~2000 מילים, 17 דקות קריאה.

שלשום פרסם ידידי, יובל מזר, פוסט מפורט בעד הקביעות במגזר הציבורי ונגד השיח שנוצר בבחירות אלו בנוגע לארגוני העובדים. מפני שמדובר בפוסט מנומק היטב של כלכלן רציני ביקשתי (וקיבלתי) אישור לשתף את הפוסט ולהתייחס לטענות שבו, כפי שאעשה בפוסט זה. הפוסט של יובל נמצא פה ואני מאוד ממליץ לקרוא אותו (ולחזור לפה כמובן).

חשוב לדעת שיובל הוא חוקר בבנק ישראל. כמו כן יובל הוא חבר בוועד העובדים של בנק ישראל.

בפוסט זה אני מתכוון לפרק אחת אחת את הטענות שהעלה יובל ולהציע בסופו הצעה לשינוי שיטת ההעסקה במגזר הציבורי באופן שלדעתי יביא להגדלה משמעותית של פריון העבודה במגזר זה אך ללא פגיעה משמעותית בעובדים. כמובן ששינוי זה יחשב כרעידת אדמה בעולם יחסי העבודה העקום שלנו אך הוא בהחלט אפשרי ומאוזן. חשוב לציין כבר בתחילה שהמצב היום הוא הזוי בעיני. אין שום דבר "חברתי" בהגנה על עובדי המגזר הציבורי. למעשה זהו מצב אנטי חברתי כי אלו שצריכים להתמודד עם הפקידים הממשלתיים הם בעיקר אנשי השכבות החלשות. הרי שרי אריסון לא באמת צריכה את ביטוח לאומי, את לשכת התעסוקה, את מנהל התכנון או אפילו את שירותי הרפואה והחינוך הציבוריים. אבל גברת כהן מחדרה בהחלט צריכה אותם. והיא זאת שסובלת מהעובדה שחלק מהפקידים הם מסמרים ללא ראש ולא ניתן לעשות לגבי זה שום דבר.

עוד נקודה שחשוב לקחת בחשבון הוא ההגדרה של "עובדים" בשירות הציבורי. רבים חושבים על מונח זה בתור העובדים הפשוטים ביותר ונראה שכך גם יובל התייחס אליהם. אבל אני בהחלט כולל בתוך ביטוי זה את כל מי שמוגן על ידי הסכמי העבודה הקיבוציים. שזה בדרך כלל עובדים פשוטים ומנהלים מדרגי הביניים ועד דרג הסמנכ"לים. נקודה זאת חשובה מפני שכאשר מבינים אותה יורד החשש מהתעמרות של מנהל בעובדיו מהסיבה הפשוטה שאם הוא אינו מנהל מוצלח הוא בעצמו בסכנת פיטורין.   

מכיוון שזה יהיה פוסט ארוך העצלנים והממהרים ביניכם מוזמנים לדפדף ישר לפתרון המוצע.

עיקר הטענות של יובל

הטענות יובאו כפי שאני מבין אותן ולפי סדר החשיבות שאני מייחס להן. כאמור אתם מוזמנים להיכנס לפוסט המקורי ולהתרשם בעצמכם.

1. כמעט כל המנהלים שואפים להתקדם. גם במגזר הציבורי. מנהלים לא יתקדמו אם לא יצליחו לגרום לעובדים שלהם לעבוד.
2. קביעות מאפשרת לפקידות להתעמת עם הדרג הנבחר וכך לשמור על האינטרס הציבורי.
3. מיומנות העובד גדלה עם הוותק וקביעות מעלה את הוותק.
4. ביטול הקביעות לא בהכרח יעלה את פריון העבודה במגזר הציבורי. בין השאר כיוון שהוא קודם כל יפגע בתעסוקה של העובדים הטובים יותר.
5. מוטיבציה בעבודה מתואמת חיובית עם יציבות תעסוקתית.
6. בהינתן קביעות המעסיק ישקיע יותר בעובדים שלו ויקיף אותם יותר בהון פיסי ודיגיטלי.
7. המיונים למקומות טובים במגזר הציבורי מאוד קפדניים ולפני קבלת קביעות יש תקופת נסיון של כמה שנים.

השורה התחתונה של יובל היא כמובן חיובית כלפי מוסד הקביעות. לטענתו מוסד זה מגדיל את הפריון במגזר הציבורי ומקטין את עלויות ההעסקה. אני חושב ההיפך.

קידום במגזר הציבורי

לצערי הרב קידום במגזר הציבורי תלוי כמעט אך ורק בוותק, אפילו במקומות "מובחרים" כמו אגף תקציבים. במקרים שבהם הוא לא תלוי בוותק הוא הרבה פעמים תלוי בקשרים והתחנפות לממונים. לכן הטיעון הזה, כאילו מנהלים צריכים לנהל טוב את עובדיהם כדי להתקדם, נשמע הגיוני ביותר אבל הוא חלש במיוחד.

קביעות כמכשיר להבטחת כושר העמידה של הפקידות מול הדרג הנבחר

אני מתכוון להתייחס לטענה זאת מבלי להיכנס לשאלות של משילות. זה טיעון שאני בהחלט מקבל אותו. הרבה פעמים דרג נבחר מסתכל לטווח קצר בלבד ונדרש דרג מקצועי שרואה לתקופה יותר ארוכה מהבחירות הקרובות. הנקודה החלשה בטיעון הזה היא שהוא מתייחס למיעוט שבמיעוט עובדי המגזר הציבורי. בעוד שהוא יכול להיות רלוונטי לשומרי סף כגון יועצים משפטיים וחשבי משרדים הוא אינו רלוונטי לחוקרים בבנק ישראל, למנופאים בנמל חיפה, לנהגי רכבות, למורים או לרופאים. כל אלו אינם נמצאים תחת לחץ פוליטי ולכן אם זאת הסיבה שבגינה צריך לתת קביעות במגזר הציבורי הרי שקביעות כזאת צריכה להינתן בצמצום. להערכתי פחות מ-5% ממשרתי הציבור אכן נדרשים להגנה כזאת מהדרג הפוליטי.

הקשר בין ותק ומיומנות

אני מסכים עם החלק השני בטיעון של יובל- הוותק אכן עולה בעקבות הקביעות. אני פשוט לא מסכים עם החלק הראשון- המיומנות לא בהכרח עולה עם הוותק. אפילו אולי להיפך. במיוחד בעולם הטכנולוגי שלנו אנחנו רואים פעמים רבות שדווקא הצעירים מוכשרים יותר לבצע מטלות מסוימות. כמובן שחוסר המיומנות הטכנולוגית יוצר במגזר הציבורי חוסר התקדמות טכנולוגית, אך לזה נגיע בטיעון אחר.

אגב הטיעון מעט מפתיע ונוגד את טענות ההסתדרות הנפוצות. לרוב מנסים לשחד עובדים מבוגרים לפרוש לפנסיה מוקדמת מפני שהם "שחוקים". לפי הטיעון הנ"ל דווקא העובדים הללו אמורים להיות בשיא הקריירה שלהם. אך זה לא המצב במרבית השירות הציבורי.

ביטול הקביעות לא בהכרח יעלה את פריון העבודה במגזר הציבורי

יובל טוען שכאשר אנו מנסים להבין את החלטות העובדים (לעבוד במגזר הפרטי או הציבורי) צריך לשכלל גם את השכר אבל גם את תנאי העבודה של העובד, הכוללים בין השאר את הקביעות. אם נפגע בקביעות יפגע כמובן סך התגמול לעובדים. במצב של שיווי המשקל החדש שיווצר ברור ליובל שמי שיעזוב הם העובדים הטובים כי כעת סה"כ התגמול לעובדים ירד מתחת לרף של העובדים הטובים אבל לא מתחת לרף של העובדים הרעים. לפיכך עובדים טובים יעזבו ו/או שנאלץ לשלם להם יותר על מנת להשאיר אותם.

על פניו נשמע הגיוני, אבל אני לא מקבל את הטענה. בבסיס הטענה נמצאת הנחה סמויה שהטבת הקביעות היא שוות ערך לכולם. זה בהחלט לא נכון. אם אני לדוגמה העובד המצטיין של משרד האוצר, שאף אחד לא מצליח לבצע את תחזיות הכנסות המדינה בלעדיו אזי אני יודע שלא ניתן לפטר אותי, בין אם יש לי קביעות או שאין לי. אני לא זקוק ל"מוסד הקביעות" כי אני מקבל אותה באמצעות הכישורים שלי. לכן אם יציעו לי לוותר על הקביעות תמורת תוספת שכר של 1000 ₪ (לדוגמה) אני כמובן אסכים כי זה רווח נטו עבורי- יותר שכר ואותה יציבות תעסוקתית בת'כלס. אבל אם אני לדוגמה עובד מיותר שהגדרת התפקיד שלי כוללת משלוח טפסים בדואר אבל היחידה שלי כבר עברה להשתמש בדוא"ל ולכן אין בי יותר צורך, האם אסכים לוותר על הקביעות שלי תמורת כל סכום (סביר) שהוא? ברור שלא. כי למחרת יפטרו אותי. ולכן הטבת הקביעות אינה שוות ערך לכל העובדים. היא שווה יותר ככל שהעובד פחות מועיל ולכן יותר בסכנת פיטורין. ועל כן המודל של יובל אינו מחזיק מים.

לכן גם הטענה שתיפגע רמת הפריון במגזר הציבורי היא משוללת יסוד. ההיפך הוא הנכון לטעמי- העובדים הרעים, הנמצאים מתחת לרמת הכישורים שמצדיקה את השכר שלהם יאלצו להתאמץ יותר על מנת להימנע מפיטורין. למעשה העובדים יזכו בהגנה מפיטורין באמצעות הכישורים שלהם ולא באמצעות הגנת הוועד. באופן זה (ומבלי בהכרח להזדקק לפיטורין בפועל) תעלה פלאים התפוקה של חלק מהעובדים. נגיע לכך בהרחבה בסיכום הפוסט. כמו כן עלות ההעסקה בהחלט עשויה לרדת בעקבות נקודה זאת עקב היכולת להיפרד מעובדים שאינם תורמים לעבודת הממשלה, מכל סיבה שהיא.

מוטיבציה בעבודה מתואמת חיובית עם יציבות תעסוקתית

טענה זאת אינה ברורה לי ואני אשמח לראות ממצאים אמפיריים שמבססים אותה. ממה שאני מכיר המוטיבציה הגבוהה ביותר נמצאת אצל יזמים ועובדי סטארטאפים שבהגדרה הם בעלי היציבות התעסוקתית הנמוכה ביותר. הגיוני לשער שכאשר עצם קיום מקום העבודה שלך תלוי בהצלחות שלך אתה תילחם הכי הרבה. בקיצור לא ברור לי מהיכן הגיע טיעון זה.

הקביעות מעודדת את המעסיק להשקיע יותר בעובדים שלו ולהקיף אותם יותר בהון פיסי ודיגיטלי

הנקודה הזאת נכונה בתיאוריה. ככל שאני יודע שהעובד שלי ישאר ליותר זמן בעבודה ככה עולה התמריץ שלי להשקיע בכישורים שלו. הבעיה בטיעון זה היא כפולה. א' לעובד לא בהכרח אכפת מהכישורים שלו, ולראיה אני מזמין אתכם לראות מה קורה בימי ה"השתלמות" של עובדי המדינה ומה עובדי המדינה לומדים על מנת לזכות בגמולי השתלמות למשכורת שלהם. כל קשר בין הדברים הללו לביצועים בעבודה הוא מקרי בהחלט.

בעיה שניה בטיעון היא שבפועל העובדים מונעים כניסה של טכנולוגיה מהחשש שהיא תייתר אותם. אם תסתכלו על רמת הטכנולוגיה של הממשלה לעומת המגזר הפרטי (ונשים בצד את ההייטק) הפערים הם של עשרות שנים בחלק מהמקרים. כדי להצליח להכניס טכנולוגיה חדשה צריך לשחד את העובדים וזה נוגד את טיעוניו של יובל.

המיונים למקומות טובים במגזר הציבורי מאוד קפדניים ולפני קבלת קביעות יש תקופת נסיון של כמה שנים

ראשית יובל מסייג את דבריו ומדבר רק על המקומות הטובים. אך מה קורה עם המקומות ה"לא טובים"? שם המצב כמובן חמור בהרבה. שנית, אפילו אם נקבל את הטיעון, בהחלט סביר להניח שיהיה שינוי התנהגות אצל העובד לאחר קבלת הקביעות. ומה נעשה אז? הרי אפילו מי שעבר קורס טיס או סיים בהצטיינות את המסלול של שייטת 13 יכול למצוא את עצמו יום אחד מודח מהצבא. הצלחה במבחני מיון, מוצלחים ככל שיהיו, היא לא ערובה לחיים שלמים של התנהגות מופתית. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם שאת מטוסי האף 15 שלנו יטיסו טייסים שעברו עבירות משמעת או שאיבדו מיכולותיהם הרלוונטיות רק בגלל שלפני 20 שנים הם סיימו בהצלחה קורס טייס? כמה שזה נשמע הזוי זה המצב במגזר הציבורי.

שלישית צריך לקחת בחשבון את הבירוקרטיה המיותרת שמוסד הקביעות יוצר בקבלה לעבודה בממשלה. מכיוון שאנחנו יודעים שאם עובד יכנס לממשלה כבר לא ניתן יהיה להוציא אותו אנחנו נוקטים משנה זהירות לפני קבלה לעבודה ולפני מתן קביעות. מצב זה יוצר עומס על המערכת ומסבך אותה בבירוקרטיה עצמית (לא אפקטיבית בעליל אגב) שבסופו של דבר מונעת מאנשים טובים להגיע אליה. לדוגמה (סיפור אמיתי)- אני התקבלתי לתפקיד בממשלה וכעבור 9 חודשים עדיין הייתי ב"תהליכי קליטה". כאשר התקשרתי לספר שאני לא אקח את התפקיד, ביקשו ממני להודיע בכתב שאני מוותר על התפקיד כדי שיוכלו לפנות לשאר המועמדים שהפסידו לי במכרז. אתם כמובן מבינים שאנשים טובים לא מחכים תקופות כאלו על מנת לקבל משרה בממשלה. השוק הפרטי כבר חטף את הטובים ואני מפחד לדעת מי בסוף תהליך כזה אשכרה קיבל את התפקיד.

סיכום הטיעונים של יובל

חשוב לציין שהיו עוד מספר טיעונים שהשמטתי עקב אורך הפוסט וחוסר רלוונטיות שלהם לדיון (בעיני). אני ממש לא מקבל את הטיעונים שהועלו בדבר הקביעות המוחלטת הקיימת כיום במגזר הציבורי כאילו היא מעלה את התפוקה ומאפשרת זאת במחיר סביר. לכל היותר קביעות כזאת רלוונטית למיעוט של עובדי הממשלה ומכאן גם עולה ההצעה שלי בדבר שינוי שיטת ההעסקה במגזר הציבורי.

הצעה לשיפור המצב הקיים

כמו הרבה דברים בחיים, קיצוניות אינה טובה למערכת. המצב הקיים היום במגזר הציבורי הוא קיצוני בצורה בלתי רגילה- דה פאקטו לא ניתן לפטר עובדים. עובדים מתקדמים על סמך ותק ולא על סמך כישורים כאשר פעמים רבות הדרך היחידה להיפטר מעובד לא מתאים היא לקדם אותו למשרה אחרת.

גם המצב ההפוך לא יהיה טוב. מצב שבו שר נבחר יוכל לפטר את כל עובדי משרדו בהחלטה נמהרת, יעשה דברים רעים מאוד לממשלה וימנע דיון איכותי והסתכלות ארוכת טווח.

הפתרון כאמור הוא באמצע- צריך לאפשר לפטר כל שנה X% מהעובדים ללא הגנת הוועד (וכמובן בנימוק סביר). המספר שאני חושב עליו אגב הוא נמוך מאוד ועומד בסביבות ה-1%. אם לוקחים בחשבון שבערך 2%-3% מהעובדים פורשים לפנסיה כל שנה (בהנחה שכל העובדים ממשיכים עד גיל הפרישה החוקי) מבינים שמדובר בשינוי שהוא פצפון ולא באמת יפגע בבטחון התעסוקתי של העובדים. לכן יהיה קשה ל"חברתיים" להתנגד לו. מצד שני הוא ישיג המון תועלות בעלות אפסית:

1. ניפטר בקלות מהתפוחים הרקובים שפוגעים בעבודה ובמוטיבציה של כל הקולגות שלהם. הצעד עשוי אפילו למנוע מראש מקרים מצערים של התעמרות בעובדים/אזרחים ואפילו שוחד. בנוסף ללא אותם עובדים "מנצנצים" התפוקה של שאר העובדים צפויה לעלות.
2. עובדים "גבוליים" יאלצו לעבוד קשה יותר על מנת להימנע מפיטורין. גם זה יוביל לעלייה בפריון. במיוחד לאור העובדה שאתה אף פעם לא יודע אם אתה שייך לאחוזון הנמוך ביותר או שאתה טיפה מעל "הקו האדום". אני מעריך שזה ישפר את הפריון של לפחות 5%-10% מעובדי המדינה באופן ישיר.
3. הפחתת בירוקרטיה על גיוס עובדים תסייע לאייש משרות בזמן קצר יותר ולהשיג מועמדים טובים יותר.
4. תתאפשר גמישות מסויימת במבנה הממשלה. ואפשר לכתוב פוסט שלם על כמה שזה נדרש.
5. יווצר לעובדים תמריץ להתייעל ולהכניס לשירות טכנולוגיות חדשות. כל הדיון סביב הכשרות עובדים, תקנים והסכמי שכר ישתנה לחלוטין ויגיע ממקום שפוי הרבה יותר. גם זה יעלה את הפריון של העובדים.
6. ללא התירוץ של המנהלים שהם לא מסוגלים לנהל ניתן יהיה לדרוש בתכניות העבודה תוצאות הרבה יותר משמעותיות. למעשה מנהל שלא יספק את הסחורה יהיה בעצמו חשוף לפיטורין אפשריים.

אפשר כמובן להמשיך ולפתח את הרעיון. בסופו של דבר הוא מתבקש. קשה להגן על המצב הקיים שבו קומץ עובדים, לא יעילים במיוחד, מקבל הגנה מוחלטת מפני כל שינוי ארגוני שהוא. המצב הקיים הוא הכי אנטי חברתי שיש מכיוון שמי שנדרש לשירותים הממשלתיים אלו האזרחים החלשים בחברה, לא עשירי סביון. והאזרחים החלשים הללו, הם בעיקר, אלו שסובלים מהשירות הממשלתי הלקוי.

כרגיל אני מזמין אתכם לנהל את הדיונים לגבי הפוסט הזה בדף הפייסבוק שלי.

אם הגעתם עד כאן אולי יעניין אתכם לקרוא עוד תוכן שאני יוצר בעתיד.
אז הירשמו פה למטה לעדכונים וקבלו מייל כל פעם שאני מעלה פוסט חדש.

1717 מילים (15 דקות קריאה)

משה כחלון הוא שר האוצר הראשון שאני זוכה לסקר במסגרת הבלוג מתחילת כהונתו ועד סופה. בפוסט זה אני רוצה לנסות לנקות את רעשי הרקע של ההתבטאויות השונות ואינסוף הנתונים הכלכליים שהופיעו בשנים האחרונות. אני מנסה להתבונן בכהונה של כחלון לא בהשוואה להבטחות שנתן ערב הבחירות אלא בהשוואה לתכנית העבודה הראשונה שהגישו הוא ומנכ"ל משרדו. כלומר בפוסט זה ימדד כחלון במדדים שהוא הציב לעצמו ולמשרדו.

