השר חיים כץ הטיל היום פצצה בישיבת הממשלה כאשר אמר שהביטוח הלאומי יפסיק להפקיד את עודפי הגבייה שלו אצל משרד האוצר. קראתי ושמעתי בשעות האחרונות הרבה שטויות על המהלך הזה ואני רוצה לעשות בו סדר. בקצרה- הטענות של מנכ"ל הביטוח הלאומי (כפי שבאות לידי ביטוי פה) הן מביכות והטענות של הגורמים העלומים באוצר הן לא מדויקות בלשון המעטה ובהחלט גובלות בהפחדה.

בשורה התחתונה מדובר בכיפוף ידיים פוליטי שרחוק מלהיות מהלך סגור וגמור ויש ספק רב אם אכן יצא לפועל. אני רוצה בפוסט זה להסביר מדוע המהלך הוא בעייתי, מה הוביל אליו, מה הוא יעשה למדינה ומה הוא לא יעשה למדינה.

הפוסט הזה נכתב אחרי שדיברתי עם גורמים בממשלה ולפני שהספקתי לתקף את כל מה שהם טענו. לפיכך עשויים להיות אי דיוקים קטנים.

קצת רקע היסטורי

בהתאם להסכם שנחתם בין הביטוח הלאומי לבין משרד האוצר בשנות ה-80 הביטוח הלאומי מעביר את עודפי הגבייה לקופת האוצר תמורת אגרות חוב שהאוצר מנפיק לביטוח הלאומי. אגרות החוב נושאות ריבית כמובן. הסיבה שלביטוח הלאומי יש עודפי גבייה היא שהוא מסתכל לטווחים מאוד ארוכים, לדוגמה הוא אמור (מכספי המסים שאני משלם כיום) לשלם לי את את קצבת הזקנה שלי עוד 40-50 שנים. מהבחינה הזאת הביטוח הלאומי הוא מעין "חברת ביטוח" שמנהלת עודפים על פני עשרות שנים. צריך להעיר שכבר שנים הביטוח הלאומי הוא לא רק חברת ביטוח מכיוון שחלק ממטרתו היא להעביר כספים מחלקים אחדים של האוכלוסייה לחלקים אחרים של האוכלוסייה. אז הוא לא חברת ביטוח "טהורה" אבל הוא סוג של חברת ביטוח.

הטענות כאילו האוצר "שדד" לאורך כל השנים את הביטוח הלאומי הן שטויות במיץ עגבניות. הכספים הופקדו בקופת האוצר כמו כל כסף אחר שהאוצר גייס ושימשו להוצאות שוטפות. תמורת אותם כספים הביטוח הלאומי מקבל ריבית (אפילו די גבוהה) עם סיכון אפסי. בנוסף, חשוב להכיר שהאוצר מעביר כל שנה כ-30 מיליארד ₪ לביטוח הלאומי כהשתתפות בהוצאות הביטוח הלאומי (בלי קשר לאג"ח שנפדות). גם הטענות כאילו האוצר צריך לשמור את הכסף בקרן ייעודית הן טמטום מוחלט שכן אם האוצר היה עושה זאת הוא היה מצד אחד שומר 200 מיליארד ₪ בריבית 0 ומצד שני מגייס את אותו סכום בשוק ההון בריבית של נניח 2%. במקרה כזה קל לראות שהמהלך הגאוני הזה היה עולה 4 מיליארד ₪ בשנה בתשלומי ריבית. לא הניצול הכי טוב של כספי משלם המסים, בלשון המעטה.

נקודה אחרונה שצריך להכיר מההיסטוריה זה שלפני כעשור התברר שהביטוח הלאומי בדרך לפשיטת רגל. בשנים האחרונות הממשלה (כמובן) לא עשתה כלום כדי למנוע את פשיטת הרגל הזאת ומצד שני החיים עצמם והחלטות הממשלה גרמו לכך שפשיטת הרגל רק הלכה והתקרבה. כרגע אנחנו מעריכים שתוך כ-20 שנים הביטוח הלאומי יפשוט סופית את הרגל.

מה הוביל למהלך הנוכחי (מאוד טכני- ניתן לדלג)

בחודשים האחרונים התנהלו דיונים אצל היועץ המשפטי לממשלה בשאלה קצת "טכנית". כאמור לביטוח הלאומי יש עודפי גבייה וכאשר הם מועברים לממשלה הם נרשמים בצד ההכנסות. מבלי להיכנס יותר מדי לקטע הטכני צד ההכנסות הוא פחות הבעיה של הממשלה אלא דווקא צד ההוצאות. הממשלה תמיד מחפשת איך להוציא יותר אבל מגבלת ההוצאה מגבילה אותה. לכן אגב כחלון משתמש בקופה של רשות מקרקעי ישראל כדי לממן את מחיר למשתכן שלו. עכשיו נניח שהממשלה רוצה להעלות את קצבאות הנכים. זה כמובן יגדיל את ההוצאות של הביטוח הלאומי מה שיגרום לכך שהביטוח הלאומי יוכל להפקיד פחות כספים בקופת האוצר מה שיפגע בצד ההכנסה. כל החלטה ממשלתית שפוגעת בצד ההכנסה אמורה, לפי כלל הנומרטור, לבוא עם מקור תקציבי חלופי. עכשיו לשאלה המשפטית- האם הממשלה יכולה להחליט על מהלך כזה (העלאת קצבאות הנכים) מבלי למצוא מקור תקציבי למהלך? אחרי שחודשים התקיימו על הנושא דיונים היועמ"ש החליט שהחלטות הממשלה בנוגע להוצאות הביטוח הלאומי כפופות לנומרטור ולכן לא ניתן לקבל החלטה מסוג זה מבלי להצביע על מקור תקציבי.

כץ כמובן התעצבן מהחלטה זאת וכעת נראה שהוא החליט לשבור את הכלים.

מה המשמעות של המהלך? (גם קצת טכני- ניתן לוותר)

נניח שניה שהמהלך אכן יצא לפועל, מה משמעותו?

מצד אחד היא ענקית אך מצד שני היא לא גדולה. אסביר את נקודה זאת.

ברמת החשבונאות הלאומית מה שיקרה זה שהממשלה תצטרך למצוא מקור חלופי לאותם 20 (פלוס או מינוס) מיליארד ₪ שהופקדו אצלה כל שנה. היא בעצם תידרש לגייס יותר אג"ח בשוק ההון. זה יגדיל את יחס החוב תוצר ועלול להיות לזה השפעות שליליות על דירוג האשראי של ישראל. אבל מצד שני הביטוח הלאומי, שהוא גם חלק מהממשלה במובן הרחב בעצם ירשום לעצמו נכס בדיוק באותו גודל. ולכן מבחינת החשבונאות הלאומית אין לכך השפעה אמיתית. יש פה חלוקה שונה של המקורות וההתחייבויות הממשלתיים אבל שני הצדדים של המאזן די מאזנים אחד את השני. בהערת אגב זה מראה לכם כמה יחס חוב תוצר לא תופס את המורכבות האמיתית של מצב הממשלה.

מבחינת תקציב המדינה יש למהלך השפעה עצומה מכיוון שכאמור יהיו לה השלכות על צד ההכנסה ועל יחס החוב תוצר מה שישפיע שנה הבאה גם על כלל ההוצאה (כלל ההוצאה מורכב, בין היתר, מפרמטר שמתייחס ליחס חוב תוצר- ככל שהיחס גבוה יותר הגידול בתקציב המדינה המותר הוא קטן יותר). על פניו נשמע שיהיה פה השפעה אדירה, ואכן האוצר מאיים בקיצוץ תקציבי עצום. אבל, וזאת הנקודה החשובה, את הכללים הפיסקאליים ניתן לשנות בקלות. יבואו מהאוצר ויגידו ששינוי של הכללים הפיסקאליים הוא איתות רע לשוק ההון וזה נכון בדרך כלל. אך זהו מצב יוצא דופן. שכן השינוי לא נובע משינוי התנהגות של הפוליטיקאים והגדלת ההוצאות אלא פשוט שינוי ברישום של נכסי המדינה והתחייבויותיה.

להערכתי, ואחרי ששמעתי את טענות שני הצדדים, לשינוי כזה לא יהיו השלכות משמעותיות על תקציב המדינה או על הביטחון של השווקים ביכולת הממשלה לעמוד בהתחייבותיה. כלומר המהלך לא באמת מחייב את תחזיות האיוב של האוצר.

מה המהלך לא יעשה? (חשוב מאוד!)

בניגוד לטענות של שר הרווחה ומנכ"ל הביטוח הלאומי, המהלך לא ישפיע כהוא זה על הגרעון האקטוארי של הביטוח הלאומי. כלומר גם אם המהלך יצא לפועל וגם אם לא הביטוח הלאומי עדיין צפוי לקרוס תוך כ-20 שנים. כלומר הטענות כאילו זה נעשה על מנת לשפר את מצב המבוטחים הן שקר/ספין במקרה הטוב או אי הבנה קיצונית של המצב במקרה הרע.

האם המהלך נכון?

כנראה שלא. תראו, כיום יש כמה גורמים בממשלת ישראל (במובנה הרחב) שמנהלים נכסים והתחייבויות. יש כמובן את משרד האוצר שמגייס כל הזמן אג"חים וממחזר אותם. את זה עושה החשב הכללי.

