דוח בנק ישראל (זמין כאן) מספק תמונת מצב מקיפה של הכלכלה הישראלית ומאפשר בחינה של המגמות המאפיינות את הכלכלה הישראלית.

לאחר שסיכמתי בקצרה את הנקודות העיקריות שעולות מן הדוח (כל הנקודות מהדו"ח זמינות כאן) אני מציג בפוסט זה סיכום תמציתי של מצב הכלכלה הישראלית בסוף שנת 2017.

מצד אחד שנת 2017 הייתה עוד שנה טובה לכלכלה הישראלית- התוצר צומח (3.4%),האבטלה בשפל תקדימי (3.7%), שיעור התעסוקה ממשיך לעלות (77.1% בגילאי העבודה העיקריים), מספר המשרות הפנויות המשיך לצמוח (8.5%), שיעור המועסקים במשרה חלקית שלא מרצון המשיך לרדת, יחס החוב תוצר ממשיך לרדת (60.8%), השכר הריאלי ממשיך לעלות בקצב מרשים (2.9%) והפערים החברתיים והעוני ממשיכים לרדת (הנתונים לגבי שני אלה הם מ-2016). ניתן אם כך לומר שהמצב טוב.

מצד שני 2017 הייתה עוד שנה מבוזבזת. שנה שבה הממשלה לא קידמה אף רפורמה משמעותית שיכולה להשפיע על הצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח של ישראל. ביחסי העבודה לא חלה אף התקדמות (ואולי אפילו חלה הרעה), הממשלה ממשיכה להיות לא יעילה, לא עלו שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות (אלה אפילו ירדו מעט), ישראל המשיכה להתדרדר במדד קלות עשיית עסקים, פריון העבודה לא השתנה, התשתיות (בדגש על תחבורה ציבורית) לא השתפרו וגיל הפרישה לא עלה למרות הזדקנות האוכלוסייה. במובן הזה לא הרבה השתנה מהסיכומים שעשיתי לשנים 2016 (זמינים כאן וכאן) ול-2015 (זמין כאן). מכיוון שהתמונה הגדולה לא השתנתה מהשנים הקודמות אני לא רואה שום סיבה לעשות ניתוח מורחב של מצב הכלכלה הישראלית. תקראו את הפוסטים הקודמים שלי ותקבלו תמונת מצב די מדויקת גם לסוף 2017, זאת אמירה די עגומה אבל כזאת שמסכמת היטב 3 שנות כהונה של הממשלה הנוכחית. למרות זאת אני רוצה להדגיש כמה נקודות שעולות מהדו"ח על שנת 2017.

פעולות הממשלה אל מול המצב הכלכלי

כאמור המשק נמצא במצב טוב אך הממשלה לא עשתה שום דבר משמעותי לשיפור מצבו של המשק. וזאת נקודה שעולה שוב ושוב בדוח בנק ישראל לשנה זאת (ועלתה גם בשנים הקודמות)- הצמיחה של ישראל בשני העשורים האחרונים הייתה מבוססת על רפורמות שהועברו פה בשנות ה-80, ה-90 ותחילת שנות ה-2000. מאז המשק צמח בקצב סביר אך ההשפעות של רפורמות אלו דועכת והמשק לא ימשיך לצמוח באותו קצב ללא "מנועי צמיחה" חדשים.

בנוסף הממשלה פועלת בצורה מאוד לא אחראית. פעם ראשונה כאשר היא מבצעת הרחבה פיסקאלית בתקופה של צמיחה גבוהה יחסית ובכך מייצרת מדיניות פרו מחזורית במקום מדיניות אנטי מחזורית שהיא הרצויה. פעם שניה (וחמורה יותר) כאשר אותה מדיניות פיסקאלית מרחיבה מבוססת על הכנסות חד פעמיות מה שגורם לגרעון מנוכה המחזור לעלות בצורה דרמטית השנה. למעשה כיום הגרעון מנוכה המחזור בישראל הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD.

האם הצמיחה של הכלכלה הישראלית מתורגמת לצמצום פערים ברמת החיים מהמדינות המובילות בעולם?

התשובה הפשוטה היא שלא. למעשה לא רק שלא צמצמנו את הפער ממדינות כמו ארה"ב וגרמניה אלא שב-20 השנים האחרונות הפער אפילו התרחב מעט. כמו כן כאשר משווים למדינות שהתוצר לנפש שלהן היה דומה לזה של ישראל באמצע שנות ה-90 מתקבל שלא הצלחנו לצמוח יותר מהר מהן וגם מולן התדרדרנו מעט. הגרף הבא מדוח בנק ישראל מציג את היחס בין התוצר לנפש הישראלי למדינות ההשוואה ולכלל מדינות ה-OECD.

ניתן לראות מהגרף שבסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 ישראל התרחקה ממדינות אלו בתוצר לנפש. אמצע שנות ה-2000 היו בסימן סטגנציה ומאז המשבר הכלכלי העולמי ועד הממשלה הנוכחית ישראל צמצמה את הפער משמעותית. מאז שנת 2014 יש ירידה מתונה וזאת למרות הצמיחה של ישראל פשוט מכיוון שמדינות ההשוואה צמחו מהר יותר.

אני מזכיר שעל מנת לסגור את הפער ברמת החיים מול מדינה כמו ארה"ב ישראל צריכה לצמוח בקצב של 6% בשנה למשך בערך 30 שנים. ככה שאין מה להתבשם משיעורי הצמיחה שאנחנו רואים בשנים האחרונות.

לסיכום

נראה שהממשלה נחה על זרי הדפנה של הביצועים הכלכליים הטובים ואינה מקדמת (מאז הקמתה) שום רפורמה מהותית בכלכלה. נתראה בסיכום 2018 בתקווה לבשורות טובות יותר!

נ.ב- כל הנקודות שעלו בדוחות הקודמים זמינים כאן- נקודות מדוח 2016 ונקודות מדוח 2015.

נתחיל מסיפור- דמיינו לכם שמחר נסגר מפעל גדול בפריפריה ובעקבות זאת מפוטרים 1000 עובדים שהיום משתכרים שכר מינימום. האם נאמר שהתפתחות זאת היא חיובית למשק ולחברה הישראלית? קל לראות שמדובר במכה כואבת ואין אחד בישראל שישמח על התפתחות שכזאת אך שימו לב לדבר מעניין- אותם פיטורים דווקא יעלו את השכר הממוצע במשק! זאת מכיוון שאותם עובדים משתכרים פחות מהשכר הממוצע וגריעתם מהחישוב תעלה את השכר הממוצע. אבל אם לא הייתי מספר לכם את הסיפור הזה ורק אומר שהשכר הממוצע עלה כנראה שרובכם הייתם שמחים. כלומר עליית השכר הממוצע היא אינדיקטור טוב למשק הישראלי ולאזרח הישראלי. אז איך מיישבים את הסתירה שנוצרה כאן?

שכר ממוצע הוא מדד מאוד חשוב שמתאר לנו באופן חלקי את ההתפתחויות הכלכליות במשק. כלכלן מנוסה יאמר שצריך להיזהר מלהסתכל על מדד אחד בלבד כשאנחנו מנסים לאמוד את מצב המשק כי מדד אחד בלבד (יהיה זה שכר ממוצע, שכר חציוני, מדד ג'יני או כל מדד אחר) עלול להטעות בדיוק בגלל מקרי קיצון כמו שתיארנו למעלה. לכן מומלץ להסתכל על סט של מדדים על מנת לבחון נאמנה כיצד השתנו החיים שלנו בארץ. למשל אנחנו נבחן את השכר הממוצע ואת התפלגות השכר כדי לבחון האם השכר של כולם עלה או רק השכר של חלק מהעובדים עלה.

עד פה הדיון היה תיאורטי בלבד. מה שהופך אותו למעשי הוא שינויים גדולים מאוד שהתרחשו במשק הישראלי בעשור וחצי האחרונים. על קצה המזלג ניתן לומר ששיעור ההשתתפות עלה בצורה משמעותית מה שאומר שאם ניקח את כל האנשים בגילאי העבודה, חלק גדול יותר מהם עובדים כיום מאשר עבדו בתחילת שנות ה-2000. לשינוי הזה הייתה השפעה נרחבת על החברה הישראלית ואני אתמקד בקצרה בשתי השפעות ספציפיות- השפעה על הצמיחה ועל השכר הממוצע.

השפעות הגידול בשיעור ההשתתפות

כאשר יותר אנשים עובדים נוצרת יותר תפוקה מה שאומר שהתוצר עולה. זה מה שנקרא צמיחה כלכלית ואכן הצמיחה בשנים אלו, בין אם נמדדת בצמיחת התוצר ובין אם נמדדת בצמיחת התוצר לנפש הייתה יחסית גבוהה.

