על "ההחלטה" של שר הרווחה לנתק את הביטוח הלאומי מתקציב המדינה

השר חיים כץ הטיל היום פצצה בישיבת הממשלה כאשר אמר שהביטוח הלאומי יפסיק להפקיד את עודפי הגבייה שלו אצל משרד האוצר. קראתי ושמעתי בשעות האחרונות הרבה שטויות על המהלך הזה ואני רוצה לעשות בו סדר. בקצרה- הטענות של מנכ"ל הביטוח הלאומי (כפי שבאות לידי ביטוי פה) הן מביכות והטענות של הגורמים העלומים באוצר הן לא מדויקות בלשון המעטה ובהחלט גובלות בהפחדה.

בשורה התחתונה מדובר בכיפוף ידיים פוליטי שרחוק מלהיות מהלך סגור וגמור ויש ספק רב אם אכן יצא לפועל. אני רוצה בפוסט זה להסביר מדוע המהלך הוא בעייתי, מה הוביל אליו, מה הוא יעשה למדינה ומה הוא לא יעשה למדינה.

הפוסט הזה נכתב אחרי שדיברתי עם גורמים בממשלה ולפני שהספקתי לתקף את כל מה שהם טענו. לפיכך עשויים להיות אי דיוקים קטנים.

קצת רקע היסטורי

בהתאם להסכם שנחתם בין הביטוח הלאומי לבין משרד האוצר בשנות ה-80 הביטוח הלאומי מעביר את עודפי הגבייה לקופת האוצר תמורת אגרות חוב שהאוצר מנפיק לביטוח הלאומי. אגרות החוב נושאות ריבית כמובן. הסיבה שלביטוח הלאומי יש עודפי גבייה היא שהוא מסתכל לטווחים מאוד ארוכים, לדוגמה הוא אמור (מכספי המסים שאני משלם כיום) לשלם לי את את קצבת הזקנה שלי עוד 40-50 שנים. מהבחינה הזאת הביטוח הלאומי הוא מעין "חברת ביטוח" שמנהלת עודפים על פני עשרות שנים. צריך להעיר שכבר שנים הביטוח הלאומי הוא לא רק חברת ביטוח מכיוון שחלק ממטרתו היא להעביר כספים מחלקים אחדים של האוכלוסייה לחלקים אחרים של האוכלוסייה. אז הוא לא חברת ביטוח "טהורה" אבל הוא סוג של חברת ביטוח.

הטענות כאילו האוצר "שדד" לאורך כל השנים את הביטוח הלאומי הן שטויות במיץ עגבניות. הכספים הופקדו בקופת האוצר כמו כל כסף אחר שהאוצר גייס ושימשו להוצאות שוטפות. תמורת אותם כספים הביטוח הלאומי מקבל ריבית (אפילו די גבוהה) עם סיכון אפסי. בנוסף, חשוב להכיר שהאוצר מעביר כל שנה כ-30 מיליארד ₪ לביטוח הלאומי כהשתתפות בהוצאות הביטוח הלאומי (בלי קשר לאג"ח שנפדות). גם הטענות כאילו האוצר צריך לשמור את הכסף בקרן ייעודית הן טמטום מוחלט שכן אם האוצר היה עושה זאת הוא היה מצד אחד שומר 200 מיליארד ₪ בריבית 0 ומצד שני מגייס את אותו סכום בשוק ההון בריבית של נניח 2%. במקרה כזה קל לראות שהמהלך הגאוני הזה היה עולה 4 מיליארד ₪ בשנה בתשלומי ריבית. לא הניצול הכי טוב של כספי משלם המסים, בלשון המעטה.

נקודה אחרונה שצריך להכיר מההיסטוריה זה שלפני כעשור התברר שהביטוח הלאומי בדרך לפשיטת רגל. בשנים האחרונות הממשלה (כמובן) לא עשתה כלום כדי למנוע את פשיטת הרגל הזאת ומצד שני החיים עצמם והחלטות הממשלה גרמו לכך שפשיטת הרגל רק הלכה והתקרבה. כרגע אנחנו מעריכים שתוך כ-20 שנים הביטוח הלאומי יפשוט סופית את הרגל.

מה הוביל למהלך הנוכחי (מאוד טכני- ניתן לדלג)

בחודשים האחרונים התנהלו דיונים אצל היועץ המשפטי לממשלה בשאלה קצת "טכנית". כאמור לביטוח הלאומי יש עודפי גבייה וכאשר הם מועברים לממשלה הם נרשמים בצד ההכנסות. מבלי להיכנס יותר מדי לקטע הטכני צד ההכנסות הוא פחות הבעיה של הממשלה אלא דווקא צד ההוצאות. הממשלה תמיד מחפשת איך להוציא יותר אבל מגבלת ההוצאה מגבילה אותה. לכן אגב כחלון משתמש בקופה של רשות מקרקעי ישראל כדי לממן את מחיר למשתכן שלו. עכשיו נניח שהממשלה רוצה להעלות את קצבאות הנכים. זה כמובן יגדיל את ההוצאות של הביטוח הלאומי מה שיגרום לכך שהביטוח הלאומי יוכל להפקיד פחות כספים בקופת האוצר מה שיפגע בצד ההכנסה. כל החלטה ממשלתית שפוגעת בצד ההכנסה אמורה, לפי כלל הנומרטור, לבוא עם מקור תקציבי חלופי. עכשיו לשאלה המשפטית- האם הממשלה יכולה להחליט על מהלך כזה (העלאת קצבאות הנכים) מבלי למצוא מקור תקציבי למהלך? אחרי שחודשים התקיימו על הנושא דיונים היועמ"ש החליט שהחלטות הממשלה בנוגע להוצאות הביטוח הלאומי כפופות לנומרטור ולכן לא ניתן לקבל החלטה מסוג זה מבלי להצביע על מקור תקציבי.

כץ כמובן התעצבן מהחלטה זאת וכעת נראה שהוא החליט לשבור את הכלים.

מה המשמעות של המהלך? (גם קצת טכני- ניתן לוותר)

נניח שניה שהמהלך אכן יצא לפועל, מה משמעותו?

מצד אחד היא ענקית אך מצד שני היא לא גדולה. אסביר את נקודה זאת.

ברמת החשבונאות הלאומית מה שיקרה זה שהממשלה תצטרך למצוא מקור חלופי לאותם 20 (פלוס או מינוס) מיליארד ₪ שהופקדו אצלה כל שנה. היא בעצם תידרש לגייס יותר אג"ח בשוק ההון. זה יגדיל את יחס החוב תוצר ועלול להיות לזה השפעות שליליות על דירוג האשראי של ישראל. אבל מצד שני הביטוח הלאומי, שהוא גם חלק מהממשלה במובן הרחב בעצם ירשום לעצמו נכס בדיוק באותו גודל. ולכן מבחינת החשבונאות הלאומית אין לכך השפעה אמיתית. יש פה חלוקה שונה של המקורות וההתחייבויות הממשלתיים אבל שני הצדדים של המאזן די מאזנים אחד את השני. בהערת אגב זה מראה לכם כמה יחס חוב תוצר לא תופס את המורכבות האמיתית של מצב הממשלה.

מבחינת תקציב המדינה יש למהלך השפעה עצומה מכיוון שכאמור יהיו לה השלכות על צד ההכנסה ועל יחס החוב תוצר מה שישפיע שנה הבאה גם על כלל ההוצאה (כלל ההוצאה מורכב, בין היתר, מפרמטר שמתייחס ליחס חוב תוצר- ככל שהיחס גבוה יותר הגידול בתקציב המדינה המותר הוא קטן יותר). על פניו נשמע שיהיה פה השפעה אדירה, ואכן האוצר מאיים בקיצוץ תקציבי עצום. אבל, וזאת הנקודה החשובה, את הכללים הפיסקאליים ניתן לשנות בקלות. יבואו מהאוצר ויגידו ששינוי של הכללים הפיסקאליים הוא איתות רע לשוק ההון וזה נכון בדרך כלל. אך זהו מצב יוצא דופן. שכן השינוי לא נובע משינוי התנהגות של הפוליטיקאים והגדלת ההוצאות אלא פשוט שינוי ברישום של נכסי המדינה והתחייבויותיה.

להערכתי, ואחרי ששמעתי את טענות שני הצדדים, לשינוי כזה לא יהיו השלכות משמעותיות על תקציב המדינה או על הביטחון של השווקים ביכולת הממשלה לעמוד בהתחייבותיה. כלומר המהלך לא באמת מחייב את תחזיות האיוב של האוצר.

מה המהלך לא יעשה? (חשוב מאוד!)

בניגוד לטענות של שר הרווחה ומנכ"ל הביטוח הלאומי, המהלך לא ישפיע כהוא זה על הגרעון האקטוארי של הביטוח הלאומי. כלומר גם אם המהלך יצא לפועל וגם אם לא הביטוח הלאומי עדיין צפוי לקרוס תוך כ-20 שנים. כלומר הטענות כאילו זה נעשה על מנת לשפר את מצב המבוטחים הן שקר/ספין במקרה הטוב או אי הבנה קיצונית של המצב במקרה הרע.

האם המהלך נכון?

כנראה שלא. תראו, כיום יש כמה גורמים בממשלת ישראל (במובנה הרחב) שמנהלים נכסים והתחייבויות. יש כמובן את משרד האוצר שמגייס כל הזמן אג"חים וממחזר אותם. את זה עושה החשב הכללי.

יש גם לבנק ישראל יחידה שמנהלת את יתרות המט"ח של בנק ישראל. ברקע צריך לזכור שגם קק"ל במובן מסוים מנהלת כספים ציבוריים

וכעת הביטוח הלאומי רוצה לעשות את אותו הדבר כמו בנק ישראל. נשאלות פה כמה שאלות חשובות:

  1. מדוע הכפילות הזאת? למה שהאוצר לא יעשה את זה בשביל הביטוח הלאומי?
  2. מי יחליט על רמת הסיכון ודרך פיזור ההשקעות? כמה יעלה המנגנון הזה?
  3. איפה הביטוח הלאומי ישקיע את הכסף? באיזה רמת סיכון? ומי ינהל ויאשר את זה? צריך להעיר שכיום הביטוח הלאומי מפקיד את הכספים ברמת סיכון אפסית באוצר המדינה ומקבל ריבית יפה יחסית של קצת יותר מ-2% (חלקה מסובסדת במסגרת אג"ח ייעודיות- כ1.8 מיליארד ₪ סבסוד בשנה).
  4. האם הביטוח הלאומי יכול לקבל על ההשקעות שלו ריבית יותר גבוהה מאשר האוצר ידרש לשלם על החובות שלו? אם כן אז יכול להיווצר פה רווח למדינה (כמובן תוך לקיחת סיכונים). אך אם לא אז יש פה נטו הפסד למשלם המסים. להערכתי התשובה היא לא.

מה צריך לעשות

נחלק את הסעיף הזה לכמה חלקים.

בנושא של השקעות עודפים וגיוס כספים עדיף שגורם אחד במדינה יעשה את זה וזה כמובן משרד האוצר.

בנושא של הגרעון האקטוארי של הביטוח הלאומי נדרשות החלטות קשות שכוללות העלאת גיל פרישה (בעיקר לנשים אך לא רק), הגדלת תשלומים של האזרחים לביטוח הלאומי והגדלת השתתפות הממשלה בהוצאות הביטוח הלאומי.

לבסוף על מנת להבטיח שהמהלכים הקשים הללו לא ינוצלו על ידי הממשלה הבאה לחלוקת הטבות לאזרחים צריך לקבוע "כללים פיסקאליים" גם לביטוח הלאומי. כלומר מעין מנגנון נומרטור ל-30 או 50 שנים שקובע שכל הגדלת הוצאה ו/או ויתור על הכנסה יעשו על ידי הצגת מקור תקציבי.

הסיכוי שהמהלך יתממש

הסיכוי נמוך להערכתי. ראשית זה יראה ממש רע מצד שר האוצר כחלון מכיוון שהגרעון גם ככה אמור להיות גבוה השנה ומהלך כזה יעלה את הגרעון בעוד 1.7% תוצר. לאור העובדה שכחלון כבר טוען שהוא עצר את עליית מחירי הדירות הוא פחות לחיץ. למעשה הוא יכול להרשות לעצמו ללכת לבחירות ואם יעשה את זה על רקע מהלך כזה הוא עוד עשוי להיתפס כגורם מרסן וחיובי. לכן אם ראש הממשלה יכריע לטובת כץ יש פה סיכון גבוה יחסית לפירוק הממשלה במועד שהוא לא בהכרח נוח לראש הממשלה ועל נושא שעליו ממשלה לא אמורה ליפול. עלול להיות מביך משהו.

מצד שני, להערכתי כמובן,  כץ לא באמת יילחם על זה מהסיבה הפשוטה שהוא אינו מאמין בשוק ההון. האדם שהתבטא כל השנים נגד הפניית החיסכון הפנסיוני של אזרחי ישראל לשוק ההון באמת יפנה את כספי הביטוח הלאומי ל"קזינו" הזה? קשה לי להאמין. הוא יצטרך חתיכת ספין כדי לגרום לזה לעבור בלי שהעיתונות תשחט אותו.

אז מה יקרה? אני מעריך שמה שכץ באמת רוצה זה יותר עצמאות לקבל החלטות על הביטוח הלאומי. כנראה שיזרקו לו עצם בכיוון הזה והוא ירד מהעץ שהוא טיפס עליו היום.

סיכום

בניגוד למה שאולי תקראו בימים הקרובים, ומה שכבר קראתי היום, לא קרה היום יותר מדי. שום החלטה לא התקבלה עדיין וגם אם תתקבל החלטה בכיוון המסתמן (שלדעתי תהיה מיותרת ביותר) היא לא באמת באמת תשנה משהו כלכלי עמוק ובטח לא תציל את הביטוח הלאומי.
בכל מקרה נחכה ונראה מה לבנק ישראל יש לומר על הנושא. החבר'ה שם אולי יוכלו לשפוך אור על דברים שפיספסתי, או לתת סקונד אופניון. אעדכן בפייסבוק אם הם יתבטאו בנושא.

על מערכת החינוך החרדית- והאם הציבור צריך לממן אותה

בפוסט יפה ידיד הבלוג, תום שדה, מראה שכל הטיעונים כנגד מימון הישיבות הם מצחיקים שכן החברה החרדית ממומנת הרבה יותר בכבדות דרך מנגנונים אחרים כגון קצבאות ילדים וחינוך לגיל הרך. המסקנה הנובעת מפוסט זה היא שאם רוצים "להפסיק לממן את החרדים" כפי שהרבה חילונים מתבטאים בנוגע לרצונותיהם הם חייבים "להתפכח" מהמחשבה שהטבות סוציאליות שהממשלה תיתן יסייעו להם (כלומר, לחילונים). למעשה כל הטבה שכזאת תעלה להם (כמשלמי מסים) הרבה יותר מאשר היא תיתן להם (כאזרחים הזכאים לשירות מהמדינה). יש לי מספר הערות על החישוב שתום עשה ואתמקד בעיקרית- נראה שתום   הניח שנטל המסים מתחלקים בצורה שווה בין כל האזרחים הבוגרים במדינה. זה כמובן אינו נכון. כפי שניתן לראות בגרף הבא  (הלקוח מפה) יהודים לא חרדים שילמו בממוצע בשנת 2011 כ-3000 ₪ בחודש על מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות בעוד הציבור החרדי שילם בממוצע כ-700 ₪ בחודש על תשלומים אלו. משמע הסבסוד גדול יותר ממה שתום מראה (להבנתי).