יש גם לבנק ישראל יחידה שמנהלת את יתרות המט"ח של בנק ישראל. ברקע צריך לזכור שגם קק"ל במובן מסוים מנהלת כספים ציבוריים

וכעת הביטוח הלאומי רוצה לעשות את אותו הדבר כמו בנק ישראל. נשאלות פה כמה שאלות חשובות:

1. מדוע הכפילות הזאת? למה שהאוצר לא יעשה את זה בשביל הביטוח הלאומי?
2. מי יחליט על רמת הסיכון ודרך פיזור ההשקעות? כמה יעלה המנגנון הזה?
3. איפה הביטוח הלאומי ישקיע את הכסף? באיזה רמת סיכון? ומי ינהל ויאשר את זה? צריך להעיר שכיום הביטוח הלאומי מפקיד את הכספים ברמת סיכון אפסית באוצר המדינה ומקבל ריבית יפה יחסית של קצת יותר מ-2% (חלקה מסובסדת במסגרת אג"ח ייעודיות- כ1.8 מיליארד ₪ סבסוד בשנה).
4. האם הביטוח הלאומי יכול לקבל על ההשקעות שלו ריבית יותר גבוהה מאשר האוצר ידרש לשלם על החובות שלו? אם כן אז יכול להיווצר פה רווח למדינה (כמובן תוך לקיחת סיכונים). אך אם לא אז יש פה נטו הפסד למשלם המסים. להערכתי התשובה היא לא.

מה צריך לעשות

נחלק את הסעיף הזה לכמה חלקים.

בנושא של השקעות עודפים וגיוס כספים עדיף שגורם אחד במדינה יעשה את זה וזה כמובן משרד האוצר.

בנושא של הגרעון האקטוארי של הביטוח הלאומי נדרשות החלטות קשות שכוללות העלאת גיל פרישה (בעיקר לנשים אך לא רק), הגדלת תשלומים של האזרחים לביטוח הלאומי והגדלת השתתפות הממשלה בהוצאות הביטוח הלאומי.

לבסוף על מנת להבטיח שהמהלכים הקשים הללו לא ינוצלו על ידי הממשלה הבאה לחלוקת הטבות לאזרחים צריך לקבוע "כללים פיסקאליים" גם לביטוח הלאומי. כלומר מעין מנגנון נומרטור ל-30 או 50 שנים שקובע שכל הגדלת הוצאה ו/או ויתור על הכנסה יעשו על ידי הצגת מקור תקציבי.

הסיכוי שהמהלך יתממש

הסיכוי נמוך להערכתי. ראשית זה יראה ממש רע מצד שר האוצר כחלון מכיוון שהגרעון גם ככה אמור להיות גבוה השנה ומהלך כזה יעלה את הגרעון בעוד 1.7% תוצר. לאור העובדה שכחלון כבר טוען שהוא עצר את עליית מחירי הדירות הוא פחות לחיץ. למעשה הוא יכול להרשות לעצמו ללכת לבחירות ואם יעשה את זה על רקע מהלך כזה הוא עוד עשוי להיתפס כגורם מרסן וחיובי. לכן אם ראש הממשלה יכריע לטובת כץ יש פה סיכון גבוה יחסית לפירוק הממשלה במועד שהוא לא בהכרח נוח לראש הממשלה ועל נושא שעליו ממשלה לא אמורה ליפול. עלול להיות מביך משהו.

מצד שני, להערכתי כמובן,  כץ לא באמת יילחם על זה מהסיבה הפשוטה שהוא אינו מאמין בשוק ההון. האדם שהתבטא כל השנים נגד הפניית החיסכון הפנסיוני של אזרחי ישראל לשוק ההון באמת יפנה את כספי הביטוח הלאומי ל"קזינו" הזה? קשה לי להאמין. הוא יצטרך חתיכת ספין כדי לגרום לזה לעבור בלי שהעיתונות תשחט אותו.

אז מה יקרה? אני מעריך שמה שכץ באמת רוצה זה יותר עצמאות לקבל החלטות על הביטוח הלאומי. כנראה שיזרקו לו עצם בכיוון הזה והוא ירד מהעץ שהוא טיפס עליו היום.

סיכום

בניגוד למה שאולי תקראו בימים הקרובים, ומה שכבר קראתי היום, לא קרה היום יותר מדי. שום החלטה לא התקבלה עדיין וגם אם תתקבל החלטה בכיוון המסתמן (שלדעתי תהיה מיותרת ביותר) היא לא באמת באמת תשנה משהו כלכלי עמוק ובטח לא תציל את הביטוח הלאומי.
בכל מקרה נחכה ונראה מה לבנק ישראל יש לומר על הנושא. החבר'ה שם אולי יוכלו לשפוך אור על דברים שפיספסתי, או לתת סקונד אופניון. אעדכן בפייסבוק אם הם יתבטאו בנושא.

בפוסט יפה ידיד הבלוג, תום שדה, מראה שכל הטיעונים כנגד מימון הישיבות הם מצחיקים שכן החברה החרדית ממומנת הרבה יותר בכבדות דרך מנגנונים אחרים כגון קצבאות ילדים וחינוך לגיל הרך. המסקנה הנובעת מפוסט זה היא שאם רוצים "להפסיק לממן את החרדים" כפי שהרבה חילונים מתבטאים בנוגע לרצונותיהם הם חייבים "להתפכח" מהמחשבה שהטבות סוציאליות שהממשלה תיתן יסייעו להם (כלומר, לחילונים). למעשה כל הטבה שכזאת תעלה להם (כמשלמי מסים) הרבה יותר מאשר היא תיתן להם (כאזרחים הזכאים לשירות מהמדינה). יש לי מספר הערות על החישוב שתום עשה ואתמקד בעיקרית- נראה שתום   הניח שנטל המסים מתחלקים בצורה שווה בין כל האזרחים הבוגרים במדינה. זה כמובן אינו נכון. כפי שניתן לראות בגרף הבא  (הלקוח מפה) יהודים לא חרדים שילמו בממוצע בשנת 2011 כ-3000 ₪ בחודש על מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות בעוד הציבור החרדי שילם בממוצע כ-700 ₪ בחודש על תשלומים אלו. משמע הסבסוד גדול יותר ממה שתום מראה (להבנתי).

בהערת אגב אגיד שמי שרוצה "לטפל" בקצבאות ובתמיכות שהציבור החרדי מקבל צריך להבין שביטוח לאומי מהווה רק כמחצית מהתמיכות הללו כפי שניתן לראות בגרף הבא:

עד פה ההקדמה לפוסט.

הסיפור הגדול באמת

את הפוסט הזה אני רוצה לקחת מהנקודה שתום סיים בה ולשאול שאלה הרבה יותר גדולה והרבה יותר משמעותית. והשאלה היא למה מדינת ישראל משקיעה מיליארדים במערכת החינוך החרדית? אני מתחנן בפניכם שתשימו את הציניות והדעות הפוליטיות בצד ותשאלו את עצמכם את השאלה הזאת לעומק. למה אנחנו מממנים חינוך באופן כללי ולמה אנחנו מממנים חינוך לציבור החרדי באופן ספציפי? תחזרו עוד 5 דקות אחרי שחשבתם על זה וגיבשתם עמדה.

…

…

חזרתם? איזה יופי

אז בואו נצלול להסברים.

למה בכלל חשוב לנו להשקיע בחינוך? למה המדינה לתפיסת רובנו היא זאת שאמורה להשקיע בחינוך? מדוע רובנו מתנגדים למערכות חינוך פרטיות? ומה המטרות של מערכת החינוך? אלו שאלות גדולות שאני לא מתייימר לענות עליהן במלואן. אבל אני רוצה לתת לכם על קצה המזלג את הפרספקטיבה שלי על הנושא.

כמו שאני מבין את זה למערכת החינוך יש כמה החצנות חיוביות שגורמות לי להסכים לממן אותה מכספי המסים שלי. למשל כאשר הבן של השכן שלי נמצא במסגרת חינוכית הוא לא "מסתובב ברחובות" ולא "הופך לעבריין". הוא גם לומד כיצד להתנהג בחברה שלנו, בסביבה של ילדים אחרים בני גילו ולהתמודד עם סמכות ומסגרות. מעבר לערכים החשובים הללו הוא מקבל חינוך שיהפוך אותו לעובד יותר פרודוקטיבי בעתיד ובאותו זמן עצם העובדה שיש לו מסגרת מאפשרת להורים שלו לצאת לעבוד. אלו התועלות היותר "כלכליות".

להבנתי המטרה העיקרית, ושוב אני אדגיש שאני מסתכל על זה מנקודת מבט כלכלית טהורה, לתמוך בחינוך ציבורי וחינמי היא במטרה לתת לכל הילדים נקודת פתיחה שווה בחיים. במילים אחרות לספק להם שוויון בהזדמנויות. כמובן שהמערכת אף פעם לא מצליחה באמת לספק שוויון מוחלט אך לכל הפחות היא מקרבת אותנו לשם. ולכן אני תומך במערכת חינוך ציבורית חינמית למרות כל הבעיות שלה.

ליתר ביטחון הלכתי לבדוק מה למומחים יש לומר בנושא. מצאתי את נייר העמדה הזה לדוגמה שתומך במערכת חינוך ציבורית בארה"ב. לפי נייר העמדה (עמוד 11) למערכת חינוך ציבורית יש 6 מטרות (התרגום שלי כמובן, מוזמנים לקרוא במסמך עצמו):

1. לספק גישה לחינוך חינמי אוניברסלי.
2. להבטיח הזדמנויות שוות לכל הילדים.
3. לאחד חברה הטרוגנית.
4. להכין אנשים לאזרחות בחברה דמוקרטית.
5. להכין אנשים להפוך לאזרחים המכלכלים את עצמם(תודה לכל המגיבים שהעירו פה. במקור כתוב "economically self-sufficient".)
6. לשפר את המצב החברתי (לפי הבנתי הכוונה היא לפחות פשיעה וכו').