ההשפעה של זה על השכר היא הרבה יותר מעניינת. בגדול צריך לאפיין את השכר של המצטרפים החדשים לשוק העבודה. ככל והוא היה גדול מהממוצע השכר הממוצע יעלה בעקבות ההצטרפות וככל שהוא קטן מהממוצע השכר הממוצע ירד בעקבות ההצטרפות. יש מספר סיבות להניח שהשכר של המצטרפים החדשים היה דווקא נמוך ואני אתמקד בשתיים מהם:

1. מבחינה תיאורטית אם אדם נמנע, מרצונו או שלא מרצונו, מלהצטרף לשוק העבודה במשך שנים וכעת הוא הצטרף לשוק זה ניתן להניח שיכולת ההשתכרות שלו נמוכה.
2. מבחינה אמפירית בנק ישראל מצא שמרבית המצטרפים לשוק העבודה בשנים האחרונות היו בעלי השכלה נמוכה מהממוצע. מכיוון שיש קשר הדוק בין השכלה ובין שכר ניתן להסיק מכאן שהמצטרפים עשו זאת בשכר שהוא נמוך מהממוצע ברוב המקרים.

טענות שגויות וטעויות סטטיסטיות

מרכז אדוה העלה טענה שנשמעת מעניינת- העובדה שהשכר עלה פחות מצמיחת התוצר מעידה שרווחי הצמיחה הולכים לבעלי ההון. בחינה של התפתחות השכר הממוצע והתוצר עשויה להביא אתכם למסקנה שמדובר בטענה נכונה אך היא שגויה מיסודה. כמו שציין ידיד הבלוג אסף צימרינג כאשר יש גידול באחוז המועסקים במשק הצמיחה בהכרח תהיה גבוהה מהגידול בשכר הממוצע. זה יקרה בין אם המצטרפים החדשים יכנסו בשכר נמוך מהממוצע ובין אם הם יצטרפו בשכר גבוה מהממוצע.

מכיוון שהטעות שמרכז אדוה עשו היא טעות נפוצה ומכיוון שנתקלתי בעוד כמה פוליטיקאים שעשו טעות דומה עולה הצורך במדד חדש שיסייע לנו להבין מה התרחש בשוק העבודה. בהערת אגב אומר שהמדד אינו הכרחי לכלכלנים בבנק ישראל, במשרד האוצר או באקדמיה מכיוון שהם ממילא מסתכלים על סט של מדדים ומבינים מה זה חלק העבודה בתוצר (שעלה אגב בשנתיים האחרונות) ההכנסה הלאומית וכו'. אך מכיוון שהציבור הכללי אינו עושה זאת ומכיוון שהדעות של הציבור הכללי משפיעות על המדיניות הכלכלית נוצר צורך במדד אחד שנותן תשובה ברורה ככל שניתן האם השכר השתפר בכלל המשק.

מדד חלופי לבחינת השכר הממוצע

כשהייתי באוצר וביצענו את החישוב שאני הולך לתאר בהמשך, ניסיתי (ברוב צניעותי) להכניס את המושג "מדד תבורי". זה אמנם לא צלח אבל המדד חושב והוצג לשר האוצר ע"י הכלכלן הראשי וזה מה שבאמת חשוב. אני רוצה לחלוק איתכם את הרעיון מאחורי המדד ואת התוצאות שהוא מראה ולדון על ההבדלים בין התמונה הזאת לתמונה שמרכז אדוה הציגו בפוסט שלהם.

הרעיון מאחורי המדד הוא לשכלל את כל כוח העבודה ולמדוד את השכר הממוצע של כולם. מובטלים או אנשים שבוחרים לא לעבוד יספרו במדד הזה עם הכנסה של 0 ₪ בחודש. על ידי הכללתם השכר המשוכלל שאני מציג יהיה נמוך משמעותית מאשר השכר הממוצע במשק (בערך 60% ממנו). אך בניגוד לשכר הממוצע שמודד רק את העובדים המדד החדש כולל גם את אלו שאינם עובדים. ניתן לראות את חוזקת המדד על פי הסיפור שפתחתי איתו. בעוד המדד הרגיל יראה על עלייה בשכר הממוצע המדד המשוכלל יראה על ירידה בשכר הממוצע ומכאן שהוא יתפוס את העובדה שמדובר בשינוי שלילי במקום חיובי.

תוצאות החישוב

כפי שניתן לראות בגרף המצורף, החישוב מתחיל ב-1995 (השנה הראשונה עליה יש לי נתונים) ומראה שעד שנת 2001 אין הבדל מהותי בין שני המדדים. את המשבר הכלכלי של תחילת שנות ה-2000 ניתן לראות בשניהם אך במדד המשוכלל הירידה בשכר הרבה יותר בולטת. מ-2003 כנראה בעיקר בעקבות התכנית הכלכלית של משרד האוצר השכר המשוכלל עולה בצורה הרבה יותר חדה מהשכר הרגיל. זאת בעקבות עליה משמעותית בהשתתפות בכוח העבודה ועליה מתונה בשכר הממוצע הרגיל. בערך בשנת 2013 נעצרת העלייה המשמעותית בשיעור ההשתתפות ולכן שני המדדים עולים די במקביל , ובצורה מהירה יש לומר, בעקבות שיפור בשכר הריאלי הרגיל.

בסיכומו של יום ההפרש בין עליית התוצר לעליית השכר הממוצע הרגיל היא די גדולה (42% לעומת 26%) בדיוק כפי שהראו במרכז אדוה. השכר המשוכלל עלה ב-36% והציג סטייה קטנה מעליית התוצר.

מדוע יש הבדל בין עליית התוצר לעליית השכר המשוכלל?

יכולים להיות פה כמה הסברים. שני העיקריים שבהם הם עליה בחלק התוצר שההון לוקח וירידה בעלות ההעסקה. שני ההסברים מתאימים לתוצאות שנצפו בישראל– שיעור התמורה להון עלה מ-38.5% בשנת 1995 ל-42% בשנת 2016 ועלות ההעסקה ירדה מ-28.6 בשנת 1990 ל-24.2 ב-2017. לצערי אין בידי את היכולת לקבוע עד כמה כל אחד מהם השפיע על התוצאה הסופית ואני יותר מאשמח לראות מחקר מסודר בנושא זה.

בחלק המתודולוגיה בסוף הפוסט אסביר את החישוב שעשיתי, את השאלות שנותרו פתוחות מבחינה מתודולוגית ואעלה מחשבות כיצד ניתן לשפר את המדד.

מסקנות

השכר המשוכלל במשק עלה בדומה לצמיחת התוצר ככה שהטענה כאילו האזרח הפשוט לא נהנה מהצמיחה וכולה הגיעה לבעלי ההון היא שגויה מיסודה. האמת היא שההיפך הוא הנכון, בסקירה של משרד האוצר מראים שלפחות בין השנים 2007-2015 השכר של העובדים מהעשירון השני הוא זה שעלה במהירות הגבוהה ביותר. השכר של עשירון 10 דווקא עלה במהירות הנמוכה ביותר וזאת תוצאה שרק ישראל הציגה מכל מדינות ה-OECD (של צמצום בפערים החברתיים). גם מדד ג'יני תומך בתוצאה זאת ומראה ירידה באי שוויון כפי שאני מסביר רבות בבלוג זה.

מסקנה שנייה ולא פחות חשובה היא הצורך לייצר מדד חדש שיראה את השינויים בשכר הממוצע במשק בשים לב לשינויים טקטוניים שעוברים על שוק העבודה. לאור הניסיון של הממשלה להגדיל את שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות ולאור גידול משקלם באוכלוסייה בגילאי עבודה אני צופה שגם בשנים הבאות המדד שהצעתי יהיה מסוגל להסביר טוב יותר את התפתחות השכר מאשר המדד הרגיל של שכר ממוצע. לתשומת לב האנשים בבנק ישראל, במשרד האוצר ובאקדמיה.

אני רוצה להודות לעידן דה ארץ על העלאת הנושא לתשומת ליבי ועזרה בחישוב המדד האלטרנטיבי.

הערות מתודולוגית לסיום (למתקדמים).