Capture2

בהערת אגב אגיד שמי שרוצה "לטפל" בקצבאות ובתמיכות שהציבור החרדי מקבל צריך להבין שביטוח לאומי מהווה רק כמחצית מהתמיכות הללו כפי שניתן לראות בגרף הבא:

Capture1

עד פה ההקדמה לפוסט.

הסיפור הגדול באמת

את הפוסט הזה אני רוצה לקחת מהנקודה שתום סיים בה ולשאול שאלה הרבה יותר גדולה והרבה יותר משמעותית. והשאלה היא למה מדינת ישראל משקיעה מיליארדים במערכת החינוך החרדית? אני מתחנן בפניכם שתשימו את הציניות והדעות הפוליטיות בצד ותשאלו את עצמכם את השאלה הזאת לעומק. למה אנחנו מממנים חינוך באופן כללי ולמה אנחנו מממנים חינוך לציבור החרדי באופן ספציפי? תחזרו עוד 5 דקות אחרי שחשבתם על זה וגיבשתם עמדה.

חזרתם? איזה יופי

אז בואו נצלול להסברים.

למה בכלל חשוב לנו להשקיע בחינוך? למה המדינה לתפיסת רובנו היא זאת שאמורה להשקיע בחינוך? מדוע רובנו מתנגדים למערכות חינוך פרטיות? ומה המטרות של מערכת החינוך? אלו שאלות גדולות שאני לא מתייימר לענות עליהן במלואן. אבל אני רוצה לתת לכם על קצה המזלג את הפרספקטיבה שלי על הנושא.

כמו שאני מבין את זה למערכת החינוך יש כמה החצנות חיוביות שגורמות לי להסכים לממן אותה מכספי המסים שלי. למשל כאשר הבן של השכן שלי נמצא במסגרת חינוכית הוא לא "מסתובב ברחובות" ולא "הופך לעבריין". הוא גם לומד כיצד להתנהג בחברה שלנו, בסביבה של ילדים אחרים בני גילו ולהתמודד עם סמכות ומסגרות. מעבר לערכים החשובים הללו הוא מקבל חינוך שיהפוך אותו לעובד יותר פרודוקטיבי בעתיד ובאותו זמן עצם העובדה שיש לו מסגרת מאפשרת להורים שלו לצאת לעבוד. אלו התועלות היותר "כלכליות".

להבנתי המטרה העיקרית, ושוב אני אדגיש שאני מסתכל על זה מנקודת מבט כלכלית טהורה, לתמוך בחינוך ציבורי וחינמי היא במטרה לתת לכל הילדים נקודת פתיחה שווה בחיים. במילים אחרות לספק להם שוויון בהזדמנויות. כמובן שהמערכת אף פעם לא מצליחה באמת לספק שוויון מוחלט אך לכל הפחות היא מקרבת אותנו לשם. ולכן אני תומך במערכת חינוך ציבורית חינמית למרות כל הבעיות שלה.

ליתר ביטחון הלכתי לבדוק מה למומחים יש לומר בנושא. מצאתי את נייר העמדה הזה לדוגמה שתומך במערכת חינוך ציבורית בארה"ב. לפי נייר העמדה (עמוד 11) למערכת חינוך ציבורית יש 6 מטרות (התרגום שלי כמובן, מוזמנים לקרוא במסמך עצמו):

  1. לספק גישה לחינוך חינמי אוניברסלי.
  2. להבטיח הזדמנויות שוות לכל הילדים.
  3. לאחד חברה הטרוגנית.
  4. להכין אנשים לאזרחות בחברה דמוקרטית.
  5. להכין אנשים להפוך לאזרחים המכלכלים את עצמם(תודה לכל המגיבים שהעירו פה. במקור כתוב "economically self-sufficient".)
  6. לשפר את המצב החברתי (לפי הבנתי הכוונה היא לפחות פשיעה וכו').

עכשיו ניתן לשאול שאלות קשות לגבי כל זרמי החינוך בארץ. האם החינוך הממלכתי, הממלכתי דתי או החינוך במגזר הערבי אכן מספקים את ששת המטרות הללו בצורה טובה? זאת שאלת מצויינת שאני מפציר בכל אחד מכם לשאול את עצמו. אני לכשעצמי לא בטוח בתשובה.

מה שאני כן יודע זה שמערכת החינוך החרדית לא עומדת, למיטב הבנתי, באף אחת מהמטרות הללו! למעט, אולי, הראשונה.

למעשה אפילו על מבחן קל יותר מערכת החינוך החרדית בקושי מצליחה לתת תשובה טובה- האם מערכת החינוך מסייעת להורים לצאת לעבוד ולפרנס בכבוד את המשפחה? אפילו במקרה זה התשובה היא לא מספיק טובה שכן האזרחים החרדים במדינה יוצאים לעבוד בהיקפים הרבה יותר נמוכים מהאזרחים הלא חרדים של המדינה (זה נכון בעיקר לגברים אבל גם לנשים).

כמה זה עולה לנו?

אחרי שהבנו שמערכת החינוך החרדית לא עומדת במבחני התכלית לשמם היא קיימת עולה השאלה כמה עולה לנו התענוג הזה? בדיקה באתר התקציב הפתוח ובאתר משרד החינוך נותנת תשובה חלקית לצערי.

אבל ראשית בואו נדבר על תקציב הישיבות עליו חילונים אוהבים להתרעם. לפי אתר התקציב הפתוח סעיף זה מתוקצב ל-2019 בכמעט 1.3 מיליארד ₪. זה הרבה מאוד כסף כמובן אך כפי שידידינו תום הראה זה הכסף הקטן. קצבאות הילדים מוסיפות עוד בערך 2 מיליארד ₪ למימון החברה החרדית ומסגרות חינוך לגיל הרך (אותו הישג של המחאה החברתית) מוסיף למימון החברה החרדית כ-2.8 מיליארד ₪ לפי תום.

לצערי ניסיון להבין כמה תלמידים חרדים יש במערכת החינוך ובכמה הם מתוקצבים מעלה קשיים אמיתיים שאולי יכולים להיפתר במחקר רציני אבל בטח לא בזמן שמתאים לכתיבת פוסט זה.

בבדיקה שערכתי בעבר במאגר של משרד החינוך עלה הנתון הבא: כ-22.7% מילדי בתי הספר היסודיים הם חרדים. להזכירם, ידידינו תום מצא שמספר זה עומד על 21%. הבעיה בחישוב היא שתלמיד חרדי אינו מתוקצב כמו תלמיד בחינוך הממלכתי. לפי נתוני משרד החינוך (חשוב לומר שבנתונים אלו יש שגיאות שניתן לראות בעין ולכן הייתי לוקח אותם עם קורטוב של ביקורתיות) תלמיד חרדי מתוקצב ב-13 אלף ₪ בשנה ותלמיד בחינוך הממלכתי מתוקצב ב-20 אלף ₪ לשנה.

הכפלה של מספר התלמידים החרדים בעלות הממוצעת לתלמיד חרדי מעלה שהתקצוב של גני הילדים ובתי הספר החרדים הוא כ-5.5 מיליארד ₪. זה לא מספר גבוה במיוחד אך חשוב לומר עליו שלושה דברים:

  1. כפי שציין בכיר בממשלה שדיברתי איתו על הנושא, הבעיה במערכת החינוך החרדית זה לא כמה שאנחנו משלמים עליה אלא מה שאנחנו מקבלים בתמורה. במילים אחרות, המערכת יחסית זולה אבל לא מספקת את הכישורים הנדרשים כדי להכין את הילדים לחיים המודרניים.
  2. ההערכה של משרד החינוך נראית לי נמוכה באופן חשוד. ראשית כפי שכתבתי יש טעויות מביכות בנתונים (ואת זה זיהיתי בעבודה של מספר דקות עליהם) אז קשה להסתמך על זה. שנית בנתונים מופיעים כ-425 אלף ילדים כחרדים. לתום ידידנו יצא מספר שעובר את ה-600 אלף לטענתו ולמיטב ידיעתי המספר אכן צריך להיות גבוה יותר מזה שיוצא למשרד החינוך. ייתכן שהבעיה נובעת מכך שתלמידי הישיבות אינם נספרים פה אבל אני לא בטוח בזה.
  3. כשחישבתי את סך עלות החינוך לפי המספרים שמשרד החינוך מפרסם הגעתי לקצת יותר מ-43 מיליארד ₪ בעוד תקציב החינוך עומד על כ-60 מיליארד ₪. אמנם יש עוד סעיפים שלא לקחתי בחשבון כמו הטלוויזיה החינוכית, מטה משרד החינוך ועוד אך הם זניחים ואני לא מאמין שהתקציב שלהם מסביר את ההפרש. נראה אם כך שהנתונים צריכים להיבחן לעומק.

מסקנות

יש הרבה דברים שמדינת ישראל צריכה לעשות על מנת לצאת משיווי המשקל המזיק שהיא נמצאת בו כעת מבחינה דמוגרפית, וכתבתי על הבעיה רבות פה ופה (וכמובן התייחסתי אליה בפודקאסט שלי פה). מבחינת הצעדים שהיה כדאי לבצע אנשים רבים מתמקדים בביטול או הקטנה נוספת של קצבאות הילדים. בעוד שזה צעד נכון מהרבה מאוד בחינות הוא דווקא שולי ביחס לצעדים שצריכים להינקט ויחסוך לכל היותר 2 מיליארד ₪ בשנה לציבור משלמי המסים על פי החישוב שתום ביצע.

במקום הראשון ברשימת הצעדים הנדרשים הייתי ממקם את הפסקת המימון המוחלטת למוסדות שאינם מכשירים את בוגריהם להשתלב בחיים המודרניים. צעד זה, שכמובן צריך לעשות בהדרגה, יהיה הכי משמעותי בשכנוע החרדים להתחיל ללמד לימודי ליב"ה מכיוון שלא תהיה להם שום יכולת לממן את מערכת החינוך של עצמם ליותר מאשר שנה או שנתיים במקסימום. חשוב להבין שאפילו לו הייתה הממשלה בוחרת לנקוט בצעד כזה הוא אינו יכול להיות מיידי. שכן שיווי המשקל אליו הגענו כל כך דפוק שלעבור לשיווי משקל חדש יקח שנים רבות. אני מתכוון לעובדה שאין מספיק מורים למתמטיקה מצד אחד ויש יותר מדי מורים ליהדות מצד שני כך שגם אם החרדים ירצו להתחיל ללמוד ליב"ה באופן מלא זה לא יקרה ב-5 השנים הקרובות לפחות.

תוצאות המהלך

באופן שאולי ישמע לכם פרדוקסלי, מהלך כמו שאני מציע דווקא יגדיל את התקציב שמועבר לחינוך החרדי ויוריד את הציונים הממוצעים של התלמידים בישראל. זאת מהסיבה הפשוטה שכיום התלמידים החרדים מתוקצבים פחות מהתלמידים האחרים ואינם נבחנים בבחינות הלאומיות והבין לאומיות. להערכתי שינוי שיטת התקצוב תגרום להתחלת לימודי ליב"ה אצל החרדים וכאמור תוביל לגידול מסוים בתקציב החינוך ולירידה במבחנים שכן אותם תלמידים שיתחילו להיבחן בוודאות יורידו את הממוצע בשנים הראשונות. תוצאות אלו לא צריכות להרתיע אותנו שכן המשמעויות ארוכות הטווח של המהלך על הכלכלה והחברה הישראלית הן אסטרונומיות.

סיכום

הנקודה שממנה התחלתי ואיתה אני רוצה לסיים היא שאין שום הגיון לממן מערכת חינוך שאינה מקיימת אף אחת מ-6 המטרות של מערכות חינוך ציבוריות שהזכרנו מקודם. ייתכן שהמהלך של הפסקת סבסוד מערכות חינוך אשר אינן מלמדות ליב"ה לא יחסוך כסף רב, וייתכן שאף יעלה כסף, אך הוא המהלך החשוב ביותר וההגיוני ביותר לעשות בישראל של שנת 2018.

פרק 1- על מה זה כסף בכלל

על פניו נראה שלא צריך להסביר יותר מדי מה זה כסף. לכולנו יש אותו בארנק וכולנו מכירים את המושגים הבסיסיים של התנהלות עם כסף החל מהיום שנתנו לנו לראשונה דמי כיס אי שם בילדותנו הרחוקה.

אבל כשמנסים להבין את העולם המוניטרי חייבים לשאול את עצמנו מה זה כסף בכלל? מה הוא מייצג? למה הוא טוב? והאם ניתן להסתדר בלעדיו?

כדי להתחיל להסביר את הנקודות הללו נתבונן על כלכלה פשוטה באי קטן, אי שם באחד האוקיינוסים. נדבר על איך נראית הכלכלה של האי וככה נתחיל להבין מספר מושגים בסיסיים בעולם המוניטרי והכלכלי.

האי של רובינזון קרוזו

באי בודד חיים לצורך הדוגמה רק שלושה אנשים. רובינזון קרוזו, דניאל דפו וקולונל לוקהארט. אבל אנחנו נקרא להם בשמותיהם הפרטיים- רובינזון, דניאל והקולונל 🙂

שלושתם ניחנו בכישורים שונים כפי שניתן לראות בטבלה הבאה:

בניית בתים קטיפת קוקוסים ביום השטת סירה דיג
רובינזון שנה לבית (אם מעבירים אותו את הנהר) 4 ביום לא יודע להשיט לא יודע לדוג
דניאל שנתיים לבית (אם מעבירים אותו את הנהר) 7 ביום לא יודע להשיט לא יודע לדוג
הקולונל שלוש שנים לבניית בית (אם חוצה את הנהר) לא יכול לטפס על עצים 4 מעברי נהר ביום

2 דגים ביום

נניח שכל אחד מהם יכול להתקיים על 3 קוקוסים או דג אחד ביום. קל לראות ששלושתם יכולים להאכיל את עצמם ובעצם לקיים "כלכלה אוטרקית". אך זה לא יהיה אידיאלי בשבילם. כפי שהראו כלכלנים כבר מימי אדם סמית', עדיף להם בהרבה לשתף פעולה כאשר כל אחד מהם יתמחה בתחום בו יש לו יתרון יחסי. וכדי לקבל את שאר המוצרים הם יחליפו ביניהם סחורות ושירותים (Barter). כך הם יוכלו לצרוך יותר מוצרים ולחיות חיים עם יותר רווחה כלכלית וקל להראות זאת באמצעות דוגמה מספרית (עליה אני מוותר כדי לקצר את הפוסט). אגב השאלה כיצד הם יארגנו את שיתוף הפעולה ביניהם היא אחת מאבני המחלוקת בין הימין והשמאל הכלכליים. האם דרך מנגנון מחירי שוק או דרך החלטות שהם יקבלו ביחד בצורה דמוקרטית. אבל מזה נתעלם כרגע.

אנחנו עוסקים בכסף ובשוק הכסף ולכן נשאל את עצמנו דבר ראשון האם הם זקוקים לכסף בכלכלה שלהם? או שהם יכולים להסתדר בלי כסף? קל לראות שבעולם כל כך פשוט אין צורך בכסף כמו שאנחנו מכירים אותו ובטח לא במערכת פיננסית ובבנק מרכזי. לכל היותר הם יכולים להחליט על אמצעי המרה (כנראה קוקוס) שבאמצעותו הם יבצעו את סחר החליפין שלהם. למה דווקא קוקוס ולא בית למשל? בפוסט אחר אסביר מה הופך אמצעי תשלום אחד לטוב יותר ממשנהו.