מספר לינקים שימושיים מופיעים בתחתית הפוסט ומפנים לתכניות העבודה ולתחזיות וניתוחים שלי לגבי כהונתו של כחלון.

תכניות העבודה של משרדי הממשלה

חשוב לומר בתחילת הפוסט כמה מילים על תכניות העבודה של משרדי הממשלה השונים. ראשית מדובר בכלי ניהולי מאוד משמעותי מצד אחד אך גם חדש מאוד, ולכן גם לא מספיק בשל, מצד שני. ניתן לראות בתכניות העבודה של כל המשרדים שבשנים הראשונות (שחופפות לתחילת הכהונה) כולם הבטיחו הרים וגבעות ובגדול לא הצליחו לספק את הסחורה. עם השנים חלה התבגרות מסוימת והיעדים שהציבו המשרדים נהיו צנועים יותר. ייתכן שזה נובע מכניסתם לתפקיד של השרים החדשים (בשנת 2015) שרצו להראות לבוחרים שהנה הם יביאו את השינוי. וייתכן שזה נובע מכך שלאף אחד בממשלה לא היה ניסיון עם הכלי הזה ולכן הייתה אופטימיות יתר לגביו.

בכל מקרה, תכנית העבודה של משרד האוצר, שתתואר להלן, סובלת מכל אותן מחלות ילדות שכל הממשלה סבלה מהן. יהיה מעניין לראות אם השר הבא יעשה את אותה טעות או שהדרג המקצועי כבר "ירסן" אותו וימנע את המבוכה שתחזו בה בפסקאות הבאות.

תכנית העבודה של משרד האוצר

לא הרבה אחרי הקמת הממשלה הביא משרד האוצר את תכנית העבודה לשנת 2016. בתכנית היו 7 יעדים עיקריים שביטאו את תפקידי משרד האוצר המסורתיים כמו גם את תפיסת עולמו של שר האוצר. היעדים (לפי סדר הופעתם) הם כדלקמן:

1. צמצום אי השוויון (ג'יני ברוטו)
2. קביעת תקרה לגירעון תקציבי מקסימאלי (כלומר, כל היעדים כפופים לעמידה ביעדים הפיסקאליים)
3. הגדלת גביית המסים
4. הגדלת התחלות הבנייה
5. הקטנת הריכוזיות בתחום הפיננסי (מדד HHI)- יעד זה נעלם מתכנית העבודה בשנת 2019
6. הגדלת פריון העבודה (הניסוח של יעד זה השתנה לאורך השנים)
7. שיפור ניהול החברות הממשלתיות והגדלת הרווחיות שלהן

מבט זריז על הרשימה מגלה כמה דברים מעניינים. בראש הרשימה נמצא הצמצום באי השוויון. זה חד משמעית אמירה פוליטית של שר האוצר שגם גזר עליה קופונים תקשורתיים. לאחר מכן נמצאים היעדים הפיסקאליים שהם בלב ליבה של עבודת המשרד. יעד הגרעון הוא סוג של סיכום לעבודת אגף התקציבים ויעד הגבייה מסכם את עבודת רשות המסים. יעדים 4 ו-5 שוב חוזרים להיות יעדים פוליטיים שנקבעו על ידי השר כשתי מטרות על שהוא הציב לעצמו- טיפול במחירי הדיור וטיפול במערכת הבנקאות הריכוזית. יעד 6 הוא יעד "מקצועי" במובן שכל אנשי המקצוע מסכימים על חשיבותו ויעד 7 התפלח איכשהו פנימה. בעוד שהוא חשוב יכולים להיות גם יעדים אחרים, חשובים ממנו.

האם היעדים הושגו לאורך הקדנציה

שאלת השאלות עולה בחלק זה של הפוסט. נתחיל משורה תחתונה ונפרט על כל יעד. 5 מתוך 7 היעדים הראשוניים שהוצגו לא הושגו, 2 בהחלט הושגו. האם זאת הצלחה או כישלון? אני אשאיר לכם להכריע בשאלה זאת. ועכשיו לפירוט:

יעד 1- הקטנת אי השוויון במשק (ג'יני ברוטו)

זהו היעד החשוב מכולם לשר האוצר ולמשרדו אז נתעכב בעיקר עליו. ראשית שלוש הערות חשובות לגבי היעד.

1. כחלון עשה פה מעשה מבריק פוליטית כשהכניס את היעד הזה לראש הרשימה. ראשית כי הוא יכל להגיד שהוא שר האוצר הראשון ששם על זה דגש. שנית בגלל שרוב הציבור לא מודע לעובדה שהמדד הזה בכלל במגמת ירידה כבר כ-15 שנים ולכן להשיג בו ירידה זה יחסית קל בעוד שציבורית זה נשמע הישג מדהים.
2. הבחירה במדד ג'יני ברוטו ולא במדד ג'יני נטו היא נכונה ואני חושד שהיא נבעה מהתערבות  של הדרג המקצועי. להוריד ג'יני נטו בטווח הקצר זה קל מאוד כי אם מגדילים את הקצבאות ג'יני נטו מיד יורד. לתפיסתי האישית, וזה כמובן במחלוקת, הגדלת הקצבאות תביא בטווח הארוך לעלייה של ג'יני נטו ולכן לנסות למקסם את המדד הזה בטווח הקצר זאת טעות מדיניות קשה. לשמחתי משרד האוצר החליט ללכת על ג'יני ברוטו במקום ג'יני נטו ובעיה זאת נמנעה.
3. קיימת בעיית מדידה קשה של מדד זה. בכל רגע אנחנו יודעים את מדד ג'יני שנה עד שנתיים אחורה. למשל כיום המדד האחרון שפורסם הוא לשנת 2017 והוא פורסם ממש לאחרונה. וכמובן שהפעולות ששר האוצר נוקט משפיעות עליו קדימה (ואפילו הרבה שנים קדימה) ולא אחורה. לכן את ההצלחה של כחלון עם מדד זה למעשה נוכל למדוד רק עוד מספר שנים.

ובכל זאת צריך להתחיל ממשהו נכון? אז האם כחלון השיג את יעדיו בהפחתת אי השוויון? התשובה היא ממש לא.  

בתכנית העבודה של 2016 הוצג הנתון הבא: המדד עמד בשנת 2015 על 47% ועד שנת 2018 משרד האוצר רצה להגיע ליעד של 40%, כלומר ירידה של 7 נקודות אחוז. בפועל כיום משרד האוצר פרסם שהמדד האחרון עומד על 45.85% והוא מקווה בשנה הקרובה להוריד אותו ל45.5%. כלומר אם נמשיך בקצב הנוכחי היעד של 2018 יושג רק בשנת 2035.

באופן פרדוקסלי אם נסתכל על המדד ב-4 שנות הכהונה של כחלון נראה שהוא אמנם ירד אך פחות מהר מאשר ב-4 השנים הקודמות לכהונתו. כלומר עצם העובדה שהשר שם את המדד בראש סדר העדיפויות שלו לא רק שלא סייע ביחס למגמה שהייתה קיימת מאז 2002 אלא אולי אפילו הפריעה למדד להמשיך לרדת.

סיכום: כישלון. 0 מ-1.

יעד 2- גרעון תקציבי מקסימאלי

כאן אפשר לראות איך כל שנה אנחנו אופטימיים שבעתיד נצליח להוריד את הגרעון ובפועל הוא נשאר גבוה. זה אגב לא טריק של כחלון אלא טריק ישן של האוצר.

בשנת 2016 למשל העריכו שאמנם הגרעון יהיה גבוה באותה שנה (2.9%) אך בהמשך ירד לכיוון 2.25% בשנת 2018. בפועל רק בזכות טריקים חשבונאיים הגרעון של 2018 עמד על 2.9%.

סיכום: כישלון. 0 מ-2

יעד 3- הגדלת גביית המסים

כאן אפשר לראות הצלחה של משרד האוצר. גביית המסים אכן עלתה ואף מעט יותר מאשר היו התחזיות. לא בדיוק הצלחה של כחלון (או של משרד האוצר) אלא יותר נובע ממחזור העסקים החיובי ועסקאות חד פעמיות כמו עסקת מובילאיי ומיסוי מוקדם של חברות הארנק. ועדיין כחלון לא הפריע יותר מדי וזה גם משהו.

סיכום: הצלחה. 1 מ-3

יעד 4- הגדלת התחלות הבנייה

פה כחלון הציב יעד מאוד שאפתני. הוא רצה ב-2016 להעלות את התחלות הבניה מ-50 אלף יחידות בשנה ל-60 אלף. לאור העובדה שכל יחידות הממשלה הרלוונטיות הוכפפו אליו זה היה אך ורק באחריותו, לטוב או לרע.

בפועל כל שנה הבינו באוצר שהיעד שאפתני מדי אך הבטיחו להשיג אותו בשנה הבאה. כך ב-2017 אמרו באוצר שבשנת 2016 בנו 55 אלף יחידות אך ב-2017 המספר יעלה ל-60 וימשיך לעלות אח"כ ל-62. אך ב-2018 עדכנו שוב את הנתונים. כעת אמרו שב-2016 התחילו לבנות רק 54 אלף יחידות (עדכון של 1000 יחידות כלפי מטה) וב-2017 גם רק 54 אך הבטיחו שהשנה זה יקרה. שב-2018 יבנו 62 אלף יחידות. ואז הגיעה 2019 ושוב עודכנו המספרים כלפי מטה- גם של 2017 (51,394), גם של 2018 (50,000-מספר לא סופי) אבל הבטיחו שהפעם, כן כן ממש עכשיו, יבנו 60 אלף יחידות דיור השנה. גם שנה הבאה יבנו לפי התכנית 60 אלף יחידות.

כלומר היעד של 2016 עדיין לא הושג, וספק אם אי פעם יושג.

סיכום: כישלון. 1 מ-4

יעד 5- הגדלת פריון העבודה

ביעד זה קצת קשה לעשות השוואה מפני שאופן המדידה השתנה. ב-2016 נאמר שישראל תצמצם את פער הפריון ממדינות ה-OECD ב-2 נקודות אחוז כל שנה (כלומר ירידה מפער של 24% בתחילת התקופה לפער של 18% בסוף הקדנציה). לאחר כשנה עודכן היעד ונקבע שכל שנה ישראל רוצה שהפריון לשעת עבודה יצמח בערך ב-1.5% לשנה.

בגדול חשוב להגיד ששינוי בפריון על פני פרק זמן כל כך קצר הוא מאוד בעייתי ויכול סתם להעיד על קפיצות שונות בנתונים. היעד האמיתי צריך להיות הגדלת הפריון לאורך טווח זמן של 10-15 שנים. ובכל זאת זה היעד שהוצב ע"י שר האוצר בתחילת הקדנציה והוא הסתבר כשאפתני ביותר. גם היעדים בשנים הבאות לא בדיוק הושגו. מבדיקה שערכתי עם גלעד ברנד, ממרכז טאוב, עולה שלא הקטנו את הפער ממדינות המערב כאשר גם הם וגם אנחנו צמחנו בערך ב-1% לשנה בפריון לעובד. בפריון לשעת עבודה למעשה הם צמחו מעט יותר מאיתנו כך שהפער אפילו התרחב טיפה.

סיכום: כישלון. 1 מ-5.

יעד 6- הקטנת הריכוזיות של המערכת הפיננסית

היעד הזה הוצב כאמור בעיקר מטעמים פוליטיים. באופן מפתיע הוא נעלם מתכנית העבודה של 2019 אחרי שבשנים קודמות לא הוצגה בו שום התקדמות.

סיכום: כישלון (אפילו מביך). 1 מ-6

יעד 7- שיפור הרווחיות של החברות הממשלתיות

החברות הממשלתיות הן חברות ענק שבלשון המעטה אינן מתנהלות באופן אופטימלי. הגדלת הרווחיות שלהן מגדילה את הכנסות הממשלה ולמעשה מהווה תחליף לגביית מסים.

בשנת 2015 עמדה הרווחיות של כל החברות ביחד על 700 מיליון ₪ כאשר המטרה הייתה להעלות אותה ל-2.5 מיליארד ואז ל-3 מיליארד ₪ בשנה. היעד אכן הושג במהרה אך מאז אין עדכון יעדים מה שבעיני מראה שהאוצר קטף כמה Low Hanging Fruits ומאז נח על זרי הדפנה.

סיכום: הצלחה. 2 מ-7.

מה אין בתכנית?

באופן מפתיע שני אגפים מהותיים מאוד באוצר (שכר וחשכ"ל) נעדרים לחלוטין מתכנית העבודה. האם אין להם יעדים בעלי חשיבות לאומית? האם הם רק מגיבים להתרחשויות ולא יוזמים שינויים נדרשים? לצערי מתכנית העבודה נראה שזהו המקרה. מידיעה אישית אני יודע שאין זה נכון ולכן יש פה פער בין העבודה שעושים אגפים אלו לבין איך שההנהלה של האוצר תופסת את תפקידה לנהל אותם ולסייע להם. אין ספק- יש עוד עבודה משמעותית בטיוב תכנית העבודה עצמה.

הערות על דרך אישור תכנית העבודה והצעות לשיפור

ספר תכניות העבודה הועלה הבוקר לפייסבוק על ידי עובד במשרד ראש הממשלה ורק בערב כנראה יפורסם רשמית. בעוד שאני ואחרים מארגוני החברה האזרחית בירכנו אותו על העבודה החשובה שהוא ואחרים בממשלה עושים אני חייב לומר שהתהליך עדיין רחוק מלהיות תקין. לדעתי התהליך של בניית ספר העבודה צריך להתחיל עם הצגה של רעיונות ראשוניים של המשרד לוועדת הכנסת הרלוונטית. לאחר הדיון בכסת המשרד צריך לגבש את ההמלצות ששמע מחברי הכנסת ומהציבור לתכנית עבודה. ואז לאשר את תכנית העבודה בממשלה. כל זה צריך להסתיים לפני תחילת השנה האזרחית. בנוסף לאורך השנה המנכ"ל והשר צריכים להגיע לפחות פעמיים לוועדת הכנסת הרלוונטית ולדווח על התקדמות בהשגת היעדים. שינוי היעדים צריך להיות בדיווח, בדיוק כמו כל חברה בורסאית שמדווחת על חשש ביכולתה להשיג את יעדיה או צפי להשגת היעדים מוקדם מהחזוי.

בשלב הבא כל העברה תקציבית צריכה לעבור דרך זכוכית המגדלת של השאלה- כיצד ההעברה הכספית מקדמת את השגת יעדי המשרד? ואולי גם- בכמה ישתפרו יעדי המשרד אם נעביר את X השקלים הללו לטובת הסעיף התקציבי המבוקש.

לבסוף כל בניית התקציב צריכה להתבסס על תכנית העבודה ו"לתמחר" כיצד כל מיליון שקלים יקדמו את היעדים שבתכנית העבודה. כשיהיו מספרים כאלו נוכל באמת לשאול שאלות כמו האם כדאי לתת את מיליון השקלים הבאים לטובת מטרה א' או ב'. ונוכל גם למדוד את יכולות הניהול של המנכ"לים והשרים בממשלה.

סיכום

הממשלה עשתה דרך ארוכה עם תכניות העבודה אך עוד דרך ארוכה נכונה לה. אך ללא תכניות העבודה הקיימות פוסט זה לא יכל היה להיכתב. ובפוסט זה הובהר (לדעתי) שכהונתו של כחלון, כאשר היא נמדדת במדדים שכחלון עצמו הגדיר, הייתה כשלון. אף אחד מיעדיו העיקריים לא הושג. נקווה להצלחות יותר מרשימות משר האוצר הבא.

אם הגעתם עד כאן אולי יעניין אתכם לקרוא עוד תוכן שאני יוצר בעתיד.
אז הירשמו פה למטה לעדכונים וקבלו מייל כל פעם שאני מעלה פוסט חדש.

לינקים שימושיים:

תכניות העבודה לשנת 2016, 2017, 2018 ו-2019.

תחזית שלי (מ-2015) כיצד תראה כהונתו של כחלון

פוסט אמצע קדנציה– איך זה נראה בחצי הדרך

מדידה ראשונה של תכנית העבודה של האוצר (באתר ביזפורטל)

1213 מילים- 7 דקות קריאה

היום פורסם שאינטל החליטה לבצע השקעת עתק בהקמת מפעל חדש בישראל. לפי הפרסום הקמת המפעל מותנית במענק עצום שהמדינה תיתן לאינטל וזאת בנוסף להבטחת שיעור מס נמוך ל-10 השנים הקרובות.

כתבתי כבר בעבר שאני לא מתלהב מחוק עידוד השקעות הון (פה). גם עשיתי על זה פרק בפודקאסט שלי (כאן) ואפילו הבאתי כותב אורח שיכתוב על הנושא טור דעה (פה). כמוני גם הרבה מעמיתי מתנגדים לחוק (למשל). יחד עם זאת ראוי לומר שהרבה כלכלנים מאוד מכובדים חושבים שמתן הטבות מס לחברות בינלאומיות היא מדיניות נכונה (למשל פרופ' יוג'ין קנדל או מנכ"ל משרד הכלכלה לשעבר- עמית לנג). אני לא רוצה בפוסט זה להיכנס לכל הוויכוח עתיק היומין האם החוק השיג את מטרותיו או לאו, אלא לציין כמה נקודות למחשבה ובעיקר להראות שלפחות בתנאי המשק הנוכחיים מתן המענק הספציפי הזה לחברה הספציפית הזאת נראה לי כמו רעיון רע שאולי אפילו עולה ממנו ניחוח של ניסיון להגיע לבחירות עם איזה שהוא הישג מדומיין.

מבוא קצרצר- על מה כל המהומה

אינטל זוכה להטבות מס משמעותיות מהמדינה כבר יותר מ-20 שנים, מאז פתחה בישראל את פעילותה הראשונה. אינטל היא אחת מהחברות שזוכות להטבות אלו ולשלל מענקים תחת "החוק לעידוד השקעות הון". החוק בגדול מאפשר הטבות מס ו/או מענקים מהמדינה והשתנה דרמטית לאורך השנים (כאמור לסקירה יותר מקיפה מוזמנים לקרוא פוסטים ישנים שלי על הנושא או להאזין בפודקאסט). יש מחלוקות מאוד גדולות לגבי היקף הטבות המס שמוענקות במסגרת החוק. בקצרה- כאשר נותנים לאינטל הטבת מס קל לחשב כמה מס היינו מקבלים ממנה אם היא הייתה משלמת את מלוא המס, ללא ההטבה שהחוק מעניק לה. אבל גם קל להבין שייתכן שאם היא הייתה נדרשת לשלם את מלוא המס היא הייתה בוחרת שלא לפעול בארץ. לכן היקף ההטבה שנוי במחלוקת.

לאורך השנים נזרקו מספרים שונים לגבי היקף ההטבות במסגרת החוק. הנתון העדכני ביותר שאני ראיתי (פה- בעמוד 12) הוא 5.1 מיליארד ₪ בשנה. חשוב להדגיש שבעבר נזרקו מספרים גבוהים יותר לאוויר.

לאחר שעשינו יישור קו זריז מאוד לגבי החוק וההיסטוריה, אני רוצה בפוסט זה להעלות מספר טענות עיקריות המראות שבעת הנוכחית אין שום הגיון במתן המענק.