1. אני רואה הרבה חישובים שמסתמכים על השכר הממוצע על פי הלמ"ס. שכר זה אינו מדויק מהבחינה הפשוטה שללמ"ס אין מושג על כפל עבודות. לכן אם פלוני עובד בשתי עבודות ובכל אחת הוא מרוויח 5000 ₪ הלמ"ס יספור אותו בתור שני עובדים בשכר נמוך במקום בתור עובד אחד עם שכר ממוצע. לכן ככל שאתם יכולים להשתמש בנתוני הביטוח הלאומי (שיש לו נתונים מלאים לגבי כפל עבודות) תעשו זאת. אם אין לכם יכולת להשתמש בנתוני הביטוח הלאומי מפני שאלו מתפרסמים באיחור אז קחו בחשבון שהשכר הממוצע על פי הביטוח הלאומי לרוב גדול בערך ב-6% מהשכר הממוצע על פי הלמ"ס. אני מקווה שהערה זאת תסייע לסטודנטים וחוקרים להימנע מטעות שאני רואה שהרבה אנשים חוזרים עליה. קריאה במתודולוגיה של החישוב של הלמ"ס ושל הבט"ל תבהיר את הנקודה הזאת.
2. השתמשתי בחישוב בנתונים לגבי השתתפות בשוק העבודה בגילאי 15+. ייתכן שחישוב על גילאי העבודה העיקריים יהיה נכון יותר.
3. נתוני הבט"ל מסתיימים בשנת 2014. את שנים 2015-2016 חישבתי על ידי הערכה בכמה השכר הממוצע על פי הלמ"ס מופחת בגלל הבעיה המתודולוגית שציינתי בנקודה 1.
4. צריך לבדוק מה כולל השכר הממוצע שמדווח על פי הביטוח הלאומי. א' אין הסבר האם זה נתונים שוטפים או ריאליים אבל הסקתי שאלו שוטפים. וב' עולה השאלה האם זה השכר המבוטח על ידי הביטוח הלאומי או הברוטו. למיטב ידיעתי עשויים להיות כאן הבדלים מסוימים אך אני לא בטוח בזה.
5. כמובן שלעוד גורמים עשויה להיות השפעה על התוצאות. דברים כמו ירידת המיסוי הישיר, שיעור התארגנות העובדים במשק (כוח המיקוח של העובדים), חקיקה שמשפיעה על עלות העבודה ועליית מחירי התוצר יכולה להיות השפעה על התוצאות. כאמור אני אשמח לראות מחקר מסודר בנושא.

אג"ח מיועדות הן אגרות חוב לא סחירות שהמדינה מנפיקה לגופים המוסדיים המנהלים את כספי הפנסיה של הציבור. אגרות החוב הללו הן בריבית יחסית גבוהה לריבית שמשלמת מדינת ישראל על אגרות החוב הרגילות שלה (רובן מבטיחות תשואה של 4.86% צמוד מדד וחלקן אף יותר מכך). לכן הן גם מהוות סבסוד לחוסכים לפנסיה.

זהו מכשיר יוצא דופן שרק ישראל משתמשת בו בכל העולם המערבי וכדי להבין מאיפה הוא הגיע ולמה הוא עדיין בשימוש, צריך ללכת כמה שנים אחורה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

היסטוריה של האג"ח המיועדות

בשנים הראשונות של המדינה היו לממשלה צרכים תקציביים רבים ומקורות תקציביים דלים. המדינה החליטה למעשה להלאים כמעט את כל החסכון במשק ועשתה את זה עם מספר כלים ביניהם האג"ח המיועדות שנמכרו לקרנות הפנסיה השונות. כלומר כמעט כל החיסכון הפנסיוני ב-40 השנים הראשונות של המדינה הלך ישר לקופת האוצר. גם חסכונות אחרים הלכו לקופת האוצר ברובם הגדול.

היו עוד כלים רבים שדיכאו את שוק ההון המקומי ונתנו לממשלה עדיפות רבה על מגייסי הון אחרים כמו חברות ציבוריות. למעשה עד סוף שנות ה-80 חברה לא יכלה להנפיק אג"ח בבורסה בלי אישור פרטני של ועדת הכספים! בסוף שנות ה-80 כשההשפעות של תכנית הייצוב התחילו לחלחל והצרכים התקציביים ירדו הממשלה התחילה לשחרר את שוק ההון מלפיתתה החזקה. זה התחיל עם ביטול ההנפקה של אג"ח מיועדות לקופות גמל ולחסכונות בנקאיים בסוף שנות ה-80. אך קרנות הפנסיה המשיכו להשקיע כמעט את כל כספן באג"ח מיועדות.

ב-2003 כחלק מההתמודדות עם המשבר הכלכלי שפקד אותנו ניסה משרד האוצר לבטל את האג"ח המיועדות אך לא הצליח. בפשרה הפוליטית שנחתמה בסוף, קטנה משמעותית כמות האג"ח המיועדות בתיק הפנסיוני (מ-90% ל-30%). מאז ועד היום לא היו שינויים משמעותיים בתחום זה.

האג"ח המיועדות נשארו איתנו עד היום, בעיקר מסיבות פוליטיות כפי שתיכף נראה.

יתרונות האג"ח המיועדות

מצדדי האג"ח המיועדות מציינים שני יתרונות של מכשיר זה:

1. הוא מהווה עוגן לתשואות התיק הפנסיוני מכיוון שהוא אינו חשוף לתנודות בשוק ההון (הנייר אינו סחיר ולכן אין לו מחיר שוק- יש לו רק מחיר מתואם)
2. הוא נותן תשואה עודפת לחוסכים לפנסיה מה שמגדיל את החיסכון הפנסיוני של אזרחי ישראל. מכיוון שחיסכון זה הוא נמוך ביחס לרצוי יש פה יתרון.

הבעיה היא ששתי הנקודות הללו אינן יתרונות כלל וכלל. למעשה אלו הן חסרונות של המכשיר הזה.

הסיכון באג"ח מיועדות

כפי שראינו בסעיף הקודם אג"ח מיועדות נחשבות בטוחות יותר בגלל שהתנודתיות שלהן היא למעשה אפס. בשוק ההון מודדים סיכון בעיקר על ידי תנודתיות ולכן למשל מניות נחשבות מסוכנות יותר מאג"ח. אז מכשיר שהוא לא תנודתי בכלל אמור להיות הכי בטוח בעולם, לא? טעות.

בואו נדמיין מצב שחס וחלילה דירוג האשראי של ישראל מתדרדר. מחירי האג"חים של ממשלת ישראל צונחים בבורסה אך האג"ח המיועדות לא משנות את המחיר שלהן מכיוון שלא ניתן לקנות ולמכור אותן. כך יוצא שכביכול מי שמחזיק בהן לא סבל מפגיעה בערך התיק שלו אך למעשה ברור שערך התיק שלו נפגע. אם (חס וחלילה) ישראל תיכנס לחדלות פירעון (תספורת) הוא יספוג את כל ההפסד ולא יוכל לצמצם אותו על ידי מכירת האגרות לצד שלישי. כלומר במקרה של חדלות פרעון האג"ח המיועדות למעשה מסוכנות הרבה יותר מהאג"ח הרגילות והסחירות של הממשלה.

זאת נקודה חשובה שלא עומדים עליה בתקשורת ובכנסת בכלל. האג"ח הללו תמיד מיוצגות כעוגן בטוח אך במקרה של סערה בשווקים העוגן הזה עלול להטביע את תיק הפנסיה של הציבור המחזיק בו.

רגרסיביות האג"ח המיועדות

אג"ח מיועדות מגדילות את החיסכון הפנסיוני של אזרחי ישראל. זה כביכול עוד יתרון גדול של מכשיר זה. ההגדלה נובעת מכך שאג"ח אלו משלמות ריבית גבוהה בהרבה מאג"ח רגילות של הממשלה ולכן הן מהוות סבסוד לחוסכים. עד כאן נשמע טוב. אך למעשה אג"ח מיועדות הן המכשיר הכי רגרסיבי שקיים בסל הכלים של הממשלה. ולא רק זה אלה שלאחרונה הממשלה הפכה אותו לרגרסיבי עוד יותר.

דמיינו שני אנשים- אחד עשיר ומבוגר והשני צעיר ועני. לראשון יהיה חיסכון פנסיוני בסביבות ה-3 מיליון ₪. לשני יהיה חיסכון פנסיוני ששווה בערך 50 אלף ₪. לכל אחד מהם אג"ח מיועדות שמהוות 30% מהתיק הפנסיוני (כ-900 אלף ₪ לראשון וכ-15 אלף ₪ לשני). האג"ח המיועדות נותנות תשואה עודפת של בערך 3% בשנה לשני החוסכים. קל לראות שהראשון מקבל סובסידיה ממשלתית ששווה ל-27 אלף ₪ בשנה והשני מקבל סובסידיה ששווה רק ל- 450 ₪ בשנה.

כלומר האג"ח המיועדות מגדילות את הפערים החברתיים! במסווה של מכשיר "חברתי" הן עובדות לטובת העשירים והמבוגרים על חשבון העניים והצעירים.