עולם ללא כסף

עכשיו בואו נתבונן באחת העסקאות שיכולות להיווצר באי זה. בהחלט ייתכן שדניאל ירצה שרובינזון יבנה לו בית בתמורה לתשלום בקוקוסים. קל לראות שמכיוון שלדניאל יש יתרון יחסי בקטיף קוקוסים ולרובינזון יתרון יחסי בבניית בתים עסקה כזאת יכולה להתבצע במחיר שיקבע ביניהם. מנגנון קביעת המחיר אינו מעניין אותנו כרגע. נניח לשם הפשטות שנקבע מחיר של 2000 קוקוסים תמורת בניית הבית.

אך איך יתבצע התשלום? בגדול יש שלוש אפשרויות. הראשונה היא שדניאל ישלם מראש את כל הסכום, השנייה היא שהתשלום יתבצע לשיעורין כל יום לאורך בניית הבית והאפשרות השלישית היא שהתשלום יתבצע במלואו לאחר סיום בניית הבית. בעוד שכולן אפשריות, אני רוצה להניח שהתשלום מבוצע מראש. (בהערה אגיד שגם אם נניח אופציה אחרת לא יהיה לכך משמעות מהותית לניתוח שאציג)

מה בעצם התרחש פה? דניאל העביר סכום גדול של קוקוסים לרובינזון תמורת הבטחה שרובינזון יבנה את הבית תוך שנה. אבל הבית לא נבנה עדיין ורובינזון יכול לאכול את הקוקוסים להנאתו או להעביר אותם הלאה לקולונל תמורת שירותים כמו דיג או העברה מעבר לנהר. ייתכן שרובינזון בכלל לא יבנה את הבית ו"יפשוט את הרגל" או "יעשה תספורת" להתחייבות שלו. במילים פשוטות נגיד שדניאל שילם מראש מכיוון שהוא קיבל התחייבות מרובינזון לבנות את הבית. במילים אחרות נגיד שדניאל בעצם נתן לרובינזון אשראי ורובינזון חייב לדניאל בנייה של בית (ההדגשה מכוונת מאוד).

למה אני חופר בהגדרה של עסקה בסיסית זאת? מכיוון שאחת התיאוריות שאני שומע רבות על הבנקים היא שהם מייצרים כסף מהאוויר ואז התיאוריות הולכות לכל מיני כיוונים וטוענות שיש לזה כל מיני השפעות על העולם. לרוב נזרקות המילים "חוב", "שעבוד", "היפר אינפלציה" ועוד. אבל בדוגמה הזאת אין כסף ואין בנקים. אז איך נוצרו באי אשראי וחובות? בדיוק כמו שהם נוצרים בעולם האמיתי.

איך נוצרים אשראי וחובות?

אשראי וחוב נוצרים למעשה בכל פעולה כלכלית, שאינה מיידית, שאנחנו עושים ומבוססים על האמון שלנו שהצד השני יקיים את החוזה שחתמנו (בכתב או בע"פ). לדוגמה- עבדתם כל החודש והמעסיק עדיין לא שילם לכם- הוא חייב לכם משכורת. לחילופין, שילמתם שכר דירה בתחילת החודש לבעל הדירה- הוא חייב לכם חודש של מגורים בדירתו. תיאורטית ניתן לשלם בכל רגע אבל זה לא מעשי. דמיינו מסעדה שבה אתם משלמים על המנה במהלך כל ביס שאתם לוקחים. לא כל כך מושך נכון? לכן כולנו מסכימים בכל רגע נתון להיות במערך שלם של חובות ואשראי. חלק חייבים לנו וחלק אנחנו חייבים לאחרים.

העסקאות היחידות שבהן לא נוצרים אשראי וחובות הן עסקאות החלף (Barter) שבהן אדם אחד מביא לשוק לצורך הדוגמה עגבנייה ומקבל תמורתה מיד מלפפון מאדם אחר. בעסקאות פשוטות אלו המוכר הוא גם קונה והקונה הוא גם מוכר והעסקה נסגרת מיידית (בשפה קצת יותר מקצועית נגיד שה-settlement הוא מיידי). בהמשך הסדרה נבין שכסף מאפשר עסקאות ארוכות ומתוחכמות יותר. אבל הקדמנו את זמננו. אנחנו עדיין לא יודעים מה זה כסף!

איך כסף נכנס לתמונה? 

בדוגמה הפשוטה שלנו לא חייבים כסף כפי שכבר ראינו. ניתן כמובן להכיר בקוקוסים כ"מטבע" שאיתו יבוצע סחר חליפין. לדוגמה ראינו שבית יכול לעלות 2000 קוקוסים וניתן גם להניח שחצייה של הנהר תעלה בערך 2 קוקוסים.

למה שמישהו יסכים לעבוד תמורת קוקוס? זאת שאלה טריוויאלית- הוא יעבוד תמורתו כי הוא יכול לאכול את הקוקוס וממילא להשיג את הקוקוס דורש עבודה. כך שהוא יכול להגיע לקוקוס בעבודה כזאת או אחרת והוא די אדיש בין האפשרויות השונות. אבל למה שמישהו בעולם יסכים לעבוד תמורת כסף? הוא הרי אינו יכול לאכול את זה. הוא יסכים לעבוד תמורת כסף רק אם הוא מאמין שבעתיד (הקרוב או הרחוק) הכסף הזה יקנה לו את מה שהוא רוצה, אוכל לדוגמה. למה הוא מאמין בזה? שאלה טובה שעוד ניגע בה בהמשך הסדרה.

לעת עתה נסביר רק מדוע צריכים כסף, ולצורך זה נעזוב את האי ונעבור למקום אחר. למשל אתונה בימי יוון העתיקה!

נניח שאתם חקלאים שגרים מחוץ לאתונה ומגדלים כל מיני ירקות. ונניח שהשנה השדה שלכם הפיק המון המון קולורבי ואתם (כמו כל אדם נורמלי) לא רוצים לאכול רק קולורבי כל היום ולכן אתם רוצים להחליף את הקולורבי בדברים טעימים יותר כמו מלפפונים. אז אתם הולכים לשוק בעיר הגדולה ומתחילים לחפש מישהו שיחליף אתכם 100 ק"ג של קולורבי תמורת מלפפונים (ובמחיר החלפה טוב!). הסיכוי שתמצאו מישהו מתאים הוא מאוד נמוך. למעשה סביר להניח שתאלצו לבזבז שעות רבות בחיפוש אחר אותם אנשים שגם יש להם מלפפונים, גם רוצים קולורבי וגם מוכנים להחליף ביניהם במחיר שמשביע את רצונכם.

ואז מישהו מציע לכם הצעה מעניינת. להחליף 50 ק"ג של קולורבי ב-50 ק"ג של גזר. אמנם גזר זה לא מה שחיפשתם אבל אם תעשו את העסקה הזאת יהיה לכם קל יותר להגיע למלפפונים. מדוע? זאת מכיוון שיש סיכוי גבוה יותר שמוכר המלפפונים, אותו אתם מחפשים, ירצה קולורבי או גזר מאשר האפשרות שהוא ירצה דווקא קולורבי. כלומר בעסקה הזאת אתם מגדילים את הסיכוי שלכם להגיע למלפפונים בהם חשקה נפשכם.

הנקודה פה היא שאתם תסכימו לקבל תמורת הסחורה שלכם גם משהו שאתם לא צריכים, אם תאמינו (וזאת הנקודה החשובה) שמישהו אחר יסכים לקבל את המוצר הזה (גזר) ולתת לכם תמורתו את מה שאתם באמת רוצים (מלפפונים). נשמע מוכר? זה בקצרה בדיוק מה שכסף עושה.

בפוסט הבא נדבר על איך הכסף התפתח ומה הופך אמצעי חליפין אחד לטוב ממשנהו. אבל קל לראות שכל דבר יכול להיות כסף ברמה התיאורטית. זה יכול להיות מלפפון, גזר, מלח, סוס, זהב, שטר נייר או ביטקוין. הדבר הכי חשוב בכסף הוא האמונה שלכם שמישהו יסכים לקבל אותו ולתת לכם תמורתו את מה שאתם באמת רוצים.

סיכום קצר של היתרונות של כסף

כסף, או יותר נכון לומר לבינתיים- אמצעי תשלום, הוא גורם שמפשט את עשיית העסקאות. זה היתרון הגדול שלו והתפקיד המרכזי שלו. למעשה הכסף מאפשר לנו להפריד עסקת דו צדדית (בארטר) מעסקה דו צדדית (קולורבי תמורת מלפפון) לשתי עסקאות חד צדדיות שהן קלות יותר לביצוע (קולורבי תמורת כסף ואז כסף תמורת מלפפון). על ידי פישוט העסקאות הוא מקטין את עלות עשיית העסקאות.

יתרון נוסף של כסף הוא היכולת להתמחות ביתרון היחסי שלנו. שהרי אף חקלאי לא יגדל רק קולורבי בעולם שבו החלפה של קולורבי היא קשה ויקרה (בזמן ובמאמצים). על ידי הקטנת עלויות עסקאות ההחלפה, כסף מאפשר לכל אחד מאיתנו להתמחות בדברים ספציפיים. ובמובן הזה הוא מאפשר לנו לבנות כלכלה הרבה יותר מתוחכמת ועשירה.

בפוסט הבא- קצת על ההיסטוריה של הכסף. מה התכונות שכסף חייב לקיים, מדוע זהב היה סוג הכסף האידיאלי לאורך רוב ההיסטוריה ועוד.

 

מבוא למבוא לשוק הכסף

 

טוב.סבבה. איפה מתחילים בדיוק? לא ברור.

אז החלטתי לקחת על עצמי את המשימה להסביר את העולם המוניטרי לאנשים שמתעניינים בזה. מראש אני רוצה להגיד כמה דברים על המשימה הזאת:

  1. זאת משימה ממש ממש מסובכת וארוכה. אני מקווה שעל פני כמה חודשים אצליח לכתוב את כל מה שאני רוצה לכתוב על הנושא הזה אבל לא בטוח בכך. לצורך קלות המעקב אני פותח תגית חדשה שבה יהיו כל הפוסטים על מדיניות מוניטרית ונושאי מוניטריים.
  2. אני לא בטוח שאני הבן אדם הכי מתאים בעולם להסביר את הנושא. אני בכלל מתעסק בנושאים פיסקאליים. נקודה הבאה תסביר לכם גם למה.
  3. קצת לא נעים לומר את זה אבל התעסקות בכסף, במדיניות שמאחורי הכסף ובדרך שבה כסף עובר בכלכלה היא איך לומר זאת בעדינות? משעממת. לפחות אותי. יש כמובן כלכלנים שיחלקו עלי, והם לרוב עובדים בבנק מרכזי כזה או אחר אבל אחד הדברים הראשונים שאנסה להסביר בסדרה זאת הוא עד כמה הכסף עצמו לא משפיע בכלל על הכלכלה.
  4. אז למה בכל זאת אני כותב את הסדרה הזאת? מצד אחד השקעה גבוהה ומצד שני נושא שאינו מעניין. מה שהכריע את הכף בשבילי הוא מספר רב של דיונים בנושא שיוצאים מנקודת הנחה מוטעית לגמרי. יותר מדי אנשים מאמינים שמהערכת הפיננסית בעולם לא מוסיפה שום ערך לכלכלה (זה כמובן שטויות) או שהעולם הפיננסי הוא סוג של תרמית פירמידה. שמעתי הרבה ספקולציות והרבה שטויות, אנסה להפריך אותן.
  5. יש עמודים ופרופילים (וכמובן גם עיתונאים) שמפיצים המון בורות בתחום. בעוד שיש את המשוכנעים שיבואו ויריבו איתי ויטענו שאני חלק מהמערכת שמשעבדת את האנושות (או משהו כזה) אני בטוח שיש אנשים שמחפשים מקור מידע אמין. אין לי את החשק, הרצון או היומרה לשכנע את המשוכנעים. כל מטרתי היא לספק מקור מידע אמין למי שרוצה ללמוד.
  6. אולי מה שהכי משך אותי ביוזמה הזאת זה העובדה שאני בעצמי אצטרך ללמוד נושאים לעומק כדי שאוכל להסביר אותם. יש שאומרים שהדרך הכי טובה לראות שהבנת נושא זה אם הצלחת להסביר אותו בבהירות לאיש אחר. ואני כאדם שאוהב ללמוד ואוהב להנגיש ידע קצת נמשך לאתגר הזה.

אני חושב שהנקודה הכי טובה להתחלה היא ממש ממש פה:

Capture

זאת תגובה לפוסט הזה שבו ביקשתי ממכם לשלוח לי שאלות על העולם המוניטרי. והנושא הזה חוזר הרבה פעמים בכלכלה. חשוב להבחין בכלכלה בין שינוי שקורה לאדם אחד לבין שינוי מצב שקורה לכולם. אם לי יש יותר כסף מצבי הכלכלי השתפר ואני עשיר יותר. אבל אם לכולם יש יותר כסף קורה משהו קצת "מוזר" בכלכלה. מה שקורה, ובהמשך תבינו גם מדוע, זה שהמחירים עולים בצורה כזאת שכעת אם אני אקח את כל הכסף שהיה לי ואת כל הכסף החדש שקיבלתי אני בסה"כ אצליח לרכוש את מה שיכולתי לרכוש קודם עם הכסף (המועט) שלי והמחירים (הנמוכים) שהיו בשוק.

אז בנק ישראל, שהוא זה שמדפיס את הכסף, יכול למעשה לחלק מיליון ₪ לכל אדם בישראל. כולנו נהייה מיליונרים וזה יהיה ממש נחמד. אבל בפועל נוכל לקנות במכולת בדיוק בדיוק בדיוק את אותו סל מוצרים שיכולנו לקנות לפני שבוע, כי תפוח כבר לא יעלה 5 ₪ לק"ג אלא יעלה משהו כמו 5 מיליון ₪ לק"ג.

וזה עיקרון הכי חשוב שאני רוצה שתכירו על העולם המוניטרי. העיקרון נקרא בכלכלה "הנייטרליות של הכסף" והוא אומר בפשטות שלא ניתן לייצר עושר או רווחה כלכלית על ידי ייצור כסף. כסף הוא רק מוצר מתווך ומה שהופך אותנו לעשירים יותר, כפרטים או כחברה, זה אם אנחנו מצליחים לייצר יותר מוצרים.

אני חוזר שוב על הנקודה הזאת כי היא חשובה. אנחנו חיים בעולם שבו התחושה היא שכסף קונה את הכל, וזה אולי נכון. אבל הגדלת כמות הכסף לא יוצרת עושר אלא רק עליית מחירים (מה שנקרא אינפלציה) ובסופו של תהליך נישאר עם יכולת קנייה זהה (מבחינת כמות המוצרים שניתן לקנות) ומחירים יותר גבוהים.

עכשיו אתם מבינים למה אני חושב שמדובר בתחום משעמם? רפורמות שמשרד האוצר עושה משפיעות על רמת החיים של אזרחי מדינת ישראל דרך השפעה על הכלכלה הריאלית. זה מעניין! זה כיף! זה אתגר!

אבל כלכלה מוניטרית? זה לא משפיע על רמת החיים אלא רק על רמת המחירים!

 

בהמשך הפוסטים תבינו שמה שכתבתי הרגע הוא לא כ"כ נכון. אם הוא היה נכון לא היו יושבים כלכלנים מהבכירים בעולם בבנקים המרכזיים בארץ ובחו"ל. אם זה היה נכון מדינות לא היו מסתמכות על הבנקים המרכזיים שיחלצו אותן מהמשבר ופוליטיקאים כמו ארדואן בטורקיה או טראמפ בארה"ב לא היו מתייחסים להחלטות של נגידי הבנקים המרכזיים בארצם.