עכשיו ניתן לשאול שאלות קשות לגבי כל זרמי החינוך בארץ. האם החינוך הממלכתי, הממלכתי דתי או החינוך במגזר הערבי אכן מספקים את ששת המטרות הללו בצורה טובה? זאת שאלת מצויינת שאני מפציר בכל אחד מכם לשאול את עצמו. אני לכשעצמי לא בטוח בתשובה.

מה שאני כן יודע זה שמערכת החינוך החרדית לא עומדת, למיטב הבנתי, באף אחת מהמטרות הללו! למעט, אולי, הראשונה.

למעשה אפילו על מבחן קל יותר מערכת החינוך החרדית בקושי מצליחה לתת תשובה טובה- האם מערכת החינוך מסייעת להורים לצאת לעבוד ולפרנס בכבוד את המשפחה? אפילו במקרה זה התשובה היא לא מספיק טובה שכן האזרחים החרדים במדינה יוצאים לעבוד בהיקפים הרבה יותר נמוכים מהאזרחים הלא חרדים של המדינה (זה נכון בעיקר לגברים אבל גם לנשים).

כמה זה עולה לנו?

אחרי שהבנו שמערכת החינוך החרדית לא עומדת במבחני התכלית לשמם היא קיימת עולה השאלה כמה עולה לנו התענוג הזה? בדיקה באתר התקציב הפתוח ובאתר משרד החינוך נותנת תשובה חלקית לצערי.

אבל ראשית בואו נדבר על תקציב הישיבות עליו חילונים אוהבים להתרעם. לפי אתר התקציב הפתוח סעיף זה מתוקצב ל-2019 בכמעט 1.3 מיליארד ₪. זה הרבה מאוד כסף כמובן אך כפי שידידינו תום הראה זה הכסף הקטן. קצבאות הילדים מוסיפות עוד בערך 2 מיליארד ₪ למימון החברה החרדית ומסגרות חינוך לגיל הרך (אותו הישג של המחאה החברתית) מוסיף למימון החברה החרדית כ-2.8 מיליארד ₪ לפי תום.

לצערי ניסיון להבין כמה תלמידים חרדים יש במערכת החינוך ובכמה הם מתוקצבים מעלה קשיים אמיתיים שאולי יכולים להיפתר במחקר רציני אבל בטח לא בזמן שמתאים לכתיבת פוסט זה.

בבדיקה שערכתי בעבר במאגר של משרד החינוך עלה הנתון הבא: כ-22.7% מילדי בתי הספר היסודיים הם חרדים. להזכירם, ידידינו תום מצא שמספר זה עומד על 21%. הבעיה בחישוב היא שתלמיד חרדי אינו מתוקצב כמו תלמיד בחינוך הממלכתי. לפי נתוני משרד החינוך (חשוב לומר שבנתונים אלו יש שגיאות שניתן לראות בעין ולכן הייתי לוקח אותם עם קורטוב של ביקורתיות) תלמיד חרדי מתוקצב ב-13 אלף ₪ בשנה ותלמיד בחינוך הממלכתי מתוקצב ב-20 אלף ₪ לשנה.

הכפלה של מספר התלמידים החרדים בעלות הממוצעת לתלמיד חרדי מעלה שהתקצוב של גני הילדים ובתי הספר החרדים הוא כ-5.5 מיליארד ₪. זה לא מספר גבוה במיוחד אך חשוב לומר עליו שלושה דברים:

1. כפי שציין בכיר בממשלה שדיברתי איתו על הנושא, הבעיה במערכת החינוך החרדית זה לא כמה שאנחנו משלמים עליה אלא מה שאנחנו מקבלים בתמורה. במילים אחרות, המערכת יחסית זולה אבל לא מספקת את הכישורים הנדרשים כדי להכין את הילדים לחיים המודרניים.
2. ההערכה של משרד החינוך נראית לי נמוכה באופן חשוד. ראשית כפי שכתבתי יש טעויות מביכות בנתונים (ואת זה זיהיתי בעבודה של מספר דקות עליהם) אז קשה להסתמך על זה. שנית בנתונים מופיעים כ-425 אלף ילדים כחרדים. לתום ידידנו יצא מספר שעובר את ה-600 אלף לטענתו ולמיטב ידיעתי המספר אכן צריך להיות גבוה יותר מזה שיוצא למשרד החינוך. ייתכן שהבעיה נובעת מכך שתלמידי הישיבות אינם נספרים פה אבל אני לא בטוח בזה.
3. כשחישבתי את סך עלות החינוך לפי המספרים שמשרד החינוך מפרסם הגעתי לקצת יותר מ-43 מיליארד ₪ בעוד תקציב החינוך עומד על כ-60 מיליארד ₪. אמנם יש עוד סעיפים שלא לקחתי בחשבון כמו הטלוויזיה החינוכית, מטה משרד החינוך ועוד אך הם זניחים ואני לא מאמין שהתקציב שלהם מסביר את ההפרש. נראה אם כך שהנתונים צריכים להיבחן לעומק.

מסקנות

יש הרבה דברים שמדינת ישראל צריכה לעשות על מנת לצאת משיווי המשקל המזיק שהיא נמצאת בו כעת מבחינה דמוגרפית, וכתבתי על הבעיה רבות פה ופה (וכמובן התייחסתי אליה בפודקאסט שלי פה). מבחינת הצעדים שהיה כדאי לבצע אנשים רבים מתמקדים בביטול או הקטנה נוספת של קצבאות הילדים. בעוד שזה צעד נכון מהרבה מאוד בחינות הוא דווקא שולי ביחס לצעדים שצריכים להינקט ויחסוך לכל היותר 2 מיליארד ₪ בשנה לציבור משלמי המסים על פי החישוב שתום ביצע.

במקום הראשון ברשימת הצעדים הנדרשים הייתי ממקם את הפסקת המימון המוחלטת למוסדות שאינם מכשירים את בוגריהם להשתלב בחיים המודרניים. צעד זה, שכמובן צריך לעשות בהדרגה, יהיה הכי משמעותי בשכנוע החרדים להתחיל ללמד לימודי ליב"ה מכיוון שלא תהיה להם שום יכולת לממן את מערכת החינוך של עצמם ליותר מאשר שנה או שנתיים במקסימום. חשוב להבין שאפילו לו הייתה הממשלה בוחרת לנקוט בצעד כזה הוא אינו יכול להיות מיידי. שכן שיווי המשקל אליו הגענו כל כך דפוק שלעבור לשיווי משקל חדש יקח שנים רבות. אני מתכוון לעובדה שאין מספיק מורים למתמטיקה מצד אחד ויש יותר מדי מורים ליהדות מצד שני כך שגם אם החרדים ירצו להתחיל ללמוד ליב"ה באופן מלא זה לא יקרה ב-5 השנים הקרובות לפחות.

תוצאות המהלך

באופן שאולי ישמע לכם פרדוקסלי, מהלך כמו שאני מציע דווקא יגדיל את התקציב שמועבר לחינוך החרדי ויוריד את הציונים הממוצעים של התלמידים בישראל. זאת מהסיבה הפשוטה שכיום התלמידים החרדים מתוקצבים פחות מהתלמידים האחרים ואינם נבחנים בבחינות הלאומיות והבין לאומיות. להערכתי שינוי שיטת התקצוב תגרום להתחלת לימודי ליב"ה אצל החרדים וכאמור תוביל לגידול מסוים בתקציב החינוך ולירידה במבחנים שכן אותם תלמידים שיתחילו להיבחן בוודאות יורידו את הממוצע בשנים הראשונות. תוצאות אלו לא צריכות להרתיע אותנו שכן המשמעויות ארוכות הטווח של המהלך על הכלכלה והחברה הישראלית הן אסטרונומיות.

סיכום

הנקודה שממנה התחלתי ואיתה אני רוצה לסיים היא שאין שום הגיון לממן מערכת חינוך שאינה מקיימת אף אחת מ-6 המטרות של מערכות חינוך ציבוריות שהזכרנו מקודם. ייתכן שהמהלך של הפסקת סבסוד מערכות חינוך אשר אינן מלמדות ליב"ה לא יחסוך כסף רב, וייתכן שאף יעלה כסף, אך הוא המהלך החשוב ביותר וההגיוני ביותר לעשות בישראל של שנת 2018.

על פניו נראה שלא צריך להסביר יותר מדי מה זה כסף. לכולנו יש אותו בארנק וכולנו מכירים את המושגים הבסיסיים של התנהלות עם כסף החל מהיום שנתנו לנו לראשונה דמי כיס אי שם בילדותנו הרחוקה.

אבל כשמנסים להבין את העולם המוניטרי חייבים לשאול את עצמנו מה זה כסף בכלל? מה הוא מייצג? למה הוא טוב? והאם ניתן להסתדר בלעדיו?

כדי להתחיל להסביר את הנקודות הללו נתבונן על כלכלה פשוטה באי קטן, אי שם באחד האוקיינוסים. נדבר על איך נראית הכלכלה של האי וככה נתחיל להבין מספר מושגים בסיסיים בעולם המוניטרי והכלכלי.