למעשה לאחרונה החליטה ועדה בראשות מנכ"ל האוצר לשנות את ההקצאה של אג"ח מיועדות כך שרק מבוגרים יקבלו אותן. זה אומר שהאג"ח הללו הפכו עכשיו למכשיר שמגדיל פערים בין דוריים. המבוגרים יהנו מהם והצעירים ישלמו עליהם בסוג של תרמית פירמידה (מכיוון שלא ניתן להמשיך לגלגל את העלויות העודפות על הצעירים לנצח ובסוף התרגיל הזה יפסק).

חסרונות האג"ח המיועדות

בחלקים הקודמים ראינו ששני היתרונות כביכול של האג"ח המיועדות הם למעשה חסרונות. זה כמובן לא אומר שהמכשיר הזה לא סובל מחסרונות נוספים. שני החסרונות העיקריים להם גורם מכשיר זה הם:

1. האג"ח מייצרות בעיה בניהול החוב הממשלתי- למדינה אין יכולת לקבוע את היקף האג"ח שהיא מנפיקה כל שנה שכן היא חייבת לספק לגופי הפנסיה אג"ח מיועדות בשיעור מסוים. בתוך מספר שנים זאת יכולה להיות בעיה אמיתית לממשלה שכן היקף האג"ח שהיא תצטרך להנפיק עלול להיות יותר גבוה מצרכי הנזילות שלה. כבר היום נקודה זאת עושה בעיות בניהול החוב הממשלתי שלא ארחיב עליהן אך הן מהותיות.
2. פוגעות בתחרות בין גופי הפנסיה- גופי הפנסיה מנסים להשיג לנו תשואה כמה שיותר גבוהה על הכסף שלנו. אך למעשה 30% מהתיק בכלל לא חשוף לתחרות כי כל הגופים מחזיקים בדיוק באותם אג"חים ומשיגים עליהם בדיוק אותה תשואה. זה כמובן לא מונע מהם לגבות דמי ניהול גם על "ניהול" החלק הזה בתיק.

אז למה לא מבטלים את האג"ח המיועדות?

במילה אחת- הסתדרות. בארבע מילים- גם השר חיים כץ.

שני גורמים אלו מתנגדים חריפים לביטול האג"ח המיועדות מהם מאוד נהנים העובדים המאוגדים במשק. זאת מכיוון שהם בממוצע מבוגרים יותר ובעלי חיסכון גבוה יותר משאר העובדים במשק.

הטענה המרכזית שלהם היא שהמדינה מפקירה את החוסכים לפנסיה לתנודתיות של שוק ההון. השר כ"ץ גם התבטא בעבר שצריך לחזור למודל של 100% אג"ח מיועדות (לא מצאתי לינק לצערי אך אני זוכר התבטאות זאת).

יש כמובן עוד התנגדויות לביטול האג"ח המיועדות, בעיקר מצד חברי כנסת "חברתיים". אך שני הגורמים הללו הם אלו שהצליחו בגופם למנוע שינויים באג"ח המיועדות בשנים האחרונות.

סיכום

האג"ח המיועדות הן מכשיר פיננסי גרוע שמקורו ההיסטורי בימים בהם הממשלה הלאימה את כל החיסכון במדינה. אין להם שום יתרון (מלבד זה שהן נשמעות "חברתיות") ויש להם המון חסרונות.

אגף החשב הכללי חישב שהסובסידיה בגין אג"ח אלו כבר שווה ל-5.8 מיליארד ₪ בשנה אשר כאמור מגדילים את הפערים החברתיים במדינה.

את המכשיר הזה צריך לבטל לגמרי וטובה שעה אחת קודם.

השבוע פרץ לתודעה הציבורית הדיון על ביטוח סיעודי ממלכתי בעקבות מהלך של 80 ח"כים, מהקואליציה והאופוזיציה, שחתמו על הצעת חוק פרטית להקמת מנגנון ביטוח סיעודי ממלכתי בישראל.

ההודעה הזאת תפסה אותי בחילוקי דעות עם עצמי. מצד אחד אני תומך ומצד שני מתנגד. מצד אחד שמח על מהלך אחראי (יחסית) של חברי הכנסת, שהציעו במקביל להעלות את מס בריאות ומצד שני מתוסכל מחוסר המקצועיות שבהצעה. אז בואו ננסה לעשות סדר בדברים. נבחן את התהליך הפוליטי, את מהות ההצעה, את הפוליטיקה מאחוריה ולבסוף את אופן היישום של החוק במידה ויחוקק.

מראש אומר שהצורך בביטוח סיעוד ממלכתי הוא שנוי במחלוקת ואציע לקרוא מאמר מצוין בנושא.

תהליך

המהלך של חברי הכנסת הוא בהחלט מהלך מעודד. ביום יום חברי הכנסת מציפים את הלשכה המשפטית של הכנסת ואת הממשלה באלפי הצעות חוק שיש בהן מעט הגיון וכמעט שום סיכוי שיעברו את כל תהליך החקיקה. הצעות חוק אלו נקראות הרבה פעמים בזלזול "הצהרות חוק" כי כל מטרתן הוא להשיג כותרת מחמיאה לחבר הכנסת המציע.

כאן חברי הכנסת עשו שני צעדים שראויים לשבח. הראשון הוא התגייסות רחבה לנושא שהוא בלי ספק בעל חשיבות גבוהה לאזרח הישראלי. אפשר להתווכח אם ביטוח סיעודי ממלכתי הוא טוב או רע ואפשר לדון בשאלה כמה אנחנו מוכנים לשלם עליו אך אלו שאלות מסדר שני. עצם ההעלאה של הנושא לדיון הציבורי עם תמיכה כל כך רחבה מראה לנו שנבחרי הציבור סבורים שמהלך כזה יהיה חיובי לאזרחים ועל זה אני מוריד את הכובע. נקודה שנייה שראויה לתשבוחות היא העובדה שחברי הכנסת לא הציעו הצעה תקציבית בלי מקורות תקציביים. באופן די נדיר הם הציעו בעצמם להעלות את המסים ומהבחינה הזאת מדובר בהצעה שהיא, לפחות לכאורה, מאוזנת תקציבית. גם זה יוצא דופן במחוזותינו וגם על זה מגיעים שבחים.

מהצד השני עולה השאלה כיצד חברי הכנסת הגיעו למספרים אליהם הגיעו. לצערי כיום לחברי הכנסת אין את המומחיות והיכולות להבין את המשמעויות מרחיקות הלכת של ההצעה ולכן כל מספר שהם יזרקו לאוויר כנראה יהיה מוטעה. אני כולי תקווה שחברי הכנסת מבינים זאת ומבחינתם ההצעה היא בגדר "הצעה לדיון" ולא "תורה מסיני".

למעשה לפני מספר שנים כאשר הנושא עלה לאוויר בגלגולו הקודם נשאלתי במשרד האוצר כיצד להתמודד עם הנושא. אז דובר על העלאת מס הבריאות ב-0.5% ומיד ראיתי שהמספר אינו נכון כי אינו לוקח בחשבון את עליית תוחלת החיים הצפויה ואת העלייה הצפויה בעלויות הטיפול הרפואי. במילים אחרות החישוב היה סטטי ולא דינאמי. כיום מדברים על 0.75% אבל אני חושד שנצטרך העלאת מסים גדולה יותר מזה וממליץ שהנושא יבחן לעומקו על ידי צוות מומחים ממשלתי.

מהות ההצעה

אני אמנם לרוב מתנגד למעורבות ממשלתית בשווקים אבל צריך להבין ששוק הבריאות הוא שוק מאוד יוצא דופן. בשוק זה עצם קיומו של היצע יוצר ביקוש ולכן יש הגיון להגביל את ההיצע ולא לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם. זה דיון ארוך ועמוק בפני עצמו אבל זאת התפיסה השולטת באגף תקציבים באוצר ואני השתכנעתי מהטיעונים שלה.

לכן בגדול אני בעד ההצעה. אני חושב שהנושא הסיעודי מטריד אנשים רבים שמפחדים שהם או קרוביהם יגיעו למצב הזה הדורש הרבה תמיכה משפחתית וכספית. במצב זה יש הגיון שהממשלה תקבע רשת בטחון חברתית שתספק לכל אחד הגנה מפני הגעה למצב כזה והתמודדות איתו לבד.

כמובן שעולה שאלת המימון של השינוי המוצע וניגע בה בהמשך.

פוליטיקה

לצערנו אי אפשר בלי פוליטיקה ולא מפתיע שהנושא עולה עכשיו לדיון בצורה כה סוערת. יש פה כמה שחקנים עם אינטרסים שונים שבעת הזאת מתלכדים לכדי אינטרס מאוד חזק וצריך לשים לב אליו.