כלכלה מוניטרית יכולה להשפיע עמוקות על הכלכלה ואני מקווה שבסדרה זאת תצליחו להבין את הנקודה הזאת ואת הנקודות הבאות (לא בהכרח בסדר הזה):

  1. מה זה כסף? איך כסף נוצר? איך הוא משפר לנו את הכלכלה? מאין הוא בא ולאן הוא הולך (ובפני מי הוא נותן דין)?
  2. מה התפקיד של המערכת הפיננסית בכלכלה? מה היא עושה? האם היא מייצרת משהו?
  3. מה ההבדל בין כסף לאשראי?
  4. למה יש בנק מרכזי? ומה תפקידיו?
  5. איך בנק מרכזי משפיע על הכלכלה? מה הכלים שיש בידיו?
  6. מה יחסי הגומלין בין בנק ישראל (מוניטרי) ובין משרד האוצר (פיסקאלי)? איך הכל קשור אחד לשני?
  7. מה ההבדל בין כסף להון? האם כסף זה בעצם חוב? האם ניתן לשלם את החובות שהעולם שקוע בהם? וכיצד?
  8. איך פעילות הבנק המרכזי משפיעה על שערי חליפין? על ייצוא ועל ייבוא?
  9. איזה עלות יש לפעילות הבנק המרכזי? מה הסיכונים במדיניות ריבית 0?
  10. מה זה בנקאות ברזרבה חלקית? האם היא טובה או רעה?
  11. מה בנק ישראל עושה עם כל הדולרים שלו? איך בנק ישראל מרוויח? מה הוא עושה אם יש לו רווחים? מה קורה אם יש לו הפסדים?
  12. איך כסף מגיע ממדפסות הבנק המרכזי לציבור הרחב? מדוע בנק ישראל לא מפקיד לנו כסף ישירות בחשבון בנק?
  13. איך בנק ישראל שולט בריבית? ואיך זה משפיע על המשק?
  14. איך נוצרת אינפלציה? ואיך הריבית משפיעה על ערך המטבע?

ועוד המון (באמת המון!) שאלות טובות ששאלתם אותי בפוסט המקורי בפייסבוק.

כפי שאמרתי זה יהיה מסע ארוך ומעניין, אשתדל להיות עקבי ולהעלות פוסטים בתדירות יחסית גבוהה. כמו כן מאוד מאוד אשתדל לא להעלות גרפים! מה שלא ניתן להסביר במילים פשוטות לא יעלה לבלוג. ייתכן שאני אספק גרפים כנספח למי שיתעניין אבל המטרה היא באמת לדבר לאנשים שאין להם רקע בכלכלה.

עכשיו תורכם. קודם כל להירשם לרשימת התפוצה כדי לא לפספס את הפוסטים. שנית לשאול שאלות על דברים שלא הבנתם ודברים שנראה לכם שדילגתי עליהם. אזכיר שאני מעדיף לנהל דיונים בפייסבוק שם יותר קל להתנהל, לעקוב ולענות. שלישית מי שיש לו ידע בתחום מוזמן לסייע לי, יש פה עוד המון עבודת מחקר שצריכה להתבצע. רביעית כמובן להפיץ את הבשורה 🙂

שיהיה לכולנו בהצלחה!

ביקורת על הספר "כלכלת ישראל" מאת יוסף זעירא

סיימתי לאחרונה לקרוא את ספרו של יוסף זעירא "כלכלת ישראל". יש לי מספר ביקורות על הספר, שיופיעו בהמשך הפוסט, אך חשוב לי תחילה לתת עליו המלצה חמה לכל מי שמעוניין ללמוד על הכלכלה הישראלית ולהבין מהיכן באנו, איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו הולכים.

פרופסור זעירא הוא אחד הכלכלנים הישראלים המובילים בעולם ואני אישית מאוד מעריך אותו, למרות פערים עצומים באידיאולוגיה של שנינו. פרופ' זעירא הוא איש שמאל, גם בתפיסתו הכלכלית וגם כפי שקל להבין מהספר בתפיסתו המדינית.

בספר זה פרופ' זעירא מבצע עבודה שנראית מעט מדי במחוזותינו. מטרתה היא להתבונן, בעזרת תיאוריות ומודלים כלכליים מהעולם, על הכלכלה המקומית. למי שלא מכיר, מרבית המחקר הכלכלי בימינו עוסק בכלכלות הגדולות של העולם – בעיקר ארה"ב, אירופה וסין ומעט מאוד מחקרים נכתבים על הכלכלה הישראלית. המקרים המעטים שבהם חוקרים מתבוננים על הכלכלה הישראלית היא כאשר יש בה מאפיין ייחודי או אירוע ייחודי ממנו ניתן ללמוד משהו שיש לו השלכות על הכלכלה העולמית. אני מנחש שלצורך הפרויקט של כתיבת הספר פרופ' זעירא פינה הרבה מזמנו בשנים האחרונות, ובמקום לפרסם עוד מאמרים בז'ורנלים נחשבים הקדיש את מרצו כדי לסייע לכולנו להבין את הכלכלה הישראלית טוב יותר. על זה הוא בהחלט ראוי לשבחים וכולנו יוצאים נשכרים מעבודתו.

במיוחד אני רוצה לציין את פרק 6 המדבר על מאזן התשלומים של ישראל שהוא לדעתי בגדר יצירת מופת. אני מניח שתוכלו להזדהות עם הסיפור האישי שלי בנושא זה שממחיש יותר מכל את החשיבות של הספר הזה בפרט ושל מחקר כלכלי העוסק בישראל בכלל. תמיד כשהייתי מדבר על כלכלה עם סבי עליו השלום הוא ניתח כל פעילות כלכלית דרך השאלה האם היא מכניסה דולרים למשק או שלא. אם נכנסו דולרים למשק מצבנו השתפר ואם יצאו דולרים מהמשק מצבנו הורע. זה באמת הפרמטר היחיד שעניין אותו ולא עזרו כל ההסברים הכלכליים שלי על העודף בחשבון השוטף ב-15 השנים האחרונות. הקונספציה עליה סבא שלי התחנך, וכמוהו בערך כל הישראלים, היא שמדינת ישראל חייבת עוד ועוד דולרים וכל השאר יכול ללכת לעזאזל. קונספציה זאת עדיין משפיעה רבות על המדיניות הכלכלית בישראל כיום ועל כן החשיבות בלהכיר, להבין ובסוף גם לסתור אותה. בפרק 6 פרופ' זעירא מספר סיפור דומה על התפיסה שהייתה נהוגה בארץ ובעזרת מודלים כלכליים מראה מדוע היא אינה נכונה ואינה רלוונטית לישראל. לא רק שהיום כבר אינה רלוונטית אלא גם בשנות ה-60 וה-70 לא הייתה סיבה לדאגה מהמחסור בדולרים. לאחר שמבינים את ההתנהגות של החשבון השוטף בעזרת המודלים שפרופ' זעירא מביא פתאום מדיניות כלכלית, שהחזיקה מעמד עשרות שנים וכל מטרתה הייתה להכניס דולרים למשק הישראלית, נראית מטופשת. מכך קל להבין את החשיבות של אנשי מקצוע המכירים את הנעשה בעולם ואת המודלים הכלכליים ומצליחים ללמוד מהם על המצב בארץ. קראתי את הפרק הזה, ואת מרבית הספר, בשקיקה.

יחד עם זאת היו מספר מקומות שבהם התקשתי בקריאה או שזעתי בחוסר נוחות בכיסאי לנוכח הטיעונים של פרופ' זעירא. לפני שניגש אליהם אני רוצה להמליץ בחום על כמה ביקורות נוספות שנכתבו על הספר. אסף צימרינג מהבלוג "מבוא לכלכלה ג'" פרסם שני פוסטים מצויינים בנושא (פה ופה). גם אדיר יוסף מהבלוג "כלכלה מהארץ והעולם" פרסם שני פוסטים מעולים על הספר (פה ופה). לצערי, שניהם עושים עבודה טובה ממני בביקורת על הספר. לפיכך אשתדל לחדש ולהביא את נקודת מבטי ואשתדל לא לחזור על דברים שכבר נאמרו לפני. באופן שאולי יפתיע ואולי לא יפתיע, נראה ששלושתנו מצאנו בביקורתינו הרבה נקודות השקה. כך למשל פרק 6 שכבר הוזכר לעיל מתואר בהרחבה אצל צימרינג, פרק  3 שיוזכר מיד הוזכר גם אצל צימרינג וגם אצל יוסף ופרק 8 שיוזכר בהמשך הוזכר בהרחבה רבה אצל צימרינג. נראה אם כן שיש כמה הטיות בכתיבה של פרופ' זעירא שהציקו לכולנו, גם אם ניגשנו אליהן לפעמים מנקודת מבט שונה.

פרק 3- על הסכסוך הישראלי-ערבי והשפעותיו על כלכלת ישראל

בפרק זה פרופ' זעירא מנתח את השפעות המצב הגיאו פוליטי בישראל על הכלכלה הישראלית. למיטב ידיעתי לא נעשתה עד כה עבודה כה מקיפה על הנושא. יש הרבה מה ללמוד מפרק זה גם אם אינכם שותפים למחנה הפוליטי של הכותב. אני רוצה גם לציין שחברי הטוב ושותפי, טל וולפסון, היה מעורב בחלק מהעבודה הזאת לפני מספר שנים ואכן הוא מוזכר בספר. בנתוני מחקר זה עשינו, למשל, שימוש בבניית הפרק בפודקאסט שלנו על תקציב הביטחון (זמין פה). המחקר של זעירא בתחום השפיע רבות על תפיסתי כיצד ניתן לשפר את הכלכלה וספציפית את הפריון לעובד על ידי הקדמת הגיל שבו צעירים ישראלים מתחילים ומסיימים את לימודיהם באוניברסיטה. בקיצור, למדתי רבות מפרק זה.

מה הפריע לי בפרק זה?

בפרק זה נחשף הקורא לראשונה לעמדותיו הפוליטיות של זעירא. את עמדותיו, כפי שאני הבנתי אותן, ניתן לסכם בכך שישראל מחזיקה בכל הקלפים במסגרת הסכסוך עם העולם הערבי. תפיסה זאת, שהיא לגיטימית לחלוטין בעיני, כנראה אינה מקובלת על מרבית הישראלים.

אך לא על תפיסותיו של פרופ' זעירא רציתי לדבר אלא על השאלה כיצד הן באות לידי ביטוי בכתיבתו. אצלי התקבל הרושם שלאורך מרבית הספר כותב פרופ' זעירא מתוך תפיסה אקדמאית של חשיבה ביקורתית. זאת אומרת שכל מחשבה עוברת ניתוח מעמיק ונבדקת מכל הכיוונים. זה גם מה שאהבתי לאורך כל הספר. אך כאשר מגיעים לנקודה שבה (להתרשמותי) לפרופ' זעירא יש חיבור רגשי עמוק, נזנחת השיטה הביקורתית ואנו עוברים ל"הרצאה" לגבי מה נכון לדעתו. כך למשל בניתוח הסכסוך הישראלי-פלשתיני פרופ' זעירא מראה את העלויות המטורפות המושתות על המשק הישראלי ומסיק שחייבים לסיים את הסכסוך בין השאר לטובת הכלכלה הישראלית. כאמור,לתפיסתו, ההחלטה אם לסיים או להמשיך את הסכסוך נתונה במלואה בידי ישראל. הייתי מצפה שלפחות בהערת שוליים פרופ' זעירא היה בוחן את התרחיש האלטרנטיבי. מהו אותו תרחיש אלטרנטיבי עליו אני מדבר?

אחד המושגים הבסיסיים בכלכלה הוא "העדפה נגלית". אם למשל עגבנייה ומלפפון עולים אותו הדבר ואדם בוחר לקנות רק עגבניות בכל התקציב שלו אני יכול להבין שהוא מעדיף עגבניות על פני מלפפונים. כלומר, גיליתי את העדפותיו דרך התנהגותו.

לכל הפחות, בהתאם להתנהגות הישראלים ולעיקרון ההעדפה הנגלית,  היה ראוי להרהר באפשרות לפיה הישראלים מבינים שהסכסוך יקר, הן בחיי אדם והן במובנים כלכליים, אולם סבורים שסיום הסכסוך, בתנאים הנוכחיים, יהיה יקר יותר. ייתכן שהישראלים מחזיקים בתיאוריה זאת או אינם מחזיקים בה וייתכן שהיא נכונה או איננה נכונה (אני כשלעצמי סבור שמרבית הישראלים אכן מחזיקים בתיאוריה זו). זו אינה הנקודה. הנקודה היא שראוי היה לו פרופ' זעירא, המחזיק בחשיבה ביקורתית לעילא, יציג לכל הפחות את האפשרות החלופית וידון בה. ייתכן שלפרופ' זעירא יש הסברים טובים מדוע הגישה שלי אינה נכונה. אשמח לשמוע אותם כמובן. אבל עצם העובדה שהוא אפילו לא דן בכך בספר גורמת לתחושה שתפיסתו הפוליטית השפיעה פה על שיקול דעתו המקצועי. נקודה זאת, לצערי, היוותה רמז לבאות.

פרק 8 על אי השוויון בישראל

לאחר הרבה פרקים מעולים, הגעתי לקריאת פרק 8, ופה, כמו שאומרים, דרכינו נפרדות. בפרק זה בא לידי ביטוי הפער האידיאולוגי בין פרופ' זעירא לביני כאשר פרופ' זעירא מחפש את ההסבר לאי השוויון בישראל במעורבות ממשלתית נמוכה ואילו אני מחפש את ההסברים דווקא במעורבות הממשלתית המזיקה. אך זהו סיפור קלאסי של יריבות אידיאולוגית בכלכלה ואין בו שום בעיה או חידוש.

הקושי בעיני ניכר בכך שלתחושתי פרופ' זעירא סימן את המטרה ועשה מספר קיצורי דרך כדי להגיע אליה. והמטרה היא התפיסה ה"ניאו ליברלית" בה לטענתו מחזיקות כמעט כל המפלגות וכמובן כל הכלכלנים (אפילו בבנק ישראל שטוען שוב ושוב שצריך להגדיל את הוצאות הממשלה!). אולי זה איזה שהוא חיבור רגשי עמוק לנושא הגורם לחשיבה הביקורתית להתעמעם ולתפיסות-מן-המוכן להשתלט על השיח ואולי זה משהו אחר. קשה לי לומר. לצד זאת, ניתן לומר, כמי שעוסק בנושא זה רבות,    כי פרופ' זעירא מבצע כאן טעויות משמעותיות בשיקול הדעת המקצועי ומציג תיאוריות חלקיות ולא מגובות כ"תורה מסיני". גם צימרינג התעמק בביקורתו השנייה בחלק מהדברים שיכתבו בהמשך. הפרק רצוף בטעויות שחלקן לדעתי מביכות, בילבול בין קורלציה לסיבתיות והצגת אמירות שאין להן ביסוס או הצדקה בעוד מחקרים טובים שמפריכים את התיאוריות שלו נזנחים אל הצד ואינם מוזכרים.

התאכזבתי מאוד מפרק זה, ולדעתי מוטב היה לו לא היה נכתב, בוודאי לא בכזה ביטחון עצמי. אני חושש, וכבר ראיתי זאת מתרחש לנגד עיני, שפרק זה ישמש רבים לפרשנות שגויה של אי השוויון בישראל ויותר מכך של המדיניות הנדרשת על מנת לצמצם אותו. פרק זה עלול לפגוע באפקטיביות וברצינות של השיח הציבורי-כלכלי בישראל, שיח שפרופ' זעירא פועל רבות לקדמו, כפי שבא לידי ביטוי, בין השאר, בכתיבת ספר זה.