האי של רובינזון קרוזו

באי בודד חיים לצורך הדוגמה רק שלושה אנשים. רובינזון קרוזו, דניאל דפו וקולונל לוקהארט. אבל אנחנו נקרא להם בשמותיהם הפרטיים- רובינזון, דניאל והקולונל 🙂

שלושתם ניחנו בכישורים שונים כפי שניתן לראות בטבלה הבאה:

	בניית בתים	קטיפת קוקוסים ביום	השטת סירה	דיג
רובינזון	שנה לבית (אם מעבירים אותו את הנהר)	4 ביום	לא יודע להשיט	לא יודע לדוג
דניאל	שנתיים לבית (אם מעבירים אותו את הנהר)	7 ביום	לא יודע להשיט	לא יודע לדוג
הקולונל	שלוש שנים לבניית בית (אם חוצה את הנהר)	לא יכול לטפס על עצים	4 מעברי נהר ביום	2 דגים ביום

נניח שכל אחד מהם יכול להתקיים על 3 קוקוסים או דג אחד ביום. קל לראות ששלושתם יכולים להאכיל את עצמם ובעצם לקיים "כלכלה אוטרקית". אך זה לא יהיה אידיאלי בשבילם. כפי שהראו כלכלנים כבר מימי אדם סמית', עדיף להם בהרבה לשתף פעולה כאשר כל אחד מהם יתמחה בתחום בו יש לו יתרון יחסי. וכדי לקבל את שאר המוצרים הם יחליפו ביניהם סחורות ושירותים (Barter). כך הם יוכלו לצרוך יותר מוצרים ולחיות חיים עם יותר רווחה כלכלית וקל להראות זאת באמצעות דוגמה מספרית (עליה אני מוותר כדי לקצר את הפוסט). אגב השאלה כיצד הם יארגנו את שיתוף הפעולה ביניהם היא אחת מאבני המחלוקת בין הימין והשמאל הכלכליים. האם דרך מנגנון מחירי שוק או דרך החלטות שהם יקבלו ביחד בצורה דמוקרטית. אבל מזה נתעלם כרגע.

אנחנו עוסקים בכסף ובשוק הכסף ולכן נשאל את עצמנו דבר ראשון האם הם זקוקים לכסף בכלכלה שלהם? או שהם יכולים להסתדר בלי כסף? קל לראות שבעולם כל כך פשוט אין צורך בכסף כמו שאנחנו מכירים אותו ובטח לא במערכת פיננסית ובבנק מרכזי. לכל היותר הם יכולים להחליט על אמצעי המרה (כנראה קוקוס) שבאמצעותו הם יבצעו את סחר החליפין שלהם. למה דווקא קוקוס ולא בית למשל? בפוסט אחר אסביר מה הופך אמצעי תשלום אחד לטוב יותר ממשנהו.

עולם ללא כסף

עכשיו בואו נתבונן באחת העסקאות שיכולות להיווצר באי זה. בהחלט ייתכן שדניאל ירצה שרובינזון יבנה לו בית בתמורה לתשלום בקוקוסים. קל לראות שמכיוון שלדניאל יש יתרון יחסי בקטיף קוקוסים ולרובינזון יתרון יחסי בבניית בתים עסקה כזאת יכולה להתבצע במחיר שיקבע ביניהם. מנגנון קביעת המחיר אינו מעניין אותנו כרגע. נניח לשם הפשטות שנקבע מחיר של 2000 קוקוסים תמורת בניית הבית.

אך איך יתבצע התשלום? בגדול יש שלוש אפשרויות. הראשונה היא שדניאל ישלם מראש את כל הסכום, השנייה היא שהתשלום יתבצע לשיעורין כל יום לאורך בניית הבית והאפשרות השלישית היא שהתשלום יתבצע במלואו לאחר סיום בניית הבית. בעוד שכולן אפשריות, אני רוצה להניח שהתשלום מבוצע מראש. (בהערה אגיד שגם אם נניח אופציה אחרת לא יהיה לכך משמעות מהותית לניתוח שאציג)

מה בעצם התרחש פה? דניאל העביר סכום גדול של קוקוסים לרובינזון תמורת הבטחה שרובינזון יבנה את הבית תוך שנה. אבל הבית לא נבנה עדיין ורובינזון יכול לאכול את הקוקוסים להנאתו או להעביר אותם הלאה לקולונל תמורת שירותים כמו דיג או העברה מעבר לנהר. ייתכן שרובינזון בכלל לא יבנה את הבית ו"יפשוט את הרגל" או "יעשה תספורת" להתחייבות שלו. במילים פשוטות נגיד שדניאל שילם מראש מכיוון שהוא קיבל התחייבות מרובינזון לבנות את הבית. במילים אחרות נגיד שדניאל בעצם נתן לרובינזון אשראי ורובינזון חייב לדניאל בנייה של בית (ההדגשה מכוונת מאוד).

למה אני חופר בהגדרה של עסקה בסיסית זאת? מכיוון שאחת התיאוריות שאני שומע רבות על הבנקים היא שהם מייצרים כסף מהאוויר ואז התיאוריות הולכות לכל מיני כיוונים וטוענות שיש לזה כל מיני השפעות על העולם. לרוב נזרקות המילים "חוב", "שעבוד", "היפר אינפלציה" ועוד. אבל בדוגמה הזאת אין כסף ואין בנקים. אז איך נוצרו באי אשראי וחובות? בדיוק כמו שהם נוצרים בעולם האמיתי.

איך נוצרים אשראי וחובות?

אשראי וחוב נוצרים למעשה בכל פעולה כלכלית, שאינה מיידית, שאנחנו עושים ומבוססים על האמון שלנו שהצד השני יקיים את החוזה שחתמנו (בכתב או בע"פ). לדוגמה- עבדתם כל החודש והמעסיק עדיין לא שילם לכם- הוא חייב לכם משכורת. לחילופין, שילמתם שכר דירה בתחילת החודש לבעל הדירה- הוא חייב לכם חודש של מגורים בדירתו. תיאורטית ניתן לשלם בכל רגע אבל זה לא מעשי. דמיינו מסעדה שבה אתם משלמים על המנה במהלך כל ביס שאתם לוקחים. לא כל כך מושך נכון? לכן כולנו מסכימים בכל רגע נתון להיות במערך שלם של חובות ואשראי. חלק חייבים לנו וחלק אנחנו חייבים לאחרים.

העסקאות היחידות שבהן לא נוצרים אשראי וחובות הן עסקאות החלף (Barter) שבהן אדם אחד מביא לשוק לצורך הדוגמה עגבנייה ומקבל תמורתה מיד מלפפון מאדם אחר. בעסקאות פשוטות אלו המוכר הוא גם קונה והקונה הוא גם מוכר והעסקה נסגרת מיידית (בשפה קצת יותר מקצועית נגיד שה-settlement הוא מיידי). בהמשך הסדרה נבין שכסף מאפשר עסקאות ארוכות ומתוחכמות יותר. אבל הקדמנו את זמננו. אנחנו עדיין לא יודעים מה זה כסף!

איך כסף נכנס לתמונה? 

בדוגמה הפשוטה שלנו לא חייבים כסף כפי שכבר ראינו. ניתן כמובן להכיר בקוקוסים כ"מטבע" שאיתו יבוצע סחר חליפין. לדוגמה ראינו שבית יכול לעלות 2000 קוקוסים וניתן גם להניח שחצייה של הנהר תעלה בערך 2 קוקוסים.

למה שמישהו יסכים לעבוד תמורת קוקוס? זאת שאלה טריוויאלית- הוא יעבוד תמורתו כי הוא יכול לאכול את הקוקוס וממילא להשיג את הקוקוס דורש עבודה. כך שהוא יכול להגיע לקוקוס בעבודה כזאת או אחרת והוא די אדיש בין האפשרויות השונות. אבל למה שמישהו בעולם יסכים לעבוד תמורת כסף? הוא הרי אינו יכול לאכול את זה. הוא יסכים לעבוד תמורת כסף רק אם הוא מאמין שבעתיד (הקרוב או הרחוק) הכסף הזה יקנה לו את מה שהוא רוצה, אוכל לדוגמה. למה הוא מאמין בזה? שאלה טובה שעוד ניגע בה בהמשך הסדרה.

לעת עתה נסביר רק מדוע צריכים כסף, ולצורך זה נעזוב את האי ונעבור למקום אחר. למשל אתונה בימי יוון העתיקה!

נניח שאתם חקלאים שגרים מחוץ לאתונה ומגדלים כל מיני ירקות. ונניח שהשנה השדה שלכם הפיק המון המון קולורבי ואתם (כמו כל אדם נורמלי) לא רוצים לאכול רק קולורבי כל היום ולכן אתם רוצים להחליף את הקולורבי בדברים טעימים יותר כמו מלפפונים. אז אתם הולכים לשוק בעיר הגדולה ומתחילים לחפש מישהו שיחליף אתכם 100 ק"ג של קולורבי תמורת מלפפונים (ובמחיר החלפה טוב!). הסיכוי שתמצאו מישהו מתאים הוא מאוד נמוך. למעשה סביר להניח שתאלצו לבזבז שעות רבות בחיפוש אחר אותם אנשים שגם יש להם מלפפונים, גם רוצים קולורבי וגם מוכנים להחליף ביניהם במחיר שמשביע את רצונכם.

ואז מישהו מציע לכם הצעה מעניינת. להחליף 50 ק"ג של קולורבי ב-50 ק"ג של גזר. אמנם גזר זה לא מה שחיפשתם אבל אם תעשו את העסקה הזאת יהיה לכם קל יותר להגיע למלפפונים. מדוע? זאת מכיוון שיש סיכוי גבוה יותר שמוכר המלפפונים, אותו אתם מחפשים, ירצה קולורבי או גזר מאשר האפשרות שהוא ירצה דווקא קולורבי. כלומר בעסקה הזאת אתם מגדילים את הסיכוי שלכם להגיע למלפפונים בהם חשקה נפשכם.