ראשונים נציין את החרדים. שר הבריאות ליצמן מסתובב כבר שנים עם ההצעה להחיל בארץ ביטוח סיעוד ממלכתי. הסיבה העיקרית (להבנתי) היא שחלק גדול מציבור הבוחרים שלו אינו מבוטח. בלי קשר, המפלגות החרדיות נוטות לשמאל הכלכלי. אולי זה בגלל שהציבור שלהם כמעט אינו משלם מסים ומצד שני נהנה מאוד מהשירותים הממשלתיים ואולי יש סיבה אחרת. אבל בלי ספק החרדים יתמכו בהצעה, בוודאי כל עוד הם לא צפויים לשלם עליה.

ההסתדרות גם היא שותפה למהלך וזה בעקבות סאגת ביטול הביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים. בהערת אגב אומר שההחלטה של רשות שוק ההון בנושא היא מוצדקת כי למעשה הביטוחים שהיו לוועדים הגדולים לא היו שווים כלום וכולם ידעו את זה ושתקו במשך הרבה מאוד שנים. אבל כעת כאשר רוצים לבטל את "ההטבה" שיש לוועדים הגדולים ההסתדרות נזעקת להגן עליהם ועל הדרך מקווה להפיק הון פוליטי כאשר היא מציירת את מאבקה למען הקשישים החלשים. ציניות לצערי לא חסרה במחוזותינו.

ביטוח סיעוד ממלכתי יוציא את הוועדים מהפלונטר שהם נכנסו אליו ועם התקשורת הגרועה שיש לנו עוד יוציא אותם החבר'ה הטובים בסיפור הזה. לכן ניסנקורן תומך ואף לוחץ ללכת למתווה הזה.

האופוזיציה גם היא במשחק (ולמעשה איתה גם ח"כים מהקואליציה). אלו מעוניינים להגיע להישגים וזיהו הזדמנות מצויינת לעשות זאת. אחרי שכחלון גנב להם את כל הכובעים ה"חברתיים" הם מצאו כובע חדש לחבוש. בנוסף לגבי ח"כים מהליכוד ומהעבודה הקריצה להסתדרות יכולה להיות שווה הרבה קולות בפריימריז ועל הזדמנות כזאת לא מוותרים.

משרד האוצר גם הוא בתמונה כמובן, או יותר נכון לומר- אמור להיות בתמונה. למעשה שר האוצר ממולכד. מצד אחד הוא לא מוכן להיתפס כמי שהעלה מסים ומצד שני הוא לא יתנגד בפומבי למהלך חברתי שכזה. אז מה עושים? בינתיים כהרגלו הוא לא עושה כלום, לפחות לא בצורה פומבית. אבל אני בטוח שמאחורי הקלעים הוא כבר רוקח איזו תכנית איך לעשות ביטוח סיעודי בלי להעלות מסים. אם יעשה מהלך שכזה הוא יהיה קסטרופלי לביטוח הלאומי שגם כך צפוי לפשוט את הרגל עוד פחות מ-30 שנים.

שאלת המימון

כרגע ההצעה היא להעלות את מס בריאות ב-0.75%. כפי שכבר אמרתי אני די בטוח שההצעה אינה מספקת אבל כמובן צריך לשקול אפשרויות חליפיות. הקישור בין מס בריאות לבין ביטוח סיעודי ממלכתי הוא אינטואיטיבי אבל ממש לא חובה. מכיוון שבסוף התקציב הממשלתי הוא סל סגור אפשר לגבות גם מסים אחרים ולהעביר את הכסף לביטוח הלאומי. בפוסט מעניין שואל הכותב מדוע לא להעלות מע"מ בכדי לממן את ההצעה. ואכן אין סיבה להעלות דווקא מס זה או אחר. מכיוון שגם היקף המימון וגם דרך המימון הן סוגיות מדיניות משמעותיות אני ממליץ שוועדת המומחים תמליץ גם על זה.

הוצאה לפועל

גם אם החלטנו לעשות ביטוח סיעודי ממלכתי עדיין עולה השאלה כיצד לבצע זאת. ההצעה לעשות זאת דרך הביטוח הלאומי נראית לי רעה. לדעתי היא מבטיחה בעיות, עלויות תפעול גבוהות ושירות ירוד לציבור. עדיף בהרבה לחשוב על שיטה כמו חלוקת וואוצ'רים שתינתן לכל אזרח והוא יחליט דרך איזו קופת חולים הוא מבטח את עצמו. ככה לפחות תהייה תחרות על איכות השירות וניסיון להתייעל לטובת המטופלים.

סיכום

מדובר בהחלטה חשובה וקשה. אני מעריך את פעילותם של הח"כים שהעלו את הנושא לסדר היום אך ממליץ לתת לוועדת מומחים לגבש הצעה קונקרטית עם דרכי פעולה וצפי עלויות. כאשר הוועדה תגיש את המלצותיה יוכלו נבחרי הציבור לבחור בין חלופות שונות כמו היקף הביטוח, דרכי מימונו ודרכי הוצאתו לפועל. זאת סוגיה חשובה מדי וגדולה מדי כדי לפתור אותה בצורה חפיפניקית. או כמו שמירב ארלוזרוב כתבה: "… היא אינה יכולה להיפתר באמצעה של מלחמת קרדיטים, או איום השבתה של המשק בידי ההסתדרות."

בחלק הראשון של סדרה זאת ראינו את הנתונים של הדמוגרפיה בישראל ואת ההשלכות ההרסניות שעלולות להיות לה על הכלכלה והחברה הישראלית.

בפרק זה ננסה להבין האם המצב תמיד היה כזה. כלומר האם הדפוסים של מספר לידות לאישה ושל השתתפות בכוח העבודה תמיד היו כמו שאנחנו מכירים אותם כיום. אם המצב היה כזה תמיד זה מעורר סימני שאלה לגבי היכולת לשנות אותו בעתיד. אך אם המצב לא היה כזה זה נותן לנו אפשרות לדמיין "עתיד אלטרנטיבי" שבו אוכלוסיות המיעוט יתכנסו למספרים של האוכלוסיה הכללית.

חשוב שוב לציין את כוחה של ה"ריבית דריבית" בדמוגרפיה ובכלכלה. כל שינוי קטן שנעשה כבר מהיום ולאורך זמן יסתכם בסופו של דבר בשינוי גדול בתוצאות. לעומת זאת אם נמתין זמן רב נצטרך לעשות שינויים הרבה יותר דרסטיים כדי להצליח להגיע לאותה נקודה.

היסטוריה- האם המצב תמיד היה זהה?

התשובה הפשוטה היא לא. אך נגדיר קודם על מה אנחנו נסתכל. מצד אחד חשוב לנו שקבוצות המיעוט יקחו חלק אקטיבי בחברה ובכלכלה הישראלית. מכיוון שזה לא בדיוק המצב נשאל האם אנחנו אחראים (לפחות בצורה חלקית) על החלטתם לא לקחת חלק בחיים המודרניים והאם אנחנו מעודדים את שיעורי הריבוי הטבעי שלהם, שיעורים שכמותם יש רק במדינות עולם שלישי. נחלק את חלק זה לילודה ולמאפיינים בשוק העבודה.

ילודה

בגרף הבא נראה את מספר הלידות לאישה בישראל לעומת מדינות אחרות, ביניהן כאלו שאנחנו רוצים להידמות להן וכאלו שלא.

בגרף רואים שיעורי הילודה במגזר החרדי מתאימים הרבה יותר למדינות אפריקה מאשר למדינות המערב. אך האם תמיד שיעורי הלידות במגזר החרדי היו כה גבוהים? אין לנו בסיס נתונים מלא אבל הגרף הבא נותן תשובה חלקית.

ניתן לראות בגרף שתי תופעות מעניינות. התופעה הראשונה היא ירידה בילודה בקרב נשים ערביות (מסביבות 9 בשנות ה-60 לסביבות 3 כיום). כיום נשים ערביות מביאות בממוצע מספר ילדים דומה לזה שמביאות נשים יהודיות. זאת תופעה שהתרחשה בכל העולם (ירידת הפריון לאישה) מאז המהפכה התעשייתית והיא מעודדת אותנו לחשוב שתופעה כזאת יכולה לקרות בעוד אוכלוסיות. מצד שני אנחנו רואים שבקרב הנשים החרדיות (האשכנזיות) חלה דווקא תופעה הפוכה. לא ברור בדיוק מתי חל השינוי כי הגרף קטוע אבל כנראה שאיפה שהוא בשנות ה-70 התחילה עלייה משמעותית בילודה במגזר זה. מה שלא רואים בגרף זה נתונים על הנשים הבדואיות. אין לי נתונים מלאים להציג אבל מהמחקר המצורף (לינק) עולה כי שיעורי הילודה שם ירדו מסביבות 7 ילדים לאישה בשנות ה-90 ל-5.5 ילדים לאישה בשנות ה-2000.