אנסה לתמצת את הבעיות העיקריות העולות מפרק זה. לא אוכל לצערי להתייחס לכולן מפני שיש לא מעט טעויות כבדות משקל. גם לא אוכל להיכנס לעומק להסברים מדוע פרופ' זעירא טועה אך אשתדל להפנות למקומות בהם אני ו/או אחרים כתבנו על הנושא באריכות. כמו כן אציין שהביקורת שלי אינה מוצגת בהכרח לפי הסדר בו הטענות הוצגו בספר. מי שירצה להתעמק בנושא קצת יותר, מוזמן לפשפש בבלוג שלי (בתגית אי שוויון) ולהיחשף לנתונים עליהם אין עוררין וכן להסברים שלי לתופעת אי השוויון בישראל.

אני רוצה להתחיל דווקא מדבר שולי לכאורה כי הוא מסמן בעיני יותר מכל את מה שצפוי לקורא של פרק זה. פרופ' זעירא קובע בפרק שההסתדרות היא ארגון "מתון". אני מוצא קושי בטענה זו אבל אדרבא, אני מוכן להניח שייתכן והיא נכונה. הרי איני מכיר לעומק ארגוני עובדים במדינות אחרות. אולם, אם כך הוא, מדוע אין מאחורי אמירה שנויה במחלוקת כזאת לפחות ניתוח בסיסי? למשל, מספר ימי השביתה בשנה בישראל לעומת מדינות ה-OECD? אפילו ניתוח פשוט מעין זה לא נעשה. ולמה אני נטפל דווקא לפרט זה? מפני שהאמירה ממילא מיותרת ואינה נדרשת לצורך הצדקת הטיעונים שפרופ' זעירא מציג בפרק זה. משכך, מדוע להעלות אותה מלכתחילה? ההסבר היחיד שאני יכול להעלות על הדעת הוא הרצון "לחנך" את הציבור בראי תפיסותיו של פרופ' זעירא. לדעתי מקצוענות אקדמית דורשת שלא תוטל "פצצה" כזו מבלי להסביר מה עומד מאחוריה. אך נראה שכאשר המטרה ידועה מראש נשמט הרסן הביקורתי וחבל שכך.

וכעת לעניין עצמו. עיקר הפרק עוסק באי שוויון בהכנסה הפנויה. זאת, כיוון  שפרופ' זעירא מסביר שאי השוויון בהכנסה הפנויה הוא המדד החשוב ולא למשל אי השוויון בהכנסה הכלכלית. זוהי לטעמי שגיאה חמורה. שכן, לאורך זמן קשה עד בלתי אפשרי לקיים אי שוויון נמוך בהכנסה הפנויה ללא אי שוויון נמוך בהכנסה הכלכלית. מדוע? בקצרה אסביר שאי שוויון בהכנסה הכלכלית הוא "נקודת הפתיחה" ממנה הממשלה יכולה להמשיך להוריד את אי השוויון על ידי מיסוי פרוגרסיבי וקצבאות כפי שהיא אכן עושה. לאורך זמן ככל שנקודת הפתיחה הזאת פחות טובה הממשלה תיאלץ להתערב יותר בשוק על מנת לתקן את אי השוויון ובכך תשפיע על התמריצים לעבוד ולהשקיע, התמריץ להעלים מסים וכדומה. במדינה הטרוגנית כמו ישראל המצב עוד יותר קשה כי ההון החברתי שלנו נמוך ואיננו אוהבים (בלשון המעטה) לשלם מסים גבוהים שילכו לקבוצות אוכלוסיה אחרות ומוגדרות היטב. כך שבטווח הקצר אכן אי השוויון בהכנסה הפנויה חשוב יותר כי הוא אומר לנו מה יש לאנשים בכיס בסוף החודש אך בטווח הארוך גם אי השוויון בהכנסה הכלכלית הוא מדד חשוב מאוד. ואכן ביעדים של משרד האוצר המטרה היא להוריד את אי השוויון הכלכלי ("ג'יני ברוטו") ולא את אי השוויון בהכנסה הפנויה ("ג'יני נטו") ולא בכדי. (למקור ראו  את ספר תכניות העבודה הממשלתיות כאן בעמוד 16)

לכן מאוד חשוב להקפיד על בחינת שני המדדים הללו במקביל. הטיעון לפיו יש  לבחון את אי השוויון בהכנסה הפנויה בלבד הוא טיעון בעייתי לכל הפחות. כמובן שזהו מדד חשוב, אך הסתפקות בו מבלי לבחון את אי השוויון בהכנסה הכלכלית, היא טעות חריפה לטעמי. אני חושד לצערי שהעובדה שאי השוויון הכלכלי נמצא במגמת ירידה מאז התכנית הכלכלית של נתניהו ב-2003 הטתה את הכף ופרופ' זעירא העדיף לבטל את חשיבות המשתנה הזה על פני לחלוק שבחים לנתניהו ומדיניותו ה"ניאו ליברלית" (כך הוא מתאר אותה). אגב במדד זה אי השוויון בישראל נמוך אפילו מממוצע ה-OECD, סתם שתדעו.

מכאן פרופ' זעירא עובר לדיון חשוב על אי שוויון. האם צריך להסתכל על אי שוויון בתוצאות או בהזדמנויות?  שמחתי על תפנית זאת כיוון שזהו חידוד מאוד חשוב שלרוב אינו נעשה בדיון הציבורי. פרופ' זעירא מציג את "עקומת גטסבי הגדול" המראה קשר בין אי שוויון בתוצאות (אי שוויון בהכנסה הפנויה) לבין אי שוויון בהזדמנויות הנמדד באמצעות המוביליות הבין-דורית. המוביליות מודדת מה הסיכוי למשל של צעיר שנולד למשפחה מעשירון נמוך להגיע לעשירון גבוה יותר מזה של הוריו ובכך מלמדת אותנו על ההזדמנויות שיש לאנשים במדינה לשפר את מצבם הכלכלי ביחס להוריהם.

הקורא יכול להסיק מדרך ההצגה של נושא זה שבישראל אי השוויון בהזדמנויות הוא גבוה והמוביליות החברתית נמוכה. וזאת, אני חושד, בדיוק המטרה של פרופ' זעירא בחלק זה של הפרק. אולם מסקנה זאת רחוקה מהאמת כפי שמחקר עדכני מלמד אותנו. מהמחקר עולה שישראל היא תוצאה חריגה על עקומת גטסבי הגדול מכיוון שלמרות שהיא מציגה אי שוויון גבוה יחסית בתוצאות היא דווקא מראה מוביליות חברתית גבוהה מאוד (מהגבוהות בעולם). אמנם למחקר יש מספר נקודות חולשה, המוזכרות על ידי כותביו, אך הוא עדיין רחוק מאוד מהמסקנה אליה יגיע מי שקורא את הספר ואינו מכיר את המחקר העדכני. ראוי היה כי נקודה זו תוצג בבירור במהלך הפרק. תוצאה זאת הוצגה במאמר מעניין שנכתב לאחרונה במשרד האוצר (תקציר זמין פה, המאמר המלא זמין פה). מדוע פרופ' זעירא נמנע מלהתייחס לאותו מאמר שפרסומו קדם לפרסום הספר? תהא הסיבה אשר תהא, השמטת היבט זה והמאמר הנזכר היא חסר חמור המצוי בספר.

בעיה נוספת בתיאור אי השוויון בישראל היא שהנתונים נעצרים בשנת 2014, ולעיתים עוד לפני כן, למרות שהם זמינים עד 2016 כיום. יש סיבות טובות יותר או פחות לעשות כן ופרופ' זעירא אכן מנמק את החלטתו אך שוב היה ראוי לציין, לפחות בכוכבית, שמאז נקודת החיתוך של הנתונים בספר בה בחר פרופ' זעירא, אי השוויון המשיך לרדת. זהו תהליך שנמשך החל משנת 2006 או 2002, תלוי לפי איזה מדד אתם מודדים (ג'יני נטו או ג'יני ברוטו, בהתאמה). הצגת העובדה הזאת הייתה מהווה, לכל הפחות, סימן אזהרה לקורא שהמסקנות של פרופ' זעירא בפרק זה מוטלות בספק או לכל הפחות חלקיות. מדוע? הטענה המרכזית של פרופ' זעירא, כפי שאני מבין אותה, היא שהגורם העיקרי לעליית אי השוויון בישראל בעשורים האחרונים הוא הצמצום בהוצאה הממשלתית. אך בשנים המדוברות המשיכה ירידת ההוצאה הממשלתית (כאחוז מהתוצר) ואי השוויון דווקא ירד בעוד לפי התיאוריה של פרופ' זעירא הוא היה אמור לעלות. מדוע זה קרה? זה כבר לפוסט אחר. אבל כמו שאמרתי סימני האזהרה, שהיו אמורים לעבוד לו פרופ' זעירא היה מציג את מלוא הנתונים, אינם עובדים לצערי מפני שהוצגה כאן תמונה חלקית בלבד. אך כל האינדיקציות הללו אינן באות לידי ביטוי בספר ואני מצר על כך. אינני מאמין שפרופ' זעירא אינו מודע לעובדות אלו.

טענה נוספת של פרופ' זעירא היא שהשכר הריאלי לא עלה במשך 15 שנים בעוד התוצר הציג צמיחה יפה. בטענה זאת פרופ' זעירא צודק, השכר הריאלי הממוצע אכן לא עלה בין נקודת השיא אליה הגיע בשנת 2000 לבין שנת 2015. אך זוהי אחיזת  עיניים שכן השכר נפל חדות אחרי השיא אליו הגיע בספטמבר 2000 ומאז שב לעלות. כפי שניתן לראות בגרף הבא (שנלקח מבנק ישראל, המקור זמין פה):

Capture

חשוב גם לציין ששיעור התעסוקה עלה בצורה מאוד משמעותית בשנים אלו. עובדה זו משפיעה מן הסתם על השכר הממוצע מפני שעובדים שהצטרפו לשוק העבודה עשו זאת לרוב בשכר נמוך מהממוצע ולכן משכו את הממוצע למטה. פרופ' זעירא מנסה להסביר את הממצא בכל מיני דרכים – להוציא האמת הפשוטה. הוא טוען שאפשרויות אחרות על אלו שהוא הציג אינן יכולות להסביר ממצא זה ומכאן אנחנו צריכים לאמץ את ההסבר שמוצג על ידו. אני עוסק רבות בנושא הזה עוד מהימים ששר האוצר דאז, יאיר לפיד, טען טענה דומה. את שר האוצר הצלחנו לשכנע שהטיעון הזה אינו רלוונטי באמצעות חישוב דומה לזה שאני מסביר לעומק כאן. אך זעירא מתעלם מאפשרות זאת ושוב אני מתקשה להאמין שהוא לא מכיר את ההסברים שהצגתי. המצב חמור עוד יותר כיוון שאסף צימרינג מראה בביקורת שלו שאפילו בלי ההנחות שהנחתי בחישוב הנזכר לעיל, התוצאה הזאת הייתה צפויה לחלוטין. שכן גידול בתעסוקה בהכרח מוביל למצב שבו התוצר עולה יותר מהר מהשכר.

אמירה אחרונה של פרופ' זעירא שאני רוצה להתייחס אליה היא שהצמיחה מגיעה ל-1% העליונים. כאן פרופ' זעירא מאמץ את השיח של פרופ' פיקטי ותנועת Occupy Wall-Street. בעוד שהטיעון אולי נכון לגבי ארה"ב (וזה אולי עצום) הוא בוודאי אינו נכון לגבי הארץ. כך למשל מראה בבירור משרד האוצר שהצמיחה בעשור האחרון הגיעה דווקא יותר לעשירונים הנמוכים מאשר לעשירונים הגבוהים (ראו כאן). ושוב, ניתן לומר שבבדיקה זאת יש בעיות מסוימות וניתן להתווכח עליה. אך מדוע לא להציג אותה? אך חמור מכך, שוב פרופ' זעירא מטיל כאן פצצה ואינו מביא שמץ הוכחה להתקיימות הטענה שלו. עצם העובדה שיש מחקרים ונתונים שסותרים את טענתו כמובן שומטת את הקרקע מתחת לטענה. אבל אפילו בהיעדרן של ראיות כאלו אני חושב שפרופ' במעמדו לא יכול להרשות לעצמות לטעון טענה כל כך גדולה בלי לספק מינימום של עדויות. ועדויות מכל סוג שהוא אינן מסופקות לקורא.

לסיכום

אני יודע שזה פוסט ארוך. מקווה ששרדתם עד פה. חשוב לי לציין את שאמרתי בתחילת הפוסט. פרופ' זעירא הוא אחד הפרופ' המכובדים ביותר לכלכלה בישראל ואני אישית מעריך אותו מאוד. עם זאת, הפרק על אי השוויון בישראל היה לטעמי ברמה ירודה ודמה יותר להרצאה מוטה אידיאולוגית מאשר למחקר אקדמי. אולם, מלבד פרק 8 ומלבד עוד כמה אמירות מיותרות נגד ניאו ליברליזם ברחבי הספר, הספר הוא ברמה גבוהה. הספר מומלץ ביותר לכל מי שמתעניין בכלכלה ישראל בין שיש לו השכלה כלכלית ובין שאין לו. תהנו!

נ.ב- אשמח לנהל את הדיונים על פוסט זה בעמוד הפייסבוק שלי ולא פה מטעמי נוחות.

ניתוח דו"ח בנק ישראל לשנת 2017

דוח בנק ישראל (זמין כאן) מספק תמונת מצב מקיפה של הכלכלה הישראלית ומאפשר בחינה של המגמות המאפיינות את הכלכלה הישראלית.

לאחר שסיכמתי בקצרה את הנקודות העיקריות שעולות מן הדוח (כל הנקודות מהדו"ח זמינות כאן) אני מציג בפוסט זה סיכום תמציתי של מצב הכלכלה הישראלית בסוף שנת 2017.

מצד אחד שנת 2017 הייתה עוד שנה טובה לכלכלה הישראלית- התוצר צומח (3.4%),האבטלה בשפל תקדימי (3.7%), שיעור התעסוקה ממשיך לעלות (77.1% בגילאי העבודה העיקריים), מספר המשרות הפנויות המשיך לצמוח (8.5%), שיעור המועסקים במשרה חלקית שלא מרצון המשיך לרדת, יחס החוב תוצר ממשיך לרדת (60.8%), השכר הריאלי ממשיך לעלות בקצב מרשים (2.9%) והפערים החברתיים והעוני ממשיכים לרדת (הנתונים לגבי שני אלה הם מ-2016). ניתן אם כך לומר שהמצב טוב.