טענה ראשונה- חובת ההוכחה

כפי שמוסבר בטור דעה שהתפרסם פה, כנראה שמעולם לא נעשתה עבודת מחקר רצינית שבוחנת את העלות ואת התועלת מחוק עידוד השקעות הון. זה בעיני מחדל שאין כדוגמתו. יהיה היקף ההטבות אשר יהיה ברור לכולם שמדובר בכסף מאוד גדול. לא ייתכן שהחלטות תקציביות של מיליון ₪ דורשות ועדות ממשלתיות וניתוחי עלות תועלת בעוד כזאת החלטה גדולה נעשית על סמך "תחושות בטן". אמנם פה טוען מנכ"ל האוצר שההשקעה באינטל כדאית אבל אני הייתי ממתין עד שיונח על השולחן מסמך שמראה את השוואת מתן המענק עם חלופות אחרות (ואני מתכוון להגיש בקשת חופש מידע בנושא).

לסיכום סעיף זה- מוטלת חובת הוכחה משמעותית על משרד האוצר ומשרד הכלכלה ולא על מי שטוען שהמענק אינו הגיוני. לצערי בשיח הציבורי נוצרה התחושה כאילו המתנגדים הם אלו שצריכים להוכיח את טענתם.

טענה שנייה- סכום הסבסוד למשרה גבוה במיוחד

על פי הפרסום, מענק של 3.5 מיליארד ₪ צפוי ליצור (באופן ישיר) 1000 מקומות עבודה. בחישוב מהיר זה 3.5 מליון ₪ למקום עבודה.

גם אם נניח שבאופן עקיף הקמת המפעל יוצרת עוד 9000 מקומות עבודה יוצא שכל מקום עבודה עולה למדינה 350 אלף ₪. לא נראה כמו עסקה משתלמת במיוחד. כאן לדוגמה משרד הכלכלה מסביר שבאמצעות השקעה של 28 מליון ש"ח הוא יוצר 130 מקומות עבודה חדשים. תג המחיר במקרה זה- 215 אלף ש"ח למשרה ישירה לעומת 3.5 מליון ש"ח במענק לאינטל. הבדל של 16X.

טענה שלישית- האבטלה נמוכה

האבטלה כיום נמצאת בשפל היסטורי. אם הייתה בעיית אבטלה גבוהה (כמו למשל בעת תיקון החוק בשנת 2005). היה היגיון מסוים לתמרץ הקמת מפעלים. כיום האבטלה היא בשפל והקמת מפעלים, שהיא דבר מבורך בפני עצמו, רק תיצור עוד לחצי שכר. אם הקמת המפעלים הייתה נוצרת מכוחות השוק זה דבר אחד, אך כאן מדובר על יצירת מקומות עבודה באמצעות סבסוד כבד. הסיכוי שיהיה גידול בתעסוקה בעקבות הקמת המפעל הוא אפסי שכן לתעסוקה אין כבר כמעט לאן לגדול והמשרות שיווצרו (מהנדסים) הן ממילא במחסור עצום, ועל זה בסעיף הבא.

כלומר- המדינה מוציאה כסף (רב) ובמקום ליצור עוד מקומות עבודה היא רק תייקר את עלות ההעסקה במשק. זה יפגע בכל מיני חברות קטנות יותר, ובמיוחד חברות שאינן מייצאות, שיתקשו עוד יותר למצוא עובדים מיומנים.

טענה רביעית- מחסור במהנדסים

כאמור בסעיף הקודם, הקמת המפעל תייצר בעיקר עבודה למהנדסים. אלו כבר נמצאים במחסור גדול כפי שמציין למשל בנק ישראל (לדוגמה). הממשלה עושה מאמצים להשלים את החוסר הקיים על ידי הגדלת מספר הסטודנטים הלומדים הנדסה אך יש חסמים כמו היקף חברי הסגל הרלוונטיים באוניברסיטאות ואחוז הסטודנטים שלמדו 5 יחידות מתמטיקה. ממש לאחרונה התפרסם מחקר (פה) שמראה שכנראה לא ניתן להגדיל משמעותית את היקף המועסקים בהיי טק בטווח הזמן הקצר.

מהבחינה הזאת המדינה מוסיפה שמן למדורה. היא מעלה את הביקוש לעובדים מיומנים ולכן יוצרת עליהם תחרות מוגברת (ולא הוגנת!). יש לזה שתי השלכות עיקריות:

1. חברות לא מסובסדות יתקשו לגייס מהנדסים.
2. הגברת אי השוויון בשכר במשק.
3. מצד שני המדינה תחזק פה (באמצעות מנגנון השכר) את התמריץ ללמוד הנדסה. אבל כאמור זה לא צוואר הבקבוק להערכתי.

טענה חמישית- הכחלוניזם מנסה לעודד את כולם- חברות ענק, עסקים קטנים, ייצואנים וכו'

מעבר למה שכבר ראינו צריך להבין שההשקעה הענקית של אינטל והייצוא שלה הולכים להשפיע דרמטית על שער החליפין ודרכו על כל היצואנים, היבואנים ולמעשה כל הפעילות הכלכלית במשק.

אינטל, במובן מסוים, פוגעת בשחקנים אחרים כמו למשל חברות לואו טק שמנסות לייצא לחו"ל אך אינן מצליחות להגיע לכדאיות כלכלית בגלל שער החליפין החזק (להסבר מעמיק של נושא שער החליפין והמסחר הבינלאומי הקשיבו לפרק המצוין בפודקאסט שלנו פה).

מה הפיתרון בעיני שר האוצר? נסבסד גם אותם! וגם אותם!

אבל אולי, רק אולי, אם לא היינו מסבסדים את החברות הגדולות הלחץ על ייסוף השקל היה חלש יותר מה שהיה מאפשר לחברות הקטנות יותר להגיע לכדאיות כלכלית? ואז השוק היה מתאזן בצורה בריאה יותר? ועם פחות ריכוזיות? נשאיר את זה כנקודה למחשבה.

כלומר אנחנו גם "דופקים" לתעשיינים הקטנים את שער החליפין וגם מייקרים להם את עלות העבודה. והכל מכספי משלם המסים שאפילו בגבייתם אנחנו מעוותים את הפעילות הכלכלית. אז יש פה עיוות על עיוות על עיוות.

טענה שישית- לא מעודד את הפריפריה

אחד הטיעונים החזקים של הפוליטיקאים הוא שהם יוצרים משרות בפריפריה. זה תמיד נשמע טוב אבל זה לא כל כך מדויק. כמעט מחצית המשרות הישירות שנוצרות בעקבות החוק הם של אנשים שמתגוררים במרכז ונוסעים לעבודה בפריפריה כל יום.

מה קיבלנו? עוד גודש בכבישים וזיהום אוויר.

סיכום הטענות

עד פה ראינו שלמענק יש עלויות רבות על המשק הישראלי. צריך לומר ביושרה שהתומכים טוענים לתועלות רבות שלא הוזכרו פה- שיפור תדמית ישראל בעולם, משיכת חברות בינלאומיות נוספות, הבאת טכנולוגיות חדישות לישראל, הבאת נהלי עבודה ודרכי ניהול מתקדמים לישראל ועוד. כל אלו נקראים "החצנות חיוביות" וייתכן (אם כי אני לא מאמין בזה) שהן עולות על החסרונות. אך כאמור חובת ההוכחה פה היא לא עלי. היא על מי שהולך לחתום על צ'ק של 3.5 מיליארד ₪. והוא צריך 3.5 מיליארד הסברים טובים בשביל זה.

כמה תהיות פילוסופיות

1. במסגרת מתווה הגז דובר על סעיף יציבות רגולטורית מול חברות הגז. הארץ רעשה על זה ובג"ץ פסל את הסעיף. מדוע כאן מדברים גם על מתן הבטחת יציבות רגולטורית ולא שומעים שום מילה מהתקשורת?
2. בתחזית הפיסקאלית כבר פורסם שהממשלה חורגת מכלל ההוצאה ותדרש לבצע קיצוצים בתקציבים הבאים. אם כך עולה השאלה מאיפה בדיוק מתכוונת הממשלה להביא את הכסף הנדרש על מנת לתת את המענק לאינטל? האם מתוכנן עוד משחק חשבונאי שיאפשר את מתן המענק? אולי קופסה חוץ תקציבית? או ששר האוצר הבא יאלץ לקצץ לשכבות המוחלשות על מנת לתת לעובדי היי טק עוד מתנה? ימים יגידו.

סיכום/ אז מה צריך לעשות

כמו שכתבתי בעבר (פה) אין קיצורי דרך. עדיין צריך לשפר את הסביבה העסקית בישראל ולשפר את החינוך והתשתיות. הטבות מס הן הדרך הקלה ביותר אך גם הגרועה ביותר למשוך השקעות לישראל.

אם הגעתם עד כאן אולי יעניין אתכם לקרוא עוד תוכן שאני יוצר בעתיד.
אז הירשמו פה למטה לעדכונים וקבלו מייל כל פעם שאני מעלה פוסט חדש.

מדוע היום אנחנו משתמשים בשטרות כסף יותר מאשר במטבעות? ומדוע השימוש בכסף אלקטרוני (כרטיס אשראי, העברות בנקאיות ואפליקציות) עולה בעוד שהשימוש במזומן במרבית העולם דועך?

יש דברים שהופכים אמצעי תשלום אחדים לנוחים וטובים יותר מאחרים. אלו יכולים להיות ביטויים שונים של אותו אמצעי תשלום- מטבעות של שקל, שטרות של שקל, שיק שנקוב בשקלים וכו' או אמצעי תשלום שונים בתכלית- שקל מול דולר מול יין יפני או אפילו מול מטבע מבוזר כמו ביטקוין.

כיום אנחנו מדברים בעיקר על נוחות אך בימי קדם (ומי יודע- אולי גם בעתיד) הנקודה העיקרית הייתה האם אמצעי התשלום הנבחר בכלל ענה על הדרישות הבסיסיות מאמצעי תשלום. מהן אותן דרישות בסיסיות? כל המקורות שאני מכיר מציינים שש תכונות שאמצעי תשלום חייב לקיים. הרשימה הזאת, וספציפית הנקודה האחרונה ברשימה הזאת, עומדת היום במרכז הויכוח בנוגע למטבעות הקיימים ולאפשרות שמטבעות מבוזרים יחליפו אותם בעתיד הנראה לעין. ייתכן שבעוד כמה שנים הויכוח יוכרע לכאן או לכאן והרשימה הזאת, שמלווה אותנו שנים רבות מאוד, תשתנה.

אני מציג פה את הנקודות לפי סדר החשיבות שאני רואה בעיני:

1. ניתן להחזקה, נשיאה והחלפה- אנחנו רוצים לקחת את אמצעי התשלום לשוק ולהחליף אותו תמורת מוצרים ושירותים. על מנת לעשות את זה צריך להיות מסוגלים לשמור אותו בבית, לסחוב אותו איתנו לשוק ולהמיר אותו תמורת הסחורה שאנחנו רוצים. במקרה הזה כמעט כל מוצר יספק את הצרכים שלנו ולכן התאפשר סחר חליפין (Barter) מלכתחילה. כמובן ככל שמוצר פחות עונה על הגדרה זאת יהיה קשה יותר לסחור באמצעותו ונצפה לראות פחות עסקאות מתבצעות באמצעותו. למשל פיל אינו קל להחזקה, נשיאה והחלפה. סוס או כבש יהיו נוחים יותר ולכן יש יותר סיכוי שהם יהוו את הגורם המתווך שלנו. עגבניות או מלח כבר יהיו מוצלחים הרבה יותר (אלא אם כן השוק רחוק וצריך לסחוב אותם איתנו- במקרה כזה דווקא בעל חיים עשוי להיות נוח יותר)
2. אחידות המוצר- כאשר אנחנו רוצים שמוצר כלשהו יהפוך להיות אמצעי תשלום מאוד כדאי שלא תהיה שונות גבוהה מדי באיכות של אותו מוצר. ככל שהמוצר אחיד יותר ככה הוא יהיה נוח יותר כאמצעי חליפין ויגדל הסיכוי שנבחר בו על מנת לבצע את העסקאות שלנו. לדוגמה עגבנייה בודדת היא אמצעי תשלום רע תחת סעיף זה.זאת מכיוון שהיא יכולה להיות גדולה או קטנה, בשלה או רקובה. קילו עגבניות זה כבר אמצעי תשלום מעט טוב יותר אך עדיין יכול לסבול מחוסר אחידות. גרם של זהב או מלח הוא כבר מוצלח יותר אך עדיין יכול לסבול מחוסר אחידות. גרם של זהב באיכות של 14 קראט זה כבר אמצעי תשלום אחיד הרבה יותר.
3. רציפות- אנחנו מעוניינים לפעמים לעשות עסקאות גדולות ולפעמים עסקאות קטנות. לכן אנחנו צריכים אמצעי תשלום שיאפשר שלל של עסקאות, בגדלים שונים מאוד. כבשה היא בעייתית במקרה הזה. נניח שאני רוצה מלפפון יחיד. אין לי אפשרות לשלם עליו באמצעות עשירית כבשה. שכן עשר עשיריות כבשה אינן שוות לכבשה אחת (חיה). לעומת זאת מוצרים כמו מתכות כבדות (כסף, זהב) או מלח/סוכר ניתנים לחלוקה לכמויות קטנות ביותר ולכן הם מהווים אמצעי תשלום טוב יותר.
4. עלות תחזוקה נמוכה- אנחנו מחזיקים באמצעי תשלום על מנת לעשות איתו עסקאות בעתיד. אנחנו נשמח שבזמן שאנחנו מחזיקים בו הוא לא יעלה לנו יותר מדי. חיית משק לדוגמה צריך להאכיל. במובן הזה היא לא מהווה אמצעי תשלום כל כך טוב. מתכות כבדות לעומת זאת לא צריך להאכיל. אפשר פשוט לאחסן אותן ולכן הן מהוות אמצעי תשלום טוב יותר.
5. שמירה על ערך לאורך זמן- בדומה לנקודה הקודמת אנחנו מחזיקים את אמצעי התשלום כדי לסחור בו בעתיד. זה יכול להיות עתיד קרוב (מחר) או רחוק (בעוד 10 שנים). אנחנו נחזיק בו לאורך זמן רק אם הוא לא מאבד יותר מדי מערכו. חיית משק היא דוגמה מעניינת בהקשר זה- מצד אחד היא מתה בסופו של דבר ולכן מאבדת מערכה אך מצד שני היא יכולה להתרבות וליצור לנו עוד ערך. אז לא ברור אם בטווח הארוך היא טובה יותר או רעה יותר. עגבניה תהיה דוגמה טובה יותר למוצר מתווך רע. לאורך זמן היא נרקבת ולכן אם אני קונה היום עגבנייה בעוד חודש כבר לא אוכל להשתמש בה לצורכי מסחר (או אכילה). מתכות כבדות הן שוב דוגמה טובה- הן לא מתרכבות עם האוויר והמים כל כך בקלות ולכן שומרות על ערכן לאורך זמן.
6. בעל כמות קבועה (יחסית)- זאת הנקודה האחרונה בחשיבותה ובמובנים מסוימים המעניינת מכולן. היא חשובה מכיוון שאם ניתן להגדיל או להקטין את כמות אמצעי התשלום אז ניתן לשנות את ערכו ביחס לשאר המוצרים. אם לדוגמה במקום מסוים מחליטים שעגבנייה היא אמצעי התשלום אז מה שיקרה זה שכל החקלאים יתחילו לגדל רק עגבניות. כעבור מספר חודשים הכמות שלהן תעלה דרמטית ולכן השווי שלהן ירד. במקרה כזה אני לא ארצה להחזיק עגבניות לאורך זמן כי אני צופה שמחירן ירד בעתיד. לכן (שוב) מתכות כבדות יתנו לנו פתרון טוב בהרבה. מכיוון שהן נדירות בטבע וקשה למצות אותן, הכמות שלהן לא גדלה משמעותית לאורך זמן. זה מאפשר להן לשמור על ערכן היחסי לאורך זמן מה שהיה מאוד חשוב בעולם העתיק בו לא הייתה צמיחה כלכלית ולכן היה צריך כסף ששומר על ערך אחיד פחות או יותר לאורך עשרות ומאות שנים. אנחנו נחזור לנקודה הזאת בהמשך הפוסט ועוד יותר מזה- בהמשך הסדרה.

אלו ששת התכונות הבסיסיות שבעיקרון כל אמצעי תשלום צריך לקיים. כלומר, אם אתם רוצים מחר להמציא אמצעי תשלום חדש אתם צריכים לשאול את עצמכם איך אותו אמצעי תשלום עומד בכל אחת מהדרישות הללו ואיך הוא משפר את חייהם של לפחות חלק מהסוחרים כמו שדיברנו בפרק הקודם. אם הצלחתם לעשות משהו כזה יש סיכוי לא רע שתצליחו להעביר את העולם לאמצעי תשלום חדש ובדרך אולי תתעשרו לא מעט. אם אנחנו מאמינים שניתן לעבור מאמצעי תשלום אחד לאחר אזי נשאלת השאלה- מתי אמצעי תשלום מאבד את כוחו וננטש לטובת אמצעי תשלום אחר?

אינרציה של אמצעי תשלום

לאמצעי תשלום יש אינרציה פנימית. זאת אומרת שעל מנת להחליף אמצעי תשלום צריך להפעיל "כוח" רב. כפי שחלקכם הערתם על הפוסט הקודם בסדרה, אמצעי תשלום יכולים להשתנות עם הזמן והם אכן השתנו עם השנים בעקבות שינויים טכנולוגיים, שינויי נסיבות תרבותיות או מפגש עם תרבויות זרות. אמצעי תשלום אחד למשל יכול להיות מתאים למסחר מקומי אך פחות נוח למסחר בין כפרים רחוקים ולהיפך. בנוסף אם תושבי כפר אחד לא מעריכים מוצר כשווה ערך אך בני כפר אחר כן יעריכו אותו כשווה ערך אז גם בכפר הראשון הוא יקבל ערך כי כעת ניתן למכור אותו לבני הכפר השני. וכך שווי של מוצר יכול "להדביק" תרבויות שונות.

אז הבנו כבר בפרק הקודם איך מטבע "נולד" ואיך מוצמד לו ערך ראשוני. אבל מדוע ערך זה לרוב לא משתנה בצורה דרסטית מיום ליום? זאת מכיוון שהציבור מעריך שיש לאמצעי התשלום שווי קבוע והשווי הזה לא משתנה בקלות. הוא אינו עולה בקלות ואינו יורד בקלות. בכלכלה אנחנו (בערך) קוראים לזה "ציפיות נאיביות". כלומר, מה שהיה נכון אתמול אמור להיות נכון גם היום, אולי בשינויים קטנים. אותן ציפיות נאיביות יוצרות תהליך חזק מאוד של אינרציה פנימית. ייתכן שכלכלה התנהגותית יכולה להסביר זאת בצורה טובה יותר דרך אפקט הבעלות והטיות קוגנטיביות אחרות אך על זה עדיין לא ראיתי מחקרים.

כלומר, אם אמצעי התשלום הוא איכותי ונוח הציבור יטה להמשיך להשתמש בו לאורך זמן ויהיה קשה להעביר אותו לאמצעי תשלום אחר, אלא אם אמצעי תשלום זה עדיף בהרבה על הקיים. אך אם אמצעי התשלום אינו מספק את הדרישות הבסיסיות הוא ננטש די מהר, גם אם כוחות חזקים (כולל הממשלה) מנסים למנוע זאת.