אפשר לסכם את חלק זה ולומר שהנטייה ההיסטורית היא של הקטנת שיעור הילודה לאישה. מחקרים רבים מוצאים הסברים לזה ביניהם עלייה בהשכלת האישה, ירידה בתמותת תינוקות וילדים, תהליכי עיור, שינויים תרבותיים ועוד. אפשר להסיק מזה שתהליך דומה אמור לקרות גם באוכלוסיה הבדואית והחרדית. בעוד הוא מתרחש בעוצמה פחותה באוכלוסיה הבדואית הוא לא מתרחש באוכלוסיה החרדית (עדיין). נשאלת השאלה מדוע? החלק הבא אולי יתן תשובה ראשונית.

דפוסים בשוק העבודה

נתחיל עם כמה מספרים כדי שיהיה לנו רפרנס טוב.

שיעורי התעסוקה בישראל הם היום גבוהים מעט מ-ממוצע ה-OECD. סה"כ המצב טוב בתחום זה (לינק למצגת שהצגתי בנושא). אך הממוצעים מטעים מאוד. אפשר לראות שיש שתי אוכלוסיות בישראל שמשתתפות בשיעורים נמוכים מאוד בכוח העבודה והן נשים ערביות וגברים חרדים.

בגרף הבא ניתן לראות השוואה בין שיעורי התעסוקה בקרב נשים וגברים, חרדים ויהודים לא חרדים.

אפשר לראות מהגרף שיש מגמת שיפור ברורה (ומעודדת) בכל המגזרים ובעיקר בקרב גברים חרדים. אך הגרף מספר סיפור חלקי ביותר. כדי להבין לעומק את המגמות ומה עומד מאחוריהן, נצלול להיסטוריה.

בגרף הבא ניתן לראות שאצל הגברים החרדים למשל היה שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה עד סוף שנות ה-70.

בעקבות החלטות ממשלה שנתנו יותר קצבאות ויותר תקציבים לחרדים אנחנו רואים שהם עם הזמן יצאו משוק העבודה. כמובן שלא מדובר רק על החלטות ממשלה. שוק העבודה השתנה עם השנים ודרש יותר ויותר מיומנויות שלגברים חרדים אין מכיוון שהם אינם לומדים לימודי ליבה. ולכן הם נדחקו החוצה משוק העבודה (בדומה לגברים עם עד 4 שנות השכלה). צריך לציין פה שהחל מהתכנית הכלכלית של 2003 אנחנו רואים שינויי מגמה חיובי בהקשר זה ובעשור האחרון יש עלייה בשיעור הגברים החרדים שעובדים, אפילו אם שיעור זה עדיין נמוך. צריך לזכור עם זאת שני דברים. א' יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש- לכן אנחנו רואים (בגרף הקודם) שהעלייה בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים היא מתונה ויקח לה עוד הרבה זמן להגיע למספרים משביעי רצון. ב' גם אלו שנכנסו לשוק העבודה עושים זאת בשכר נמוך מאוד בגלל מחסור בכישורים רלוונטיים לשוק העבודה.

אמנם יש שיפור חיובי אך לא הייתי מציע לנוח על זרי הדפנה. בשנה האחרונה העליה בשיעורי ההשתתפות של החרדים נעצרה ואף חלה ירידה קלה. אנחנו מניחים שזה נובע שוב מתקציבים שמועברים לחברה החרדית. המסר החשוב בחלק זה הוא שניתן להשפיע על שיעורי התעסוקה במגזרים החרדים והערבים. אבל עלייה של שיעורי התעסוקה אצל גברים חרדים תיקח הרבה זמן ותלווה בהמון קשיים.

לסיכום חלק זה

ראינו שגם החברה הערבית וגם החברה החרדית חוו תמורות משמעותיות לאורך השנים. בעוד שהאוכלוסייה הערבית הקטינה את שיעורי הילודה שלה והצטרפה (באיטיות) לשוק העבודה אצל האוכלוסייה החרדית הדפוס מאוד שונה. עושה רושם שלתמיכות ממשלתיות וקצבאות יש השפעה דרמטית על שיעורי הילודה שלהם ועל שיעורי ההשתתפות שלהם בשוק העבודה. מכאן אנחנו מתחילים לחשוב כבר על הפרק הבא שיעסוק בדרכים שלנו להשפיע על התחזית הדמוגרפית והכלכלית העגומה שראינו בפרק הראשון.

חשוב לציין עוד עובדה מעניינת. בדוח בנק ישראל האחרון בדקו את רמת הסגרגציה של שתי קבוצות המיעוט בין השנים 1995 ו-2008. בעוד בקרב הערבים חלה היפתחות קטנה אל שאר האוכלוסייה אצל החרדים דווקא הייתה הסתגרות. כלומר הטענה הרווחת כאילו החברה החרדית "משנה את פניה" ונפתחת אל העולם צריכה להיבדק לעומק.

בחלק הבא של סדרה זאת ננסה להבין מה קבוצת הרוב יכולה לעשות ומה חלון הזמנים לבצע שינויים אלו.

הנה נתון שכנראה לא הכרתם: בשנת 2015 נולדו בישראל 180,000 תינוקות. 100,000 יהודים לא-חרדים (55%), 40,000 חרדים (23%) ו-40,000 ערבים (23%). היחס בין הקבוצות ישתנה במהירות בשנים הקרובות, כך שבשנת 2040, על פי האומדנים המעודכנים ביותר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קבוצת הילדים בגילאי 0 עד 15 מהמגזר היהודי לא-חרדי יהיו רק 45% מהאוכלוסייה. הקבוצה שהייתה רגילה להיות קבוצת הרוב במדינת ישראל, תהפוך למיעוט כבר בדור הילדים שלנו.

לשינויים דמוגרפיים אלו יהיו השלכות דרמטיות על החברה הישראלית ובפרט על הכלכלה שלה. במיוחד חשוב לשים לב שקבוצות המיעוט (הערבים והחרדים) הן אוכלוסיות שחיות בצורה גרעונית, כלומר, ללא העברות תקציביות ותשלום מסים של קבוצת הרוב רמת החיים שלהן הייתה נמוכה בהרבה. עולה מכך שקבוצות אלו משמשות מעין "משקולת" על הכלכלה הישראלית. הן לוקחות יותר משאבים ממה שהן תורמות ובכך משפיעות גם על רמת החיים של קבוצת הרוב.

בסדרת הפוסטים הזאת נרצה לענות על מספר שאלות. דבר ראשון נראה את ההשלכות של המצב על העתיד הכלכלי של מדינת ישראל. דבר שני שנעשה הוא שנראה האם המצב תמיד היה ככה, כלומר האם זאת גזירת גורל שלא ניתן לשנות. מכיוון שזאת אינה גזירת גורל (ספוילר) הדבר השלישי שנעשה הוא שנשאל מה קבוצת הרוב יכולה לעשות. הדבר הרביעי שנבדוק הוא מה חלון הזמן שבו ניתן לבצע שינויים שיגנו על קבוצת הרוב ועד כמה ניתן לשנות את העתיד העגום הזה.

חשוב לציין שפוסט זה מבוסס ברובו על פרק 38 שעשיתי ביחד עם שותפי לפודקאסט "ערך מוסף" ואני ממליץ לכם להקשיב לו ולשאר הפרקים שלנו. אך תחילה הנתונים.

נתונים

כאמור כבר היום קבוצות המיעוט מהוות 45% מסך הילדים שנולדים כל שנה בישראל. זאת בניגוד לעובדה שקבוצות אלו מהוות (בינתיים) 32% מהאוכלוסייה. כלומר בקרב הילדים יש ייצוג יתר לקבוצות המיעוט. אם המצב יימשך לפי המגמה הנוכחית בתוך 10 שנים רוב הילדים שיוולדו בישראל יהיו מקבוצות המיעוט. את המצב הבעייתי הזה ניתן לראות בתרשימים הבאים:

מהתרשים עולה כי בשנת 2065 מחצית מהילדים בישראל יהיו כבר מהאוכלוסייה החרדית. כלומר כבר ילדינו יגדלו במציאות בה מרבית הילדים אינם מקבוצת הרוב הקיים היום בישראל. יש לכך כמובן הרבה השלכות קונקרטיות. גיוס לצבא למשל כבר ממזמן אינו מהווה כור היתוך לחברה הישראלית שכן בערך מחצית מכל מחזור גיוס כבר אינו מתגייס. מגמה זאת צפויה ללכת ולהחמיר עם השנים.

המצב לא תמיד היה כזה. התרשים הבא מראה את הילודה בכל שנתון מאז קום המדינה. אפשר לראות שבעוד בדור ההורים שלנו קבוצת הרוב היוותה כ-80% כיום המספר כבר מתקרב ל-50% והוא במגמת ירידה מדאיגה.