מצד שני 2017 הייתה עוד שנה מבוזבזת. שנה שבה הממשלה לא קידמה אף רפורמה משמעותית שיכולה להשפיע על הצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח של ישראל. ביחסי העבודה לא חלה אף התקדמות (ואולי אפילו חלה הרעה), הממשלה ממשיכה להיות לא יעילה, לא עלו שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות (אלה אפילו ירדו מעט), ישראל המשיכה להתדרדר במדד קלות עשיית עסקים, פריון העבודה לא השתנה, התשתיות (בדגש על תחבורה ציבורית) לא השתפרו וגיל הפרישה לא עלה למרות הזדקנות האוכלוסייה. במובן הזה לא הרבה השתנה מהסיכומים שעשיתי לשנים 2016 (זמינים כאן וכאן) ול-2015 (זמין כאן). מכיוון שהתמונה הגדולה לא השתנתה מהשנים הקודמות אני לא רואה שום סיבה לעשות ניתוח מורחב של מצב הכלכלה הישראלית. תקראו את הפוסטים הקודמים שלי ותקבלו תמונת מצב די מדויקת גם לסוף 2017, זאת אמירה די עגומה אבל כזאת שמסכמת היטב 3 שנות כהונה של הממשלה הנוכחית. למרות זאת אני רוצה להדגיש כמה נקודות שעולות מהדו"ח על שנת 2017.

פעולות הממשלה אל מול המצב הכלכלי

כאמור המשק נמצא במצב טוב אך הממשלה לא עשתה שום דבר משמעותי לשיפור מצבו של המשק. וזאת נקודה שעולה שוב ושוב בדוח בנק ישראל לשנה זאת (ועלתה גם בשנים הקודמות)- הצמיחה של ישראל בשני העשורים האחרונים הייתה מבוססת על רפורמות שהועברו פה בשנות ה-80, ה-90 ותחילת שנות ה-2000. מאז המשק צמח בקצב סביר אך ההשפעות של רפורמות אלו דועכת והמשק לא ימשיך לצמוח באותו קצב ללא "מנועי צמיחה" חדשים.

בנוסף הממשלה פועלת בצורה מאוד לא אחראית. פעם ראשונה כאשר היא מבצעת הרחבה פיסקאלית בתקופה של צמיחה גבוהה יחסית ובכך מייצרת מדיניות פרו מחזורית במקום מדיניות אנטי מחזורית שהיא הרצויה. פעם שניה (וחמורה יותר) כאשר אותה מדיניות פיסקאלית מרחיבה מבוססת על הכנסות חד פעמיות מה שגורם לגרעון מנוכה המחזור לעלות בצורה דרמטית השנה. למעשה כיום הגרעון מנוכה המחזור בישראל הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD.

האם הצמיחה של הכלכלה הישראלית מתורגמת לצמצום פערים ברמת החיים מהמדינות המובילות בעולם?

התשובה הפשוטה היא שלא. למעשה לא רק שלא צמצמנו את הפער ממדינות כמו ארה"ב וגרמניה אלא שב-20 השנים האחרונות הפער אפילו התרחב מעט. כמו כן כאשר משווים למדינות שהתוצר לנפש שלהן היה דומה לזה של ישראל באמצע שנות ה-90 מתקבל שלא הצלחנו לצמוח יותר מהר מהן וגם מולן התדרדרנו מעט. הגרף הבא מדוח בנק ישראל מציג את היחס בין התוצר לנפש הישראלי למדינות ההשוואה ולכלל מדינות ה-OECD.

Capture1

ניתן לראות מהגרף שבסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 ישראל התרחקה ממדינות אלו בתוצר לנפש. אמצע שנות ה-2000 היו בסימן סטגנציה ומאז המשבר הכלכלי העולמי ועד הממשלה הנוכחית ישראל צמצמה את הפער משמעותית. מאז שנת 2014 יש ירידה מתונה וזאת למרות הצמיחה של ישראל פשוט מכיוון שמדינות ההשוואה צמחו מהר יותר.

אני מזכיר שעל מנת לסגור את הפער ברמת החיים מול מדינה כמו ארה"ב ישראל צריכה לצמוח בקצב של 6% בשנה למשך בערך 30 שנים. ככה שאין מה להתבשם משיעורי הצמיחה שאנחנו רואים בשנים האחרונות.

לסיכום

נראה שהממשלה נחה על זרי הדפנה של הביצועים הכלכליים הטובים ואינה מקדמת (מאז הקמתה) שום רפורמה מהותית בכלכלה. נתראה בסיכום 2018 בתקווה לבשורות טובות יותר!

 

נ.ב- כל הנקודות שעלו בדוחות הקודמים זמינים כאן- נקודות מדוח 2016 ונקודות מדוח 2015.

על הבעיות במדידת השכר הממוצע והצעה למדד אלטרנטיבי -שכר ממוצע משוקלל

נתחיל מסיפור- דמיינו לכם שמחר נסגר מפעל גדול בפריפריה ובעקבות זאת מפוטרים 1000 עובדים שהיום משתכרים שכר מינימום. האם נאמר שהתפתחות זאת היא חיובית למשק ולחברה הישראלית? קל לראות שמדובר במכה כואבת ואין אחד בישראל שישמח על התפתחות שכזאת אך שימו לב לדבר מעניין- אותם פיטורים דווקא יעלו את השכר הממוצע במשק! זאת מכיוון שאותם עובדים משתכרים פחות מהשכר הממוצע וגריעתם מהחישוב תעלה את השכר הממוצע. אבל אם לא הייתי מספר לכם את הסיפור הזה ורק אומר שהשכר הממוצע עלה כנראה שרובכם הייתם שמחים. כלומר עליית השכר הממוצע היא אינדיקטור טוב למשק הישראלי ולאזרח הישראלי. אז איך מיישבים את הסתירה שנוצרה כאן?

שכר ממוצע הוא מדד מאוד חשוב שמתאר לנו באופן חלקי את ההתפתחויות הכלכליות במשק. כלכלן מנוסה יאמר שצריך להיזהר מלהסתכל על מדד אחד בלבד כשאנחנו מנסים לאמוד את מצב המשק כי מדד אחד בלבד (יהיה זה שכר ממוצע, שכר חציוני, מדד ג'יני או כל מדד אחר) עלול להטעות בדיוק בגלל מקרי קיצון כמו שתיארנו למעלה. לכן מומלץ להסתכל על סט של מדדים על מנת לבחון נאמנה כיצד השתנו החיים שלנו בארץ. למשל אנחנו נבחן את השכר הממוצע ואת התפלגות השכר כדי לבחון האם השכר של כולם עלה או רק השכר של חלק מהעובדים עלה.

עד פה הדיון היה תיאורטי בלבד. מה שהופך אותו למעשי הוא שינויים גדולים מאוד שהתרחשו במשק הישראלי בעשור וחצי האחרונים. על קצה המזלג ניתן לומר ששיעור ההשתתפות עלה בצורה משמעותית מה שאומר שאם ניקח את כל האנשים בגילאי העבודה, חלק גדול יותר מהם עובדים כיום מאשר עבדו בתחילת שנות ה-2000. לשינוי הזה הייתה השפעה נרחבת על החברה הישראלית ואני אתמקד בקצרה בשתי השפעות ספציפיות- השפעה על הצמיחה ועל השכר הממוצע.

השפעות הגידול בשיעור ההשתתפות

כאשר יותר אנשים עובדים נוצרת יותר תפוקה מה שאומר שהתוצר עולה. זה מה שנקרא צמיחה כלכלית ואכן הצמיחה בשנים אלו, בין אם נמדדת בצמיחת התוצר ובין אם נמדדת בצמיחת התוצר לנפש הייתה יחסית גבוהה.

ההשפעה של זה על השכר היא הרבה יותר מעניינת. בגדול צריך לאפיין את השכר של המצטרפים החדשים לשוק העבודה. ככל והוא היה גדול מהממוצע השכר הממוצע יעלה בעקבות ההצטרפות וככל שהוא קטן מהממוצע השכר הממוצע ירד בעקבות ההצטרפות. יש מספר סיבות להניח שהשכר של המצטרפים החדשים היה דווקא נמוך ואני אתמקד בשתיים מהם:

  1. מבחינה תיאורטית אם אדם נמנע, מרצונו או שלא מרצונו, מלהצטרף לשוק העבודה במשך שנים וכעת הוא הצטרף לשוק זה ניתן להניח שיכולת ההשתכרות שלו נמוכה.
  2. מבחינה אמפירית בנק ישראל מצא שמרבית המצטרפים לשוק העבודה בשנים האחרונות היו בעלי השכלה נמוכה מהממוצע. מכיוון שיש קשר הדוק בין השכלה ובין שכר ניתן להסיק מכאן שהמצטרפים עשו זאת בשכר שהוא נמוך מהממוצע ברוב המקרים.

טענות שגויות וטעויות סטטיסטיות

מרכז אדוה העלה טענה שנשמעת מעניינת- העובדה שהשכר עלה פחות מצמיחת התוצר מעידה שרווחי הצמיחה הולכים לבעלי ההון. בחינה של התפתחות השכר הממוצע והתוצר עשויה להביא אתכם למסקנה שמדובר בטענה נכונה אך היא שגויה מיסודה. כמו שציין ידיד הבלוג אסף צימרינג כאשר יש גידול באחוז המועסקים במשק הצמיחה בהכרח תהיה גבוהה מהגידול בשכר הממוצע. זה יקרה בין אם המצטרפים החדשים יכנסו בשכר נמוך מהממוצע ובין אם הם יצטרפו בשכר גבוה מהממוצע.

מכיוון שהטעות שמרכז אדוה עשו היא טעות נפוצה ומכיוון שנתקלתי בעוד כמה פוליטיקאים שעשו טעות דומה עולה הצורך במדד חדש שיסייע לנו להבין מה התרחש בשוק העבודה. בהערת אגב אומר שהמדד אינו הכרחי לכלכלנים בבנק ישראל, במשרד האוצר או באקדמיה מכיוון שהם ממילא מסתכלים על סט של מדדים ומבינים מה זה חלק העבודה בתוצר (שעלה אגב בשנתיים האחרונות) ההכנסה הלאומית וכו'. אך מכיוון שהציבור הכללי אינו עושה זאת ומכיוון שהדעות של הציבור הכללי משפיעות על המדיניות הכלכלית נוצר צורך במדד אחד שנותן תשובה ברורה ככל שניתן האם השכר השתפר בכלל המשק.

מדד חלופי לבחינת השכר הממוצע

כשהייתי באוצר וביצענו את החישוב שאני הולך לתאר בהמשך, ניסיתי (ברוב צניעותי) להכניס את המושג "מדד תבורי". זה אמנם לא צלח אבל המדד חושב והוצג לשר האוצר ע"י הכלכלן הראשי וזה מה שבאמת חשוב. אני רוצה לחלוק איתכם את הרעיון מאחורי המדד ואת התוצאות שהוא מראה ולדון על ההבדלים בין התמונה הזאת לתמונה שמרכז אדוה הציגו בפוסט שלהם.

הרעיון מאחורי המדד הוא לשכלל את כל כוח העבודה ולמדוד את השכר הממוצע של כולם. מובטלים או אנשים שבוחרים לא לעבוד יספרו במדד הזה עם הכנסה של 0 ₪ בחודש. על ידי הכללתם השכר המשוכלל שאני מציג יהיה נמוך משמעותית מאשר השכר הממוצע במשק (בערך 60% ממנו). אך בניגוד לשכר הממוצע שמודד רק את העובדים המדד החדש כולל גם את אלו שאינם עובדים. ניתן לראות את חוזקת המדד על פי הסיפור שפתחתי איתו. בעוד המדד הרגיל יראה על עלייה בשכר הממוצע המדד המשוכלל יראה על ירידה בשכר הממוצע ומכאן שהוא יתפוס את העובדה שמדובר בשינוי שלילי במקום חיובי.

תוצאות החישוב

Capture

כפי שניתן לראות בגרף המצורף, החישוב מתחיל ב-1995 (השנה הראשונה עליה יש לי נתונים) ומראה שעד שנת 2001 אין הבדל מהותי בין שני המדדים. את המשבר הכלכלי של תחילת שנות ה-2000 ניתן לראות בשניהם אך במדד המשוכלל הירידה בשכר הרבה יותר בולטת. מ-2003 כנראה בעיקר בעקבות התכנית הכלכלית של משרד האוצר השכר המשוכלל עולה בצורה הרבה יותר חדה מהשכר הרגיל. זאת בעקבות עליה משמעותית בהשתתפות בכוח העבודה ועליה מתונה בשכר הממוצע הרגיל. בערך בשנת 2013 נעצרת העלייה המשמעותית בשיעור ההשתתפות ולכן שני המדדים עולים די במקביל , ובצורה מהירה יש לומר, בעקבות שיפור בשכר הריאלי הרגיל.

בסיכומו של יום ההפרש בין עליית התוצר לעליית השכר הממוצע הרגיל היא די גדולה (42% לעומת 26%) בדיוק כפי שהראו במרכז אדוה. השכר המשוכלל עלה ב-36% והציג סטייה קטנה מעליית התוצר.

מדוע יש הבדל בין עליית התוצר לעליית השכר המשוכלל?

יכולים להיות פה כמה הסברים. שני העיקריים שבהם הם עליה בחלק התוצר שההון לוקח וירידה בעלות ההעסקה. שני ההסברים מתאימים לתוצאות שנצפו בישראל– שיעור התמורה להון עלה מ-38.5% בשנת 1995 ל-42% בשנת 2016 ועלות ההעסקה ירדה מ-28.6 בשנת 1990 ל-24.2 ב-2017. לצערי אין בידי את היכולת לקבוע עד כמה כל אחד מהם השפיע על התוצאה הסופית ואני יותר מאשמח לראות מחקר מסודר בנושא זה.

בחלק המתודולוגיה בסוף הפוסט אסביר את החישוב שעשיתי, את השאלות שנותרו פתוחות מבחינה מתודולוגית ואעלה מחשבות כיצד ניתן לשפר את המדד.

מסקנות

השכר המשוכלל במשק עלה בדומה לצמיחת התוצר ככה שהטענה כאילו האזרח הפשוט לא נהנה מהצמיחה וכולה הגיעה לבעלי ההון היא שגויה מיסודה. האמת היא שההיפך הוא הנכון, בסקירה של משרד האוצר מראים שלפחות בין השנים 2007-2015 השכר של העובדים מהעשירון השני הוא זה שעלה במהירות הגבוהה ביותר. השכר של עשירון 10 דווקא עלה במהירות הנמוכה ביותר וזאת תוצאה שרק ישראל הציגה מכל מדינות ה-OECD (של צמצום בפערים החברתיים). גם מדד ג'יני תומך בתוצאה זאת ומראה ירידה באי שוויון כפי שאני מסביר רבות בבלוג זה.

מסקנה שנייה ולא פחות חשובה היא הצורך לייצר מדד חדש שיראה את השינויים בשכר הממוצע במשק בשים לב לשינויים טקטוניים שעוברים על שוק העבודה. לאור הניסיון של הממשלה להגדיל את שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות ולאור גידול משקלם באוכלוסייה בגילאי עבודה אני צופה שגם בשנים הבאות המדד שהצעתי יהיה מסוגל להסביר טוב יותר את התפתחות השכר מאשר המדד הרגיל של שכר ממוצע. לתשומת לב האנשים בבנק ישראל, במשרד האוצר ובאקדמיה.

 

אני רוצה להודות לעידן דה ארץ על העלאת הנושא לתשומת ליבי ועזרה בחישוב המדד האלטרנטיבי.

הערות מתודולוגית לסיום (למתקדמים).