הנקודה פה היא שאתם תסכימו לקבל תמורת הסחורה שלכם גם משהו שאתם לא צריכים, אם תאמינו (וזאת הנקודה החשובה) שמישהו אחר יסכים לקבל את המוצר הזה (גזר) ולתת לכם תמורתו את מה שאתם באמת רוצים (מלפפונים). נשמע מוכר? זה בקצרה בדיוק מה שכסף עושה.

בפוסט הבא נדבר על איך הכסף התפתח ומה הופך אמצעי חליפין אחד לטוב ממשנהו. אבל קל לראות שכל דבר יכול להיות כסף ברמה התיאורטית. זה יכול להיות מלפפון, גזר, מלח, סוס, זהב, שטר נייר או ביטקוין. הדבר הכי חשוב בכסף הוא האמונה שלכם שמישהו יסכים לקבל אותו ולתת לכם תמורתו את מה שאתם באמת רוצים.

סיכום קצר של היתרונות של כסף

כסף, או יותר נכון לומר לבינתיים- אמצעי תשלום, הוא גורם שמפשט את עשיית העסקאות. זה היתרון הגדול שלו והתפקיד המרכזי שלו. למעשה הכסף מאפשר לנו להפריד עסקת דו צדדית (בארטר) מעסקה דו צדדית (קולורבי תמורת מלפפון) לשתי עסקאות חד צדדיות שהן קלות יותר לביצוע (קולורבי תמורת כסף ואז כסף תמורת מלפפון). על ידי פישוט העסקאות הוא מקטין את עלות עשיית העסקאות.

יתרון נוסף של כסף הוא היכולת להתמחות ביתרון היחסי שלנו. שהרי אף חקלאי לא יגדל רק קולורבי בעולם שבו החלפה של קולורבי היא קשה ויקרה (בזמן ובמאמצים). על ידי הקטנת עלויות עסקאות ההחלפה, כסף מאפשר לכל אחד מאיתנו להתמחות בדברים ספציפיים. ובמובן הזה הוא מאפשר לנו לבנות כלכלה הרבה יותר מתוחכמת ועשירה.

בפוסט הבא- קצת על ההיסטוריה של הכסף. מה התכונות שכסף חייב לקיים, מדוע זהב היה סוג הכסף האידיאלי לאורך רוב ההיסטוריה ועוד.

 

 

טוב.סבבה. איפה מתחילים בדיוק? לא ברור.

אז החלטתי לקחת על עצמי את המשימה להסביר את העולם המוניטרי לאנשים שמתעניינים בזה. מראש אני רוצה להגיד כמה דברים על המשימה הזאת:

1. זאת משימה ממש ממש מסובכת וארוכה. אני מקווה שעל פני כמה חודשים אצליח לכתוב את כל מה שאני רוצה לכתוב על הנושא הזה אבל לא בטוח בכך. לצורך קלות המעקב אני פותח תגית חדשה שבה יהיו כל הפוסטים על מדיניות מוניטרית ונושאי מוניטריים.
2. אני לא בטוח שאני הבן אדם הכי מתאים בעולם להסביר את הנושא. אני בכלל מתעסק בנושאים פיסקאליים. נקודה הבאה תסביר לכם גם למה.
3. קצת לא נעים לומר את זה אבל התעסקות בכסף, במדיניות שמאחורי הכסף ובדרך שבה כסף עובר בכלכלה היא איך לומר זאת בעדינות? משעממת. לפחות אותי. יש כמובן כלכלנים שיחלקו עלי, והם לרוב עובדים בבנק מרכזי כזה או אחר אבל אחד הדברים הראשונים שאנסה להסביר בסדרה זאת הוא עד כמה הכסף עצמו לא משפיע בכלל על הכלכלה.
4. אז למה בכל זאת אני כותב את הסדרה הזאת? מצד אחד השקעה גבוהה ומצד שני נושא שאינו מעניין. מה שהכריע את הכף בשבילי הוא מספר רב של דיונים בנושא שיוצאים מנקודת הנחה מוטעית לגמרי. יותר מדי אנשים מאמינים שמהערכת הפיננסית בעולם לא מוסיפה שום ערך לכלכלה (זה כמובן שטויות) או שהעולם הפיננסי הוא סוג של תרמית פירמידה. שמעתי הרבה ספקולציות והרבה שטויות, אנסה להפריך אותן.
5. יש עמודים ופרופילים (וכמובן גם עיתונאים) שמפיצים המון בורות בתחום. בעוד שיש את המשוכנעים שיבואו ויריבו איתי ויטענו שאני חלק מהמערכת שמשעבדת את האנושות (או משהו כזה) אני בטוח שיש אנשים שמחפשים מקור מידע אמין. אין לי את החשק, הרצון או היומרה לשכנע את המשוכנעים. כל מטרתי היא לספק מקור מידע אמין למי שרוצה ללמוד.
6. אולי מה שהכי משך אותי ביוזמה הזאת זה העובדה שאני בעצמי אצטרך ללמוד נושאים לעומק כדי שאוכל להסביר אותם. יש שאומרים שהדרך הכי טובה לראות שהבנת נושא זה אם הצלחת להסביר אותו בבהירות לאיש אחר. ואני כאדם שאוהב ללמוד ואוהב להנגיש ידע קצת נמשך לאתגר הזה.

אני חושב שהנקודה הכי טובה להתחלה היא ממש ממש פה:

זאת תגובה לפוסט הזה שבו ביקשתי ממכם לשלוח לי שאלות על העולם המוניטרי. והנושא הזה חוזר הרבה פעמים בכלכלה. חשוב להבחין בכלכלה בין שינוי שקורה לאדם אחד לבין שינוי מצב שקורה לכולם. אם לי יש יותר כסף מצבי הכלכלי השתפר ואני עשיר יותר. אבל אם לכולם יש יותר כסף קורה משהו קצת "מוזר" בכלכלה. מה שקורה, ובהמשך תבינו גם מדוע, זה שהמחירים עולים בצורה כזאת שכעת אם אני אקח את כל הכסף שהיה לי ואת כל הכסף החדש שקיבלתי אני בסה"כ אצליח לרכוש את מה שיכולתי לרכוש קודם עם הכסף (המועט) שלי והמחירים (הנמוכים) שהיו בשוק.

אז בנק ישראל, שהוא זה שמדפיס את הכסף, יכול למעשה לחלק מיליון ₪ לכל אדם בישראל. כולנו נהייה מיליונרים וזה יהיה ממש נחמד. אבל בפועל נוכל לקנות במכולת בדיוק בדיוק בדיוק את אותו סל מוצרים שיכולנו לקנות לפני שבוע, כי תפוח כבר לא יעלה 5 ₪ לק"ג אלא יעלה משהו כמו 5 מיליון ₪ לק"ג.

וזה עיקרון הכי חשוב שאני רוצה שתכירו על העולם המוניטרי. העיקרון נקרא בכלכלה "הנייטרליות של הכסף" והוא אומר בפשטות שלא ניתן לייצר עושר או רווחה כלכלית על ידי ייצור כסף. כסף הוא רק מוצר מתווך ומה שהופך אותנו לעשירים יותר, כפרטים או כחברה, זה אם אנחנו מצליחים לייצר יותר מוצרים.

אני חוזר שוב על הנקודה הזאת כי היא חשובה. אנחנו חיים בעולם שבו התחושה היא שכסף קונה את הכל, וזה אולי נכון. אבל הגדלת כמות הכסף לא יוצרת עושר אלא רק עליית מחירים (מה שנקרא אינפלציה) ובסופו של תהליך נישאר עם יכולת קנייה זהה (מבחינת כמות המוצרים שניתן לקנות) ומחירים יותר גבוהים.

עכשיו אתם מבינים למה אני חושב שמדובר בתחום משעמם? רפורמות שמשרד האוצר עושה משפיעות על רמת החיים של אזרחי מדינת ישראל דרך השפעה על הכלכלה הריאלית. זה מעניין! זה כיף! זה אתגר!

אבל כלכלה מוניטרית? זה לא משפיע על רמת החיים אלא רק על רמת המחירים!

 

בהמשך הפוסטים תבינו שמה שכתבתי הרגע הוא לא כ"כ נכון. אם הוא היה נכון לא היו יושבים כלכלנים מהבכירים בעולם בבנקים המרכזיים בארץ ובחו"ל. אם זה היה נכון מדינות לא היו מסתמכות על הבנקים המרכזיים שיחלצו אותן מהמשבר ופוליטיקאים כמו ארדואן בטורקיה או טראמפ בארה"ב לא היו מתייחסים להחלטות של נגידי הבנקים המרכזיים בארצם.

