציב ובמהלך השנה השוטפת (ובוודאי בסופה) לבקש מהממשלה דין וחשבון על הפעולות שהיא ביצעה והאם עמדה ביעדים שהציבה. במהלך הדיונים הללו אמור להתקיים תהליך של למידה והסקת מסקנות להמשך כך שבשנים הבאות התהליך יתבצע בצורה טובה יותר.

כל התהליך הזה לא מתקיים כלל כיום. למעשה הוא נמצא שנות אור מאופן עבודת הכנסת כיום. אם תבחנו את סדר היום של ועדות הכנסת תגלו שהן מפרסמות את לו"ז עבודתן רק חודש קדימה במקרה הטוב. ועדת הכספים בכלל לקחה את חוסר התכנון צעד אחד רחוק יותר והיא לרוב מפרסמת את לו"ז עבודתה רק שבוע מראש. אם תנסו למצוא את תוכנית העבודה השנתית של הכנסת, או את יעדיה השנתיים כנראה שאפילו גוגל לא יצליח לעזור לכם. תוכנית כזאת פשוט אינה קיימת. וזו היא לב הבעיה בהתנהלות הכנסת

בחלק הבא של סדרה זאת אבחן מהם הצעדים הנדרשים על מנת לחזק את הכנסת ומה יהיו הקשיים בישומם.

אתמול חבר שאל אותי איך זה לעבוד בממשלה ובכנסת, איך זה בעצם נראה מבפנים? התפתחה שיחה שבה שמעתי מסביב לשולחן הרבה טענות כנגד מוסדות השלטון וניסיתי (בהצלחה מסוימת) להבהיר איך דברים נראים משם. אני חושב שכדאי להתחיל מהשורה התחתונה. הכנסת הרבה פחות מושחתת ממה שנהוג לחשוב, אני גם לא חושב שיש בה אנשים רעים שמנסים לפגוע בציבור הרחב, וגם הלוביסטים הם ממש לא גרועים כמו שחושבים. יותר מהכל הבעיה היא שהכנסת היא ארגון חובבני שאין לו מטרות, אין לו סדרי עבודה הגיונים, לא נמדד בשום צורה שהיא ומורכב מהרבה אנשים שחסרים את הכישורים הנדרשים. כשמוסיפים לזה את הרצון של 120 הח"כים להתבלט, את קצב האירועים המסחרר ואת חוסר היציבות הפוליטית מקבלים ארגון שרץ ספרינט רק כדי להשאר במקום.

אפשר לכתוב עשרות מאמרים על הכנסת ואפשר לדון באינסוף רפורמות פוליטיות של שינוי שיטת המשטר, שינוי שיטת הבחירות, חיזוק מעמדה של הכנסת ועוד. אני אנסה בסדרת מאמרים קצרה להציג את העבודה בכנסת ולסכם את הבעיות העיקריות והמאוד קלות לפתרון של הכנסת. אם נפתור את הבעיות הללו אני מאמין שאפשר לשפר את היעילות של עבודת הכנסת בעשרות אחוזים, אולי אפילו מאות אחוזים. עם כנסת מעט יותר מתפקדת יכול להיות שנוכל להתחיל לנהל כאן דיונים רציניים לאן המדינה הזאת רוצה ללכת ומה החזון שלנו.

אני חושב שהמקום הנכון להתחיל בהצגת עבודת הכנסת הוא לדבר על היקפי העבודה של מוסד זה. בממוצע כל שנתיים וחצי יש בישראל בחירות. מרגע ההכרזה על בחירות בישראל ועד הבחירות עצמן עבודת הכנסת משותקת למעשה. באותה צורה מרגע הבחירות ועד הקמת הממשלה עבודת הכנסת גם כן משותקת. כשלוקחים בחשבון שההכרזה על בחירות חדשות נעשית לפחות 3 חודשים לפני יום הבחירות ושהקמת ממשלה לוקחת בערך חודשיים יוצא שהכנסת משותקת כמעט חצי שנה. כך יוצא שהכנסת לא עובדת במשך חמישית מהזמן.

אם בשאר הזמן הכנסת הייתה עובדת כמו שצריך הייתי אומר שההפוגות בעבודת הכנסת היא עובדה מצערת הנובעת מחוסר היציבות הפוליטית בישראל. לצערנו זה לא המקרה. כנסת ישראל נמצאת בפגרה חמישה חודשים בשנה. הפגרות נקבעו בזמנו (שנות ה-50) על מנת לאפשר לחברי הכנסת לסייר בארץ ולשמוע ממקור ראשון מה מפריע לעם. כמובן שהיום עם התפתחות הטכנולוגיה אין שום צורך בפגרות כל כך ארוכות. מדוע לא משנים את הנוהג הזה? כמו בהרבה מאוד נושאים במדיניות ציבורית כל עוד אין אף אחד שלוחץ לשינוי, האינרציה הפנימית של המוסדות עושה את שלה. האם ראיתם קמפיין ציבורי הקורא לקיצור הפגרות של הכנסת?

אבל אפילו בשבועות המעטים שהכנסת כן מתכנסת היא עובדת שבועות קצרים. האם ידעתם שהכנסת למעשה אינה עובדת בימי ראשון וחמישי? ימי ראשון הכנסת דוממת בכדי לכבד את האזרחים הנוצרים של המדינה. ימי חמישי הכנסת ריקה (חוץ מאשר באירועים חריגים) שוב מטעמים היסטוריים- זקני הכנסת מספרים שחברי כנסת מהפריפריה התלוננו שהעבודה בימי חמישי מקשה עליהם להגיע בזמן להכנות לשבת. בימים בהם מכוניות התחממו בעלייה לירושלים והמסע בין ירושלים לטבריה לקח מספר שעות טובות הוחלט לסיים את שבוע העבודה של הכנסת ביום רביעי בערב, אלא אם כן יש נושאים הדורשים התייחסות מיוחדת מצד חברי הכנסת. ושוב, הנוהג השתרש והאינרציה ממשיכה לעבוד.

אם כן שבוע העבודה בכנסת אורך 3 ימים במשך 7 חודשים בשנה וזה בתנאי שאין בחירות. איך נראים שלושת הימים הללו?

לפני שאני נכנס לפירוט חשוב להדגיש שעבודת הכנסת נעשית במספר מישורים. יש את מליאת הכנסת שכולנו מכירים אך כמו כן יש את ועדות הכנסת והשדולות. בהכללה גסה אומר שעבודת הכנסת נעשית אך ורק בוועדות. זה המקום שבו עוברים על הצעות החוק סעיף סעיף ודנים בהם. יש עבודה מקצועית, יש ויכוחים פוליטיים, יש נציגי ציבור ולא פעם חוזרים שוב ושוב לאותו נושא עד שמגיעים להסכמה. את מליאת הכנסת אפשר לדמות לכיכר העיר בה חברי הכנסת צועקים זה על זה ומקווים להגיע לחדשות הערב. זה המקום בו אמורים להתקיים הדיונים אך למעשה מהווה זירת התגוששות שבה כל התוצאות ידועות מראש. לבסוף קיימות השדולות שהן מעין הצהרת כוונות של חברי הכנסת ולרוב אין להם שום משמעות אופרטיבית.

אז איך נראה שבוע עבודה בכנסת?