היכולת לשנות את מסלול הדמוגרפיה

הנקודה החשובה בסדרת פוסטים זאת היא היכולת להשפיע על התחזית. אך תחילה נגיד משהו על תחזיות ארוכות טווח. באופן טבעי תחזיות כאלו מתקבלות בזלזול עקב ריבוי הפרמטרים שלא ניתן לחזות במודל. אם למשל אדבר על תחזית הצמיחה של ישראל ל-40 השנים הקרובות כנראה שאטעה בצורה די רצינית מכיוון שקשה לחזות צמיחה לתקופת זמן ארוכה כל כך. אך זה לא המקרה בדמוגרפיה. טווחי הזמן שבהם הדמוגרפיה עובדת היא החל מעשרות שנים בודדות (שנות דור) ועד מאות שנים קדימה. הסיכוי שיקרה משהו יוצא דופן כמו עלייה גדולה לארץ של אוכלוסיה חילונית, ירידה משמעותית בקצב הילודה של קבוצות המיעוט או תהליך רחב של חזרה בשאלה הוא נמוך. ובכלל לא הייתי ממליץ לבנות מדינה ומדיניות על תקווה להתחוללות נס. כמו שיכולים להיות תהליכים שיחלישו את המגמה הדמגורפית עלולים להתרחש תרחישים שיחזקו אותה. ירידה מהארץ של העשירונים החזקים, תהליך חזרה בתשובה ועוד. שימו לב שאחד התרחישים ה"חשובים" של חזרה בשאלה של המגזר החרדי כמעט ואינו משנה. ברגע שילדי המגזר הזה מקבלים את החינוך אותו הם מקבלים הסיכוי שלהם להשתלב בחיים המודרניים הוא אפסי. אם ילדי החרדים יצאו בשאלה זה אמנם ישנה את הדמוגרפיה ארוכת הטווח של ישראל אך כמעט ולא יסייע לכלכלה שלה. ובכלל לא ברור כמה זה תרחיש סביר.

אפשר ללמוד מהניסיון הסיני על היכולת לעצור את קטר הדמוגרפיה. כאשר סין הציבה את מגבלת הילד האחד היא עשתה זאת כדי לעצור את תנופת הגידול באוכלוסיית המדינה. אך גם כיום, 40 שנים לאחר המהלך הזה האוכלוסייה ממשיכה לגדול, גם אם בקצב נמוך בהרבה. כלומר לשינויים דמוגרפיים לוקח זמן להיכנס לתוקף ולכן חשוב שנתעורר כבר עכשיו ונראה מה אנחנו יכולים לעשות כי לפחות בעיני רוחי, מצב שבו אוכלוסיית הרוב הופכת למיעוט הוא מצב בלתי נסבל לאופיה של המדינה ולמצבה הכלכלי. מצב כזה עלול לפגוע דרמטית באיכות החיים שלנו כאן ולעודד אנשים צעירים ומוכשרים לרדת מהארץ מה שיצית מעגל שלילי שלא בטוח שנוכל לצאת ממנו.

האם יש מה לעשות?

לא הייתי טורח לכתוב את סדרת הפוסטים הזאת אם לא הייתי מאמין שניתן לשנות את המציאות ואת העתיד של מדינת ישראל.

בפרקים הבאים בסדרה נראה שהמצב לא תמיד היה כזה ולא חייב להיות כזה. למעשה קבוצת הרוב מממנת כיום את הריבוי הטבעי המטורף של קבוצות המיעוט ובצורה הזאת חותרת תחת הערכים של עצמה. ניתן לשנות את המדיניות בישראל כך שקבוצות המיעוט לא יוכלו להסתמך על מימון של קבוצת הרוב. שינוי שכזה יביא בהכרח לירידה בשיעורי הילודה ועלייה בהשתלבות בחיי החברה ובכלכלה הישראלית. אלו שני תהליכים שיקרו (במקרה הטוב) באיטיות כואבת ולכן חובה עלינו להתחיל אותם כבר היום.

חשוב גם לציין שהדמוגרפיה היא אמנם הבעיה הקשה ביותר של ישראל אך ממש לא היחידה. במקביל צפויה הזדקנות אוכלוסיה שתביא בין השאר להתרוקנות קופת הביטוח הלאומי ב-2045. כמו כן לצערינו המצב המדיני בטחוני לא נראה מעודד במיוחד וכנראה שבשנים הבאות גם הוא ידרוש מאיתנו תקציבים והקרבות. אך תחילה על השפעת הדמוגרפיה על הכלכלה הישראלית.

השלכות הדמוגרפיה על המצב הכלכלי בישראל

במחקר מעניין שנערך בשנת 2015 על הכלכלה הישראלית בדק משרד האוצר מה יקרה לכלכלה בעקבות השינויים הדמוגרפיים. בגדול נבחנו שתי אפשרויות. הראשונה היא שקבוצות המיעוט "יתכנסו" לפרמטרים של אוכלוסיית הרוב בהיבטים של שיעור השתתפות בכוח העבודה למשל. האפשרות השנייה היא שאוכלוסיות אלו ישמרו על המאפיינים הייחודים שלהן.

בשני התרחישים המצב אינו נראה טוב בלשון המעטה. אפילו אם קבוצות המיעוט ידביקו את שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה של קבוצת הרוב הן עדיין יהוו משקולת על הכלכלה וניתן לראות את זה מכך שיחס החוב תוצר של ישראל לדוגמה יעלה לסביבות ה-90% (כיום הוא בערך 60%). זה תרחיש "לא נעים אבל לא נורא". חשוב לציין שהצטרפות מאסיבית של קבוצות המיעוט לשוק העבודה (בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות) תגרום להרבה תופעות לוואי כמו ירידה בפריון וירידה בשכר הממוצע. אך אלו תופעות לוואי חיוביות כי סך השכר במשק וסך התוצר יעלו בזמן שסך תשלומי ההעברה ירדו מה שיאפשר להפחית את הנטל מקבוצת הרוב. כלומר זה התרחיש אליו אנחנו מכוונים ובהמשך נראה מה אפשר לעשות כדי לגרום לו להתממש.

התרחיש השני הוא תרחיש "קטסטרופה". אם קבוצות המיעוט ימשיכו לשמר את אורח החיים הייחודי שלהן יחס החוב תוצר בישראל יעלה לסביבות ה-170% שזה בעצם מצבה של יוון. כמובן שזה לא אפשרי מה שאומר שכבר היום אנחנו יכולים לדעת בוודאות שבעתיד נראה עליית מסים וירידה בשירותים הממשלתיים לאזרח. אנחנו יודעים לומר שישראל תדרדר בהרבה מדדים ביחס למדינות ה-OECD ותתקשה לספק שירותים ברמה של מדינה מערבית. כשמוסיפים לזה תופעות נוספות כגון הזדקנות האוכלוסייה מבינים שהמצב חמור שבעתיים וצריך לפעול כבר היום ולא לחכות למכה שבוודאות תגיע בעתיד הנראה לעין.

חשוב לציין מספר נקודות חשובות כבר עתה. הראשונה היא שמאז שהמחקר הזה התפרסם יצאה תחזית חדשה של הלמ"ס שמראה שהמצב אף חמור יותר ממה שהערכנו קודם. דבר שני הוא שנראה שתחזית הלמ"ס אינה חמורה מספיק- היא מניחה שמספר הלידות במגזר החרדי והבדוואי ירדו עם הזמן כאשר הנחה זאת אינה מבוססת על שום דבר.

ועל זה בחלק הבא של הסדרה.

אמצע הקדנציה של הממשלה זה זמן מצוין להיזכר באחד הפוסטים האהובים עלי שהוא התחזית (הדי מדויקת) שלי לגבי איך תראה כהונתו של כחלון כשר אוצר.

בפוסט זה אנסה לסכם את פעילותו של כחלון בחצי הדרך לבחירות הבאות, בהנחה שלא יוקדמו כמובן.

שר האוצר כאמור הציב לעצמו שני יעדים מרכזיים. אז בואו נבדוק מה קרה עם כל יעד כזה ומה בנוסף הוא עשה או לא עשה בתפקידו.

שוק הדיור

כמו שהערכתי זה התחום שעליו שר האוצר הניח את כל כובד משקלו ודי כצפוי אין שינוי אמיתי במגמה עד כה. ניסיתי להסביר הרבה פעמים ששוק מסובך כמו שוק הנדל"ן לא משנה כיוון בצורה כל כך מהירה ושנדרש גידול בהיצע הדירות ו/או עלייה בריבית. בכל זאת שר האוצר האמין שתכניתו "מחיר למשתכן" תביא לירידת מחירים בצורה מהירה וזה כמובן לא קרה.