נטישה של מטבעות אנחנו רואים, לצערנו, כל הזמן. בימים אלו למשל אנשים בוונצואלה מפסיקים (ככל יכולתם) להשתמש במטבע המקומי ועוברים למטבעות כמו דולרים, אפילו שזה מנוגד לחוק ועלול לגרור עונשים כבדים (ממליץ על פרק הפודקאסט המצויין של Planet Money בנושא זה). תופעה זאת מתרחשת בעקבות האינפלציה הגבוהה שקיימת בוונצואלה שגורמת לכסף לאבד מערכו בצורה משמעותית כל יום. כשיש אינפלציה כזאת זה פשוט טירוף להחזיק במטבע המקומי לאורך זמן ולכן אנשים נוטשים אותו מה שרק מחזק את האינפלציה (ועל זה נסביר בהמשך הסדרה). במקרה הקיצוני ביותר המטבע ננטש לחלוטין מה שקרה למשל בזימבבוואה לפני כעשר שנים.

ראינו תופעה דומה, אך פחות חמורה, גם בישראל בשנות ה-80 וה-90. למי שצעיר מדי אספר שעד לפני 10 שנים בערך אם קניתם דירה בארץ הייתם סוגרים על מחיר דולרי וביום התשלום ממירים את המחיר המוסכם לשקלים לפי שער הדולר היציג ומשלמים בשקלים. אחת הנקודות המעניינות במקרים אלו היא האינרציה (או Persistence) של אמצעי התשלום שנובעת מאותן ציפיות נאיביות. המעבר לתשלום בדולרים נעשה עקב האינפלציה הגבוהה שהייתה בארץ בתחילת שנות ה-80. עד כאן זאת התנהלות הגיונית לחלוטין. אבל גם לאחר שהאינפלציה נעלמה כמעט כליל במהלך שנות ה-90, ההרגל של הישראלים להשתמש במחיר דולרי נשאר לעוד זמן רב ורק שילוב של ירידת הדולר וחקיקה ממשלתית שינו את ההרגל הזה לפני כ-10 שנים.

הדוגמה הכי מטורפת שאני מכיר של אינרציה מגיעה מסומליה וכאן המקרה הוא דווקא הפוך- המטבע החזיק מעמד ולא ננטש למרות הנסיבות הפוליטיות. מרבית האנשים שתשאלו יענו לכם שהשווי של הכסף נובע מכך שמדינה עומדת מאחוריו. ייתכן שהם גם יגידו שככל שהמדינה יותר חזקה (כלכלית) המטבע שלה יהיה יותר חזק. אם זאת התפיסה הרווחת (ואני מעריך שהיא אכן התפיסה הרווחת) מה יקרה אם אותה מדינה תיעלם? לכאורה המטבע אמור לאבד מערכו לחלוטין אבל מסתבר שזה לא בהכרח המקרה. סומליה למי שלא מכיר, התפרקה לאנרכיה מוחלטת בתחילת שנות ה-90. אבל מסתבר שלפחות עד 2006 היה נהוג בקרב מקומיים לעשות סחר חליפין באמצעות המטבעות שהיו נהוגים לפני קריסת המדינה. כלומר, אמצעי התשלום היה כל כך טוב והאמון בו כל כך גבוה שגם התפרקות המדינה לא גרמה לו לאבד את ערכו לחלוטין. והתושבים, אולי מתוך הרגל ואולי מתוך מחסור באלטרנטיבות, פשוט המשיכו להשתמש בו לעסקאותיהם. מטורף לא?

אז אם אתם מתכננים לעשות קריירה מהמצאת אמצעי תשלום חדש תדעו שזה לא הולך להיות קל כל כך.

כסף בימינו- האם הוא מקיים את הדרישות הבסיסיות?

אם נסתכל על אמצעי התשלום בימינו נראה שהם אינם עומדים בכל ששת הדרישות הבסיסיות. הם אמנם ניתנים להחזקה, נשיאה והחלפה, אחידים ורציפים בצורה טובה מאוד. הם גם בעלי עלות תחזוקה נמוכה מאוד והם מצליחים (בינתיים לפחות) לשמור על ערכם לאורך זמן אך הם ממש (ממש!) לא בעלי כמות קבועה. למעשה על מנת לענות על התנאי החמישי (שמירה על ערך לאורך זמן) הם מפירים את הכלל השישי (כמות קבועה) בצורה גסה. הנקודה הזאת מעניינת מכמה סיבות וזאת גם אחת הטענות המרכזיות של כל אלו שדוגלים במעבר למטבעות קריפטו מבוזרים. כיום הבנקים המרכזיים שולטים בכמות הכסף ויכולים להגדיל/להקטין אותה בצורה דרמטית. זה לא תרחיש תיאורטי אלא משהו שמתרחש לנגד עיננו ועל זה בהמשך הסדרה. בנוסף, זה מעניין כי זה מתחיל להסביר לנו את הבעייתיות שבהצמדה לזהב. הצמדה שכזאת היתה מאוד הגיונית בעולם בו אין גידול כלכלי אך הרבה פחות הגיונית בעולם בו יש צמיחה כלכלית מתמדת.

סיכום

ראינו עד כה בסדרה מדוע צריך אמצעי תשלום (בפרק 1), איך אמצעי תשלום יכול להיווצר "יש מאין" בכלכלה שלא מכירה אמצעי תשלום אחרים (בפרק 2) ואילו תכונות נדרשות מאמצעי תשלום (בפרק הנוכחי). כמו כן ראינו בפרק הנוכחי שכסף כיום אינו מקיים את כל ששת הדרישות הבסיסיות, מה שלהערכתי יגרום לאחת משלוש האפשרויות הבאות בשנים הקרובות: 1. התיאוריה תשתנה (וההסבר השישי ירד מהפרק) 2.המציאות תשתנה והמטבעות הקיימים יפנו את מקומם למטבעות חדשים שכן מקיימים את הכלל השישי 3. המדיניות המוניטארית תצטרך להשתנות משמעותית. אני אישית מאמין באפשרות הראשונה אך ימים יגידו.

בפרק זה הבנו מדוע מתכות כבדות מילאו תפקיד מרכזי בעולם התשלומים לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית. והתחלנו לחשוב גם על ההווה והעתיד. בפרק הבא אני מקווה סוף סוף לדבר על התפתחות הכסף- ממטבעות כסף וזהב לשטרות כסף ומשם לאמצעים אלקטרונים. ארצה גם להראות את תפקיד המדינה והמערכת הפיננסית בתהליך זה ולהתחיל לשאול האם יכלה להיות התפתחות אחרת והאם בעתיד נראה שינויים מהותיים בתחום זה.

כמובן שהכל מאוד נזיל ומושפע רבות מהתגובות, שאלות ותובנות שלכם אז אני מזמין אתכם להמשיך את הדיון איתי בפייסבוק ובעיקר להמשיך לשלוח לי חומרי עזר מעולים.

 

אם הגעתם עד כאן אולי יעניין אתכם לקרוא עוד תוכן שאני יוצר בעתיד.
אז הירשמו פה למטה לעדכונים וקבלו מייל כל פעם שאני מעלה פוסט חדש.

"התפתחות הכסף זאת התפתחות המחשבה האנושית" (מיוחס לבלוגר כלכלי אנונימי בן זמננו 😉 )

ככל שאני כותב את הסדרה הזאת אני מבין שאנחנו צריכים להתקדם בצעדים מאוד מאוד קטנים כל פעם. אם זה איטי מדי בעיניכם, אשמח לשמוע על כך (עדיף בפייסבוק). כמו כן, שאלות, ביקורות או רעיונות יתקבלו בברכה.

בפרק זה של הסדרה המוניטרית שלנו נדבר על איך התפתח הכסף הראשוני. אני אדגיש שאיננו מחפשים ניתוח היסטוריוני מדויק (ולכן גם לא בהכרח נדייק בעובדות ההיסטוריות) אלא בניתוח כלכלי שיעזור לנו להבין מה הופך סחורה מסוימת לאמצעי תשלום או במילים אחרות- מה נותן לכסף את הערך שלו? מיהו בעצם ה"קוסם" שלוקח נייר חסר ערך ומפיח בו רוח חיים? והאם דרושה ממשלה על מנת ליצור כסף?

למה שלא ננתח בדיוק לפי מה שקרה בהיסטוריה? ראשית מפני שזה בלתי אפשרי- התפתחות הכסף ככל הנראה קדמה להתפתחות המילה הכתובה. שנית, מי שרוצה ניתוח היסטוריוני מוזמן להתחיל מסע לימוד אינטרנטי (למשל פה או בסרטון המצוין הזה) מרתק.

ראשית נחזור לפרק הקודם ולדוגמאות ששימשו אותנו ואז נמשיך משם. כבר בפרק הקודם דיברנו על השלב שבו מבוצע סחר חליפין (Barter). הדוגמה הראשונה הייתה האי של רובינזון קרוזו שבו הקוקוס הפך לאמצעי החליפין. סביר להניח שאכן ככה התחיל המסחר בין אנשים שכן לקוקוס יש שווי בפני עצמו מכיוון שניתן לאכול אותו. כלומר אנחנו מניחים שסחר חליפין התחיל ברמה הבסיסית ביותר באמצעות גורמים שהיה להם ערך בפני עצמם.

בדוגמה השנייה כבר תיארנו מקרה יותר מסובך ולכן גם יותר מתוחכם. במקרה זה החקלאי שגידל קולורבי החליף חלק מהקולורבי תמורת גזר כי הוא האמין שתמורת הגזר הוא יצליח להשיג מלפפון (שזה מה שהוא רצה מלכתחילה). העסקה הזאת כבר דורשת רמת תחכום גבוהה יותר, יכולת לדחות סיפוקים ויכולת תכנון עתידית. סביר להניח שסחר שכזה התפתח מאוחר יותר וגם הוא התחיל עם סחורות שהיה להן ערך ראשוני (כלומר ניתן לצרוך אותן בעצמן) ורק לאחר מכן עבר לסחורות שלא ניתן לצרוך אותן בעצמן (כמו זהב או כל מוצר מתווך אחר).

הנקודה החשובה לזכור היא שהמוצר המתווך רצוי מפני שהוא מסייע לנו בשתי דרכים לפחות: הראשונה היא הפחתת עלויות העסקה על ידי פיצול עסקה אחת מסובכת (תן מלפפונים וקבל קולורבי) לשתי עסקאות פשוטות יותר (תן מלפפונים, קבל תמורתו X ובעזרת X תקנה קולורבי). אמנם ביצוע שתי עסקאות עשוי להישמע מסובך יותר אך הוא למעשה קל הרבה יותר מכיוון שהרוכש והמוכר צריכים להסכים רק על דבר אחד ולא על שניים. התרומה השנייה לחברה היא ביכולת להתמחות ביתרון היחסי שלנו. בעולם של סחר חליפין אין סיכוי שאני אגדל רק קולורבי כי אני יודע שיהיה לי מאוד קשה להחליף אותו תמורת שאר המוצרים שאני רוצה. בעולם שבו עלות עשיית העסקאות יורדת (תודות לאמצעי התשלום), אני יכול להתמחות בגידול אחד שאני טוב בו ולכן כל גורם בחברה יעסוק יותר בהתמחות יחסית והחברה בכללותה תהיה עשירה יותר.

הנקודה שצריך לשים לב אליה היא שהסיבה השנייה היא תוצאתית. ככל הנראה אף אחד לא ייצר אמצעי תשלום על מנת ליצור התמחות יחסית. אך עצם קיומו של אמצעי תשלום משפר את חיינו על ידי מתן אפשרות להתמחות יחסית.

בפוסט זה אנסה לענות על שאלה מעניינת- איך אנחנו מגיעים למצב שבו יש גורם מתווך (או אמצעי תשלום) שמוסכם על ידי כולם?

כיצד נוצר אמצעי החליפין בחברה

איך חברה עוברת ממצב שבו כולם עוסקים בבארטר ואז פתאום מתחילים להשתמש באמצעי תשלום מוסכם? אפשרות אחת היא שגורם תשלום כזה צץ בצורה ספונטנית בשוק. אפשרות שנייה היא שגורם שלטוני מחליט עבור כולנו על גורם תשלום כזה ומחייב אותנו להשתמש בו בכל העסקאות שלנו. אני נוטה להאמין שברוב המקרים גורם כזה מופיע בצורה ספונטנית בשוק, אך אתאר את שני המקרים ואתן לכם להחליט לבד.

*יש לי פה תיאוריה נוספת- אני חושב שמי שמאמין באפשרות הראשונה גם יטה יותר לצד הקפיטלסטי של המפה בעוד שמי שמאמין בסיפור השני יקבל יותר את תפיסת העולם הסוציאליסטית. כמובן שהשערה זאת דורשת בחינה אמפירית והאמת היא שניתן די בקלות לעשות ניסוי שיאשש או יפריך אותה. אך נחזור לנושא התפתחות הכסף.

אפשרות ראשונה- כסף שנוצר בצורה ספונטנית

דמיינו לכם שוק בעולם העתיק. יש בו הרבה קונים והרבה מוכרים שעושים עסקאות Barter אחד עם השני. אחד המוכרים למשל מוכר פרה ומוכן לקבל עבורה ירקות. זה יכול להיות מלפפונים, עגבניות או כרוב. איש אחר מוכר חולצות ומוכן לקבל תמורתן תכשיטים או נעליים וכו' וכו'.

קל לראות ששוק כזה יהיה אולי מאוד אקזוטי ומעניין אבל גם מאוד לא יעיל. חוסר היעילות נובע משתי בעיות: הראשונה היא הקושי למצוא מישהו שמוכר את הסחורה בה אתה מעוניין תמורת הסחורה בה אתה מחזיק (ועל זה דיברנו כבר). הבעיה השניה היא חוסר היכולת להשוות בין המחירים של המוכרים השונים. דמיינו לצורך העניין ששני אנשים מוכרים קילו תפוזים. אחד דורש תמורתם קילו עגבניות והשני דורש שני קילו סוכר. בהנחה שיש לך את שני המוצרים הללו, באיזו עסקה תבחר? אפשר כמובן להתחיל לבנות טבלה ענקית של כל הדברים שאפשר לקנות תמורת כל אחד ממוצרים אלו ואז לחשב מי מהמוכרים בעצם מציע מחיר אטרקטיבי יותר. אבל זה ממש לא דבר פשוט לעשות. במיוחד בימי קדם.

יום בהיר אחד מגיע אחד הסוחרים למסקנה. הוא שם לב שמתוך כל המוכרים אחוז גבוה יחסית מוכן למכור את תוצרתו תמורת פנינים. הוא לכשעצמו אינו אוהב פנינים אבל הוא מגיע להבנה שבאמצעות פנינים הוא יוכל לעשות את העסקאות שלו ביתר קלות. ההבנה הזאת היא לא פחות מהברקה ואין לזלזל בה. באותו יום הסוחר מתחיל למכור את תוצרתו תמורת פנינים ובאמצעות הפנינים הוא רוכש מהסוחרים האחרים סחורות. ההבנה של אותו סוחר משפרת את חייו דרמטית- עכשיו לוקח לו הרבה פחות זמן לעשות עסקאות ולכן הוא עושה יותר עסקאות ומרוויח יותר כסף.

מהר מאוד סוחרים אחרים שמים לב שהסוחר הזה מתעשר . הם מנסים להבין את סוד הקסם של ההתעשרות שלו וחלקם מבינים שבאמצעות המסחר בפנינים הוא מצליח לעשות יותר עסקאות בכל יום נתון. זאת מכיוון שא' הוא פיתח הבנה בפנינים וקל לו להבדיל בין פנינים "טובות" שסוחרים אחרים ירצו ובין פנינים "רעות" שסוחרים אחרים לא ירצו. ב' יש לו הרבה פנינים אז הסיכוי שיש לו פנינה בדיוק כמו שהסוחר שממולו רוצה היא גבוהה יותר וג' הוא מצליח להתמקח יותר בקלות עם סוחרים אחרים כי הויכוח הוא תמיד על כמה פנינים שווה הסחורה ואין צורך להתווכח גם על איזו סחורה תשמש לתשלום. הוא בכלל לא פונה לסוחרים שאינם מוכנים לסחור בפנינים וגם זאת נקודה חשובה.

ברגע שעוד סוחרים מבינים את ה"קסם" הם יעברו גם הם להשתמש בפנינים כאמצעי התשלום העיקרי שלהם. למעשה אפילו אם הם לא מבינים זאת, חלק מהסוחרים ישתמש יותר בפנינים על מנת שיוכל בכלל לסחור עם אותו סוחר שבשלב זה כבר ייתכן ונהייה סוחר גדול. כלומר, יותר ויותר סוחרים יבקשו פנינים תמורת הסחורה שהם מוכרים מה שרק יגרום לפנינים להפוך להיות יותר נפוצות כאמצעי תשלום. בסוף התהליך כל הסוחרים בשוק הזה ינקבו במחיר במונחים של כמות הפנינים שהם דורשים תמורת הסחורה שלהם. וכך נולד לו אמצעי תשלום ראשון בשוק הזה.

אפשרות שניה- כסף נוצר כתוצאה מהחלטה שלטונית

כעת נדמיין שוק את השוק הראשוני בו כולם מחליפים סחורות תמורת מגוון של סחורות אחרות. יום בהיר אחד השליט המקומי מגיע למסקנה שהמסחר בשוק אינו יעיל ויכול להיות יעיל יותר אם כל הסוחרים ישלמו אך ורק בפנינים. הוא מוציא חוק שכל מי שמוכר סחורה בשוק חייב לעשות את זה באמצעות שימוש בפנינים בלבד כאמצעי תשלום. כך נולד לו אמצעי התשלום החדש. זה סיפור הרבה יותר "פשוט" אבל לטעמי הרבה פחות סביר. מדוע?

1. יש לדעתי יותר סיכוי שסוחר יעשה מהלך כזה בשביל להתעשר/להקל על חייו מאשר שהשליט יעשה זאת על מנת להגדיל את היקף המסחר בשוק או מתוך גחמה אישית. בכלל אפשר לראות שעצלנות ותאוות בצע (ששתיהן משמעותיות בסיפור הראשון) הן מהתכונות היותר חזקות של המין האנושי.
2. יש הרבה יותר סוחרים משליטים ולכן זה יותר סביר.
3. להחלטת השליט עלולות להיות השלכות שליליות- סוחרים יעזבו את השוק "שלו", אמצעי התשלום שיבחר יהיה לא מוצלח (למשל לא יהיה ממנו מספיק) מה שיפגע בעשיית עסקאות בשוק, אנשים יתמרדו נגד החלטת השליט וכו'.
4. החלטת השליט דורשת עלויות פיקוח, ענישה ובקרה שאינן דרושות בהליך יצירת אמצעי התשלום הראשון.
5. השליט צריך לבחור באמצעי תשלום מוצלח- גם שיהיה ממנו מספיק (אבל לא יותר מדי) וגם שיהיה יחסית הומגני כדי שיהיה ברור איך משתמשים בו ומה השווי שלו. נגיע לזה עוד מעט.