  1. אני רואה הרבה חישובים שמסתמכים על השכר הממוצע על פי הלמ"ס. שכר זה אינו מדויק מהבחינה הפשוטה שללמ"ס אין מושג על כפל עבודות. לכן אם פלוני עובד בשתי עבודות ובכל אחת הוא מרוויח 5000 ₪ הלמ"ס יספור אותו בתור שני עובדים בשכר נמוך במקום בתור עובד אחד עם שכר ממוצע. לכן ככל שאתם יכולים להשתמש בנתוני הביטוח הלאומי (שיש לו נתונים מלאים לגבי כפל עבודות) תעשו זאת. אם אין לכם יכולת להשתמש בנתוני הביטוח הלאומי מפני שאלו מתפרסמים באיחור אז קחו בחשבון שהשכר הממוצע על פי הביטוח הלאומי לרוב גדול בערך ב-6% מהשכר הממוצע על פי הלמ"ס. אני מקווה שהערה זאת תסייע לסטודנטים וחוקרים להימנע מטעות שאני רואה שהרבה אנשים חוזרים עליה. קריאה במתודולוגיה של החישוב של הלמ"ס ושל הבט"ל תבהיר את הנקודה הזאת.
  2. השתמשתי בחישוב בנתונים לגבי השתתפות בשוק העבודה בגילאי 15+. ייתכן שחישוב על גילאי העבודה העיקריים יהיה נכון יותר.
  3. נתוני הבט"ל מסתיימים בשנת 2014. את שנים 2015-2016 חישבתי על ידי הערכה בכמה השכר הממוצע על פי הלמ"ס מופחת בגלל הבעיה המתודולוגית שציינתי בנקודה 1.
  4. צריך לבדוק מה כולל השכר הממוצע שמדווח על פי הביטוח הלאומי. א' אין הסבר האם זה נתונים שוטפים או ריאליים אבל הסקתי שאלו שוטפים. וב' עולה השאלה האם זה השכר המבוטח על ידי הביטוח הלאומי או הברוטו. למיטב ידיעתי עשויים להיות כאן הבדלים מסוימים אך אני לא בטוח בזה.
  5. כמובן שלעוד גורמים עשויה להיות השפעה על התוצאות. דברים כמו ירידת המיסוי הישיר, שיעור התארגנות העובדים במשק (כוח המיקוח של העובדים), חקיקה שמשפיעה על עלות העבודה ועליית מחירי התוצר יכולה להיות השפעה על התוצאות. כאמור אני אשמח לראות מחקר מסודר בנושא.

 

על האג"ח המיועדות

אג"ח מיועדות הן אגרות חוב לא סחירות שהמדינה מנפיקה לגופים המוסדיים המנהלים את כספי הפנסיה של הציבור. אגרות החוב הללו הן בריבית יחסית גבוהה לריבית שמשלמת מדינת ישראל על אגרות החוב הרגילות שלה (רובן מבטיחות תשואה של 4.86% צמוד מדד וחלקן אף יותר מכך). לכן הן גם מהוות סבסוד לחוסכים לפנסיה.

זהו מכשיר יוצא דופן שרק ישראל משתמשת בו בכל העולם המערבי וכדי להבין מאיפה הוא הגיע ולמה הוא עדיין בשימוש, צריך ללכת כמה שנים אחורה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

היסטוריה של האג"ח המיועדות

בשנים הראשונות של המדינה היו לממשלה צרכים תקציביים רבים ומקורות תקציביים דלים. המדינה החליטה למעשה להלאים כמעט את כל החסכון במשק ועשתה את זה עם מספר כלים ביניהם האג"ח המיועדות שנמכרו לקרנות הפנסיה השונות. כלומר כמעט כל החיסכון הפנסיוני ב-40 השנים הראשונות של המדינה הלך ישר לקופת האוצר. גם חסכונות אחרים הלכו לקופת האוצר ברובם הגדול.

היו עוד כלים רבים שדיכאו את שוק ההון המקומי ונתנו לממשלה עדיפות רבה על מגייסי הון אחרים כמו חברות ציבוריות. למעשה עד סוף שנות ה-80 חברה לא יכלה להנפיק אג"ח בבורסה בלי אישור פרטני של ועדת הכספים! בסוף שנות ה-80 כשההשפעות של תכנית הייצוב התחילו לחלחל והצרכים התקציביים ירדו הממשלה התחילה לשחרר את שוק ההון מלפיתתה החזקה. זה התחיל עם ביטול ההנפקה של אג"ח מיועדות לקופות גמל ולחסכונות בנקאיים בסוף שנות ה-80. אך קרנות הפנסיה המשיכו להשקיע כמעט את כל כספן באג"ח מיועדות.

ב-2003 כחלק מההתמודדות עם המשבר הכלכלי שפקד אותנו ניסה משרד האוצר לבטל את האג"ח המיועדות אך לא הצליח. בפשרה הפוליטית שנחתמה בסוף, קטנה משמעותית כמות האג"ח המיועדות בתיק הפנסיוני (מ-90% ל-30%). מאז ועד היום לא היו שינויים משמעותיים בתחום זה.

האג"ח המיועדות נשארו איתנו עד היום, בעיקר מסיבות פוליטיות כפי שתיכף נראה.

יתרונות האג"ח המיועדות

מצדדי האג"ח המיועדות מציינים שני יתרונות של מכשיר זה:

  1. הוא מהווה עוגן לתשואות התיק הפנסיוני מכיוון שהוא אינו חשוף לתנודות בשוק ההון (הנייר אינו סחיר ולכן אין לו מחיר שוק- יש לו רק מחיר מתואם)
  2. הוא נותן תשואה עודפת לחוסכים לפנסיה מה שמגדיל את החיסכון הפנסיוני של אזרחי ישראל. מכיוון שחיסכון זה הוא נמוך ביחס לרצוי יש פה יתרון.

הבעיה היא ששתי הנקודות הללו אינן יתרונות כלל וכלל. למעשה אלו הן חסרונות של המכשיר הזה.

הסיכון באג"ח מיועדות

כפי שראינו בסעיף הקודם אג"ח מיועדות נחשבות בטוחות יותר בגלל שהתנודתיות שלהן היא למעשה אפס. בשוק ההון מודדים סיכון בעיקר על ידי תנודתיות ולכן למשל מניות נחשבות מסוכנות יותר מאג"ח. אז מכשיר שהוא לא תנודתי בכלל אמור להיות הכי בטוח בעולם, לא? טעות.

בואו נדמיין מצב שחס וחלילה דירוג האשראי של ישראל מתדרדר. מחירי האג"חים של ממשלת ישראל צונחים בבורסה אך האג"ח המיועדות לא משנות את המחיר שלהן מכיוון שלא ניתן לקנות ולמכור אותן. כך יוצא שכביכול מי שמחזיק בהן לא סבל מפגיעה בערך התיק שלו אך למעשה ברור שערך התיק שלו נפגע. אם (חס וחלילה) ישראל תיכנס לחדלות פירעון (תספורת) הוא יספוג את כל ההפסד ולא יוכל לצמצם אותו על ידי מכירת האגרות לצד שלישי. כלומר במקרה של חדלות פרעון האג"ח המיועדות למעשה מסוכנות הרבה יותר מהאג"ח הרגילות והסחירות של הממשלה.

זאת נקודה חשובה שלא עומדים עליה בתקשורת ובכנסת בכלל. האג"ח הללו תמיד מיוצגות כעוגן בטוח אך במקרה של סערה בשווקים העוגן הזה עלול להטביע את תיק הפנסיה של הציבור המחזיק בו.

רגרסיביות האג"ח המיועדות

אג"ח מיועדות מגדילות את החיסכון הפנסיוני של אזרחי ישראל. זה כביכול עוד יתרון גדול של מכשיר זה. ההגדלה נובעת מכך שאג"ח אלו משלמות ריבית גבוהה בהרבה מאג"ח רגילות של הממשלה ולכן הן מהוות סבסוד לחוסכים. עד כאן נשמע טוב. אך למעשה אג"ח מיועדות הן המכשיר הכי רגרסיבי שקיים בסל הכלים של הממשלה. ולא רק זה אלה שלאחרונה הממשלה הפכה אותו לרגרסיבי עוד יותר.

דמיינו שני אנשים- אחד עשיר ומבוגר והשני צעיר ועני. לראשון יהיה חיסכון פנסיוני בסביבות ה-3 מיליון ₪. לשני יהיה חיסכון פנסיוני ששווה בערך 50 אלף ₪. לכל אחד מהם אג"ח מיועדות שמהוות 30% מהתיק הפנסיוני (כ-900 אלף ₪ לראשון וכ-15 אלף ₪ לשני). האג"ח המיועדות נותנות תשואה עודפת של בערך 3% בשנה לשני החוסכים. קל לראות שהראשון מקבל סובסידיה ממשלתית ששווה ל-27 אלף ₪ בשנה והשני מקבל סובסידיה ששווה רק ל- 450 ₪ בשנה.

כלומר האג"ח המיועדות מגדילות את הפערים החברתיים! במסווה של מכשיר "חברתי" הן עובדות לטובת העשירים והמבוגרים על חשבון העניים והצעירים.

למעשה לאחרונה החליטה ועדה בראשות מנכ"ל האוצר לשנות את ההקצאה של אג"ח מיועדות כך שרק מבוגרים יקבלו אותן. זה אומר שהאג"ח הללו הפכו עכשיו למכשיר שמגדיל פערים בין דוריים. המבוגרים יהנו מהם והצעירים ישלמו עליהם בסוג של תרמית פירמידה (מכיוון שלא ניתן להמשיך לגלגל את העלויות העודפות על הצעירים לנצח ובסוף התרגיל הזה יפסק).

חסרונות האג"ח המיועדות

בחלקים הקודמים ראינו ששני היתרונות כביכול של האג"ח המיועדות הם למעשה חסרונות. זה כמובן לא אומר שהמכשיר הזה לא סובל מחסרונות נוספים. שני החסרונות העיקריים להם גורם מכשיר זה הם:

  1. האג"ח מייצרות בעיה בניהול החוב הממשלתי- למדינה אין יכולת לקבוע את היקף האג"ח שהיא מנפיקה כל שנה שכן היא חייבת לספק לגופי הפנסיה אג"ח מיועדות בשיעור מסוים. בתוך מספר שנים זאת יכולה להיות בעיה אמיתית לממשלה שכן היקף האג"ח שהיא תצטרך להנפיק עלול להיות יותר גבוה מצרכי הנזילות שלה. כבר היום נקודה זאת עושה בעיות בניהול החוב הממשלתי שלא ארחיב עליהן אך הן מהותיות.
  2. פוגעות בתחרות בין גופי הפנסיה- גופי הפנסיה מנסים להשיג לנו תשואה כמה שיותר גבוהה על הכסף שלנו. אך למעשה 30% מהתיק בכלל לא חשוף לתחרות כי כל הגופים מחזיקים בדיוק באותם אג"חים ומשיגים עליהם בדיוק אותה תשואה. זה כמובן לא מונע מהם לגבות דמי ניהול גם על "ניהול" החלק הזה בתיק.

אז למה לא מבטלים את האג"ח המיועדות?

במילה אחת- הסתדרות. בארבע מילים- גם השר חיים כץ.

שני גורמים אלו מתנגדים חריפים לביטול האג"ח המיועדות מהם מאוד נהנים העובדים המאוגדים במשק. זאת מכיוון שהם בממוצע מבוגרים יותר ובעלי חיסכון גבוה יותר משאר העובדים במשק.

הטענה המרכזית שלהם היא שהמדינה מפקירה את החוסכים לפנסיה לתנודתיות של שוק ההון. השר כ"ץ גם התבטא בעבר שצריך לחזור למודל של 100% אג"ח מיועדות (לא מצאתי לינק לצערי אך אני זוכר התבטאות זאת).

יש כמובן עוד התנגדויות לביטול האג"ח המיועדות, בעיקר מצד חברי כנסת "חברתיים". אך שני הגורמים הללו הם אלו שהצליחו בגופם למנוע שינויים באג"ח המיועדות בשנים האחרונות.

סיכום

האג"ח המיועדות הן מכשיר פיננסי גרוע שמקורו ההיסטורי בימים בהם הממשלה הלאימה את כל החיסכון במדינה. אין להם שום יתרון (מלבד זה שהן נשמעות "חברתיות") ויש להם המון חסרונות.

אגף החשב הכללי חישב שהסובסידיה בגין אג"ח אלו כבר שווה ל-5.8 מיליארד ₪ בשנה אשר כאמור מגדילים את הפערים החברתיים במדינה.

את המכשיר הזה צריך לבטל לגמרי וטובה שעה אחת קודם.

על הביטוח הסיעודי

השבוע פרץ לתודעה הציבורית הדיון על ביטוח סיעודי ממלכתי בעקבות מהלך של 80 ח"כים, מהקואליציה והאופוזיציה, שחתמו על הצעת חוק פרטית להקמת מנגנון ביטוח סיעודי ממלכתי בישראל.

ההודעה הזאת תפסה אותי בחילוקי דעות עם עצמי. מצד אחד אני תומך ומצד שני מתנגד. מצד אחד שמח על מהלך אחראי (יחסית) של חברי הכנסת, שהציעו במקביל להעלות את מס בריאות ומצד שני מתוסכל מחוסר המקצועיות שבהצעה. אז בואו ננסה לעשות סדר בדברים. נבחן את התהליך הפוליטי, את מהות ההצעה, את הפוליטיקה מאחוריה ולבסוף את אופן היישום של החוק במידה ויחוקק.

מראש אומר שהצורך בביטוח סיעוד ממלכתי הוא שנוי במחלוקת ואציע לקרוא מאמר מצוין בנושא.

תהליך

המהלך של חברי הכנסת הוא בהחלט מהלך מעודד. ביום יום חברי הכנסת מציפים את הלשכה המשפטית של הכנסת ואת הממשלה באלפי הצעות חוק שיש בהן מעט הגיון וכמעט שום סיכוי שיעברו את כל תהליך החקיקה. הצעות חוק אלו נקראות הרבה פעמים בזלזול "הצהרות חוק" כי כל מטרתן הוא להשיג כותרת מחמיאה לחבר הכנסת המציע.

כאן חברי הכנסת עשו שני צעדים שראויים לשבח. הראשון הוא התגייסות רחבה לנושא שהוא בלי ספק בעל חשיבות גבוהה לאזרח הישראלי. אפשר להתווכח אם ביטוח סיעודי ממלכתי הוא טוב או רע ואפשר לדון בשאלה כמה אנחנו מוכנים לשלם עליו אך אלו שאלות מסדר שני. עצם ההעלאה של הנושא לדיון הציבורי עם תמיכה כל כך רחבה מראה לנו שנבחרי הציבור סבורים שמהלך כזה יהיה חיובי לאזרחים ועל זה אני מוריד את הכובע. נקודה שנייה שראויה לתשבוחות היא העובדה שחברי הכנסת לא הציעו הצעה תקציבית בלי מקורות תקציביים. באופן די נדיר הם הציעו בעצמם להעלות את המסים ומהבחינה הזאת מדובר בהצעה שהיא, לפחות לכאורה, מאוזנת תקציבית. גם זה יוצא דופן במחוזותינו וגם על זה מגיעים שבחים.

מהצד השני עולה השאלה כיצד חברי הכנסת הגיעו למספרים אליהם הגיעו. לצערי כיום לחברי הכנסת אין את המומחיות והיכולות להבין את המשמעויות מרחיקות הלכת של ההצעה ולכן כל מספר שהם יזרקו לאוויר כנראה יהיה מוטעה. אני כולי תקווה שחברי הכנסת מבינים זאת ומבחינתם ההצעה היא בגדר "הצעה לדיון" ולא "תורה מסיני".

למעשה לפני מספר שנים כאשר הנושא עלה לאוויר בגלגולו הקודם נשאלתי במשרד האוצר כיצד להתמודד עם הנושא. אז דובר על העלאת מס הבריאות ב-0.5% ומיד ראיתי שהמספר אינו נכון כי אינו לוקח בחשבון את עליית תוחלת החיים הצפויה ואת העלייה הצפויה בעלויות הטיפול הרפואי. במילים אחרות החישוב היה סטטי ולא דינאמי. כיום מדברים על 0.75% אבל אני חושד שנצטרך העלאת מסים גדולה יותר מזה וממליץ שהנושא יבחן לעומקו על ידי צוות מומחים ממשלתי.