כלכלה מוניטרית יכולה להשפיע עמוקות על הכלכלה ואני מקווה שבסדרה זאת תצליחו להבין את הנקודה הזאת ואת הנקודות הבאות (לא בהכרח בסדר הזה):

1. מה זה כסף? איך כסף נוצר? איך הוא משפר לנו את הכלכלה? מאין הוא בא ולאן הוא הולך (ובפני מי הוא נותן דין)?
2. מה התפקיד של המערכת הפיננסית בכלכלה? מה היא עושה? האם היא מייצרת משהו?
3. מה ההבדל בין כסף לאשראי?
4. למה יש בנק מרכזי? ומה תפקידיו?
5. איך בנק מרכזי משפיע על הכלכלה? מה הכלים שיש בידיו?
6. מה יחסי הגומלין בין בנק ישראל (מוניטרי) ובין משרד האוצר (פיסקאלי)? איך הכל קשור אחד לשני?
7. מה ההבדל בין כסף להון? האם כסף זה בעצם חוב? האם ניתן לשלם את החובות שהעולם שקוע בהם? וכיצד?
8. איך פעילות הבנק המרכזי משפיעה על שערי חליפין? על ייצוא ועל ייבוא?
9. איזה עלות יש לפעילות הבנק המרכזי? מה הסיכונים במדיניות ריבית 0?
10. מה זה בנקאות ברזרבה חלקית? האם היא טובה או רעה?
11. מה בנק ישראל עושה עם כל הדולרים שלו? איך בנק ישראל מרוויח? מה הוא עושה אם יש לו רווחים? מה קורה אם יש לו הפסדים?
12. איך כסף מגיע ממדפסות הבנק המרכזי לציבור הרחב? מדוע בנק ישראל לא מפקיד לנו כסף ישירות בחשבון בנק?
13. איך בנק ישראל שולט בריבית? ואיך זה משפיע על המשק?
14. איך נוצרת אינפלציה? ואיך הריבית משפיעה על ערך המטבע?

ועוד המון (באמת המון!) שאלות טובות ששאלתם אותי בפוסט המקורי בפייסבוק.

כפי שאמרתי זה יהיה מסע ארוך ומעניין, אשתדל להיות עקבי ולהעלות פוסטים בתדירות יחסית גבוהה. כמו כן מאוד מאוד אשתדל לא להעלות גרפים! מה שלא ניתן להסביר במילים פשוטות לא יעלה לבלוג. ייתכן שאני אספק גרפים כנספח למי שיתעניין אבל המטרה היא באמת לדבר לאנשים שאין להם רקע בכלכלה.

עכשיו תורכם. קודם כל להירשם לרשימת התפוצה כדי לא לפספס את הפוסטים. שנית לשאול שאלות על דברים שלא הבנתם ודברים שנראה לכם שדילגתי עליהם. אזכיר שאני מעדיף לנהל דיונים בפייסבוק שם יותר קל להתנהל, לעקוב ולענות. שלישית מי שיש לו ידע בתחום מוזמן לסייע לי, יש פה עוד המון עבודת מחקר שצריכה להתבצע. רביעית כמובן להפיץ את הבשורה 🙂

שיהיה לכולנו בהצלחה!

סיימתי לאחרונה לקרוא את ספרו של יוסף זעירא "כלכלת ישראל". יש לי מספר ביקורות על הספר, שיופיעו בהמשך הפוסט, אך חשוב לי תחילה לתת עליו המלצה חמה לכל מי שמעוניין ללמוד על הכלכלה הישראלית ולהבין מהיכן באנו, איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו הולכים.

פרופסור זעירא הוא אחד הכלכלנים הישראלים המובילים בעולם ואני אישית מאוד מעריך אותו, למרות פערים עצומים באידיאולוגיה של שנינו. פרופ' זעירא הוא איש שמאל, גם בתפיסתו הכלכלית וגם כפי שקל להבין מהספר בתפיסתו המדינית.

בספר זה פרופ' זעירא מבצע עבודה שנראית מעט מדי במחוזותינו. מטרתה היא להתבונן, בעזרת תיאוריות ומודלים כלכליים מהעולם, על הכלכלה המקומית. למי שלא מכיר, מרבית המחקר הכלכלי בימינו עוסק בכלכלות הגדולות של העולם – בעיקר ארה"ב, אירופה וסין ומעט מאוד מחקרים נכתבים על הכלכלה הישראלית. המקרים המעטים שבהם חוקרים מתבוננים על הכלכלה הישראלית היא כאשר יש בה מאפיין ייחודי או אירוע ייחודי ממנו ניתן ללמוד משהו שיש לו השלכות על הכלכלה העולמית. אני מנחש שלצורך הפרויקט של כתיבת הספר פרופ' זעירא פינה הרבה מזמנו בשנים האחרונות, ובמקום לפרסם עוד מאמרים בז'ורנלים נחשבים הקדיש את מרצו כדי לסייע לכולנו להבין את הכלכלה הישראלית טוב יותר. על זה הוא בהחלט ראוי לשבחים וכולנו יוצאים נשכרים מעבודתו.

במיוחד אני רוצה לציין את פרק 6 המדבר על מאזן התשלומים של ישראל שהוא לדעתי בגדר יצירת מופת. אני מניח שתוכלו להזדהות עם הסיפור האישי שלי בנושא זה שממחיש יותר מכל את החשיבות של הספר הזה בפרט ושל מחקר כלכלי העוסק בישראל בכלל. תמיד כשהייתי מדבר על כלכלה עם סבי עליו השלום הוא ניתח כל פעילות כלכלית דרך השאלה האם היא מכניסה דולרים למשק או שלא. אם נכנסו דולרים למשק מצבנו השתפר ואם יצאו דולרים מהמשק מצבנו הורע. זה באמת הפרמטר היחיד שעניין אותו ולא עזרו כל ההסברים הכלכליים שלי על העודף בחשבון השוטף ב-15 השנים האחרונות. הקונספציה עליה סבא שלי התחנך, וכמוהו בערך כל הישראלים, היא שמדינת ישראל חייבת עוד ועוד דולרים וכל השאר יכול ללכת לעזאזל. קונספציה זאת עדיין משפיעה רבות על המדיניות הכלכלית בישראל כיום ועל כן החשיבות בלהכיר, להבין ובסוף גם לסתור אותה. בפרק 6 פרופ' זעירא מספר סיפור דומה על התפיסה שהייתה נהוגה בארץ ובעזרת מודלים כלכליים מראה מדוע היא אינה נכונה ואינה רלוונטית לישראל. לא רק שהיום כבר אינה רלוונטית אלא גם בשנות ה-60 וה-70 לא הייתה סיבה לדאגה מהמחסור בדולרים. לאחר שמבינים את ההתנהגות של החשבון השוטף בעזרת המודלים שפרופ' זעירא מביא פתאום מדיניות כלכלית, שהחזיקה מעמד עשרות שנים וכל מטרתה הייתה להכניס דולרים למשק הישראלית, נראית מטופשת. מכך קל להבין את החשיבות של אנשי מקצוע המכירים את הנעשה בעולם ואת המודלים הכלכליים ומצליחים ללמוד מהם על המצב בארץ. קראתי את הפרק הזה, ואת מרבית הספר, בשקיקה.

יחד עם זאת היו מספר מקומות שבהם התקשתי בקריאה או שזעתי בחוסר נוחות בכיסאי לנוכח הטיעונים של פרופ' זעירא. לפני שניגש אליהם אני רוצה להמליץ בחום על כמה ביקורות נוספות שנכתבו על הספר. אסף צימרינג מהבלוג "מבוא לכלכלה ג'" פרסם שני פוסטים מצויינים בנושא (פה ופה). גם אדיר יוסף מהבלוג "כלכלה מהארץ והעולם" פרסם שני פוסטים מעולים על הספר (פה ופה). לצערי, שניהם עושים עבודה טובה ממני בביקורת על הספר. לפיכך אשתדל לחדש ולהביא את נקודת מבטי ואשתדל לא לחזור על דברים שכבר נאמרו לפני. באופן שאולי יפתיע ואולי לא יפתיע, נראה ששלושתנו מצאנו בביקורתינו הרבה נקודות השקה. כך למשל פרק 6 שכבר הוזכר לעיל מתואר בהרחבה אצל צימרינג, פרק  3 שיוזכר מיד הוזכר גם אצל צימרינג וגם אצל יוסף ופרק 8 שיוזכר בהמשך הוזכר בהרחבה רבה אצל צימרינג. נראה אם כן שיש כמה הטיות בכתיבה של פרופ' זעירא שהציקו לכולנו, גם אם ניגשנו אליהן לפעמים מנקודת מבט שונה.

פרק 3- על הסכסוך הישראלי-ערבי והשפעותיו על כלכלת ישראל

בפרק זה פרופ' זעירא מנתח את השפעות המצב הגיאו פוליטי בישראל על הכלכלה הישראלית. למיטב ידיעתי לא נעשתה עד כה עבודה כה מקיפה על הנושא. יש הרבה מה ללמוד מפרק זה גם אם אינכם שותפים למחנה הפוליטי של הכותב. אני רוצה גם לציין שחברי הטוב ושותפי, טל וולפסון, היה מעורב בחלק מהעבודה הזאת לפני מספר שנים ואכן הוא מוזכר בספר. בנתוני מחקר זה עשינו, למשל, שימוש בבניית הפרק בפודקאסט שלנו על תקציב הביטחון (זמין פה). המחקר של זעירא בתחום השפיע רבות על תפיסתי כיצד ניתן לשפר את הכלכלה וספציפית את הפריון לעובד על ידי הקדמת הגיל שבו צעירים ישראלים מתחילים ומסיימים את לימודיהם באוניברסיטה. בקיצור, למדתי רבות מפרק זה.

מה הפריע לי בפרק זה?

בפרק זה נחשף הקורא לראשונה לעמדותיו הפוליטיות של זעירא. את עמדותיו, כפי שאני הבנתי אותן, ניתן לסכם בכך שישראל מחזיקה בכל הקלפים במסגרת הסכסוך עם העולם הערבי. תפיסה זאת, שהיא לגיטימית לחלוטין בעיני, כנראה אינה מקובלת על מרבית הישראלים.