כמובן שניתן לטעון שלפחות בחלק מהמקרים התהליך עבד בצורה אחרת. למשל לשליט היו המון פנינים (כי הוא הכי טוב בצלילה מכל תושבי הכפר) ולכן הוא הכריח את שאר התושבים לקבל פנינים תמורת המוצרים שלהם. התושבים המסכנים שכעת היו להם פנינים כבר השתמשו בהם לצרכי תשלום. או לחילופין- השליט מאוד אהב פנינים ולכן דרש שאת כל המסים ישלמו לו בפנינים בלבד. התושבים שהיו צריכים להשיג מספיק פנינים התחילו לקנות אותן מסוחרים וככה נוצר "ערך" לפנינים ונוצר מקצוע חדש- שולה פנינים. אלו כבר הסברים שנשמעים יותר הגיוניים. ועדיין ההסבר הראשוני יותר מניח את דעתי. מה מכולם באמת קרה? כאמור בתחילת הפוסט, מכיוון שיצירת הכסף הראשון קדם ככל הנראה למילה הכתובה סביר להניח שלעולם לא נדע מה באמת התחולל שם. סביר להניח שבתרבויות שונות התרחשו סיפורים שונים. אבל הנקודה החשובה לקחת מפוסט זה הוא שכסף יכול להיווצר בצורה ספונטנית בשוק והתהליך אפילו לא דורש הרבה. אמצעי התשלום החדש רק צריך לשפר את החיים של אחד הסוחרים ושעוד מספר מינימאלי של סוחרים לא יתנגדו לשינוי. מכאן התהליך יכול לצבור תאוצה בפני עצמו.

בפוסט הבא נשאל את השאלה מה הופך אמצעי תשלום לאמצעי תשלום טוב יותר מאחרים. ולמעשה ננסה לענות על השאלה האם מתרחשת אבולוציה באמצעי התשלום שאנחנו משתמשים בהם. שאלה זאת קריטית על מנת להבין האם ייתכן שבעתיד נשתמש באמצעי תשלום שונים מאלו שמשמשים אותנו היום.

 

אם הגעתם עד כאן אולי יעניין אתכם לקרוא עוד תוכן שאני יוצר בעתיד.
אז הירשמו פה למטה לעדכונים וקבלו מייל כל פעם שאני מעלה פוסט חדש.

השר חיים כץ הטיל היום פצצה בישיבת הממשלה כאשר אמר שהביטוח הלאומי יפסיק להפקיד את עודפי הגבייה שלו אצל משרד האוצר. קראתי ושמעתי בשעות האחרונות הרבה שטויות על המהלך הזה ואני רוצה לעשות בו סדר. בקצרה- הטענות של מנכ"ל הביטוח הלאומי (כפי שבאות לידי ביטוי פה) הן מביכות והטענות של הגורמים העלומים באוצר הן לא מדויקות בלשון המעטה ובהחלט גובלות בהפחדה.

בשורה התחתונה מדובר בכיפוף ידיים פוליטי שרחוק מלהיות מהלך סגור וגמור ויש ספק רב אם אכן יצא לפועל. אני רוצה בפוסט זה להסביר מדוע המהלך הוא בעייתי, מה הוביל אליו, מה הוא יעשה למדינה ומה הוא לא יעשה למדינה.

הפוסט הזה נכתב אחרי שדיברתי עם גורמים בממשלה ולפני שהספקתי לתקף את כל מה שהם טענו. לפיכך עשויים להיות אי דיוקים קטנים.

קצת רקע היסטורי

בהתאם להסכם שנחתם בין הביטוח הלאומי לבין משרד האוצר בשנות ה-80 הביטוח הלאומי מעביר את עודפי הגבייה לקופת האוצר תמורת אגרות חוב שהאוצר מנפיק לביטוח הלאומי. אגרות החוב נושאות ריבית כמובן. הסיבה שלביטוח הלאומי יש עודפי גבייה היא שהוא מסתכל לטווחים מאוד ארוכים, לדוגמה הוא אמור (מכספי המסים שאני משלם כיום) לשלם לי את את קצבת הזקנה שלי עוד 40-50 שנים. מהבחינה הזאת הביטוח הלאומי הוא מעין "חברת ביטוח" שמנהלת עודפים על פני עשרות שנים. צריך להעיר שכבר שנים הביטוח הלאומי הוא לא רק חברת ביטוח מכיוון שחלק ממטרתו היא להעביר כספים מחלקים אחדים של האוכלוסייה לחלקים אחרים של האוכלוסייה. אז הוא לא חברת ביטוח "טהורה" אבל הוא סוג של חברת ביטוח.

הטענות כאילו האוצר "שדד" לאורך כל השנים את הביטוח הלאומי הן שטויות במיץ עגבניות. הכספים הופקדו בקופת האוצר כמו כל כסף אחר שהאוצר גייס ושימשו להוצאות שוטפות. תמורת אותם כספים הביטוח הלאומי מקבל ריבית (אפילו די גבוהה) עם סיכון אפסי. בנוסף, חשוב להכיר שהאוצר מעביר כל שנה כ-30 מיליארד ₪ לביטוח הלאומי כהשתתפות בהוצאות הביטוח הלאומי (בלי קשר לאג"ח שנפדות). גם הטענות כאילו האוצר צריך לשמור את הכסף בקרן ייעודית הן טמטום מוחלט שכן אם האוצר היה עושה זאת הוא היה מצד אחד שומר 200 מיליארד ₪ בריבית 0 ומצד שני מגייס את אותו סכום בשוק ההון בריבית של נניח 2%. במקרה כזה קל לראות שהמהלך הגאוני הזה היה עולה 4 מיליארד ₪ בשנה בתשלומי ריבית. לא הניצול הכי טוב של כספי משלם המסים, בלשון המעטה.

נקודה אחרונה שצריך להכיר מההיסטוריה זה שלפני כעשור התברר שהביטוח הלאומי בדרך לפשיטת רגל. בשנים האחרונות הממשלה (כמובן) לא עשתה כלום כדי למנוע את פשיטת הרגל הזאת ומצד שני החיים עצמם והחלטות הממשלה גרמו לכך שפשיטת הרגל רק הלכה והתקרבה. כרגע אנחנו מעריכים שתוך כ-20 שנים הביטוח הלאומי יפשוט סופית את הרגל.

מה הוביל למהלך הנוכחי (מאוד טכני- ניתן לדלג)

בחודשים האחרונים התנהלו דיונים אצל היועץ המשפטי לממשלה בשאלה קצת "טכנית". כאמור לביטוח הלאומי יש עודפי גבייה וכאשר הם מועברים לממשלה הם נרשמים בצד ההכנסות. מבלי להיכנס יותר מדי לקטע הטכני צד ההכנסות הוא פחות הבעיה של הממשלה אלא דווקא צד ההוצאות. הממשלה תמיד מחפשת איך להוציא יותר אבל מגבלת ההוצאה מגבילה אותה. לכן אגב כחלון משתמש בקופה של רשות מקרקעי ישראל כדי לממן את מחיר למשתכן שלו. עכשיו נניח שהממשלה רוצה להעלות את קצבאות הנכים. זה כמובן יגדיל את ההוצאות של הביטוח הלאומי מה שיגרום לכך שהביטוח הלאומי יוכל להפקיד פחות כספים בקופת האוצר מה שיפגע בצד ההכנסה. כל החלטה ממשלתית שפוגעת בצד ההכנסה אמורה, לפי כלל הנומרטור, לבוא עם מקור תקציבי חלופי. עכשיו לשאלה המשפטית- האם הממשלה יכולה להחליט על מהלך כזה (העלאת קצבאות הנכים) מבלי למצוא מקור תקציבי למהלך? אחרי שחודשים התקיימו על הנושא דיונים היועמ"ש החליט שהחלטות הממשלה בנוגע להוצאות הביטוח הלאומי כפופות לנומרטור ולכן לא ניתן לקבל החלטה מסוג זה מבלי להצביע על מקור תקציבי.

כץ כמובן התעצבן מהחלטה זאת וכעת נראה שהוא החליט לשבור את הכלים.

מה המשמעות של המהלך? (גם קצת טכני- ניתן לוותר)

נניח שניה שהמהלך אכן יצא לפועל, מה משמעותו?

מצד אחד היא ענקית אך מצד שני היא לא גדולה. אסביר את נקודה זאת.

ברמת החשבונאות הלאומית מה שיקרה זה שהממשלה תצטרך למצוא מקור חלופי לאותם 20 (פלוס או מינוס) מיליארד ₪ שהופקדו אצלה כל שנה. היא בעצם תידרש לגייס יותר אג"ח בשוק ההון. זה יגדיל את יחס החוב תוצר ועלול להיות לזה השפעות שליליות על דירוג האשראי של ישראל. אבל מצד שני הביטוח הלאומי, שהוא גם חלק מהממשלה במובן הרחב בעצם ירשום לעצמו נכס בדיוק באותו גודל. ולכן מבחינת החשבונאות הלאומית אין לכך השפעה אמיתית. יש פה חלוקה שונה של המקורות וההתחייבויות הממשלתיים אבל שני הצדדים של המאזן די מאזנים אחד את השני. בהערת אגב זה מראה לכם כמה יחס חוב תוצר לא תופס את המורכבות האמיתית של מצב הממשלה.

מבחינת תקציב המדינה יש למהלך השפעה עצומה מכיוון שכאמור יהיו לה השלכות על צד ההכנסה ועל יחס החוב תוצר מה שישפיע שנה הבאה גם על כלל ההוצאה (כלל ההוצאה מורכב, בין היתר, מפרמטר שמתייחס ליחס חוב תוצר- ככל שהיחס גבוה יותר הגידול בתקציב המדינה המותר הוא קטן יותר). על פניו נשמע שיהיה פה השפעה אדירה, ואכן האוצר מאיים בקיצוץ תקציבי עצום. אבל, וזאת הנקודה החשובה, את הכללים הפיסקאליים ניתן לשנות בקלות. יבואו מהאוצר ויגידו ששינוי של הכללים הפיסקאליים הוא איתות רע לשוק ההון וזה נכון בדרך כלל. אך זהו מצב יוצא דופן. שכן השינוי לא נובע משינוי התנהגות של הפוליטיקאים והגדלת ההוצאות אלא פשוט שינוי ברישום של נכסי המדינה והתחייבויותיה.

להערכתי, ואחרי ששמעתי את טענות שני הצדדים, לשינוי כזה לא יהיו השלכות משמעותיות על תקציב המדינה או על הביטחון של השווקים ביכולת הממשלה לעמוד בהתחייבותיה. כלומר המהלך לא באמת מחייב את תחזיות האיוב של האוצר.

מה המהלך לא יעשה? (חשוב מאוד!)

בניגוד לטענות של שר הרווחה ומנכ"ל הביטוח הלאומי, המהלך לא ישפיע כהוא זה על הגרעון האקטוארי של הביטוח הלאומי. כלומר גם אם המהלך יצא לפועל וגם אם לא הביטוח הלאומי עדיין צפוי לקרוס תוך כ-20 שנים. כלומר הטענות כאילו זה נעשה על מנת לשפר את מצב המבוטחים הן שקר/ספין במקרה הטוב או אי הבנה קיצונית של המצב במקרה הרע.

האם המהלך נכון?

כנראה שלא. תראו, כיום יש כמה גורמים בממשלת ישראל (במובנה הרחב) שמנהלים נכסים והתחייבויות. יש כמובן את משרד האוצר שמגייס כל הזמן אג"חים וממחזר אותם. את זה עושה החשב הכללי.

יש גם לבנק ישראל יחידה שמנהלת את יתרות המט"ח של בנק ישראל. ברקע צריך לזכור שגם קק"ל במובן מסוים מנהלת כספים ציבוריים

וכעת הביטוח הלאומי רוצה לעשות את אותו הדבר כמו בנק ישראל. נשאלות פה כמה שאלות חשובות:

1. מדוע הכפילות הזאת? למה שהאוצר לא יעשה את זה בשביל הביטוח הלאומי?
2. מי יחליט על רמת הסיכון ודרך פיזור ההשקעות? כמה יעלה המנגנון הזה?
3. איפה הביטוח הלאומי ישקיע את הכסף? באיזה רמת סיכון? ומי ינהל ויאשר את זה? צריך להעיר שכיום הביטוח הלאומי מפקיד את הכספים ברמת סיכון אפסית באוצר המדינה ומקבל ריבית יפה יחסית של קצת יותר מ-2% (חלקה מסובסדת במסגרת אג"ח ייעודיות- כ1.8 מיליארד ₪ סבסוד בשנה).
4. האם הביטוח הלאומי יכול לקבל על ההשקעות שלו ריבית יותר גבוהה מאשר האוצר ידרש לשלם על החובות שלו? אם כן אז יכול להיווצר פה רווח למדינה (כמובן תוך לקיחת סיכונים). אך אם לא אז יש פה נטו הפסד למשלם המסים. להערכתי התשובה היא לא.

מה צריך לעשות

נחלק את הסעיף הזה לכמה חלקים.

בנושא של השקעות עודפים וגיוס כספים עדיף שגורם אחד במדינה יעשה את זה וזה כמובן משרד האוצר.

בנושא של הגרעון האקטוארי של הביטוח הלאומי נדרשות החלטות קשות שכוללות העלאת גיל פרישה (בעיקר לנשים אך לא רק), הגדלת תשלומים של האזרחים לביטוח הלאומי והגדלת השתתפות הממשלה בהוצאות הביטוח הלאומי.

לבסוף על מנת להבטיח שהמהלכים הקשים הללו לא ינוצלו על ידי הממשלה הבאה לחלוקת הטבות לאזרחים צריך לקבוע "כללים פיסקאליים" גם לביטוח הלאומי. כלומר מעין מנגנון נומרטור ל-30 או 50 שנים שקובע שכל הגדלת הוצאה ו/או ויתור על הכנסה יעשו על ידי הצגת מקור תקציבי.

הסיכוי שהמהלך יתממש

הסיכוי נמוך להערכתי. ראשית זה יראה ממש רע מצד שר האוצר כחלון מכיוון שהגרעון גם ככה אמור להיות גבוה השנה ומהלך כזה יעלה את הגרעון בעוד 1.7% תוצר. לאור העובדה שכחלון כבר טוען שהוא עצר את עליית מחירי הדירות הוא פחות לחיץ. למעשה הוא יכול להרשות לעצמו ללכת לבחירות ואם יעשה את זה על רקע מהלך כזה הוא עוד עשוי להיתפס כגורם מרסן וחיובי. לכן אם ראש הממשלה יכריע לטובת כץ יש פה סיכון גבוה יחסית לפירוק הממשלה במועד שהוא לא בהכרח נוח לראש הממשלה ועל נושא שעליו ממשלה לא אמורה ליפול. עלול להיות מביך משהו.

מצד שני, להערכתי כמובן,  כץ לא באמת יילחם על זה מהסיבה הפשוטה שהוא אינו מאמין בשוק ההון. האדם שהתבטא כל השנים נגד הפניית החיסכון הפנסיוני של אזרחי ישראל לשוק ההון באמת יפנה את כספי הביטוח הלאומי ל"קזינו" הזה? קשה לי להאמין. הוא יצטרך חתיכת ספין כדי לגרום לזה לעבור בלי שהעיתונות תשחט אותו.

אז מה יקרה? אני מעריך שמה שכץ באמת רוצה זה יותר עצמאות לקבל החלטות על הביטוח הלאומי. כנראה שיזרקו לו עצם בכיוון הזה והוא ירד מהעץ שהוא טיפס עליו היום.

סיכום

בניגוד למה שאולי תקראו בימים הקרובים, ומה שכבר קראתי היום, לא קרה היום יותר מדי. שום החלטה לא התקבלה עדיין וגם אם תתקבל החלטה בכיוון המסתמן (שלדעתי תהיה מיותרת ביותר) היא לא באמת באמת תשנה משהו כלכלי עמוק ובטח לא תציל את הביטוח הלאומי.
בכל מקרה נחכה ונראה מה לבנק ישראל יש לומר על הנושא. החבר'ה שם אולי יוכלו לשפוך אור על דברים שפיספסתי, או לתת סקונד אופניון. אעדכן בפייסבוק אם הם יתבטאו בנושא.

 

אם הגעתם עד כאן אולי יעניין אתכם לקרוא עוד תוכן שאני יוצר בעתיד.
אז הירשמו פה למטה לעדכונים וקבלו מייל כל פעם שאני מעלה פוסט חדש.

בפוסט יפה ידיד הבלוג, תום שדה, מראה שכל הטיעונים כנגד מימון הישיבות הם מצחיקים שכן החברה החרדית ממומנת הרבה יותר בכבדות דרך מנגנונים אחרים כגון קצבאות ילדים וחינוך לגיל הרך. המסקנה הנובעת מפוסט זה היא שאם רוצים "להפסיק לממן את החרדים" כפי שהרבה חילונים מתבטאים בנוגע לרצונותיהם הם חייבים "להתפכח" מהמחשבה שהטבות סוציאליות שהממשלה תיתן יסייעו להם (כלומר, לחילונים). למעשה כל הטבה שכזאת תעלה להם (כמשלמי מסים) הרבה יותר מאשר היא תיתן להם (כאזרחים הזכאים לשירות מהמדינה). יש לי מספר הערות על החישוב שתום עשה ואתמקד בעיקרית- נראה שתום הניח שנטל המסים מתחלקים בצורה שווה בין כל האזרחים הבוגרים במדינה. זה כמובן אינו נכון. כפי שניתן לראות בגרף הבא  (הלקוח מפה) יהודים לא חרדים שילמו בממוצע בשנת 2011 כ-3000 ₪ בחודש על מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות בעוד הציבור החרדי שילם בממוצע כ-700 ₪ בחודש על תשלומים אלו. משמע הסבסוד גדול יותר ממה שתום מראה (להבנתי).

בהערת אגב אגיד שמי שרוצה "לטפל" בקצבאות ובתמיכות שהציבור החרדי מקבל צריך להבין שביטוח לאומי מהווה רק כמחצית מהתמיכות הללו כפי שניתן לראות בגרף הבא:

עד פה ההקדמה לפוסט.

הסיפור הגדול באמת

את הפוסט הזה אני רוצה לקחת מהנקודה שתום סיים בה ולשאול שאלה הרבה יותר גדולה והרבה יותר משמעותית. והשאלה היא למה מדינת ישראל משקיעה מיליארדים במערכת החינוך החרדית? אני מתחנן בפניכם שתשימו את הציניות והדעות הפוליטיות בצד ותשאלו את עצמכם את השאלה הזאת לעומק. למה אנחנו מממנים חינוך באופן כללי ולמה אנחנו מממנים חינוך לציבור החרדי באופן ספציפי? תחזרו עוד 5 דקות אחרי שחשבתם על זה וגיבשתם עמדה.

…

…

חזרתם? איזה יופי

אז בואו נצלול להסברים.

למה בכלל חשוב לנו להשקיע בחינוך? למה המדינה לתפיסת רובנו היא זאת שאמורה להשקיע בחינוך? מדוע רובנו מתנגדים למערכות חינוך פרטיות? ומה המטרות של מערכת החינוך? אלו שאלות גדולות שאני לא מתייימר לענות עליהן במלואן. אבל אני רוצה לתת לכם על קצה המזלג את הפרספקטיבה שלי על הנושא.