יום שני מתחיל עם מספר שעות עבודה בוועדות עד שמסיימים את העבודה ב-16:00. או אז עוברים לדובדן שבקצפת- הצעות אי אמון בממשלה. האם ידעתם שבכל יום שני מוגשות בממוצע 4-5 הצעות אי אמון שונות עליהן נדרשת הממשלה להשיב? בימים אלו המליאה מתכנסת במשך שעות ארוכות מאוד בהם כל חבר כנסת מדבר (או שמה נאמר מקשקש?) במשך 10 דקות על כל נושא שעולה ברוחו ומאשים את הממשלה הנוכחית בכל בעיה שיש בעולם. אחר כך נציג הממשלה עולה להגיב ומאשים את האופוזיציה הנוכחית בכל הבעיות הקיימות במדינה וחוזר חלילה נושא לאחר נושא. באמצע יש קריאות ביניים,  צעקות ועוד אירועים שלפעמים מגיעים לחדשות אך לעולם לא ישנו דבר במדינה הזאת ובטח לא ישפרו את איכות חיינו. מתישהו בין 11 בלילה ל-4 לפנות בוקר הסאגה השבועית תסתיים בתוצאה הידועה מראש- הממשלה זכתה באמון הכנסת. באופן פרדוקסלי דווקא כאשר הממשלה נופלת הדיון הוא קצר יחסית, וכמובן שגם פה התוצאה ידועה מראש.

אז הגענו ליום שלישי כאשר בדיוני הבוקר בוועדות הח"כים אינם מתייצבים (עדיין ישנים אחרי ש"עבדו" עד 4 בבוקר) או שמגיעים לא מפוקסים. יש כמה שעות של עבודה שמסתיימות עם פתיחת המליאה, שוב ב-16:00. ביום זה שוב חברי הכנסת נותנים נאומים (הפעם רק דקה), מציינים ימים מיוחדים (לדוגמא יום השמירה על הסביבה) ומגישים שאילתות להבכת הממשלה. בין לבין מעבירים חקיקה ממשלתית בהסכמה שהיא הדבר המעשי היחיד שמליאת הכנסת עושה.

ביום רביעי נציגינו החרוצים מצליחים להכניס עוד שעתיים של עבודה בוועדות עד השעה 11:00 בבוקר. אז הם עוברים שוב למליאת הכנסת כדי להציג את הצעות החוק הפרטיות שלהם. בישראל מוגשות בכל כנסת אלפי הצעות חקיקה פרטית. כמעט אף אחת מהן אינה עוברת. למעשה בישראל מוגשות יותר הצעות חוק פרטיות מאשר בכל שאר מדינות המערב ביחד. צריך לקחת בחשבון שכנסת בישראל מכהנת בממוצע רק שנתיים וחצי בעוד הפרלמנט במדינות המערב מכהן 4-5 שנים.

יום רביעי בערב הגיע וחברי הכנסת כבר עם הלשון בחוץ. את יום חמישי הם כנראה יקדישו לפגישות פוליטיות ולמחשבה כיצד בשבוע הבא יצליחו לקבל יותר תשומת לב ציבורית.

בזמן שהם עובדים קשה הם לא מצליחים להשפיע כמעט בכלל על חיינו במדינה. החלומות הגדולים והאידיאולוגיה מתכנסים בסוף לרצף של הצעות חוק, הצעות דחופות לסדר היום, שאילתות וקריאות ביניים שאף אחד לא יזכור. שנתיים וחצי אח"כ הם יבקשו את אמוננו בבחירות ויסבירו שאם רק היו להם יותר מנדטים כל הדברים במדינה הזאת היו נראים הרבה יותר טוב. לאחר שהם יכנסו לכנסת (או שלא) מירוץ העכברים ימשיך בדיוק מהנקודה בה הפסיק. השמות אולי יתחלפו אך למתבונן מהצד הכל יראה בדיוק אותו דבר….

בפוסטים הבאים בסדרה זאת אתמקד בחוסר היעילות של עבודת הכנסת, באבחנה על חלוקת המשאבים של הכנסת בין תפקידיה השונים (ייצוג העם, חקיקה, פיקוח על עבודת הממשלה וזירה לדיונים והחלפת דעות), בשאלות כיצד ניתן לשפר את תפקוד הכנסת ומה אנחנו כאזרחים יכולים לדרוש מנציגינו. כמובן שאתייחס במיוחד לשאלת מקומו של משרד האוצר בחולשת הכנסת ולשאלה מיליון הדולר- האם ניתן לבטל את חוק ההסדרים. לבסוף אנסה לסכם ולצייר את חזון הכנסת כפי שאני רואה אותו. ועל הדרך אני אשאל מדוע אף נבחר ציבור, ובראשם יו"ר הכנסת, אינו מתווה לכנסת חזון ותוכנית עבודה מסודרת.

בשנים האחרונות גבר מאוד השיח הציבורי על נושא האי שוויון בישראל בפרט ובעולם בכלל. סיסמאות כגון "העם דורש צדק חברתי" ו"אנחנו ה-99%" נשמעות מכל עבר. פוליטיקאים ואנשי חברה ממהרים לקפוץ על העגלה ומדברים על חשש לדמוקרטיה, על קשרי הון-שלטון ומה לא.

בשיח הציבורי המבורך הזה חסר רק דבר אחד- נתונים שתומכים בטענות. הנתונים הכלכליים אינם מצביעים על עלייה באי שוויון אלא על ירידה חדה באי שוויון בעשורים האחרונים. כן כן, קראתם נכון- האי שוויון נמצא במגמת ירידה (חדה!).

אז איך זה שבעיתונים מופיעות כתבות ונתונים סטטיסטיים שמראים שהפערים החברתיים נמצאים במגמת עלייה? זה פשוט מאוד- המחקרים והנתונים הללו מתמקדים בחלק קטן של התמונה ולא בתמונה הגדולה.

המחקר המשמעותי ביותר בתחום האי שוויון שאני מכיר הוא של הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי אשר בוחן נתונים על התפלגות הכנסות ועושר ב-30 מדינות שונות לאורך עשרות ואף מאות שנים ומראה שהאי שוויון שיש כיום במדינות המערב חזר לרמתו מסוף המאה ה-19, תקופה בה אריסטוקרטים מעטים שלטו על איכרים ופועלים רבים.

גם מחקר זה (שהוא מצויין בפני עצמו) מפספס את התמונה הגדולה באמת. התמונה הגדולה נקראת גלובליזציה.

אנחנו נוטים לחשוב על העולם המערבי בתור "העולם הגדול" אך למעשה באותן מדינות שמרכיבות את העולם המערבי (אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד) חיים בערך מיליארד אנשים בעוד בעולם כולו חיים כ-7 מיליארד אנשים. כלומר רק כשביעית מהאנשים (14%) מתגוררים בעולם המערבי. חשוב לציין שבהודו לבדה חיים כ-1.27 מיליארד אנשים ובסין חיים כ-1.37 מיליארד אנשים. כלומר כל אחת ממדינות אלו לבדה יותר גדולה מכל העולם המערבי ביחד.

על מנת להבין כיצד האי שוויון פועל בעולם צריך להתבונן בעולם כולו. וכאן אנחנו מגלים תמונה מעניינת. בסין ובהודו, שכל אחת מהן בפני עצמה יותר גדולה מהעולם המערבי כולו, מתחוללת ב-30 השנים האחרונות מהפכה כמותה העולם לא ראה. קצב הצמיחה בסין עמד ב-30 השנים האחרונות על 10% בשנה. זה אומר שהכלכלה הסינית הכפילה את גודלה כל 7 שנים בערך וסה"כ גדלה פי 17.5 מתחילת שנות ה-80. בהודו הצמיחה קצת יותר נמוכה, "רק" כ-6% בשנה מה שאומר שב-30 השנים האחרונות הודו צמחה כמעט פי 6.