בנק ישראל, בדוח של 2016, "קטל" את תכנית מחיר למשתכן וטען שהיא הגדילה את הביקושים לרכישת דירה ובצורה זאת למעשה העלתה את המחירים. זה לא יפתיע אף אחד עם תואר בכלכלה אבל עושה רושם שבלשכת שר האוצר קיוו שהם יכולים לכופף את חוקי הכלכלה והתאכזבו לגלות שהחוקים הבסיסיים חזקים מהם.

את תכניתו השנייה למסות בעלי דירה שלישית ומעלה אתאר רק כתכנית גרועה שסובלת מכשלים לוגיים קשים. לא ברור לי מדוע ימוסה אדם שיש לו 3 דירות ששוות מיליון ₪ כל אחת ולא ימוסה אדם שיש לו דירה אחת ששווה 5 מיליון ₪. כמו כן לא ברור מדוע אדם שיש לו 3 דירות בשווי של נניח 5 מיליון ₪ ימוסה יותר מאדם שמחזיק בקניון ששווה 100 מיליון ₪. יש לי עוד הרבה בעיות עם התכנית אבל אעצור פה.

בשורה התחתונה מחירי הדיור ממשיכים לעלות שנתיים לאחר הבחירות ולמרות שקצב הגידול ירד בשנת 2016 הוא עדיין גבוה מאוד (6.3%).

תחום הבנקאות

בתחום זה שר האוצר יכול לסמן הצלחה עם העברת החקיקה של ועדת שטרום בכנסת. ובכל זאת הפירות של הרפורמה הזאת אינם נראים עדיין בשטח וגם פעולות נוספות שהיו יכולות להינקט לא נעשו.

למשל ועדת היישום של רפורמת שטרום עדיין לא התכנסה פעם אחת ובכלל היישום של המסקנות מתנהל בעצלתיים. כך לדוגמה עדיין לא נקבעו כללים לבנק בכשל, לא הוכרזה תכנית לביטוח פקדונות ולא קודמו הרעיונות של פתיחת ממשקי API לבנקים מה שיכול לשפר את השירות ללקוח ולהוריד מחירים. (גילוי נאות- הכותב היה מרכז ועדת שטרום)

עצם ההעברה של הרפורמה היא בהחלט סיבה לחגיגה וגם עדות לכישורים הפוליטיים של שר האוצר. ועדת הרפורמות שהוא הקים בכנסת הוכיחה את עצמה והצליחה להעביר כמה רפורמות חשובות (רפורמת שטרום היא אחת מהן) והמשחק הפוליטי שהוא שיחק מול נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, צריך להילמד בבתי ספר לממשל. כחלון הבין שהוא חלש בממשלה, כי ראש הממשלה יכל להכריע לטובת פלוג, אבל חזק בכנסת כי הח"כים רוצים להצטייר כלוחמניים נגד הבנקים. לכן הוא העביר נוסח יחסית מרוכך בממשלה והחמיר אותו בכנסת, בוועדה שהוא שולט עליה לחלוטין. אין ספק שזה מהלך יפה שמבדל אותו מאוד מקודמו בתפקיד שלא הכיר את רזי עבודת הכנסת.

צעדים נוספים בתחום, כמו למשל החקיקה של חוק האיגוח אינם נראים באופק שכן השר מעכב אותו כבר יותר משנה. חוק האיגוח היה יכול בין היתר להוריד את ריבית המשכנתאות שרק הולכת ומאמירה אבל השר חושש מלנקוט בצעד כזה כי הוא פוחד שזה ימשיך ויעלה את הביקושים. נראה שהשר אינו מסוגל לעצור את עליית מחירי הדירות. כאמור רק עליית ריבית במשק ו/או הגדלה משמעותית של ההיצע תעצור אותם (להזכירכם משרד האוצר לא הצליח לעמוד ביעד שלו להגדלת ההיצע). לאור העובדה שעליית ריבית מתוכננת ל-2018 ברור הרצון של השר לדחות את הבחירות ועל רקע זה אפשר גם להבין את משבר התאגיד. מעניין לציין שזאת כבר פעם שניה שרה"מ מנצל את הכישלון של שרי האוצר שלו להוריד את מחירי הדיור כדי ללחוץ עליהם. את לפיד הוא גרר לבחירות אחרי הכשלון שלו ועל כחלון הוא מאיים שיעשה לו אותו הדבר וכך משיג ממנו הישגים.

רפורמות מבניות

בתחום זה שהוא הלחם והחמאה של כל שר אוצר אין הרבה מה לפרט מפני ששר האוצר הראה כישלון די מוחלט בקידום רפורמות מסוג זה.

אין בשנתיים האחרונות הישגים של משרד האוצר בהעלאת הפריון במשק, בשילוב אוכלוסיות בשוק העבודה (למעשה יש ירידה בהשתתפות גברים חרדים בשוק העבודה), בהעלאת גיל הפרישה, בהקטנת הריכוזיות במשק, בצמצום העוני, בשיפור היעילות הממשלתית, בהקטנת האבטלה הטבעית או בקידום של כל נושא אחר עם משמעויות מאקרו כלכליות.

שר האוצר עשה למעשה רק 4 דברים בתחום זה- שלושה משמעותיים ורביעי (עדיין טעון ביצוע) שנראה בינוני למדי.

1. רפורמת קרנות ברירת המחדל בפנסיה.

זהו המהלך המשמעותי ביותר שקידם משרד האוצר אך התכנית היא פרי יוזמתה של המפקחת על שוק ההון, דורית סלינג'ר, והתחילה עוד בתקופת שר האוצר הקודם. למעשה התכנית מבוססת על המסלקה הפנסיונית שהוקמה ביוזמתו של הממונה לשעבר על שוק ההון, פרופ' עודד שריג, כך ששורשיה נטועים עמוק בתקופתו של שטייניץ כשר אוצר. התכנית מכוונת להפחית את דמי הניהול שמשלמים הישראלים על חסכונותיהם לפנסיה. דמי ניהול אלו עלולים לכלות עד שליש מהחיסכון הפנסיוני והמהלך הנוכחי בהחלט בעל פוטנציאל להפחית את דמי הניהול לכלל הלקוחות ובמיוחד ללקוחות החלשים המהווים שליש מכח העבודה.

2. הסכם תקציב משרד הביטחון.

שר האוצר הגיע להבנות עם שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון על מתווה ארוך טווח לתקציב הביטחון. מתווה זה מבטיח למערכת הביטחון את הכספים שהיא זקוקה להם מצד אחד ומגביל את החשיפה של משרד האוצר לגידול בתקציב הביטחון מהצד השני. מדובר בהסכם טוב וראוי שהוביל השנה לשקט חסר תקדים בגזרה המתוחה מאוד של משרד האוצר מול משרד הביטחון ואפשר העברת תקציב ללא ההתכתשויות הידועות עם משרד הביטחון.

3. הורדת יוקר המחיה

הממשלה, בהובלתו של שר האוצר, נקטה מספר צעדים להפחתת יוקר המחיה ובראשם הוזלת התחבורה הציבורית והמים. כמו כן צעדים שהתחילו עוד בוועדת טרכטנברג, שאפשרה יבוא של חבילות קטנות ללא מכס ואף ללא מע"מ, הובילו לפי דוח בנק ישראל לירידה משמעותית במחירים. 2016 היא השנה השלישית ברציפות שמדד המחירים הוא שלילי ופעולות הממשלה להפחתת יוקר המחיה שקולות להורדת 1% מע"מ.

4. תכנית נטו למשפחה

תכנית זאת רק פורסמה כך שמוקדם לומר כיצד והאם היא תצא לפועל. מטרת התכנית היא להקל על מצוקת ההורים הצעירים ולהקל על יוקר המחייה במספר תחומים. החלק הטוב בתכנית הוא הקטנת המיסוי ועידוד היציאה לעבודה- על ידי מתן נקודת זיכוי במס הכנסה והגדלת מס הכנסה שלילי. אך התכנית משתמשת בתקציבים שנועדו לשעת חירום כלכלית ואינה פותרת אף אחת מהבעיות ארוכות הטווח של המשק הישראלי. היא גם אינה מתוקצבת לשנים החל מ-2019 ולכן היא זמנית במתכונתה. מבחינה זאת היא אינה ראויה ומהווה בזבוז הזדמנות גדול לשינוי ארוך טווח. אין ספק שכחלון השיק את התכנית כחלק ממסע הבחירות שהוא מתכונן אליו וכך גם צריך להתייחס לתכנית זאת.

בשורה התחתונה הכהונה של כחלון עד כה הייתה מאכזבת למדי. לא שציפיתי ליותר מדי אבל נראה ששר האוצר פשוט מתחמק באלגנטיות מכל בעיות היסוד של הכלכלה הישראלית. נאחל לו שבחצי השני של כהונת הממשלה הוא יפעל יותר בהצלחה לשיפור מצבה הכלכלי ארוך הטווח של המדינה.