כמו שאני מבין את זה למערכת החינוך יש כמה החצנות חיוביות שגורמות לי להסכים לממן אותה מכספי המסים שלי. למשל כאשר הבן של השכן שלי נמצא במסגרת חינוכית הוא לא "מסתובב ברחובות" ולא "הופך לעבריין". הוא גם לומד כיצד להתנהג בחברה שלנו, בסביבה של ילדים אחרים בני גילו ולהתמודד עם סמכות ומסגרות. מעבר לערכים החשובים הללו הוא מקבל חינוך שיהפוך אותו לעובד יותר פרודוקטיבי בעתיד ובאותו זמן עצם העובדה שיש לו מסגרת מאפשרת להורים שלו לצאת לעבוד. אלו התועלות היותר "כלכליות".

להבנתי המטרה העיקרית, ושוב אני אדגיש שאני מסתכל על זה מנקודת מבט כלכלית טהורה, לתמוך בחינוך ציבורי וחינמי היא במטרה לתת לכל הילדים נקודת פתיחה שווה בחיים. במילים אחרות לספק להם שוויון בהזדמנויות. כמובן שהמערכת אף פעם לא מצליחה באמת לספק שוויון מוחלט אך לכל הפחות היא מקרבת אותנו לשם. ולכן אני תומך במערכת חינוך ציבורית חינמית למרות כל הבעיות שלה.

ליתר ביטחון הלכתי לבדוק מה למומחים יש לומר בנושא. מצאתי את נייר העמדה הזה לדוגמה שתומך במערכת חינוך ציבורית בארה"ב. לפי נייר העמדה (עמוד 11) למערכת חינוך ציבורית יש 6 מטרות (התרגום שלי כמובן, מוזמנים לקרוא במסמך עצמו):

1. לספק גישה לחינוך חינמי אוניברסלי.
2. להבטיח הזדמנויות שוות לכל הילדים.
3. לאחד חברה הטרוגנית.
4. להכין אנשים לאזרחות בחברה דמוקרטית.
5. להכין אנשים להפוך לאזרחים המכלכלים את עצמם(תודה לכל המגיבים שהעירו פה. במקור כתוב "economically self-sufficient".)
6. לשפר את המצב החברתי (לפי הבנתי הכוונה היא לפחות פשיעה וכו').

עכשיו ניתן לשאול שאלות קשות לגבי כל זרמי החינוך בארץ. האם החינוך הממלכתי, הממלכתי דתי או החינוך במגזר הערבי אכן מספקים את ששת המטרות הללו בצורה טובה? זאת שאלת מצויינת שאני מפציר בכל אחד מכם לשאול את עצמו. אני לכשעצמי לא בטוח בתשובה.

מה שאני כן יודע זה שמערכת החינוך החרדית לא עומדת, למיטב הבנתי, באף אחת מהמטרות הללו! למעט, אולי, הראשונה.

למעשה אפילו על מבחן קל יותר מערכת החינוך החרדית בקושי מצליחה לתת תשובה טובה- האם מערכת החינוך מסייעת להורים לצאת לעבוד ולפרנס בכבוד את המשפחה? אפילו במקרה זה התשובה היא לא מספיק טובה שכן האזרחים החרדים במדינה יוצאים לעבוד בהיקפים הרבה יותר נמוכים מהאזרחים הלא חרדים של המדינה (זה נכון בעיקר לגברים אבל גם לנשים).

כמה זה עולה לנו?

אחרי שהבנו שמערכת החינוך החרדית לא עומדת במבחני התכלית לשמם היא קיימת עולה השאלה כמה עולה לנו התענוג הזה? בדיקה באתר התקציב הפתוח ובאתר משרד החינוך נותנת תשובה חלקית לצערי.

אבל ראשית בואו נדבר על תקציב הישיבות עליו חילונים אוהבים להתרעם. לפי אתר התקציב הפתוח סעיף זה מתוקצב ל-2019 בכמעט 1.3 מיליארד ₪. זה הרבה מאוד כסף כמובן אך כפי שידידינו תום הראה זה הכסף הקטן. קצבאות הילדים מוסיפות עוד בערך 2 מיליארד ₪ למימון החברה החרדית ומסגרות חינוך לגיל הרך (אותו הישג של המחאה החברתית) מוסיף למימון החברה החרדית כ-2.8 מיליארד ₪ לפי תום.

לצערי ניסיון להבין כמה תלמידים חרדים יש במערכת החינוך ובכמה הם מתוקצבים מעלה קשיים אמיתיים שאולי יכולים להיפתר במחקר רציני אבל בטח לא בזמן שמתאים לכתיבת פוסט זה.

בבדיקה שערכתי בעבר במאגר של משרד החינוך עלה הנתון הבא: כ-22.7% מילדי בתי הספר היסודיים הם חרדים. להזכירם, ידידינו תום מצא שמספר זה עומד על 21%. הבעיה בחישוב היא שתלמיד חרדי אינו מתוקצב כמו תלמיד בחינוך הממלכתי. לפי נתוני משרד החינוך (חשוב לומר שבנתונים אלו יש שגיאות שניתן לראות בעין ולכן הייתי לוקח אותם עם קורטוב של ביקורתיות) תלמיד חרדי מתוקצב ב-13 אלף ₪ בשנה ותלמיד בחינוך הממלכתי מתוקצב ב-20 אלף ₪ לשנה.

הכפלה של מספר התלמידים החרדים בעלות הממוצעת לתלמיד חרדי מעלה שהתקצוב של גני הילדים ובתי הספר החרדים הוא כ-5.5 מיליארד ₪. זה לא מספר גבוה במיוחד אך חשוב לומר עליו שלושה דברים:

1. כפי שציין בכיר בממשלה שדיברתי איתו על הנושא, הבעיה במערכת החינוך החרדית זה לא כמה שאנחנו משלמים עליה אלא מה שאנחנו מקבלים בתמורה. במילים אחרות, המערכת יחסית זולה אבל לא מספקת את הכישורים הנדרשים כדי להכין את הילדים לחיים המודרניים.
2. ההערכה של משרד החינוך נראית לי נמוכה באופן חשוד. ראשית כפי שכתבתי יש טעויות מביכות בנתונים (ואת זה זיהיתי בעבודה של מספר דקות עליהם) אז קשה להסתמך על זה. שנית בנתונים מופיעים כ-425 אלף ילדים כחרדים. לתום ידידנו יצא מספר שעובר את ה-600 אלף לטענתו ולמיטב ידיעתי המספר אכן צריך להיות גבוה יותר מזה שיוצא למשרד החינוך. ייתכן שהבעיה נובעת מכך שתלמידי הישיבות אינם נספרים פה אבל אני לא בטוח בזה.
3. כשחישבתי את סך עלות החינוך לפי המספרים שמשרד החינוך מפרסם הגעתי לקצת יותר מ-43 מיליארד ₪ בעוד תקציב החינוך עומד על כ-60 מיליארד ₪. אמנם יש עוד סעיפים שלא לקחתי בחשבון כמו הטלוויזיה החינוכית, מטה משרד החינוך ועוד אך הם זניחים ואני לא מאמין שהתקציב שלהם מסביר את ההפרש. נראה אם כך שהנתונים צריכים להיבחן לעומק.

מסקנות

יש הרבה דברים שמדינת ישראל צריכה לעשות על מנת לצאת משיווי המשקל המזיק שהיא נמצאת בו כעת מבחינה דמוגרפית, וכתבתי על הבעיה רבות פה ופה (וכמובן התייחסתי אליה בפודקאסט שלי פה). מבחינת הצעדים שהיה כדאי לבצע אנשים רבים מתמקדים בביטול או הקטנה נוספת של קצבאות הילדים. בעוד שזה צעד נכון מהרבה מאוד בחינות הוא דווקא שולי ביחס לצעדים שצריכים להינקט ויחסוך לכל היותר 2 מיליארד ₪ בשנה לציבור משלמי המסים על פי החישוב שתום ביצע.

במקום הראשון ברשימת הצעדים הנדרשים הייתי ממקם את הפסקת המימון המוחלטת למוסדות שאינם מכשירים את בוגריהם להשתלב בחיים המודרניים. צעד זה, שכמובן צריך לעשות בהדרגה, יהיה הכי משמעותי בשכנוע החרדים להתחיל ללמד לימודי ליב"ה מכיוון שלא תהיה להם שום יכולת לממן את מערכת החינוך של עצמם ליותר מאשר שנה או שנתיים במקסימום. חשוב להבין שאפילו לו הייתה הממשלה בוחרת לנקוט בצעד כזה הוא אינו יכול להיות מיידי. שכן שיווי המשקל אליו הגענו כל כך דפוק שלעבור לשיווי משקל חדש יקח שנים רבות. אני מתכוון לעובדה שאין מספיק מורים למתמטיקה מצד אחד ויש יותר מדי מורים ליהדות מצד שני כך שגם אם החרדים ירצו להתחיל ללמוד ליב"ה באופן מלא זה לא יקרה ב-5 השנים הקרובות לפחות.

תוצאות המהלך

באופן שאולי ישמע לכם פרדוקסלי, מהלך כמו שאני מציע דווקא יגדיל את התקציב שמועבר לחינוך החרדי ויוריד את הציונים הממוצעים של התלמידים בישראל. זאת מהסיבה הפשוטה שכיום התלמידים החרדים מתוקצבים פחות מהתלמידים האחרים ואינם נבחנים בבחינות הלאומיות והבין לאומיות. להערכתי שינוי שיטת התקצוב תגרום להתחלת לימודי ליב"ה אצל החרדים וכאמור תוביל לגידול מסוים בתקציב החינוך ולירידה במבחנים שכן אותם תלמידים שיתחילו להיבחן בוודאות יורידו את הממוצע בשנים הראשונות. תוצאות אלו לא צריכות להרתיע אותנו שכן המשמעויות ארוכות הטווח של המהלך על הכלכלה והחברה הישראלית הן אסטרונומיות.

סיכום

הנקודה שממנה התחלתי ואיתה אני רוצה לסיים היא שאין שום הגיון לממן מערכת חינוך שאינה מקיימת אף אחת מ-6 המטרות של מערכות חינוך ציבוריות שהזכרנו מקודם. ייתכן שהמהלך של הפסקת סבסוד מערכות חינוך אשר אינן מלמדות ליב"ה לא יחסוך כסף רב, וייתכן שאף יעלה כסף, אך הוא המהלך החשוב ביותר וההגיוני ביותר לעשות בישראל של שנת 2018.

 

אם הגעתם עד כאן אולי יעניין אתכם לקרוא עוד תוכן שאני יוצר בעתיד.
אז הירשמו פה למטה לעדכונים וקבלו מייל כל פעם שאני מעלה פוסט חדש.

על פניו נראה שלא צריך להסביר יותר מדי מה זה כסף. לכולנו יש אותו בארנק וכולנו מכירים את המושגים הבסיסיים של התנהלות עם כסף החל מהיום שנתנו לנו לראשונה דמי כיס אי שם בילדותנו הרחוקה.

אבל כשמנסים להבין את העולם המוניטרי חייבים לשאול את עצמנו מה זה כסף בכלל? מה הוא מייצג? למה הוא טוב? והאם ניתן להסתדר בלעדיו?

כדי להתחיל להסביר את הנקודות הללו נתבונן על כלכלה פשוטה באי קטן, אי שם באחד האוקיינוסים. נדבר על איך נראית הכלכלה של האי וככה נתחיל להבין מספר מושגים בסיסיים בעולם המוניטרי והכלכלי.

האי של רובינזון קרוזו

באי בודד חיים לצורך הדוגמה רק שלושה אנשים. רובינזון קרוזו, דניאל דפו וקולונל לוקהארט. אבל אנחנו נקרא להם בשמותיהם הפרטיים- רובינזון, דניאל והקולונל 🙂

שלושתם ניחנו בכישורים שונים כפי שניתן לראות בטבלה הבאה:

	בניית בתים	קטיפת קוקוסים ביום	השטת סירה	דיג
רובינזון	שנה לבית (אם מעבירים אותו את הנהר)	4 ביום	לא יודע להשיט	לא יודע לדוג
דניאל	שנתיים לבית (אם מעבירים אותו את הנהר)	7 ביום	לא יודע להשיט	לא יודע לדוג
הקולונל	שלוש שנים לבניית בית (אם חוצה את הנהר)	לא יכול לטפס על עצים	4 מעברי נהר ביום	2 דגים ביום

נניח שכל אחד מהם יכול להתקיים על 3 קוקוסים או דג אחד ביום. קל לראות ששלושתם יכולים להאכיל את עצמם ובעצם לקיים "כלכלה אוטרקית". אך זה לא יהיה אידיאלי בשבילם. כפי שהראו כלכלנים כבר מימי אדם סמית', עדיף להם בהרבה לשתף פעולה כאשר כל אחד מהם יתמחה בתחום בו יש לו יתרון יחסי. וכדי לקבל את שאר המוצרים הם יחליפו ביניהם סחורות ושירותים (Barter). כך הם יוכלו לצרוך יותר מוצרים ולחיות חיים עם יותר רווחה כלכלית וקל להראות זאת באמצעות דוגמה מספרית (עליה אני מוותר כדי לקצר את הפוסט). אגב השאלה כיצד הם יארגנו את שיתוף הפעולה ביניהם היא אחת מאבני המחלוקת בין הימין והשמאל הכלכליים. האם דרך מנגנון מחירי שוק או דרך החלטות שהם יקבלו ביחד בצורה דמוקרטית. אבל מזה נתעלם כרגע.

אנחנו עוסקים בכסף ובשוק הכסף ולכן נשאל את עצמנו דבר ראשון האם הם זקוקים לכסף בכלכלה שלהם? או שהם יכולים להסתדר בלי כסף? קל לראות שבעולם כל כך פשוט אין צורך בכסף כמו שאנחנו מכירים אותו ובטח לא במערכת פיננסית ובבנק מרכזי. לכל היותר הם יכולים להחליט על אמצעי המרה (כנראה קוקוס) שבאמצעותו הם יבצעו את סחר החליפין שלהם. למה דווקא קוקוס ולא בית למשל? בפוסט אחר אסביר מה הופך אמצעי תשלום אחד לטוב יותר ממשנהו.

עולם ללא כסף

עכשיו בואו נתבונן באחת העסקאות שיכולות להיווצר באי זה. בהחלט ייתכן שדניאל ירצה שרובינזון יבנה לו בית בתמורה לתשלום בקוקוסים. קל לראות שמכיוון שלדניאל יש יתרון יחסי בקטיף קוקוסים ולרובינזון יתרון יחסי בבניית בתים עסקה כזאת יכולה להתבצע במחיר שיקבע ביניהם. מנגנון קביעת המחיר אינו מעניין אותנו כרגע. נניח לשם הפשטות שנקבע מחיר של 2000 קוקוסים תמורת בניית הבית.

אך איך יתבצע התשלום? בגדול יש שלוש אפשרויות. הראשונה היא שדניאל ישלם מראש את כל הסכום, השנייה היא שהתשלום יתבצע לשיעורין כל יום לאורך בניית הבית והאפשרות השלישית היא שהתשלום יתבצע במלואו לאחר סיום בניית הבית. בעוד שכולן אפשריות, אני רוצה להניח שהתשלום מבוצע מראש. (בהערה אגיד שגם אם נניח אופציה אחרת לא יהיה לכך משמעות מהותית לניתוח שאציג)

מה בעצם התרחש פה? דניאל העביר סכום גדול של קוקוסים לרובינזון תמורת הבטחה שרובינזון יבנה את הבית תוך שנה. אבל הבית לא נבנה עדיין ורובינזון יכול לאכול את הקוקוסים להנאתו או להעביר אותם הלאה לקולונל תמורת שירותים כמו דיג או העברה מעבר לנהר. ייתכן שרובינזון בכלל לא יבנה את הבית ו"יפשוט את הרגל" או "יעשה תספורת" להתחייבות שלו. במילים פשוטות נגיד שדניאל שילם מראש מכיוון שהוא קיבל התחייבות מרובינזון לבנות את הבית. במילים אחרות נגיד שדניאל בעצם נתן לרובינזון אשראי ורובינזון חייב לדניאל בנייה של בית (ההדגשה מכוונת מאוד).

למה אני חופר בהגדרה של עסקה בסיסית זאת? מכיוון שאחת התיאוריות שאני שומע רבות על הבנקים היא שהם מייצרים כסף מהאוויר ואז התיאוריות הולכות לכל מיני כיוונים וטוענות שיש לזה כל מיני השפעות על העולם. לרוב נזרקות המילים "חוב", "שעבוד", "היפר אינפלציה" ועוד. אבל בדוגמה הזאת אין כסף ואין בנקים. אז איך נוצרו באי אשראי וחובות? בדיוק כמו שהם נוצרים בעולם האמיתי.

איך נוצרים אשראי וחובות?

אשראי וחוב נוצרים למעשה בכל פעולה כלכלית, שאינה מיידית, שאנחנו עושים ומבוססים על האמון שלנו שהצד השני יקיים את החוזה שחתמנו (בכתב או בע"פ). לדוגמה- עבדתם כל החודש והמעסיק עדיין לא שילם לכם- הוא חייב לכם משכורת. לחילופין, שילמתם שכר דירה בתחילת החודש לבעל הדירה- הוא חייב לכם חודש של מגורים בדירתו. תיאורטית ניתן לשלם בכל רגע אבל זה לא מעשי. דמיינו מסעדה שבה אתם משלמים על המנה במהלך כל ביס שאתם לוקחים. לא כל כך מושך נכון? לכן כולנו מסכימים בכל רגע נתון להיות במערך שלם של חובות ואשראי. חלק חייבים לנו וחלק אנחנו חייבים לאחרים.

העסקאות היחידות שבהן לא נוצרים אשראי וחובות הן עסקאות החלף (Barter) שבהן אדם אחד מביא לשוק לצורך הדוגמה עגבנייה ומקבל תמורתה מיד מלפפון מאדם אחר. בעסקאות פשוטות אלו המוכר הוא גם קונה והקונה הוא גם מוכר והעסקה נסגרת מיידית (בשפה קצת יותר מקצועית נגיד שה-settlement הוא מיידי). בהמשך הסדרה נבין שכסף מאפשר עסקאות ארוכות ומתוחכמות יותר. אבל הקדמנו את זמננו. אנחנו עדיין לא יודעים מה זה כסף!

איך כסף נכנס לתמונה? 

בדוגמה הפשוטה שלנו לא חייבים כסף כפי שכבר ראינו. ניתן כמובן להכיר בקוקוסים כ"מטבע" שאיתו יבוצע סחר חליפין. לדוגמה ראינו שבית יכול לעלות 2000 קוקוסים וניתן גם להניח שחצייה של הנהר תעלה בערך 2 קוקוסים.

למה שמישהו יסכים לעבוד תמורת קוקוס? זאת שאלה טריוויאלית- הוא יעבוד תמורתו כי הוא יכול לאכול את הקוקוס וממילא להשיג את הקוקוס דורש עבודה. כך שהוא יכול להגיע לקוקוס בעבודה כזאת או אחרת והוא די אדיש בין האפשרויות השונות. אבל למה שמישהו בעולם יסכים לעבוד תמורת כסף? הוא הרי אינו יכול לאכול את זה. הוא יסכים לעבוד תמורת כסף רק אם הוא מאמין שבעתיד (הקרוב או הרחוק) הכסף הזה יקנה לו את מה שהוא רוצה, אוכל לדוגמה. למה הוא מאמין בזה? שאלה טובה שעוד ניגע בה בהמשך הסדרה.

לעת עתה נסביר רק מדוע צריכים כסף, ולצורך זה נעזוב את האי ונעבור למקום אחר. למשל אתונה בימי יוון העתיקה!