הנתונים האלו נשמעים מאוד טכנים ולא כל כך קשורים למציאות היום יומית שאנחנו חיים בה של מחירי קוטג', עליית מחירי הדיור, שחיקת מעמד הביניים וכו'. אבל האמת היא שהנתונים האלה מספרים יותר טוב מכל נתון אחר את השינוי שעברנו מתחילת שנות ה-80. אלו הם התנועות של הלוחות הטקטוניים מתחת לכלכלה העולמית שמתארים את מה שכבר קרה ואת העתיד של העולם שלנו. אנחנו כמדינה שמונה בסה"כ 8 מיליון תושבים ממש לא פקטור בסיפור הזה.

ואולי עדיף לספר את הסיפור הזה ככה: לפני 30 שנים היו מיליארד סינים ומילארד הודים, רובם עניים מרודים. ב-30 השנים האחרונות הם הגדילו את העושר שלהם פי 17.5 ופי 6 (בהתאמה).לשם השוואה כלכלת ישראל צמחה באותה תקופה פי 3.4 וכלכלת ארה"ב פי 2.2. כך שלמרות שהסינים וההודים עדיין עניים במונחים מערביים הם צימצמו בצורה משמעותית את הפער שלהם ממדינות המערב. למעשה ב-30 השנים האחרונות מדינות העולם השלישי צימצמו את הפערים שלהן מהמדינות העשירות בצורה מרשימה מאוד (גם אם הפערים עדיין גדולים) ומאות מיליוני אנשים יצאו מתחת לקו העוני העולמי (לדוגמא).

מחקר שנעשה בבנק העולמי בדק את השינוי בהכנסות של כל האנשים בכדור הארץ על פני תקופה של 30 שנים. אלו התוצאות שפורסמו:

בגרף אפשר לראות את הגידול בהכנסה הריאלית (על ציר ה-Y) של כל קבוצת אוכלוסיה (על ציר ה-X) החל מ-5% האנשים העניים ביותר בעולם ועד ה-1% אנשים העשירים ביותר בעולם. אפשר לראות שבתקופה זאת ההכנסות של כמעט כל האנשים בעולם גדלו. רק באחוזונים 0-5 (בעיקר תושבי המדינות העניות ביותר באפריקה) ובאחוזונים 80-85 (בעיקר תושבים ממדינות מזרח אירופה ואמריקה הלטינית) הייתה ירידה בהכנסה. כל שאר האנשים בעולם הגדילו את הכנסתם. המרוויחים הגדולים של התהליך הם האנשים שנמצאים החל מאחוזון 20 ועד 65 (כלומר 3.15 מיליארד אנשים) והאחוזון העליון שהכנסתם עלתה ב-60% ויותר. למעשה אנחנו עדים לתהליך שיוצר בפעם הראשונה בהיסטוריה מעמד ביניים עולמי, ומעמד זה אינו מורכב מישראלים צעירים ששירתו בצבא, למדו באוניברסיטה והפגינו ברוטשילד (הם נמצאים בעשירון 9 או 10) אלא בעיקר מהודים וסינים אבל גם מלזים, ברזילאים, דרום אפריקאים ורוסים.

אז איך למעשה קיבלנו את הרושם שהאי שוויון בכל העולם רק גדל? התשובה היא שהעיתונות ואפילו מרבית החוקרים באקדמיה מתמקדים רק במדינות ה"מעניינות" שהן מדינות העולם המערבי. מדינות אלו מהוות בערך כ-15% מהאוכלוסיה העשירה ביותר על כדור הארץ. אם נסתכל שוב על הגרף והפעם נתמקד רק ב-15% העשירים ביותר נקבל תמונה מעניינת.

נסתכל רק על קבוצת האוכלוסיה שהיא ב-20% הכי עשירים בעולם ונחלק אותם ל-4 קבוצות של 25% מהאוכלוסיה. בנוסף, נדגיש את האחוזון העליון בעולם שמהווה בקבוצה זאת את ה-5% העשירים ביותר באוכלוסיה. זה הגרף שנקבל :

ניתן כעת לראות שה"עניים" בתוך הקבוצה עליה אנחנו מסתכלים לא הרוויחו כמעט כלום מהצמיחה העולמית ב-30 השנים הללו. לעומת זאת העשירים הרוויחו מאוד. בחלק הזה של הגרף, שמתאר די טוב את החלק הזה של העולם, האי שוויון בהחלט עלה. אבל זאת תמונה חלקית שממש לא מספרת את הסיפור המלא.

התמונה שהצגתי כאן היא פשטנית ולא מדויקת. בתוך האנשים העשירים בעולם יש גם אנשים מהודו, ברזיל או אוקראינה. מצד שני האנשים העניים במדינות המערב נמצאים גם באחוזונים נמוכים יותר. אבל כאמירה כללית ניתן לומר שיש כמעט התאמה מוחלטת בין 15% העשירים ביותר בעולם לבין העולם המערבי.

האמת היא שמה שאנו חווים כיום הוא חזרה לכיוון עולם שוויוני יותר שלא היה כמותו מאז קולומבוס התחיל את המסע של מדינות המערב לכיבוש העולם. 500 שנות שליטה מערבית על העולם יצרו אי שוויון אדיר בהכנסות. ירידת כוחו של המערב היא התופעה שאנחנו מרגישים כיום.

זכותו של כל אדם, ושל כל מדינה, לנסות להשיג לעצמו את המירב בתוך התחרות העולמית הזאת. גם ברור שאנשים בארץ מתעניינים בדברים שקורים פה ולא ממש מעניין אותם מה מתרחש בסין או בזימבבואה. זה מובן לגמרי והגיוני. אבל חשוב להכיר את העולם שאנחנו חיים בו ולהבין את השינויים שחלים בו. התעלמות מ-6 מיליארד אנשים לא תוביל למדיניות חכמה. יש הרבה דברים שאנחנו כישראלים יכולים לעשות על מנת שמצבנו האישי ישתפר בעולם הזה. יש הרבה החלטות מדיניות שהממשלה יכולה לקבל על מנת לשפר את הצמיחה ולהפחית את הפערים החברתיים בתוך ישראל (שאגב בכלל נמצאים במגמת ירידה מאז 2006). אבל התעלמות מהתזוזות הטקטוניות בכלכלה העולמית ומחשבה שניתן לחזור למדיניות הסוציאליסטית שהייתה פה עד 1985 יכול לפתור את בעיית האי שוויון היא טעות חמורה.

אז בבקשה, תפסיקו לומר שהאי שוויון גובר ושהדמוקרטיה בסכנה. למעשה העולם מעולם לא היה כל כך שוויוני וכל כך דמוקרטי.

לפני מספר ימים פורסמה באמצעי התקשורת ידיעה שהכריזה כי שיתוף פעולה בין בית חולים רמב"ם וחברת אינטל הוביל להתייעלות דרמטית ולחיסכון כספי ניכר בבית החולים. הידיעה לא הכתה גלים, לא הובילה לדיון ציבורי ובאופן כללי עברה מתחת לרדאר של הציבור והמערכת הפוליטית (כי ביננו מה זה בריאות הציבור לעומת נניח גלידת הפיסטוק של ראש הממשלה?). למרות שהתוצאות של שיתוף הפעולה הזה לא ישנו באופן דרמטי את איכות חיינו במדינה הייתי רוצה להתעכב על הפרוייקט כי הוא ממצה בתוכו, בזעיר אנפין, הרבה מהחוליים של המערכת הציבורית. אני גם חושב שסיפור נקודתי כזה מאפשר לדיון הציבורי לעבור את שלב הסיסמאות ולהתמקד בתוצאות שהיינו רוצים להשיג מהמערכות הציבוריות.