אך לא על תפיסותיו של פרופ' זעירא רציתי לדבר אלא על השאלה כיצד הן באות לידי ביטוי בכתיבתו. אצלי התקבל הרושם שלאורך מרבית הספר כותב פרופ' זעירא מתוך תפיסה אקדמאית של חשיבה ביקורתית. זאת אומרת שכל מחשבה עוברת ניתוח מעמיק ונבדקת מכל הכיוונים. זה גם מה שאהבתי לאורך כל הספר. אך כאשר מגיעים לנקודה שבה (להתרשמותי) לפרופ' זעירא יש חיבור רגשי עמוק, נזנחת השיטה הביקורתית ואנו עוברים ל"הרצאה" לגבי מה נכון לדעתו. כך למשל בניתוח הסכסוך הישראלי-פלשתיני פרופ' זעירא מראה את העלויות המטורפות המושתות על המשק הישראלי ומסיק שחייבים לסיים את הסכסוך בין השאר לטובת הכלכלה הישראלית. כאמור,לתפיסתו, ההחלטה אם לסיים או להמשיך את הסכסוך נתונה במלואה בידי ישראל. הייתי מצפה שלפחות בהערת שוליים פרופ' זעירא היה בוחן את התרחיש האלטרנטיבי. מהו אותו תרחיש אלטרנטיבי עליו אני מדבר?

אחד המושגים הבסיסיים בכלכלה הוא "העדפה נגלית". אם למשל עגבנייה ומלפפון עולים אותו הדבר ואדם בוחר לקנות רק עגבניות בכל התקציב שלו אני יכול להבין שהוא מעדיף עגבניות על פני מלפפונים. כלומר, גיליתי את העדפותיו דרך התנהגותו.

לכל הפחות, בהתאם להתנהגות הישראלים ולעיקרון ההעדפה הנגלית,  היה ראוי להרהר באפשרות לפיה הישראלים מבינים שהסכסוך יקר, הן בחיי אדם והן במובנים כלכליים, אולם סבורים שסיום הסכסוך, בתנאים הנוכחיים, יהיה יקר יותר. ייתכן שהישראלים מחזיקים בתיאוריה זאת או אינם מחזיקים בה וייתכן שהיא נכונה או איננה נכונה (אני כשלעצמי סבור שמרבית הישראלים אכן מחזיקים בתיאוריה זו). זו אינה הנקודה. הנקודה היא שראוי היה לו פרופ' זעירא, המחזיק בחשיבה ביקורתית לעילא, יציג לכל הפחות את האפשרות החלופית וידון בה. ייתכן שלפרופ' זעירא יש הסברים טובים מדוע הגישה שלי אינה נכונה. אשמח לשמוע אותם כמובן. אבל עצם העובדה שהוא אפילו לא דן בכך בספר גורמת לתחושה שתפיסתו הפוליטית השפיעה פה על שיקול דעתו המקצועי. נקודה זאת, לצערי, היוותה רמז לבאות.

פרק 8 על אי השוויון בישראל

לאחר הרבה פרקים מעולים, הגעתי לקריאת פרק 8, ופה, כמו שאומרים, דרכינו נפרדות. בפרק זה בא לידי ביטוי הפער האידיאולוגי בין פרופ' זעירא לביני כאשר פרופ' זעירא מחפש את ההסבר לאי השוויון בישראל במעורבות ממשלתית נמוכה ואילו אני מחפש את ההסברים דווקא במעורבות הממשלתית המזיקה. אך זהו סיפור קלאסי של יריבות אידיאולוגית בכלכלה ואין בו שום בעיה או חידוש.

הקושי בעיני ניכר בכך שלתחושתי פרופ' זעירא סימן את המטרה ועשה מספר קיצורי דרך כדי להגיע אליה. והמטרה היא התפיסה ה"ניאו ליברלית" בה לטענתו מחזיקות כמעט כל המפלגות וכמובן כל הכלכלנים (אפילו בבנק ישראל שטוען שוב ושוב שצריך להגדיל את הוצאות הממשלה!). אולי זה איזה שהוא חיבור רגשי עמוק לנושא הגורם לחשיבה הביקורתית להתעמעם ולתפיסות-מן-המוכן להשתלט על השיח ואולי זה משהו אחר. קשה לי לומר. לצד זאת, ניתן לומר, כמי שעוסק בנושא זה רבות,    כי פרופ' זעירא מבצע כאן טעויות משמעותיות בשיקול הדעת המקצועי ומציג תיאוריות חלקיות ולא מגובות כ"תורה מסיני". גם צימרינג התעמק בביקורתו השנייה בחלק מהדברים שיכתבו בהמשך. הפרק רצוף בטעויות שחלקן לדעתי מביכות, בילבול בין קורלציה לסיבתיות והצגת אמירות שאין להן ביסוס או הצדקה בעוד מחקרים טובים שמפריכים את התיאוריות שלו נזנחים אל הצד ואינם מוזכרים.

התאכזבתי מאוד מפרק זה, ולדעתי מוטב היה לו לא היה נכתב, בוודאי לא בכזה ביטחון עצמי. אני חושש, וכבר ראיתי זאת מתרחש לנגד עיני, שפרק זה ישמש רבים לפרשנות שגויה של אי השוויון בישראל ויותר מכך של המדיניות הנדרשת על מנת לצמצם אותו. פרק זה עלול לפגוע באפקטיביות וברצינות של השיח הציבורי-כלכלי בישראל, שיח שפרופ' זעירא פועל רבות לקדמו, כפי שבא לידי ביטוי, בין השאר, בכתיבת ספר זה.

אנסה לתמצת את הבעיות העיקריות העולות מפרק זה. לא אוכל לצערי להתייחס לכולן מפני שיש לא מעט טעויות כבדות משקל. גם לא אוכל להיכנס לעומק להסברים מדוע פרופ' זעירא טועה אך אשתדל להפנות למקומות בהם אני ו/או אחרים כתבנו על הנושא באריכות. כמו כן אציין שהביקורת שלי אינה מוצגת בהכרח לפי הסדר בו הטענות הוצגו בספר. מי שירצה להתעמק בנושא קצת יותר, מוזמן לפשפש בבלוג שלי (בתגית אי שוויון) ולהיחשף לנתונים עליהם אין עוררין וכן להסברים שלי לתופעת אי השוויון בישראל.

אני רוצה להתחיל דווקא מדבר שולי לכאורה כי הוא מסמן בעיני יותר מכל את מה שצפוי לקורא של פרק זה. פרופ' זעירא קובע בפרק שההסתדרות היא ארגון "מתון". אני מוצא קושי בטענה זו אבל אדרבא, אני מוכן להניח שייתכן והיא נכונה. הרי איני מכיר לעומק ארגוני עובדים במדינות אחרות. אולם, אם כך הוא, מדוע אין מאחורי אמירה שנויה במחלוקת כזאת לפחות ניתוח בסיסי? למשל, מספר ימי השביתה בשנה בישראל לעומת מדינות ה-OECD? אפילו ניתוח פשוט מעין זה לא נעשה. ולמה אני נטפל דווקא לפרט זה? מפני שהאמירה ממילא מיותרת ואינה נדרשת לצורך הצדקת הטיעונים שפרופ' זעירא מציג בפרק זה. משכך, מדוע להעלות אותה מלכתחילה? ההסבר היחיד שאני יכול להעלות על הדעת הוא הרצון "לחנך" את הציבור בראי תפיסותיו של פרופ' זעירא. לדעתי מקצוענות אקדמית דורשת שלא תוטל "פצצה" כזו מבלי להסביר מה עומד מאחוריה. אך נראה שכאשר המטרה ידועה מראש נשמט הרסן הביקורתי וחבל שכך.

וכעת לעניין עצמו. עיקר הפרק עוסק באי שוויון בהכנסה הפנויה. זאת, כיוון  שפרופ' זעירא מסביר שאי השוויון בהכנסה הפנויה הוא המדד החשוב ולא למשל אי השוויון בהכנסה הכלכלית. זוהי לטעמי שגיאה חמורה. שכן, לאורך זמן קשה עד בלתי אפשרי לקיים אי שוויון נמוך בהכנסה הפנויה ללא אי שוויון נמוך בהכנסה הכלכלית. מדוע? בקצרה אסביר שאי שוויון בהכנסה הכלכלית הוא "נקודת הפתיחה" ממנה הממשלה יכולה להמשיך להוריד את אי השוויון על ידי מיסוי פרוגרסיבי וקצבאות כפי שהיא אכן עושה. לאורך זמן ככל שנקודת הפתיחה הזאת פחות טובה הממשלה תיאלץ להתערב יותר בשוק על מנת לתקן את אי השוויון ובכך תשפיע על התמריצים לעבוד ולהשקיע, התמריץ להעלים מסים וכדומה. במדינה הטרוגנית כמו ישראל המצב עוד יותר קשה כי ההון החברתי שלנו נמוך ואיננו אוהבים (בלשון המעטה) לשלם מסים גבוהים שילכו לקבוצות אוכלוסיה אחרות ומוגדרות היטב. כך שבטווח הקצר אכן אי השוויון בהכנסה הפנויה חשוב יותר כי הוא אומר לנו מה יש לאנשים בכיס בסוף החודש אך בטווח הארוך גם אי השוויון בהכנסה הכלכלית הוא מדד חשוב מאוד. ואכן ביעדים של משרד האוצר המטרה היא להוריד את אי השוויון הכלכלי ("ג'יני ברוטו") ולא את אי השוויון בהכנסה הפנויה ("ג'יני נטו") ולא בכדי. (למקור ראו  את ספר תכניות העבודה הממשלתיות כאן בעמוד 16)

לכן מאוד חשוב להקפיד על בחינת שני המדדים הללו במקביל. הטיעון לפיו יש  לבחון את אי השוויון בהכנסה הפנויה בלבד הוא טיעון בעייתי לכל הפחות. כמובן שזהו מדד חשוב, אך הסתפקות בו מבלי לבחון את אי השוויון בהכנסה הכלכלית, היא טעות חריפה לטעמי. אני חושד לצערי שהעובדה שאי השוויון הכלכלי נמצא במגמת ירידה מאז התכנית הכלכלית של נתניהו ב-2003 הטתה את הכף ופרופ' זעירא העדיף לבטל את חשיבות המשתנה הזה על פני לחלוק שבחים לנתניהו ומדיניותו ה"ניאו ליברלית" (כך הוא מתאר אותה). אגב במדד זה אי השוויון בישראל נמוך אפילו מממוצע ה-OECD, סתם שתדעו.