נניח שאתם חקלאים שגרים מחוץ לאתונה ומגדלים כל מיני ירקות. ונניח שהשנה השדה שלכם הפיק המון המון קולורבי ואתם (כמו כל אדם נורמלי) לא רוצים לאכול רק קולורבי כל היום ולכן אתם רוצים להחליף את הקולורבי בדברים טעימים יותר כמו מלפפונים. אז אתם הולכים לשוק בעיר הגדולה ומתחילים לחפש מישהו שיחליף אתכם 100 ק"ג של קולורבי תמורת מלפפונים (ובמחיר החלפה טוב!). הסיכוי שתמצאו מישהו מתאים הוא מאוד נמוך. למעשה סביר להניח שתאלצו לבזבז שעות רבות בחיפוש אחר אותם אנשים שגם יש להם מלפפונים, גם רוצים קולורבי וגם מוכנים להחליף ביניהם במחיר שמשביע את רצונכם.

ואז מישהו מציע לכם הצעה מעניינת. להחליף 50 ק"ג של קולורבי ב-50 ק"ג של גזר. אמנם גזר זה לא מה שחיפשתם אבל אם תעשו את העסקה הזאת יהיה לכם קל יותר להגיע למלפפונים. מדוע? זאת מכיוון שיש סיכוי גבוה יותר שמוכר המלפפונים, אותו אתם מחפשים, ירצה קולורבי או גזר מאשר האפשרות שהוא ירצה דווקא קולורבי. כלומר בעסקה הזאת אתם מגדילים את הסיכוי שלכם להגיע למלפפונים בהם חשקה נפשכם.

הנקודה פה היא שאתם תסכימו לקבל תמורת הסחורה שלכם גם משהו שאתם לא צריכים, אם תאמינו (וזאת הנקודה החשובה) שמישהו אחר יסכים לקבל את המוצר הזה (גזר) ולתת לכם תמורתו את מה שאתם באמת רוצים (מלפפונים). נשמע מוכר? זה בקצרה בדיוק מה שכסף עושה.

בפוסט הבא נדבר על איך הכסף התפתח ומה הופך אמצעי חליפין אחד לטוב ממשנהו. אבל קל לראות שכל דבר יכול להיות כסף ברמה התיאורטית. זה יכול להיות מלפפון, גזר, מלח, סוס, זהב, שטר נייר או ביטקוין. הדבר הכי חשוב בכסף הוא האמונה שלכם שמישהו יסכים לקבל אותו ולתת לכם תמורתו את מה שאתם באמת רוצים.

סיכום קצר של היתרונות של כסף

כסף, או יותר נכון לומר לבינתיים- אמצעי תשלום, הוא גורם שמפשט את עשיית העסקאות. זה היתרון הגדול שלו והתפקיד המרכזי שלו. למעשה הכסף מאפשר לנו להפריד עסקת דו צדדית (בארטר) מעסקה דו צדדית (קולורבי תמורת מלפפון) לשתי עסקאות חד צדדיות שהן קלות יותר לביצוע (קולורבי תמורת כסף ואז כסף תמורת מלפפון). על ידי פישוט העסקאות הוא מקטין את עלות עשיית העסקאות.

יתרון נוסף של כסף הוא היכולת להתמחות ביתרון היחסי שלנו. שהרי אף חקלאי לא יגדל רק קולורבי בעולם שבו החלפה של קולורבי היא קשה ויקרה (בזמן ובמאמצים). על ידי הקטנת עלויות עסקאות ההחלפה, כסף מאפשר לכל אחד מאיתנו להתמחות בדברים ספציפיים. ובמובן הזה הוא מאפשר לנו לבנות כלכלה הרבה יותר מתוחכמת ועשירה.

בפוסט הבא- קצת על ההיסטוריה של הכסף. מה התכונות שכסף חייב לקיים, מדוע זהב היה סוג הכסף האידיאלי לאורך רוב ההיסטוריה ועוד.

 

 

טוב.סבבה. איפה מתחילים בדיוק? לא ברור.

אז החלטתי לקחת על עצמי את המשימה להסביר את העולם המוניטרי לאנשים שמתעניינים בזה. מראש אני רוצה להגיד כמה דברים על המשימה הזאת:

1. זאת משימה ממש ממש מסובכת וארוכה. אני מקווה שעל פני כמה חודשים אצליח לכתוב את כל מה שאני רוצה לכתוב על הנושא הזה אבל לא בטוח בכך. לצורך קלות המעקב אני פותח תגית חדשה שבה יהיו כל הפוסטים על מדיניות מוניטרית ונושאי מוניטריים.
2. אני לא בטוח שאני הבן אדם הכי מתאים בעולם להסביר את הנושא. אני בכלל מתעסק בנושאים פיסקאליים. נקודה הבאה תסביר לכם גם למה.
3. קצת לא נעים לומר את זה אבל התעסקות בכסף, במדיניות שמאחורי הכסף ובדרך שבה כסף עובר בכלכלה היא איך לומר זאת בעדינות? משעממת. לפחות אותי. יש כמובן כלכלנים שיחלקו עלי, והם לרוב עובדים בבנק מרכזי כזה או אחר אבל אחד הדברים הראשונים שאנסה להסביר בסדרה זאת הוא עד כמה הכסף עצמו לא משפיע בכלל על הכלכלה.
4. אז למה בכל זאת אני כותב את הסדרה הזאת? מצד אחד השקעה גבוהה ומצד שני נושא שאינו מעניין. מה שהכריע את הכף בשבילי הוא מספר רב של דיונים בנושא שיוצאים מנקודת הנחה מוטעית לגמרי. יותר מדי אנשים מאמינים שמהערכת הפיננסית בעולם לא מוסיפה שום ערך לכלכלה (זה כמובן שטויות) או שהעולם הפיננסי הוא סוג של תרמית פירמידה. שמעתי הרבה ספקולציות והרבה שטויות, אנסה להפריך אותן.
5. יש עמודים ופרופילים (וכמובן גם עיתונאים) שמפיצים המון בורות בתחום. בעוד שיש את המשוכנעים שיבואו ויריבו איתי ויטענו שאני חלק מהמערכת שמשעבדת את האנושות (או משהו כזה) אני בטוח שיש אנשים שמחפשים מקור מידע אמין. אין לי את החשק, הרצון או היומרה לשכנע את המשוכנעים. כל מטרתי היא לספק מקור מידע אמין למי שרוצה ללמוד.
6. אולי מה שהכי משך אותי ביוזמה הזאת זה העובדה שאני בעצמי אצטרך ללמוד נושאים לעומק כדי שאוכל להסביר אותם. יש שאומרים שהדרך הכי טובה לראות שהבנת נושא זה אם הצלחת להסביר אותו בבהירות לאיש אחר. ואני כאדם שאוהב ללמוד ואוהב להנגיש ידע קצת נמשך לאתגר הזה.

אני חושב שהנקודה הכי טובה להתחלה היא ממש ממש פה:

זאת תגובה לפוסט הזה שבו ביקשתי ממכם לשלוח לי שאלות על העולם המוניטרי. והנושא הזה חוזר הרבה פעמים בכלכלה. חשוב להבחין בכלכלה בין שינוי שקורה לאדם אחד לבין שינוי מצב שקורה לכולם. אם לי יש יותר כסף מצבי הכלכלי השתפר ואני עשיר יותר. אבל אם לכולם יש יותר כסף קורה משהו קצת "מוזר" בכלכלה. מה שקורה, ובהמשך תבינו גם מדוע, זה שהמחירים עולים בצורה כזאת שכעת אם אני אקח את כל הכסף שהיה לי ואת כל הכסף החדש שקיבלתי אני בסה"כ אצליח לרכוש את מה שיכולתי לרכוש קודם עם הכסף (המועט) שלי והמחירים (הנמוכים) שהיו בשוק.

אז בנק ישראל, שהוא זה שמדפיס את הכסף, יכול למעשה לחלק מיליון ₪ לכל אדם בישראל. כולנו נהייה מיליונרים וזה יהיה ממש נחמד. אבל בפועל נוכל לקנות במכולת בדיוק בדיוק בדיוק את אותו סל מוצרים שיכולנו לקנות לפני שבוע, כי תפוח כבר לא יעלה 5 ₪ לק"ג אלא יעלה משהו כמו 5 מיליון ₪ לק"ג.

וזה עיקרון הכי חשוב שאני רוצה שתכירו על העולם המוניטרי. העיקרון נקרא בכלכלה "הנייטרליות של הכסף" והוא אומר בפשטות שלא ניתן לייצר עושר או רווחה כלכלית על ידי ייצור כסף. כסף הוא רק מוצר מתווך ומה שהופך אותנו לעשירים יותר, כפרטים או כחברה, זה אם אנחנו מצליחים לייצר יותר מוצרים.

אני חוזר שוב על הנקודה הזאת כי היא חשובה. אנחנו חיים בעולם שבו התחושה היא שכסף קונה את הכל, וזה אולי נכון. אבל הגדלת כמות הכסף לא יוצרת עושר אלא רק עליית מחירים (מה שנקרא אינפלציה) ובסופו של תהליך נישאר עם יכולת קנייה זהה (מבחינת כמות המוצרים שניתן לקנות) ומחירים יותר גבוהים.

עכשיו אתם מבינים למה אני חושב שמדובר בתחום משעמם? רפורמות שמשרד האוצר עושה משפיעות על רמת החיים של אזרחי מדינת ישראל דרך השפעה על הכלכלה הריאלית. זה מעניין! זה כיף! זה אתגר!

אבל כלכלה מוניטרית? זה לא משפיע על רמת החיים אלא רק על רמת המחירים!

 

בהמשך הפוסטים תבינו שמה שכתבתי הרגע הוא לא כ"כ נכון. אם הוא היה נכון לא היו יושבים כלכלנים מהבכירים בעולם בבנקים המרכזיים בארץ ובחו"ל. אם זה היה נכון מדינות לא היו מסתמכות על הבנקים המרכזיים שיחלצו אותן מהמשבר ופוליטיקאים כמו ארדואן בטורקיה או טראמפ בארה"ב לא היו מתייחסים להחלטות של נגידי הבנקים המרכזיים בארצם.

כלכלה מוניטרית יכולה להשפיע עמוקות על הכלכלה ואני מקווה שבסדרה זאת תצליחו להבין את הנקודה הזאת ואת הנקודות הבאות (לא בהכרח בסדר הזה):

1. מה זה כסף? איך כסף נוצר? איך הוא משפר לנו את הכלכלה? מאין הוא בא ולאן הוא הולך (ובפני מי הוא נותן דין)?
2. מה התפקיד של המערכת הפיננסית בכלכלה? מה היא עושה? האם היא מייצרת משהו?
3. מה ההבדל בין כסף לאשראי?
4. למה יש בנק מרכזי? ומה תפקידיו?
5. איך בנק מרכזי משפיע על הכלכלה? מה הכלים שיש בידיו?
6. מה יחסי הגומלין בין בנק ישראל (מוניטרי) ובין משרד האוצר (פיסקאלי)? איך הכל קשור אחד לשני?
7. מה ההבדל בין כסף להון? האם כסף זה בעצם חוב? האם ניתן לשלם את החובות שהעולם שקוע בהם? וכיצד?
8. איך פעילות הבנק המרכזי משפיעה על שערי חליפין? על ייצוא ועל ייבוא?
9. איזה עלות יש לפעילות הבנק המרכזי? מה הסיכונים במדיניות ריבית 0?
10. מה זה בנקאות ברזרבה חלקית? האם היא טובה או רעה?
11. מה בנק ישראל עושה עם כל הדולרים שלו? איך בנק ישראל מרוויח? מה הוא עושה אם יש לו רווחים? מה קורה אם יש לו הפסדים?
12. איך כסף מגיע ממדפסות הבנק המרכזי לציבור הרחב? מדוע בנק ישראל לא מפקיד לנו כסף ישירות בחשבון בנק?
13. איך בנק ישראל שולט בריבית? ואיך זה משפיע על המשק?
14. איך נוצרת אינפלציה? ואיך הריבית משפיעה על ערך המטבע?

ועוד המון (באמת המון!) שאלות טובות ששאלתם אותי בפוסט המקורי בפייסבוק.

כפי שאמרתי זה יהיה מסע ארוך ומעניין, אשתדל להיות עקבי ולהעלות פוסטים בתדירות יחסית גבוהה. כמו כן מאוד מאוד אשתדל לא להעלות גרפים! מה שלא ניתן להסביר במילים פשוטות לא יעלה לבלוג. ייתכן שאני אספק גרפים כנספח למי שיתעניין אבל המטרה היא באמת לדבר לאנשים שאין להם רקע בכלכלה.

עכשיו תורכם. קודם כל להירשם לרשימת התפוצה כדי לא לפספס את הפוסטים. שנית לשאול שאלות על דברים שלא הבנתם ודברים שנראה לכם שדילגתי עליהם. אזכיר שאני מעדיף לנהל דיונים בפייסבוק שם יותר קל להתנהל, לעקוב ולענות. שלישית מי שיש לו ידע בתחום מוזמן לסייע לי, יש פה עוד המון עבודת מחקר שצריכה להתבצע. רביעית כמובן להפיץ את הבשורה 🙂

שיהיה לכולנו בהצלחה!

סיימתי לאחרונה לקרוא את ספרו של יוסף זעירא "כלכלת ישראל". יש לי מספר ביקורות על הספר, שיופיעו בהמשך הפוסט, אך חשוב לי תחילה לתת עליו המלצה חמה לכל מי שמעוניין ללמוד על הכלכלה הישראלית ולהבין מהיכן באנו, איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו הולכים.

פרופסור זעירא הוא אחד הכלכלנים הישראלים המובילים בעולם ואני אישית מאוד מעריך אותו, למרות פערים עצומים באידיאולוגיה של שנינו. פרופ' זעירא הוא איש שמאל, גם בתפיסתו הכלכלית וגם כפי שקל להבין מהספר בתפיסתו המדינית.

בספר זה פרופ' זעירא מבצע עבודה שנראית מעט מדי במחוזותינו. מטרתה היא להתבונן, בעזרת תיאוריות ומודלים כלכליים מהעולם, על הכלכלה המקומית. למי שלא מכיר, מרבית המחקר הכלכלי בימינו עוסק בכלכלות הגדולות של העולם – בעיקר ארה"ב, אירופה וסין ומעט מאוד מחקרים נכתבים על הכלכלה הישראלית. המקרים המעטים שבהם חוקרים מתבוננים על הכלכלה הישראלית היא כאשר יש בה מאפיין ייחודי או אירוע ייחודי ממנו ניתן ללמוד משהו שיש לו השלכות על הכלכלה העולמית. אני מנחש שלצורך הפרויקט של כתיבת הספר פרופ' זעירא פינה הרבה מזמנו בשנים האחרונות, ובמקום לפרסם עוד מאמרים בז'ורנלים נחשבים הקדיש את מרצו כדי לסייע לכולנו להבין את הכלכלה הישראלית טוב יותר. על זה הוא בהחלט ראוי לשבחים וכולנו יוצאים נשכרים מעבודתו.

במיוחד אני רוצה לציין את פרק 6 המדבר על מאזן התשלומים של ישראל שהוא לדעתי בגדר יצירת מופת. אני מניח שתוכלו להזדהות עם הסיפור האישי שלי בנושא זה שממחיש יותר מכל את החשיבות של הספר הזה בפרט ושל מחקר כלכלי העוסק בישראל בכלל. תמיד כשהייתי מדבר על כלכלה עם סבי עליו השלום הוא ניתח כל פעילות כלכלית דרך השאלה האם היא מכניסה דולרים למשק או שלא. אם נכנסו דולרים למשק מצבנו השתפר ואם יצאו דולרים מהמשק מצבנו הורע. זה באמת הפרמטר היחיד שעניין אותו ולא עזרו כל ההסברים הכלכליים שלי על העודף בחשבון השוטף ב-15 השנים האחרונות. הקונספציה עליה סבא שלי התחנך, וכמוהו בערך כל הישראלים, היא שמדינת ישראל חייבת עוד ועוד דולרים וכל השאר יכול ללכת לעזאזל. קונספציה זאת עדיין משפיעה רבות על המדיניות הכלכלית בישראל כיום ועל כן החשיבות בלהכיר, להבין ובסוף גם לסתור אותה. בפרק 6 פרופ' זעירא מספר סיפור דומה על התפיסה שהייתה נהוגה בארץ ובעזרת מודלים כלכליים מראה מדוע היא אינה נכונה ואינה רלוונטית לישראל. לא רק שהיום כבר אינה רלוונטית אלא גם בשנות ה-60 וה-70 לא הייתה סיבה לדאגה מהמחסור בדולרים. לאחר שמבינים את ההתנהגות של החשבון השוטף בעזרת המודלים שפרופ' זעירא מביא פתאום מדיניות כלכלית, שהחזיקה מעמד עשרות שנים וכל מטרתה הייתה להכניס דולרים למשק הישראלית, נראית מטופשת. מכך קל להבין את החשיבות של אנשי מקצוע המכירים את הנעשה בעולם ואת המודלים הכלכליים ומצליחים ללמוד מהם על המצב בארץ. קראתי את הפרק הזה, ואת מרבית הספר, בשקיקה.

יחד עם זאת היו מספר מקומות שבהם התקשתי בקריאה או שזעתי בחוסר נוחות בכיסאי לנוכח הטיעונים של פרופ' זעירא. לפני שניגש אליהם אני רוצה להמליץ בחום על כמה ביקורות נוספות שנכתבו על הספר. אסף צימרינג מהבלוג "מבוא לכלכלה ג'" פרסם שני פוסטים מצויינים בנושא (פה ופה). גם אדיר יוסף מהבלוג "כלכלה מהארץ והעולם" פרסם שני פוסטים מעולים על הספר (פה ופה). לצערי, שניהם עושים עבודה טובה ממני בביקורת על הספר. לפיכך אשתדל לחדש ולהביא את נקודת מבטי ואשתדל לא לחזור על דברים שכבר נאמרו לפני. באופן שאולי יפתיע ואולי לא יפתיע, נראה ששלושתנו מצאנו בביקורתינו הרבה נקודות השקה. כך למשל פרק 6 שכבר הוזכר לעיל מתואר בהרחבה אצל צימרינג, פרק  3 שיוזכר מיד הוזכר גם אצל צימרינג וגם אצל יוסף ופרק 8 שיוזכר בהמשך הוזכר בהרחבה רבה אצל צימרינג. נראה אם כן שיש כמה הטיות בכתיבה של פרופ' זעירא שהציקו לכולנו, גם אם ניגשנו אליהן לפעמים מנקודת מבט שונה.

פרק 3- על הסכסוך הישראלי-ערבי והשפעותיו על כלכלת ישראל

בפרק זה פרופ' זעירא מנתח את השפעות המצב הגיאו פוליטי בישראל על הכלכלה הישראלית. למיטב ידיעתי לא נעשתה עד כה עבודה כה מקיפה על הנושא. יש הרבה מה ללמוד מפרק זה גם אם אינכם שותפים למחנה הפוליטי של הכותב. אני רוצה גם לציין שחברי הטוב ושותפי, טל וולפסון, היה מעורב בחלק מהעבודה הזאת לפני מספר שנים ואכן הוא מוזכר בספר. בנתוני מחקר זה עשינו, למשל, שימוש בבניית הפרק בפודקאסט שלנו על תקציב הביטחון (זמין פה). המחקר של זעירא בתחום השפיע רבות על תפיסתי כיצד ניתן לשפר את הכלכלה וספציפית את הפריון לעובד על ידי הקדמת הגיל שבו צעירים ישראלים מתחילים ומסיימים את לימודיהם באוניברסיטה. בקיצור, למדתי רבות מפרק זה.