לצערי לא מצאתי את הדו"ח עצמו, הודעה לעיתונות או מצגת ולכן נאלצתי להסתמך על הכתבה הזאת. בהזדמנות זאת שווה לדעתי להדגיש את החשיבות בפרסום המידע ישירות לציבור כדי שלא נצטרך להסתמך על אופן ההצגה שהעיתונאים בוחרים. אני מאמין שעיתונאות מקצועית צריכה להפנות בתחתית הכתבה למידע המקורי.
נתחיל מהעובדות (כפי שהן מובאות בכתבה)- פיילוט נערך במשך שנתיים בבית החולים רמב"ם בשיתוף עם חברת אינטל. בפיילוט לא נוספו תקציבים, עובדים או תשומות אחרות לבית החולים. אם זאת הושגו תוצאות משמעותיות- העובדים הצליחו לייעל את הליך העבודה, להפחית את מספר הבדיקות המיותרות, לזרז את הפניית החולים למחלקות המקצועיות, לזרז את תוצאות בדיקות הדם ועוד.

לפני הלקחים הרחבים שניתן ללמוד מפיילוט זה אני רוצה לומר כל הכבוד לבית החולים (ולחברת אינטל) ולהביע את תקוותי שתהליך ההתייעלות יימשך בבית החולים רמב"ם ובבתי חולים נוספים.

כעת מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה?

אני רוצה להתחיל ממסקנה שאני מסיק על העיתונות בכלל והכתבת בפרט (קל להבין שיש לי ביקורת עצומה על העיתונות הכלכלית בישראל). הכתבת מציינת שהפיילוט "מראה שגם במערכת שסובלת מתת־תקצוב ניתן להגיע להתייעלות". המשפט הזה מאוד הפריע לי. דבר ראשון כי הכתבת לא הביאה שום נתון או הוכחה שהמערכת אכן סובלת מתת תקצוב אלא הפריחה סיסמא לאוויר כאילו הייתה פוליטיקאית. סיבה שניה היא מפני שהפיילוט הצליח ללא תקציבים לייעל את עבודת בית החולים, עובדה המצביעה דווקא על עודף תקצוב של המערכת (שעבדה כל השנים בצורה לא יעילה) ולא על תת תקצוב. לבסוף נראה שהכתבת שכחה שאחד מתפקידיה העיקריים הוא לשאול שאלות קשות, למשל- למה הצעדים לא ננקטו עד עכשיו? כמה כספים התבזבזו על חוסר היעילות? האם בית החולים מתכוון לעשות תהליכים דומים בשאר המחלקות? ועוד כהנה וכהנה.

הפיילוט גם עוזר לי להסיק מספר מסקנות לגבי מערכת הבריאות, או יותר נכון לומר שהוא מאשש את התחושות שהיו לי לפני קריאת הכתבה. למזלי הרב ברמה האישית לא נדרשתי עד היום לבלות זמן רב בבתי חולים (טפו טפו טפו). אני גם רוצה לציין לטובה את המסירות של הצוות הרפואי שנתקלתי בה בכל ביקור במערכת הבריאות. יחד עם זאת מאוד ברור שמערכת הבריאות לא מתנהלת בצורה יעילה. הרבה פעמים חולים נשלחים לבדיקות מיותרות, חולים עוברים את אותה הבדיקה מספר פעמים (לדוגמא צילום רנטגן גם במיון וגם במחלקה), מקבלים מרשמים לתרופות מיותרות ועוד.

גם לגבי משרד האוצר אפשר להסיק מספר מסקנות מתוצאות הפיילוט. משרד האוצר הוא האחראי על הקופה הציבורית והוא הראשון לדרוש התייעלות וחיסכון כספי בכל רחבי השירות הציבורי. נשאלת השאלה כיצד בית החולים הצליח להגיע לתוצאות כאלו דרמטיות ללא שום תקציב נוסף או השקעה בציוד טוב יותר. אני מעריך שיש לפחות שתי סיבות מרכזיות שנובעות מהתנהלות של משרד האוצר שאפשר לשפר. הסיבה הראשונה היא שהמשרד לא נותן למערכות הציבוריות תמריץ מספק להתייעלות מפני שלרוב כל התייעלות מובילה לקיצוץ התקציבים של אותה המערכת. בשנים האחרונות אגף תקציבים עושה הסכמים עם גופים ציבוריים שמאפשרים לגוף המתייעל לשמור חלק מהחיסכון אצלו וכך נוצר תמריץ לאותו גוף לחפש מקומות להתייעלות (במקרה זה בית החולים). הסכמים אלו מכונים "תקציב אוטונומי" והם מהווים פתרון טוב שצריך לעשות בו יותר שימוש. הבעיה השנייה בהתנהלות משרד האוצר היא תופעה שאני מכנה "ייבוש ביצות". כשהאוצר מזהה חוסר יעילות שהוא אינו מסוגל לתקן הוא הרבה פעמים מנסה לכפות על המערכת התייעלות על ידי ייבוש תקציבי. בעוד שיש היגיון ברור מאחורי הצעד הזה הוא מוביל לא פעם לתוצאות לא רצויות ואף קטלניות. התנפחות החוב של חברת החשמל היא דוגמא אחת, איכות שירותי הכבאות והשריפה בכרמל הייתה דוגמא אף יותר קיצונית. אגף תקציבים צריך לשקול עד כמה סביר שייבוש תקציבי יוביל להתייעלות ומה הנזק האפשרי מצעד זה. אם ניתן להסיק מסקנות רחבות מתוצאות הפיילוט הזה נראה כי ההתנהלות של משרד האוצר לא הצליחה להוביל את מערכת הבריאות לחפש מוקדי חוסר יעילות פנימיים. ציטוט מהכתבה :" נתנו לעובדים לנהל את הפרויקט בעצמם והם הבינו מהר מאוד שהם צריכים לסמוך על עצמם… לא להגיד שצריך יותר כספים ויותר תקנים, אלא לחשוב איך אנחנו במשאבים הקיימים יכולים לעשות יותר טוב" (הדגשה לא במקור)

כפי שכתבתי בפתיחה אני מאמין שהפיילוט הספציפי הזה מעניין מפני שהוא מציג בעיות שמאוד אופיניות למערכת הציבורית. בעיות ניהול נפוצות מאוד במערכת הציבורית משלל סיבות. אחת הסיבות, הקלות יחסית לפתרון, היא העובדה שמערכות שלמות בנויות כמערכות סגורות אשר לא מוכנות לקבל ביקורת מבחוץ. הדוגמא הטובה ביותר היא כמובן מערכת הביטחון שכל הצעת יעול מתקבלת אצלה בתשובה האוטומטית שהדובר "אינו מכיר את שלל האיומים בפניהם המערכת עומדת". אבל מערכת הביטחון אינה היחידה. מאז קום המדינה כל מנכ"לי משרד הבריאות היו רופאים וההסתדרות הרפואית בישראל דורשת שהמצב ישמר כך. התשובה המיידית של כל מערכת לביקורת היא דרישה של יותר תקציבים וכוח אדם. מניסיוני חלק גדול מהבעיות אפשר לפתור בלי תוספת משאבים ובמקומות שבהם מוצגים פתרונות כאלו העובדים תמיד מאוד גאים בתוצאות שהם השיגו. הפיילוט הספציפי הזה מוכיח שידע שנצבר בחברת היי-טק יכול לשמש להתייעלות של בית חולים אפילו שמדובר בשני עולמות תוכן שונים לחלוטין. באותה מידה גם מערכות ציבוריות אחרות (צבא, משטרה, בתי ספר, משרד הפנים וכו') יכולים להתייעל משמעותית אם הם יפתחו לרעיונות חדשים וילמדו מנסיון של גופים אחרים. המחשבה שאתה כמנהל מתמודד עם משהו יוצא דופן וכל שאר המנהלים לא מבינים אותך ולא יכולים לייעץ לך מזכירה לי בעיקר את גיל ההתבגרות. הגיע הזמן לשים את התפיסה הזאת מאחורינו.
המערכת צריכה להבין שניהול הוא מקצוע לכל דבר. העובדה שמישהו הוא לוחם טוב לא הופכת אותו בהכרח לרמטכ"ל טוב, כמו העובדה שמישהו הוא רופא טוב לא אומרת שהוא יודע לנהל בית חולים. אין כמובן מניעה שרופא טוב יהיה גם מנהל טוב וינהל בית חולים או יהיה מנכ"ל משרד הבריאות. אבל אסור להגביל את תפקידי הניהול אך ורק לאנשי הגילדה המקצועית.