מהות ההצעה

אני אמנם לרוב מתנגד למעורבות ממשלתית בשווקים אבל צריך להבין ששוק הבריאות הוא שוק מאוד יוצא דופן. בשוק זה עצם קיומו של היצע יוצר ביקוש ולכן יש הגיון להגביל את ההיצע ולא לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם. זה דיון ארוך ועמוק בפני עצמו אבל זאת התפיסה השולטת באגף תקציבים באוצר ואני השתכנעתי מהטיעונים שלה.

לכן בגדול אני בעד ההצעה. אני חושב שהנושא הסיעודי מטריד אנשים רבים שמפחדים שהם או קרוביהם יגיעו למצב הזה הדורש הרבה תמיכה משפחתית וכספית. במצב זה יש הגיון שהממשלה תקבע רשת בטחון חברתית שתספק לכל אחד הגנה מפני הגעה למצב כזה והתמודדות איתו לבד.

כמובן שעולה שאלת המימון של השינוי המוצע וניגע בה בהמשך.

פוליטיקה

לצערנו אי אפשר בלי פוליטיקה ולא מפתיע שהנושא עולה עכשיו לדיון בצורה כה סוערת. יש פה כמה שחקנים עם אינטרסים שונים שבעת הזאת מתלכדים לכדי אינטרס מאוד חזק וצריך לשים לב אליו.

ראשונים נציין את החרדים. שר הבריאות ליצמן מסתובב כבר שנים עם ההצעה להחיל בארץ ביטוח סיעוד ממלכתי. הסיבה העיקרית (להבנתי) היא שחלק גדול מציבור הבוחרים שלו אינו מבוטח. בלי קשר, המפלגות החרדיות נוטות לשמאל הכלכלי. אולי זה בגלל שהציבור שלהם כמעט אינו משלם מסים ומצד שני נהנה מאוד מהשירותים הממשלתיים ואולי יש סיבה אחרת. אבל בלי ספק החרדים יתמכו בהצעה, בוודאי כל עוד הם לא צפויים לשלם עליה.

ההסתדרות גם היא שותפה למהלך וזה בעקבות סאגת ביטול הביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים. בהערת אגב אומר שההחלטה של רשות שוק ההון בנושא היא מוצדקת כי למעשה הביטוחים שהיו לוועדים הגדולים לא היו שווים כלום וכולם ידעו את זה ושתקו במשך הרבה מאוד שנים. אבל כעת כאשר רוצים לבטל את "ההטבה" שיש לוועדים הגדולים ההסתדרות נזעקת להגן עליהם ועל הדרך מקווה להפיק הון פוליטי כאשר היא מציירת את מאבקה למען הקשישים החלשים. ציניות לצערי לא חסרה במחוזותינו.

ביטוח סיעוד ממלכתי יוציא את הוועדים מהפלונטר שהם נכנסו אליו ועם התקשורת הגרועה שיש לנו עוד יוציא אותם החבר'ה הטובים בסיפור הזה. לכן ניסנקורן תומך ואף לוחץ ללכת למתווה הזה.

האופוזיציה גם היא במשחק (ולמעשה איתה גם ח"כים מהקואליציה). אלו מעוניינים להגיע להישגים וזיהו הזדמנות מצויינת לעשות זאת. אחרי שכחלון גנב להם את כל הכובעים ה"חברתיים" הם מצאו כובע חדש לחבוש. בנוסף לגבי ח"כים מהליכוד ומהעבודה הקריצה להסתדרות יכולה להיות שווה הרבה קולות בפריימריז ועל הזדמנות כזאת לא מוותרים.

משרד האוצר גם הוא בתמונה כמובן, או יותר נכון לומר- אמור להיות בתמונה. למעשה שר האוצר ממולכד. מצד אחד הוא לא מוכן להיתפס כמי שהעלה מסים ומצד שני הוא לא יתנגד בפומבי למהלך חברתי שכזה. אז מה עושים? בינתיים כהרגלו הוא לא עושה כלום, לפחות לא בצורה פומבית. אבל אני בטוח שמאחורי הקלעים הוא כבר רוקח איזו תכנית איך לעשות ביטוח סיעודי בלי להעלות מסים. אם יעשה מהלך שכזה הוא יהיה קסטרופלי לביטוח הלאומי שגם כך צפוי לפשוט את הרגל עוד פחות מ-30 שנים.

שאלת המימון

כרגע ההצעה היא להעלות את מס בריאות ב-0.75%. כפי שכבר אמרתי אני די בטוח שההצעה אינה מספקת אבל כמובן צריך לשקול אפשרויות חליפיות. הקישור בין מס בריאות לבין ביטוח סיעודי ממלכתי הוא אינטואיטיבי אבל ממש לא חובה. מכיוון שבסוף התקציב הממשלתי הוא סל סגור אפשר לגבות גם מסים אחרים ולהעביר את הכסף לביטוח הלאומי. בפוסט מעניין שואל הכותב מדוע לא להעלות מע"מ בכדי לממן את ההצעה. ואכן אין סיבה להעלות דווקא מס זה או אחר. מכיוון שגם היקף המימון וגם דרך המימון הן סוגיות מדיניות משמעותיות אני ממליץ שוועדת המומחים תמליץ גם על זה.

הוצאה לפועל

גם אם החלטנו לעשות ביטוח סיעודי ממלכתי עדיין עולה השאלה כיצד לבצע זאת. ההצעה לעשות זאת דרך הביטוח הלאומי נראית לי רעה. לדעתי היא מבטיחה בעיות, עלויות תפעול גבוהות ושירות ירוד לציבור. עדיף בהרבה לחשוב על שיטה כמו חלוקת וואוצ'רים שתינתן לכל אזרח והוא יחליט דרך איזו קופת חולים הוא מבטח את עצמו. ככה לפחות תהייה תחרות על איכות השירות וניסיון להתייעל לטובת המטופלים.

סיכום

מדובר בהחלטה חשובה וקשה. אני מעריך את פעילותם של הח"כים שהעלו את הנושא לסדר היום אך ממליץ לתת לוועדת מומחים לגבש הצעה קונקרטית עם דרכי פעולה וצפי עלויות. כאשר הוועדה תגיש את המלצותיה יוכלו נבחרי הציבור לבחור בין חלופות שונות כמו היקף הביטוח, דרכי מימונו ודרכי הוצאתו לפועל. זאת סוגיה חשובה מדי וגדולה מדי כדי לפתור אותה בצורה חפיפניקית. או כמו שמירב ארלוזרוב כתבה: "… היא אינה יכולה להיפתר באמצעה של מלחמת קרדיטים, או איום השבתה של המשק בידי ההסתדרות."

דמוגרפיה בישראל- חלק ב'

בחלק הראשון של סדרה זאת ראינו את הנתונים של הדמוגרפיה בישראל ואת ההשלכות ההרסניות שעלולות להיות לה על הכלכלה והחברה הישראלית.

בפרק זה ננסה להבין האם המצב תמיד היה כזה. כלומר האם הדפוסים של מספר לידות לאישה ושל השתתפות בכוח העבודה תמיד היו כמו שאנחנו מכירים אותם כיום. אם המצב היה כזה תמיד זה מעורר סימני שאלה לגבי היכולת לשנות אותו בעתיד. אך אם המצב לא היה כזה זה נותן לנו אפשרות לדמיין "עתיד אלטרנטיבי" שבו אוכלוסיות המיעוט יתכנסו למספרים של האוכלוסיה הכללית.

חשוב שוב לציין את כוחה של ה"ריבית דריבית" בדמוגרפיה ובכלכלה. כל שינוי קטן שנעשה כבר מהיום ולאורך זמן יסתכם בסופו של דבר בשינוי גדול בתוצאות. לעומת זאת אם נמתין זמן רב נצטרך לעשות שינויים הרבה יותר דרסטיים כדי להצליח להגיע לאותה נקודה.

היסטוריה- האם המצב תמיד היה זהה?

התשובה הפשוטה היא לא. אך נגדיר קודם על מה אנחנו נסתכל. מצד אחד חשוב לנו שקבוצות המיעוט יקחו חלק אקטיבי בחברה ובכלכלה הישראלית. מכיוון שזה לא בדיוק המצב נשאל האם אנחנו אחראים (לפחות בצורה חלקית) על החלטתם לא לקחת חלק בחיים המודרניים והאם אנחנו מעודדים את שיעורי הריבוי הטבעי שלהם, שיעורים שכמותם יש רק במדינות עולם שלישי. נחלק את חלק זה לילודה ולמאפיינים בשוק העבודה.

ילודה

בגרף הבא נראה את מספר הלידות לאישה בישראל לעומת מדינות אחרות, ביניהן כאלו שאנחנו רוצים להידמות להן וכאלו שלא.

Capture

בגרף רואים שיעורי הילודה במגזר החרדי מתאימים הרבה יותר למדינות אפריקה מאשר למדינות המערב. אך האם תמיד שיעורי הלידות במגזר החרדי היו כה גבוהים? אין לנו בסיס נתונים מלא אבל הגרף הבא נותן תשובה חלקית.

Capture1

ניתן לראות בגרף שתי תופעות מעניינות. התופעה הראשונה היא ירידה בילודה בקרב נשים ערביות (מסביבות 9 בשנות ה-60 לסביבות 3 כיום). כיום נשים ערביות מביאות בממוצע מספר ילדים דומה לזה שמביאות נשים יהודיות. זאת תופעה שהתרחשה בכל העולם (ירידת הפריון לאישה) מאז המהפכה התעשייתית והיא מעודדת אותנו לחשוב שתופעה כזאת יכולה לקרות בעוד אוכלוסיות. מצד שני אנחנו רואים שבקרב הנשים החרדיות (האשכנזיות) חלה דווקא תופעה הפוכה. לא ברור בדיוק מתי חל השינוי כי הגרף קטוע אבל כנראה שאיפה שהוא בשנות ה-70 התחילה עלייה משמעותית בילודה במגזר זה. מה שלא רואים בגרף זה נתונים על הנשים הבדואיות. אין לי נתונים מלאים להציג אבל מהמחקר המצורף (לינק) עולה כי שיעורי הילודה שם ירדו מסביבות 7 ילדים לאישה בשנות ה-90 ל-5.5 ילדים לאישה בשנות ה-2000.

אפשר לסכם את חלק זה ולומר שהנטייה ההיסטורית היא של הקטנת שיעור הילודה לאישה. מחקרים רבים מוצאים הסברים לזה ביניהם עלייה בהשכלת האישה, ירידה בתמותת תינוקות וילדים, תהליכי עיור, שינויים תרבותיים ועוד. אפשר להסיק מזה שתהליך דומה אמור לקרות גם באוכלוסיה הבדואית והחרדית. בעוד הוא מתרחש בעוצמה פחותה באוכלוסיה הבדואית הוא לא מתרחש באוכלוסיה החרדית (עדיין). נשאלת השאלה מדוע? החלק הבא אולי יתן תשובה ראשונית.

דפוסים בשוק העבודה

נתחיל עם כמה מספרים כדי שיהיה לנו רפרנס טוב.

שיעורי התעסוקה בישראל הם היום גבוהים מעט מ-ממוצע ה-OECD. סה"כ המצב טוב בתחום זה (לינק למצגת שהצגתי בנושא). אך הממוצעים מטעים מאוד. אפשר לראות שיש שתי אוכלוסיות בישראל שמשתתפות בשיעורים נמוכים מאוד בכוח העבודה והן נשים ערביות וגברים חרדים.

בגרף הבא ניתן לראות השוואה בין שיעורי התעסוקה בקרב נשים וגברים, חרדים ויהודים לא חרדים.

Capture2

אפשר לראות מהגרף שיש מגמת שיפור ברורה (ומעודדת) בכל המגזרים ובעיקר בקרב גברים חרדים. אך הגרף מספר סיפור חלקי ביותר. כדי להבין לעומק את המגמות ומה עומד מאחוריהן, נצלול להיסטוריה.

בגרף הבא ניתן לראות שאצל הגברים החרדים למשל היה שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה עד סוף שנות ה-70.

שיעורי תעסוקה במגזר החרדי- 1979-2013- מרכז טאוב

בעקבות החלטות ממשלה שנתנו יותר קצבאות ויותר תקציבים לחרדים אנחנו רואים שהם עם הזמן יצאו משוק העבודה. כמובן שלא מדובר רק על החלטות ממשלה. שוק העבודה השתנה עם השנים ודרש יותר ויותר מיומנויות שלגברים חרדים אין מכיוון שהם אינם לומדים לימודי ליבה. ולכן הם נדחקו החוצה משוק העבודה (בדומה לגברים עם עד 4 שנות השכלה). צריך לציין פה שהחל מהתכנית הכלכלית של 2003 אנחנו רואים שינויי מגמה חיובי בהקשר זה ובעשור האחרון יש עלייה בשיעור הגברים החרדים שעובדים, אפילו אם שיעור זה עדיין נמוך. צריך לזכור עם זאת שני דברים. א' יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש- לכן אנחנו רואים (בגרף הקודם) שהעלייה בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים היא מתונה ויקח לה עוד הרבה זמן להגיע למספרים משביעי רצון. ב' גם אלו שנכנסו לשוק העבודה עושים זאת בשכר נמוך מאוד בגלל מחסור בכישורים רלוונטיים לשוק העבודה.

Capture3

אמנם יש שיפור חיובי אך לא הייתי מציע לנוח על זרי הדפנה. בשנה האחרונה העליה בשיעורי ההשתתפות של החרדים נעצרה ואף חלה ירידה קלה. אנחנו מניחים שזה נובע שוב מתקציבים שמועברים לחברה החרדית. המסר החשוב בחלק זה הוא שניתן להשפיע על שיעורי התעסוקה במגזרים החרדים והערבים. אבל עלייה של שיעורי התעסוקה אצל גברים חרדים תיקח הרבה זמן ותלווה בהמון קשיים.

לסיכום חלק זה

ראינו שגם החברה הערבית וגם החברה החרדית חוו תמורות משמעותיות לאורך השנים. בעוד שהאוכלוסייה הערבית הקטינה את שיעורי הילודה שלה והצטרפה (באיטיות) לשוק העבודה אצל האוכלוסייה החרדית הדפוס מאוד שונה. עושה רושם שלתמיכות ממשלתיות וקצבאות יש השפעה דרמטית על שיעורי הילודה שלהם ועל שיעורי ההשתתפות שלהם בשוק העבודה. מכאן אנחנו מתחילים לחשוב כבר על הפרק הבא שיעסוק בדרכים שלנו להשפיע על התחזית הדמוגרפית והכלכלית העגומה שראינו בפרק הראשון.

חשוב לציין עוד עובדה מעניינת. בדוח בנק ישראל האחרון בדקו את רמת הסגרגציה של שתי קבוצות המיעוט בין השנים 1995 ו-2008. בעוד בקרב הערבים חלה היפתחות קטנה אל שאר האוכלוסייה אצל החרדים דווקא הייתה הסתגרות. כלומר הטענה הרווחת כאילו החברה החרדית "משנה את פניה" ונפתחת אל העולם צריכה להיבדק לעומק.

 

בחלק הבא של סדרה זאת ננסה להבין מה קבוצת הרוב יכולה לעשות ומה חלון הזמנים לבצע שינויים אלו.