מה הפריע לי בפרק זה?

בפרק זה נחשף הקורא לראשונה לעמדותיו הפוליטיות של זעירא. את עמדותיו, כפי שאני הבנתי אותן, ניתן לסכם בכך שישראל מחזיקה בכל הקלפים במסגרת הסכסוך עם העולם הערבי. תפיסה זאת, שהיא לגיטימית לחלוטין בעיני, כנראה אינה מקובלת על מרבית הישראלים.

אך לא על תפיסותיו של פרופ' זעירא רציתי לדבר אלא על השאלה כיצד הן באות לידי ביטוי בכתיבתו. אצלי התקבל הרושם שלאורך מרבית הספר כותב פרופ' זעירא מתוך תפיסה אקדמאית של חשיבה ביקורתית. זאת אומרת שכל מחשבה עוברת ניתוח מעמיק ונבדקת מכל הכיוונים. זה גם מה שאהבתי לאורך כל הספר. אך כאשר מגיעים לנקודה שבה (להתרשמותי) לפרופ' זעירא יש חיבור רגשי עמוק, נזנחת השיטה הביקורתית ואנו עוברים ל"הרצאה" לגבי מה נכון לדעתו. כך למשל בניתוח הסכסוך הישראלי-פלשתיני פרופ' זעירא מראה את העלויות המטורפות המושתות על המשק הישראלי ומסיק שחייבים לסיים את הסכסוך בין השאר לטובת הכלכלה הישראלית. כאמור,לתפיסתו, ההחלטה אם לסיים או להמשיך את הסכסוך נתונה במלואה בידי ישראל. הייתי מצפה שלפחות בהערת שוליים פרופ' זעירא היה בוחן את התרחיש האלטרנטיבי. מהו אותו תרחיש אלטרנטיבי עליו אני מדבר?

אחד המושגים הבסיסיים בכלכלה הוא "העדפה נגלית". אם למשל עגבנייה ומלפפון עולים אותו הדבר ואדם בוחר לקנות רק עגבניות בכל התקציב שלו אני יכול להבין שהוא מעדיף עגבניות על פני מלפפונים. כלומר, גיליתי את העדפותיו דרך התנהגותו.

לכל הפחות, בהתאם להתנהגות הישראלים ולעיקרון ההעדפה הנגלית,  היה ראוי להרהר באפשרות לפיה הישראלים מבינים שהסכסוך יקר, הן בחיי אדם והן במובנים כלכליים, אולם סבורים שסיום הסכסוך, בתנאים הנוכחיים, יהיה יקר יותר. ייתכן שהישראלים מחזיקים בתיאוריה זאת או אינם מחזיקים בה וייתכן שהיא נכונה או איננה נכונה (אני כשלעצמי סבור שמרבית הישראלים אכן מחזיקים בתיאוריה זו). זו אינה הנקודה. הנקודה היא שראוי היה לו פרופ' זעירא, המחזיק בחשיבה ביקורתית לעילא, יציג לכל הפחות את האפשרות החלופית וידון בה. ייתכן שלפרופ' זעירא יש הסברים טובים מדוע הגישה שלי אינה נכונה. אשמח לשמוע אותם כמובן. אבל עצם העובדה שהוא אפילו לא דן בכך בספר גורמת לתחושה שתפיסתו הפוליטית השפיעה פה על שיקול דעתו המקצועי. נקודה זאת, לצערי, היוותה רמז לבאות.

פרק 8 על אי השוויון בישראל

לאחר הרבה פרקים מעולים, הגעתי לקריאת פרק 8, ופה, כמו שאומרים, דרכינו נפרדות. בפרק זה בא לידי ביטוי הפער האידיאולוגי בין פרופ' זעירא לביני כאשר פרופ' זעירא מחפש את ההסבר לאי השוויון בישראל במעורבות ממשלתית נמוכה ואילו אני מחפש את ההסברים דווקא במעורבות הממשלתית המזיקה. אך זהו סיפור קלאסי של יריבות אידיאולוגית בכלכלה ואין בו שום בעיה או חידוש.

הקושי בעיני ניכר בכך שלתחושתי פרופ' זעירא סימן את המטרה ועשה מספר קיצורי דרך כדי להגיע אליה. והמטרה היא התפיסה ה"ניאו ליברלית" בה לטענתו מחזיקות כמעט כל המפלגות וכמובן כל הכלכלנים (אפילו בבנק ישראל שטוען שוב ושוב שצריך להגדיל את הוצאות הממשלה!). אולי זה איזה שהוא חיבור רגשי עמוק לנושא הגורם לחשיבה הביקורתית להתעמעם ולתפיסות-מן-המוכן להשתלט על השיח ואולי זה משהו אחר. קשה לי לומר. לצד זאת, ניתן לומר, כמי שעוסק בנושא זה רבות,    כי פרופ' זעירא מבצע כאן טעויות משמעותיות בשיקול הדעת המקצועי ומציג תיאוריות חלקיות ולא מגובות כ"תורה מסיני". גם צימרינג התעמק בביקורתו השנייה בחלק מהדברים שיכתבו בהמשך. הפרק רצוף בטעויות שחלקן לדעתי מביכות, בילבול בין קורלציה לסיבתיות והצגת אמירות שאין להן ביסוס או הצדקה בעוד מחקרים טובים שמפריכים את התיאוריות שלו נזנחים אל הצד ואינם מוזכרים.

התאכזבתי מאוד מפרק זה, ולדעתי מוטב היה לו לא היה נכתב, בוודאי לא בכזה ביטחון עצמי. אני חושש, וכבר ראיתי זאת מתרחש לנגד עיני, שפרק זה ישמש רבים לפרשנות שגויה של אי השוויון בישראל ויותר מכך של המדיניות הנדרשת על מנת לצמצם אותו. פרק זה עלול לפגוע באפקטיביות וברצינות של השיח הציבורי-כלכלי בישראל, שיח שפרופ' זעירא פועל רבות לקדמו, כפי שבא לידי ביטוי, בין השאר, בכתיבת ספר זה.

אנסה לתמצת את הבעיות העיקריות העולות מפרק זה. לא אוכל לצערי להתייחס לכולן מפני שיש לא מעט טעויות כבדות משקל. גם לא אוכל להיכנס לעומק להסברים מדוע פרופ' זעירא טועה אך אשתדל להפנות למקומות בהם אני ו/או אחרים כתבנו על הנושא באריכות. כמו כן אציין שהביקורת שלי אינה מוצגת בהכרח לפי הסדר בו הטענות הוצגו בספר. מי שירצה להתעמק בנושא קצת יותר, מוזמן לפשפש בבלוג שלי (בתגית אי שוויון) ולהיחשף לנתונים עליהם אין עוררין וכן להסברים שלי לתופעת אי השוויון בישראל.

אני רוצה להתחיל דווקא מדבר שולי לכאורה כי הוא מסמן בעיני יותר מכל את מה שצפוי לקורא של פרק זה. פרופ' זעירא קובע בפרק שההסתדרות היא ארגון "מתון". אני מוצא קושי בטענה זו אבל אדרבא, אני מוכן להניח שייתכן והיא נכונה. הרי איני מכיר לעומק ארגוני עובדים במדינות אחרות. אולם, אם כך הוא, מדוע אין מאחורי אמירה שנויה במחלוקת כזאת לפחות ניתוח בסיסי? למשל, מספר ימי השביתה בשנה בישראל לעומת מדינות ה-OECD? אפילו ניתוח פשוט מעין זה לא נעשה. ולמה אני נטפל דווקא לפרט זה? מפני שהאמירה ממילא מיותרת ואינה נדרשת לצורך הצדקת הטיעונים שפרופ' זעירא מציג בפרק זה. משכך, מדוע להעלות אותה מלכתחילה? ההסבר היחיד שאני יכול להעלות על הדעת הוא הרצון "לחנך" את הציבור בראי תפיסותיו של פרופ' זעירא. לדעתי מקצוענות אקדמית דורשת שלא תוטל "פצצה" כזו מבלי להסביר מה עומד מאחוריה. אך נראה שכאשר המטרה ידועה מראש נשמט הרסן הביקורתי וחבל שכך.

וכעת לעניין עצמו. עיקר הפרק עוסק באי שוויון בהכנסה הפנויה. זאת, כיוון  שפרופ' זעירא מסביר שאי השוויון בהכנסה הפנויה הוא המדד החשוב ולא למשל אי השוויון בהכנסה הכלכלית. זוהי לטעמי שגיאה חמורה. שכן, לאורך זמן קשה עד בלתי אפשרי לקיים אי שוויון נמוך בהכנסה הפנויה ללא אי שוויון נמוך בהכנסה הכלכלית. מדוע? בקצרה אסביר שאי שוויון בהכנסה הכלכלית הוא "נקודת הפתיחה" ממנה הממשלה יכולה להמשיך להוריד את אי השוויון על ידי מיסוי פרוגרסיבי וקצבאות כפי שהיא אכן עושה. לאורך זמן ככל שנקודת הפתיחה הזאת פחות טובה הממשלה תיאלץ להתערב יותר בשוק על מנת לתקן את אי השוויון ובכך תשפיע על התמריצים לעבוד ולהשקיע, התמריץ להעלים מסים וכדומה. במדינה הטרוגנית כמו ישראל המצב עוד יותר קשה כי ההון החברתי שלנו נמוך ואיננו אוהבים (בלשון המעטה) לשלם מסים גבוהים שילכו לקבוצות אוכלוסיה אחרות ומוגדרות היטב. כך שבטווח הקצר אכן אי השוויון בהכנסה הפנויה חשוב יותר כי הוא אומר לנו מה יש לאנשים בכיס בסוף החודש אך בטווח הארוך גם אי השוויון בהכנסה הכלכלית הוא מדד חשוב מאוד. ואכן ביעדים של משרד האוצר המטרה היא להוריד את אי השוויון הכלכלי ("ג'יני ברוטו") ולא את אי השוויון בהכנסה הפנויה ("ג'יני נטו") ולא בכדי. (למקור ראו  את ספר תכניות העבודה הממשלתיות כאן בעמוד 16)

לכן מאוד חשוב להקפיד על בחינת שני המדדים הללו במקביל. הטיעון לפיו יש  לבחון את אי השוויון בהכנסה הפנויה בלבד הוא טיעון בעייתי לכל הפחות. כמובן שזהו מדד חשוב, אך הסתפקות בו מבלי לבחון את אי השוויון בהכנסה הכלכלית, היא טעות חריפה לטעמי. אני חושד לצערי שהעובדה שאי השוויון הכלכלי נמצא במגמת ירידה מאז התכנית הכלכלית של נתניהו ב-2003 הטתה את הכף ופרופ' זעירא העדיף לבטל את חשיבות המשתנה הזה על פני לחלוק שבחים לנתניהו ומדיניותו ה"ניאו ליברלית" (כך הוא מתאר אותה). אגב במדד זה אי השוויון בישראל נמוך אפילו מממוצע ה-OECD, סתם שתדעו.

מכאן פרופ' זעירא עובר לדיון חשוב על אי שוויון. האם צריך להסתכל על אי שוויון בתוצאות או בהזדמנויות?  שמחתי על תפנית זאת כיוון שזהו חידוד מאוד חשוב שלרוב אינו נעשה בדיון הציבורי. פרופ' זעירא מציג את "עקומת גטסבי הגדול" המראה קשר בין אי שוויון בתוצאות (אי שוויון בהכנסה הפנויה) לבין אי שוויון בהזדמנויות הנמדד באמצעות המוביליות הבין-דורית. המוביליות מודדת מה הסיכוי למשל של צעיר שנולד למשפחה מעשירון נמוך להגיע לעשירון גבוה יותר מזה של הוריו ובכך מלמדת אותנו על ההזדמנויות שיש לאנשים במדינה לשפר את מצבם הכלכלי ביחס להוריהם.

הקורא יכול להסיק מדרך ההצגה של נושא זה שבישראל אי השוויון בהזדמנויות הוא גבוה והמוביליות החברתית נמוכה. וזאת, אני חושד, בדיוק המטרה של פרופ' זעירא בחלק זה של הפרק. אולם מסקנה זאת רחוקה מהאמת כפי שמחקר עדכני מלמד אותנו. מהמחקר עולה שישראל היא תוצאה חריגה על עקומת גטסבי הגדול מכיוון שלמרות שהיא מציגה אי שוויון גבוה יחסית בתוצאות היא דווקא מראה מוביליות חברתית גבוהה מאוד (מהגבוהות בעולם). אמנם למחקר יש מספר נקודות חולשה, המוזכרות על ידי כותביו, אך הוא עדיין רחוק מאוד מהמסקנה אליה יגיע מי שקורא את הספר ואינו מכיר את המחקר העדכני. ראוי היה כי נקודה זו תוצג בבירור במהלך הפרק. תוצאה זאת הוצגה במאמר מעניין שנכתב לאחרונה במשרד האוצר (תקציר זמין פה, המאמר המלא זמין פה). מדוע פרופ' זעירא נמנע מלהתייחס לאותו מאמר שפרסומו קדם לפרסום הספר? תהא הסיבה אשר תהא, השמטת היבט זה והמאמר הנזכר היא חסר חמור המצוי בספר.

בעיה נוספת בתיאור אי השוויון בישראל היא שהנתונים נעצרים בשנת 2014, ולעיתים עוד לפני כן, למרות שהם זמינים עד 2016 כיום. יש סיבות טובות יותר או פחות לעשות כן ופרופ' זעירא אכן מנמק את החלטתו אך שוב היה ראוי לציין, לפחות בכוכבית, שמאז נקודת החיתוך של הנתונים בספר בה בחר פרופ' זעירא, אי השוויון המשיך לרדת. זהו תהליך שנמשך החל משנת 2006 או 2002, תלוי לפי איזה מדד אתם מודדים (ג'יני נטו או ג'יני ברוטו, בהתאמה). הצגת העובדה הזאת הייתה מהווה, לכל הפחות, סימן אזהרה לקורא שהמסקנות של פרופ' זעירא בפרק זה מוטלות בספק או לכל הפחות חלקיות. מדוע? הטענה המרכזית של פרופ' זעירא, כפי שאני מבין אותה, היא שהגורם העיקרי לעליית אי השוויון בישראל בעשורים האחרונים הוא הצמצום בהוצאה הממשלתית. אך בשנים המדוברות המשיכה ירידת ההוצאה הממשלתית (כאחוז מהתוצר) ואי השוויון דווקא ירד בעוד לפי התיאוריה של פרופ' זעירא הוא היה אמור לעלות. מדוע זה קרה? זה כבר לפוסט אחר. אבל כמו שאמרתי סימני האזהרה, שהיו אמורים לעבוד לו פרופ' זעירא היה מציג את מלוא הנתונים, אינם עובדים לצערי מפני שהוצגה כאן תמונה חלקית בלבד. אך כל האינדיקציות הללו אינן באות לידי ביטוי בספר ואני מצר על כך. אינני מאמין שפרופ' זעירא אינו מודע לעובדות אלו.

טענה נוספת של פרופ' זעירא היא שהשכר הריאלי לא עלה במשך 15 שנים בעוד התוצר הציג צמיחה יפה. בטענה זאת פרופ' זעירא צודק, השכר הריאלי הממוצע אכן לא עלה בין נקודת השיא אליה הגיע בשנת 2000 לבין שנת 2015. אך זוהי אחיזת  עיניים שכן השכר נפל חדות אחרי השיא אליו הגיע בספטמבר 2000 ומאז שב לעלות. כפי שניתן לראות בגרף הבא (שנלקח מבנק ישראל, המקור זמין פה):

חשוב גם לציין ששיעור התעסוקה עלה בצורה מאוד משמעותית בשנים אלו. עובדה זו משפיעה מן הסתם על השכר הממוצע מפני שעובדים שהצטרפו לשוק העבודה עשו זאת לרוב בשכר נמוך מהממוצע ולכן משכו את הממוצע למטה. פרופ' זעירא מנסה להסביר את הממצא בכל מיני דרכים – להוציא האמת הפשוטה. הוא טוען שאפשרויות אחרות על אלו שהוא הציג אינן יכולות להסביר ממצא זה ומכאן אנחנו צריכים לאמץ את ההסבר שמוצג על ידו. אני עוסק רבות בנושא הזה עוד מהימים ששר האוצר דאז, יאיר לפיד, טען טענה דומה. את שר האוצר הצלחנו לשכנע שהטיעון הזה אינו רלוונטי באמצעות חישוב דומה לזה שאני מסביר לעומק כאן. אך זעירא מתעלם מאפשרות זאת ושוב אני מתקשה להאמין שהוא לא מכיר את ההסברים שהצגתי. המצב חמור עוד יותר כיוון שאסף צימרינג מראה בביקורת שלו שאפילו בלי ההנחות שהנחתי בחישוב הנזכר לעיל, התוצאה הזאת הייתה צפויה לחלוטין. שכן גידול בתעסוקה בהכרח מוביל למצב שבו התוצר עולה יותר מהר מהשכר.

אמירה אחרונה של פרופ' זעירא שאני רוצה להתייחס אליה היא שהצמיחה מגיעה ל-1% העליונים. כאן פרופ' זעירא מאמץ את השיח של פרופ' פיקטי ותנועת Occupy Wall-Street. בעוד שהטיעון אולי נכון לגבי ארה"ב (וזה אולי עצום) הוא בוודאי אינו נכון לגבי הארץ. כך למשל מראה בבירור משרד האוצר שהצמיחה בעשור האחרון הגיעה דווקא יותר לעשירונים הנמוכים מאשר לעשירונים הגבוהים (ראו כאן). ושוב, ניתן לומר שבבדיקה זאת יש בעיות מסוימות וניתן להתווכח עליה. אך מדוע לא להציג אותה? אך חמור מכך, שוב פרופ' זעירא מטיל כאן פצצה ואינו מביא שמץ הוכחה להתקיימות הטענה שלו. עצם העובדה שיש מחקרים ונתונים שסותרים את טענתו כמובן שומטת את הקרקע מתחת לטענה. אבל אפילו בהיעדרן של ראיות כאלו אני חושב שפרופ' במעמדו לא יכול להרשות לעצמות לטעון טענה כל כך גדולה בלי לספק מינימום של עדויות. ועדויות מכל סוג שהוא אינן מסופקות לקורא.

לסיכום

אני יודע שזה פוסט ארוך. מקווה ששרדתם עד פה. חשוב לי לציין את שאמרתי בתחילת הפוסט. פרופ' זעירא הוא אחד הפרופ' המכובדים ביותר לכלכלה בישראל ואני אישית מעריך אותו מאוד. עם זאת, הפרק על אי השוויון בישראל היה לטעמי ברמה ירודה ודמה יותר להרצאה מוטה אידיאולוגית מאשר למחקר אקדמי. אולם, מלבד פרק 8 ומלבד עוד כמה אמירות מיותרות נגד ניאו ליברליזם ברחבי הספר, הספר הוא ברמה גבוהה. הספר מומלץ ביותר לכל מי שמתעניין בכלכלה ישראל בין שיש לו השכלה כלכלית ובין שאין לו. תהנו!

נ.ב- אשמח לנהל את הדיונים על פוסט זה בעמוד הפייסבוק שלי ולא פה מטעמי נוחות.