באופן כללי יותר חשוב לומר שנדרש פה שינוי תפיסתי של כלל המערכת והציבור. כאשר מודדים את השירותים הציבוריים בארץ ודנים בהם, המערכת הפוליטית, התקשורת והציבור עסוקים יותר מדי בהוצאות על המערכות הציבוריות ובשאלות ערכיות כמו הפרטה והלאמה. אין כמעט עיסוק בתוצאות שמערכות אלו משיגות ובדרך לשפר תוצאות אלו כאשר זה למעשה האספקט החשוב. אם ניקח את מערכת הבריאות לדוגמא אז אין לנו עניין בעוד הוצאה תקציבית על בריאות לכשעצמה, אלא יש לנו עניין בהשגה של יותר "בריאות" לאזרחים. וזה כפי שניתן לראות מהדוגמא, לא בהכרח קשור בתוספת תקציבים.

צריך לשנות את השיח מהשוואה של הוצאות (דוגמא1, דוגמא2 ) להשוואה של תוצאות. יש היום כלים למדידת תוצאות של מערכות ציבוריות. לדוגמא את מערכת הבריאות ניתן למדוד על פי תוחלת החיים, מספר ימי מחלה בשנה, זמן המתנה לרופא מומחה ועוד. את מערכת החינוך ניתן למדוד לפי תוצאות במבחנים בינלאומים, את המשטרה ניתן למדוד לפי מספר פשעים ביחס למספר האזרחים וכו'.

בשורה התחתונה אני מקווה שנראה יותר פיילוטים כאלו, גם במערכת הבריאות וגם במערכות ציבוריות אחרות. השירותים הציבוריים יכולים להשתפר דרמטית גם ללא תוספת תקציב או כוח אדם. אני מקווה שהממשלה החדשה תשים יותר דגש על השגת תוצאות ופחות על מתן תקציבים.

תזכרו- זה תלוי בעיקר בנו ובדברים שאנחנו דורשים מהפוליטיקאים שלנו.

בשבוע האחרון רועשת הארץ ממחאה חדשה ישנה- המחסור בתחבורה ציבורית בשבת ובחג. המאבק הזה אמנם תמיד היה קיים אך מעת לעת הוא תופס תאוצה, לרוב לאחר התבטאות מטופשת של אחד מנבחרי הציבור. כך היה שנה שעברה כאשר חברת הכנסת איילת שקד מהבית היהודי, אשר מתנגדת לתחבורה ציבורית בימי שבת, העלתה תמונה שלה מטיילת בצפון בזמן חופשה. גם ב-2008 התעוררה מחאה בעקבות דברים דומים. אז אמר יהודה אלבז, מנהל אגף התחבורה הציבורית במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, בראיון לYNET כי "אנחנו לא רואים אנשים עומדים ומחכים בתחנות [בשבת]". האמירה האומללה הזאת גררה קמפיין ציבורי שעדיין נמשך. שבוע שעבר היה זה שר התחבורה ח"כ ישראל כץ שטען שהמחאה היא "מחאה שמאלנית" שמטרתה להביא לכניסת מפלגת העבודה לממשלה. כץ לא הסתפק בהתעלמות מוחלטת מהמפגינים אלא מספר ימים מאוחר יותר התחמק מההפגנה שנערכה מול ביתו ונסע לטיול עם רכבו הממשלתי כאשר הוא טורח לנקר את עיני המפגינים ולכתוב בעמוד הפייסבוק שלו " בלי אוטובוסים, בלי מתי מעט המפגינים, סתם טיול שטח בנחל התאומים. חג שמח!". התגובה לא איחרה לבוא. בימים האחרונים רצה ברשת עצומה הקוראת לאסור על שרי הממשלה לנסוע ברכב השרד שלהם ביום שבת וחג עד שלא תהיה תחבורה ציבורית בימים אלו. העצומה היא יוזמה מבורכת שצברה כבר מעל 29,000 חתימות של אזרחים ישראלים, ועוררה מחדש את הדיון הציבורי בנושא זה. עם כל הכבוד לדיון הציבורי, הרשו לי להמר ששום דבר לא ישתנה בעתיד הקרוב. זה לא שאני פסימיסט אלא שאני יודע כיצד המערכת הפוליטית מגיבה למחאות מסוג זה, גדולות ככל שיהיו. הדיון בנושא מזכיר לי את מחאת שעון החורף שהיתה עולה כל שנה לקראת חגי תשרי. גם במחאה זאת וגם במחאה ההיא הצדדים התעקשו על אותם טיעונים. הצד ה"דתי" במפה הפוליטית דיבר על הסטטוס קוו ועל הצביון היהודי של המדינה. בעוד הצד ה"חילוני" הביא נתונים ממדינות העולם, הציג תועלות חברתיות וכלכליות שונות וטען לכפייה דתית. הטיעונים לכאן או לכאן היו רלוונטים אם היה מדובר במחלוקת עניינית. אך האמת היא שמדובר במחלוקת פוליטית. אף פוליטיקאי לא רוצה סתם לעצבן את הדתיים כאשר הוא יודע שהוא לא ירוויח מכך שום הון פוליטי. הרי אף מצביע שמאל לא יערוק לליכוד אם ישראל כץ יעשה מהפכה בתחום התחבורה הציבורית בשבת נכון? וכמו במחלוקת ההיא גם בזאת רק שינוי פוליטי יביא לשינוי במציאות. אז הייתה זאת כניסתה של יש עתיד לקואליציה שהביאה בתוך זמן קצר לשינוי. הליכוד שנלחץ מכוחו של לפיד וראה את "שותפיו הטבעיים" נבעטים מהקואלציה הביא לשינוי החוק. הבית היהודי שהיה חלק מהקואליציה לא הביע שום התנגדות משמעותית. גם במקרה זה נדרש שינוי פוליטי על מנת להביא לשינוי במדיניות. אז מה האפשרויות שעומדות בפנינו? אפשר לחכות לבחירות הבאות ולהצביע לפוליטיקאי שיבטיח תחבורה ציבורית בשבת. זאת אפשרות די גרועה משלוש סיבות. הראשונה היא שצריך לחכות עד הבחירות הבאות. השנייה היא שממש לא בטוח שהנושא יהיה מהותי בבחירות הבאות ועם כל הכבוד ל-30 אלף מוחים, המספר הזה בקושי מספיק בשביל להכניס ח"כ אחד לכנסת. והסיבה השלישית היא שגם לאחר הבחירות הבאות תהיה קואליציה ויהיו "אילוצים" ואנחנו הרי רגילים שפוליטיקאים מבטיחים ולא מקיימים. אם קראתם עד פה אתם בטח מרגישים את הייאוש או האדישות משתלטים עליכם . אבל יש דרך לשנות והיא אפילו די קלה. כל מה שצריך הוא להתפקד למפלגות הגדולות, ובמקרה הספציפי הליכוד. כי אמנם בבחירות הנושא הזה איזוטרי אבל בפריימריס זה יהיה אחד הנושאים העיקריים שיביאו לבחירתו או לאי בחירתו של מי שיכהן כשר התחבורה. בפריימריס כל מתפקד בוחר במספר מועמדים, כך שהוא יכול לתת משקל לנושאים שבהם התעסק כל מועמד. ומבחינתו של שר התחבורה הנוכחי, זה עלול להשפיע על מיקומו ברשימת הליכוד. כץ העריך שמתפקדי הליכוד יעדיפו את עמדתו הניצית והמתלהמת. ולכן דווקא הפנייה של קבוצת מתפקדי ליכוד בשם "הליכודניקים החדשים" בדרישה לתת מענה מקצועי והולם, השפיעה עליו יותר מכל צעד אחר. כץ, למוד מערכות פריימריס רבות, יודע שאלף קולות לכאן או לכאן בפריימריס יכולים לשנות עולמות. הוא מבין שאם קבוצה של 2000 מתפקדים בסך הכל תנטוש אותו הוא יאבד את מקומו ברשימה לטובת ח"כ מירי רגב. 5000 מתפקדים נוספים שיתמכו בו כבר יבטיחו לו את המקום הראשון ברשימה. למעשה אם מחר מתמודד כלשהוא (נקרא לו ישראל ישראלי) יחליט לרוץ בפריימריס של הליכוד רק על הבטחה של תחבורה ציבורית בשבת ויפקוד את כל האנשים שחתמו על העצומה האחרונה הוא יזכה במקום ה-6 בפריימריס (לפני בוגי יעלון, זאב אלקין ועוד רבים אחרים) וככל הנראה יהיה שר בממשלה הבאה. פשוט לא? הדרך היחידה לגרום לחברי הכנסת לעבוד בשבילנו הוא להיות חלק מהפריימריס שבוחרים אותם. אז אל תתייאשו ואל תסתפקו בחתימה על עצומות וביציאה להפגנות. פשוט תתפקדו.