מכאן פרופ' זעירא עובר לדיון חשוב על אי שוויון. האם צריך להסתכל על אי שוויון בתוצאות או בהזדמנויות?  שמחתי על תפנית זאת כיוון שזהו חידוד מאוד חשוב שלרוב אינו נעשה בדיון הציבורי. פרופ' זעירא מציג את "עקומת גטסבי הגדול" המראה קשר בין אי שוויון בתוצאות (אי שוויון בהכנסה הפנויה) לבין אי שוויון בהזדמנויות הנמדד באמצעות המוביליות הבין-דורית. המוביליות מודדת מה הסיכוי למשל של צעיר שנולד למשפחה מעשירון נמוך להגיע לעשירון גבוה יותר מזה של הוריו ובכך מלמדת אותנו על ההזדמנויות שיש לאנשים במדינה לשפר את מצבם הכלכלי ביחס להוריהם.

הקורא יכול להסיק מדרך ההצגה של נושא זה שבישראל אי השוויון בהזדמנויות הוא גבוה והמוביליות החברתית נמוכה. וזאת, אני חושד, בדיוק המטרה של פרופ' זעירא בחלק זה של הפרק. אולם מסקנה זאת רחוקה מהאמת כפי שמחקר עדכני מלמד אותנו. מהמחקר עולה שישראל היא תוצאה חריגה על עקומת גטסבי הגדול מכיוון שלמרות שהיא מציגה אי שוויון גבוה יחסית בתוצאות היא דווקא מראה מוביליות חברתית גבוהה מאוד (מהגבוהות בעולם). אמנם למחקר יש מספר נקודות חולשה, המוזכרות על ידי כותביו, אך הוא עדיין רחוק מאוד מהמסקנה אליה יגיע מי שקורא את הספר ואינו מכיר את המחקר העדכני. ראוי היה כי נקודה זו תוצג בבירור במהלך הפרק. תוצאה זאת הוצגה במאמר מעניין שנכתב לאחרונה במשרד האוצר (תקציר זמין פה, המאמר המלא זמין פה). מדוע פרופ' זעירא נמנע מלהתייחס לאותו מאמר שפרסומו קדם לפרסום הספר? תהא הסיבה אשר תהא, השמטת היבט זה והמאמר הנזכר היא חסר חמור המצוי בספר.

בעיה נוספת בתיאור אי השוויון בישראל היא שהנתונים נעצרים בשנת 2014, ולעיתים עוד לפני כן, למרות שהם זמינים עד 2016 כיום. יש סיבות טובות יותר או פחות לעשות כן ופרופ' זעירא אכן מנמק את החלטתו אך שוב היה ראוי לציין, לפחות בכוכבית, שמאז נקודת החיתוך של הנתונים בספר בה בחר פרופ' זעירא, אי השוויון המשיך לרדת. זהו תהליך שנמשך החל משנת 2006 או 2002, תלוי לפי איזה מדד אתם מודדים (ג'יני נטו או ג'יני ברוטו, בהתאמה). הצגת העובדה הזאת הייתה מהווה, לכל הפחות, סימן אזהרה לקורא שהמסקנות של פרופ' זעירא בפרק זה מוטלות בספק או לכל הפחות חלקיות. מדוע? הטענה המרכזית של פרופ' זעירא, כפי שאני מבין אותה, היא שהגורם העיקרי לעליית אי השוויון בישראל בעשורים האחרונים הוא הצמצום בהוצאה הממשלתית. אך בשנים המדוברות המשיכה ירידת ההוצאה הממשלתית (כאחוז מהתוצר) ואי השוויון דווקא ירד בעוד לפי התיאוריה של פרופ' זעירא הוא היה אמור לעלות. מדוע זה קרה? זה כבר לפוסט אחר. אבל כמו שאמרתי סימני האזהרה, שהיו אמורים לעבוד לו פרופ' זעירא היה מציג את מלוא הנתונים, אינם עובדים לצערי מפני שהוצגה כאן תמונה חלקית בלבד. אך כל האינדיקציות הללו אינן באות לידי ביטוי בספר ואני מצר על כך. אינני מאמין שפרופ' זעירא אינו מודע לעובדות אלו.

טענה נוספת של פרופ' זעירא היא שהשכר הריאלי לא עלה במשך 15 שנים בעוד התוצר הציג צמיחה יפה. בטענה זאת פרופ' זעירא צודק, השכר הריאלי הממוצע אכן לא עלה בין נקודת השיא אליה הגיע בשנת 2000 לבין שנת 2015. אך זוהי אחיזת  עיניים שכן השכר נפל חדות אחרי השיא אליו הגיע בספטמבר 2000 ומאז שב לעלות. כפי שניתן לראות בגרף הבא (שנלקח מבנק ישראל, המקור זמין פה):

חשוב גם לציין ששיעור התעסוקה עלה בצורה מאוד משמעותית בשנים אלו. עובדה זו משפיעה מן הסתם על השכר הממוצע מפני שעובדים שהצטרפו לשוק העבודה עשו זאת לרוב בשכר נמוך מהממוצע ולכן משכו את הממוצע למטה. פרופ' זעירא מנסה להסביר את הממצא בכל מיני דרכים – להוציא האמת הפשוטה. הוא טוען שאפשרויות אחרות על אלו שהוא הציג אינן יכולות להסביר ממצא זה ומכאן אנחנו צריכים לאמץ את ההסבר שמוצג על ידו. אני עוסק רבות בנושא הזה עוד מהימים ששר האוצר דאז, יאיר לפיד, טען טענה דומה. את שר האוצר הצלחנו לשכנע שהטיעון הזה אינו רלוונטי באמצעות חישוב דומה לזה שאני מסביר לעומק כאן. אך זעירא מתעלם מאפשרות זאת ושוב אני מתקשה להאמין שהוא לא מכיר את ההסברים שהצגתי. המצב חמור עוד יותר כיוון שאסף צימרינג מראה בביקורת שלו שאפילו בלי ההנחות שהנחתי בחישוב הנזכר לעיל, התוצאה הזאת הייתה צפויה לחלוטין. שכן גידול בתעסוקה בהכרח מוביל למצב שבו התוצר עולה יותר מהר מהשכר.

אמירה אחרונה של פרופ' זעירא שאני רוצה להתייחס אליה היא שהצמיחה מגיעה ל-1% העליונים. כאן פרופ' זעירא מאמץ את השיח של פרופ' פיקטי ותנועת Occupy Wall-Street. בעוד שהטיעון אולי נכון לגבי ארה"ב (וזה אולי עצום) הוא בוודאי אינו נכון לגבי הארץ. כך למשל מראה בבירור משרד האוצר שהצמיחה בעשור האחרון הגיעה דווקא יותר לעשירונים הנמוכים מאשר לעשירונים הגבוהים (ראו כאן). ושוב, ניתן לומר שבבדיקה זאת יש בעיות מסוימות וניתן להתווכח עליה. אך מדוע לא להציג אותה? אך חמור מכך, שוב פרופ' זעירא מטיל כאן פצצה ואינו מביא שמץ הוכחה להתקיימות הטענה שלו. עצם העובדה שיש מחקרים ונתונים שסותרים את טענתו כמובן שומטת את הקרקע מתחת לטענה. אבל אפילו בהיעדרן של ראיות כאלו אני חושב שפרופ' במעמדו לא יכול להרשות לעצמות לטעון טענה כל כך גדולה בלי לספק מינימום של עדויות. ועדויות מכל סוג שהוא אינן מסופקות לקורא.

לסיכום

אני יודע שזה פוסט ארוך. מקווה ששרדתם עד פה. חשוב לי לציין את שאמרתי בתחילת הפוסט. פרופ' זעירא הוא אחד הפרופ' המכובדים ביותר לכלכלה בישראל ואני אישית מעריך אותו מאוד. עם זאת, הפרק על אי השוויון בישראל היה לטעמי ברמה ירודה ודמה יותר להרצאה מוטה אידיאולוגית מאשר למחקר אקדמי. אולם, מלבד פרק 8 ומלבד עוד כמה אמירות מיותרות נגד ניאו ליברליזם ברחבי הספר, הספר הוא ברמה גבוהה. הספר מומלץ ביותר לכל מי שמתעניין בכלכלה ישראל בין שיש לו השכלה כלכלית ובין שאין לו. תהנו!

נ.ב- אשמח לנהל את הדיונים על פוסט זה בעמוד הפייסבוק שלי ולא פה מטעמי נוחות.