חוק עידוד השקעות הון הוא אחד החוקים שסופגים הכי הרבה אש בשיח הכלכלי של השנים האחרונות. לא מעט פוליטיקאים הבטיחו להגדיל את תקציב המדינה במיליארדי ש"ח על חשבון הטבות המס שמקבלות החברות הגדולות. ב-2014 הטבות המס הללו הסתכמו לפי ההערכות ב-7.2 מיליארד ש"ח שהגיעו ברובן המוחלט ל-4 חברות ענק. הנתון אמנם נשמע מקומם וברור מדוע הסעיף הזה נראה לפוליטיקאים רבים כמקור תקציבי חשוב אך אין שום סיבה להאמין שמשהו ישתנה בקרוב. אבל חבל להקדים את המאוחר, צריך להתחיל מההיסטוריה.

חוק עידוד השקעות הון נחקק בשנות ה-50 במטרה לעודד השקעות הון ותעסוקה בארץ. החוק עבר לאורך השנים שינויי חקיקה רבים אך אפשר לפשט ולומר שתמיד היו קיימים בו שני מסלולים. מסלול אחד נתן הטבות מס לחברות שהקימו מפעלים. המסלול השני נתן מענקים או הלוואות לחברות אלו.

לאורך השנים נקשרו הרבה פרשות שחיתות במסלולי המענקים שהציעה הממשלה. לפעמים המענקים היו מגיעים למקורבים לשלטון, בפעמים אחרות עלו טענות שהחברות לא עמדו בהתחייבויות שלהן (למשל להעסיק מספר מסוים של עובדים בפריפריה) ובמקרה אחד אף הורשע רה"מ לשעבר בהפרת אמונים בעקבות התערבותו בנושאים אלו. לכן לפני כעשור החליטו במשרד האוצר "לייבש" את מסלול המענקים ולהתמקד במסלול של הטבות המס.

חשוב להדגיש שלשני המסלולים יש יתרונות וחסרונות וגם כיום ממשיך להתקיים הדיון המקצועי בנושא. נציג את הטענות בקצרה- מסלול המענקים הוא שקוף, ממשלת ישראל מחליטה על מתן מענק בגובה ספציפי לחברה ספציפית והיא יכולה לשלוט בגובה המענק, המענק נרשם בתקציב המדינה כהוצאה ומפוקח על ידי חברי הכנסת והציבור. מסלול המענקים גם מאפשר שיקול דעת לפקידות המקצועית אשר בוחנת כל פרויקט ואת תרומתו למשק. מנגד שיקול הדעת הזה הוא בדיוק מה שעלול להוביל לשחיתות. בנוסף מענק יכול להיות הגורם שהופך השקעה לכדאית (כלומר מעביר אותה מרווח להפסד) וההיסטוריה מוכיחה שכאשר חברות לא עומדות בתנאי המענק הממשלה מתקשה לקבל את כספי המענק בחזרה (למעשה עד לפני מספר שנים הממשלה כמעט לא גבתה את הכסף).

כאן נכנסים לתמונה היתרונות של הטבות המס- אלו מעודדות רק מפעלים רווחיים (שהרי מי שמפסיד ממילא לא משלם מס) ובכך מונעות מצבים שהממשלה תומכת שוב ושוב במפעלים כושלים בפריפריה. הטבות המס אינן באות על חשבון הוצאות אחרות בתקציב המדינה (בריאות, רווחה, חינוך וכו') ולכן מאפשרות יותר שירותים אזרחיים. העלות שלהן נמוכה בהרבה מכפי שנהוג לחשוב- יש חברות שלא היו פותחות בארץ מפעל, או עוזבות לחו"ל, אם לא הטבות המס ואז ממילא המס שהיה מתקבל מהן היה 0. הטבות מס ניתן גם לבטל ובכך להבטיח שהכסף אכן יגיע לממשלה. מנגד הטבות המס אינן שקופות ואינן ניתנות לחיזוי מוקדם, הן אוטומטיות ולכן הפקידות הממשלתית לא יכולה לאשר שהן אכן יתמכו במטרות החוק.

על רקע היתרונות והחסרונות הללו החליטה הממשלה ב-2005 לתקן את החוק. תיקון החוק נעשה כאשר המשק עדיין התאושש ממיתון ושיעור האבטלה היה מעל 9%. באווירה הציבורית הזאת הממשלה החליטה "ללכת בכל הכוח" על עידוד תעסוקה והציעה הטבות מס משמעותיות. שני סעיפים חשובים היו בתיקון החקיקה הזה. הראשון הבטיח הטבות מס כל עוד הכסף ממשיך להיות מושקע בארץ. סעיף זה יצר לאחר מספר שנים את סאגת הרווחים הכלואים המפורסמת. הסעיף השני, הפחות מוכר לציבור, הבטיח "יציבות הטבות". משמעות הסעיף היא הבטחה לחברה שפתחה מפעל בארץ שהמפעל יהיה זכאי להטבת המס למשך 10 שנים. סעיף זה, אשר לא קיבל תשומת לב ציבורית, הוא אותו סעיף שמבטיח שאף פוליטיקאי לא יבטל את הטבות המס לחברות הגדולות. פשוט בגלל שכל החלטה כזאת לעולם לא תעבור את בג"ץ. חבל שהשיח הציבורי ממשיך להתעלם מעובדה זאת. מרצ לדוגמא הבטיחה בבחירות האחרונות לקצץ את הטבות המס הללו ב-5 מיליארד ש"ח.

בעקבות תיקון החקיקה ב-2005 צמחו הטבות המס שניתנו מתוקף החוק בצורה משמעותית. הממשלה הבינה שתיקון החוק היה אגרסיבי מדי וב-2010 תיקנה אותו שוב וביטלה את הטבות המס המפליגות. אגב, תיקון החוק ב-2010 כלל מהלך פוליטי מבריק שלא רואים בכנסת כל יום ומזכיר פרק בסדרה בית הקלפים. אתם מוזמנים לחזור לכותרות של אותם ימים ולפרוטוקולים של ועדת הכספים. בתפקיד פרנק אנדרווד- לא אחר מאשר שר האוצר לשעבר, יובל שטייניץ.

בחזרה לעניינו- החוק אמנם תוקן ב-2010 אך בגלל סעיף יציבות ההטבות החברות שהספיקו להיכנס באותן שנים ימשיכו להנות מהטבות המס. כל אחת למשך 10 שנים מכניסתה לתחולת החוק. כלומר באיזה שהוא שלב בין 2015 ל-2020 יבוטלו ההטבות הללו. לצערנו אנחנו לא יודעים בדיוק מתי מפני שמדובר במידע פנימי של החברות שאינו מפורסם לציבור. אני יכול רק לנחש שמי שיכהן כשר האוצר באותה שנה שבה יתרחש שינוי הכיוון יזקוף זאת לזכותו.

איך בכל זאת יכולה המדינה למשוך השקעות זרות?

כשחברה בינלאומית מחליטה להקים מפעל בהשקעה של מיליארדי דולרים הוא לוקחת בחשבון שורה ארוכה של משתנים. בין השיקולים אפשר למנות איכות תשתיות (תחבורה, חשמל, אינטרנט, נמלים וכו'), איכות כוח אדם, קרבה לשווקים, שלטון החוק, ודאות רגולטורית, פשטות בעשיית עסקים, ודאות גיאו פוליטית, הגנה על קיום חוזים וכמובן שיעורי מס.

בחלק מהפרמטרים אנחנו טובים ובאחרים פחות. גם לא על כולם ניתן להשפיע. כך למשל ישראל אינה שוק משמעותי ואינה מאוד קרובה לשוק צרכני או למחצבי טבע. בנושא זה לא ניתן להתחרות עם ארה"ב, האיחוד האירופי או סין. לעומת זאת איכות כוח האדם כאן היא גבוהה והתשתית שהייתה במצב רע משתפרת מאוד בשנים האחרונות. ישראל עדיין יכולה וצריכה להשתפר. הוודאות הרגולטורית בארץ נמוכה מאוד ויותר מדי פעמים אנחנו מחליטים להמציא את הגלגל במקום פשוט לאמץ תקן אירופאי או אמריקאי. עשיית עסקים בארץ קשה מדי ויוצרת חיכוך מתמשך עם מוסדות השלטון. הוודאות הבטחונית בארץ בהחלט יכולה לשתפר (אם כי השאלה כיצד עושים זאת חורגת מהנושאים של בלוג זה).

במיוחד חשוב להבין שהצהרות ריקות מתוכן ומתלהמות של פוליטיקאים אינן עוזרות לנו כלל. חברות בינלאומיות רואות את חוסר היציבות הפוליטית ואת האמירות הפופוליסטיות וחושבות פעמיים לפני שהן נכנסות להשקעות עתק בארץ. ככל שהממשלה תעשה עבודה יותר רצינית ביצירת סביבה כלכלית תומכת בעסקים כך היא תוכל לדרוש מהחברות הבינלאומיות מיסים גבוהים יותר.

הדרך הקלה והמהירה ביותר למשוך חברות זרות היא על ידי הטבות מס. אך זאת גם הדרך היקרה ביותר, המקוממת ביותר והכי פחות יעילה. קשה לדעת כמה מס ניתן לדרוש מהחברות הללו. הן תמיד יאיימו בעזיבה ואנחנו לעולם לא נדע אם דרשנו יותר מדי עד אשר הן יעזבו ויהיה מאוחר לסובב את הגלגל. אבל ממשלה שתשפר את התשתיות, שתספק ביטחון למשקיעים, שתצמצם את הבירוקרטיה ותשפר את איכות כוח האדם תוכל להעלות בהדרגה את שיעורי המס ועדיין למשוך משקיעים נוספים. התפקיד שלנו הוא לוודא שהממשלה אכן בוחרת בנתיב הזה.

מי שעבד בממשלה לא צריך להיות מופתע מגודל משבר הדיור ומאורך הזמן שלוקח לממשלה לטפל בו. תחום הדיור הוא תחום המתוכנן על ידי הממשלה מאלף ועד תו ומערב כמעט את כל המשרדים הממשלתיים והגופים הציבוריים. יש שם את משרד האוצר, משרד הפנים, משרד השיכון, משרד הרווחה, המשרד להגנת הסביבה, משרד הבטחון, משרד ראש הממשלה, עיריות, רשות מקרקעי ישראל, קק"ל, משרד המשפטים, משרד התחבורה, משרד האנרגיה והמים, חברת החשמל, בנק ישראל רשות המיסים ומי לא בעצם. לכל גוף יש מטרות שונות, יעדים שונים ודרכי מדידה שונות. לעיתים הם אינם עובדים יחד ולפעמים אף עובדים אחד כנגד השני. כשזאת תמונת העולם וברקע קיימת ממשלה הבנויה ממספר מפלגות המתחרות ומפריעות אחת לשניה. וכאשר ראש הממשלה עסוק בעיקר בנושאים מדיניים ביטחוניים ואינו פנוי לעשות סדר בממשלתו, קשה להתפלא שמצב שוק הדיור קשה כל כך. אפשר לומר שמשבר הדיור הוא סימפטום של בעיות הרבה יותר כלליות של מדינת ישראל- חוסר משילות, עודף בירוקרטיה, חוסר ביעילות הממשלה, חוסר עקביות במדיניות ועוד. על כל הנושאים הללו נכתבו מילים רבות בשנים האחרונות ואין צורך להמשיך ולפרט עליהן. ספציפית אני ממליץ לקרוא את דוח מצב המדינה של מכון טאוב (על הבירוקרטיה הממשלתית) ואת הניתוח הכלכלי של מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי של משרד האוצר (על עידוד הביקוש לדיור במקום ריסונו).

אני רוצה בפוסט זה להתמקד בנקודה אחת שהיא קריטית ואינה זוכה בכלל לתשומת לב ציבורית. וזאת העובדה שראשי ערים במדינת ישראל אינם רוצים תושבים בעיר שלהם. במצב הנוכחי כל תושב עולה לראש העיר יותר מאשר ההכנסות שהוא מייצר. ראש העיר שמחויב לעמוד בתקציב מסוים היה מעדיף שתושבים יעזבו את העיר שלו ובמקומם יבואו עסקים אשר משלמים ארנונה גבוהה בהרבה ואינם דורשים כמעט שירותים (חינוך, רווחה, גנים ציבוריים וכו').

איך הגענו למצב הזה? יש שתי תשובות פשוטות. הראשונה היא שישראל, למרות מה שאנחנו נוטים לחשוב, עדיין סוחבת עבר סוציאליסטי כבד מאוד. החשיבה הסוציאליסטית באה לידי ביטוי בכך שהממשלה קובעת "מה צריך להיות" (בניית דירות). היא יוצרת חוקים, תקנות ומנגנוני אכיפה כדי לוודא שהחלטותיה יוצאות לפועל במקום לטפל בתמריצים שגורמים לראשי הערים להעדיף עסקים על פני תושבים. בצורה זאת ראשי הערים, במקום להיות ה"בולדוזרים" שגורמים לדברים לקרות, הם הרבה פעמים המכשול בפני התקדמות התוכניות. הממשלה מתווכחת עם ראשי הערים, מייצרת עוד מנגנונים וחוקים במקום לרתום אותם בעזרת בניית תמריצים נכונים.

הסיבה השנייה היא שמדיניות פופוליסטית ארוכת שנים העדיפה להוריד ארנונה למגורים- הרי צריך לעזור לאזרחים הטובים שלא גומרים את החודש (ומצביעים בבחירות הבאות). כדי לאזן את המשוואה היו חייבים להעלות את הארנונה לעסקים (לא נורא, "החזירים" גם ככה מרוויחים יותר מדי). בצורה כזאת אנחנו מקבלים שתי ציפורים במכה אחת- גם משבר דיור וגם יוקר מחייה (המלצה- לכו לחנות הקרובה לביתכם ותשאלו את בעל המקום כמה ארנונה הם משלמים על החנות).

יש שתי דרכים פשוטות להתמודד עם המצב שנוצר אך לשתיהן אין שום היתכנות מעשית. הראשונה היא להעלות את הארנונה למגורים. נסו רק לדמיין את שרי האוצר והפנים החדשים אשר יחתמו על כך ותבינו שאפשרות זאת אינה על הפרק. האפשרות השנייה היא שהמדינה תעלה בצורה משמעותית את ההשתתפות שלה בהוצאות של הרשויות המקומיות. הבעיה היא שבגירעון הנוכחי גם אפשרות זאת אינה על הפרק.

הממשלה האחרונה דווקא פעלה בצורה יפה כדי לטפל בבעיה המיידית. הסכמי הגג שנחתמו עם מספר עיריות סייעו לקדם פרוייקטי ענק של אלפי דירות. ההסכמים כללו השתתפות של המדינה בהוצאות הרשות ורתימת כל משרדי הממשלה ללוח זמנים אחיד. בצורה כזאת ראש העיר יודע שהוא לא יתעורר בבוקר עם תושבים זועמים כי עדיין לא בנו להם בתי ספר או כבישים.

הסכמי הגג עשויים לתת פתרון למשבר המיידי שאנחנו חווים על ידי הצפת השוק בעשרות אלפי דירות נוספות. אך בטווח הארוך אנחנו נחזור לאותה בעיה מקורית אם לא נפתור את בעיית התמריצים של ראשי הרשויות.

הצרה הגדולה היא שגם אם מחר תבוא ממשלה אשר תתקן את בעיית התמריצים משבר הדיור ימשיך להשפיע על מדינת ישראל עוד שנים רבות. הסיבה היא שכל מערך התכנון והבנייה במדינה התבסס במשך השנים על העיוות בתשלומי הארנונה שגרם לראשי הערים לדרוש יותר אזורי תעסוקה ופחות אזורים למגורים. לכן גם אם תמצא המדיניות שתפתור את הבעיה אנחנו נישאר עם ההשלכות שלה עוד עשרות שנים. זאת בדיוק הבעיה במדיניות פופוליסטית ולא מקצועית, היא משאירה השלכות שנים רבות אחרי שהשר עזב את משרדו.

הפתרון ארוך הטווח צריך לכלול רפורמה ביחסי השלטון המקומי והשלטון המרכזי (ממשלה). צריך להבטיח שלרשויות המקומיות יהיו תמריצים להביא לשטחן גם עסקים וגם תושבים. אפשר לעשות זאת על ידי הגדלת השתתפות הממשלה בהוצאות הרשויות המקומיות אך גם על ידי הורדת הנטל הבירוקרטי מרשויות מקומיות "טובות". כלומר רשות מקומית שתעמוד באמות מידה אשר נקבעו על ידי משרד הפנים תקבל הקלות בבירוקרטיה שמשרדי הממשלה מחייבים אותה. כך הרשויות ירצו להשתפר ולעמוד באמות המידה (כדי להוריד את הממשלה מהראש שלהן) ומשרד הפנים יוכל להתעסק רק ברשויות הבעייתיות שאינן עומדות באמות המידה הנדרשות.

בנוסף צריך לנקוט אמצעים לשיפור היעילות של הרשויות המקומיות. ציפוף אוכלוסין מקטין את עלויות התשתיות והתחזוקה של הרשות ומעלה את יכולת ההשתכרות של התושבים. לכן יוזמות של פינוי-בינוי והתחדשות עירונית הן חשובות מאוד ויכולות לשפר את מצבן הפיננסי של הרשויות המקומיות. צעד זה מהווה תחליף מעולה, וסביר פוליטית, להעלאת הארנונה למגורים. משרד האוצר הבין שנדרשת פה התערבות ממשלתית ממוקדת, בדומה להסכמי הגג, כדי לספק פתרונות תחבורה, חינוך, בריאות ורווחה. במסגרת תקציב 2015 הוצע למקד עבודה ממשלתית בנושא זה. צריך לקוות שהיוזמה אכן תצא לפועל.

דרך נוספת לשיפור היעילות של הרשויות היא איחוד רשויות- רשויות גדולות הינן יעילות בהרבה מרשויות קטנות. על הנושא החשוב הזה ועל האינטרסים הכספיים של הרשויות המקומיות ותאגידי המים אני מתכוון לכתוב בפוסט הבא. נאמר לעת עתה שהרשויות הן כר פורה למקורבים, לג'ובים, לחברי מרכז ולשחיתות. כך שיותר מדי פוליטיקאים בממשלה לא מעוניינים לגעת בהן.

המשאבים שיחסכו מצעדים אלו יקלו את תקופת המעבר אל הפתרון ארוך הטווח שהוא שינוי כולל במערכת היחסים של השלטון המרכזי והמקומי. השינוי צריך לאפשר לרשויות המקומיות אוטונומיה רחבה יותר בתחומן כל עוד הן עומדות בדרישות (מינימאליות) של הממשלה. אם שינוי זה יתרחש ראשי ערים יוכלו בעצמם לקבל החלטות על שינויים מסוימים בתחבורה הציבורית, על בניה ציבורית (פארקים, גני ילדים, מבני ציבור) ועל תקנות עירוניות. מצד שני האזרחים יוכלו לבוא לראש העיר בבקשות וטענות והוא לא יוכל לטעון שהממשלה כובלת את ידיו. אם שינוי זה יעשה ייתכן שאף נזכה לראות בעתיד מצב שבו רשויות מקומיות "מתחרות" על תושבים על ידי מחיר (ארנונה) נמוך יותר או שירות טוב יותר מאשר הרשויות המתחרות.

מה הסיכוי לרפורמה כזאת בממשלה הנוכחית? כנראה שלא גבוה. משרד הפנים הוא אחד המשרדים הנחשקים ביותר על ידי פוליטיקאים. זאת מפני שהרשויות המקומיות תלויות לחלוטין בשר הפנים, ולו יש יכולת לעזור לישובים מסוימים שקרובים לליבו ולמרר את חייהם של אחרים. ואכן קל לראות אילו פוליטיקאים חושקים במשרה זאת באופן היסטורי. קשה להאמין ששר הפנים יוותר מרצונו על כוחו. כדי להניע שינוי הציבור או נבחריו צריכים לדרוש מהממשלה לתקן את המנגנון המסובך שנוצר עם השנים. יש לקוות שהממשלה הקרובה תיקח על עצמה את המשימה לחזק את הרשויות המקומיות ואת עצמאותן. זה יקח מספר שנים והרבה עבודה קשה, אבל בסופו של דבר כולנו נרוויח.