בחלק הראשון של סדרה זאת ראינו את הנתונים של הדמוגרפיה בישראל ואת ההשלכות ההרסניות שעלולות להיות לה על הכלכלה והחברה הישראלית.

בפרק זה ננסה להבין האם המצב תמיד היה כזה. כלומר האם הדפוסים של מספר לידות לאישה ושל השתתפות בכוח העבודה תמיד היו כמו שאנחנו מכירים אותם כיום. אם המצב היה כזה תמיד זה מעורר סימני שאלה לגבי היכולת לשנות אותו בעתיד. אך אם המצב לא היה כזה זה נותן לנו אפשרות לדמיין "עתיד אלטרנטיבי" שבו אוכלוסיות המיעוט יתכנסו למספרים של האוכלוסיה הכללית.

חשוב שוב לציין את כוחה של ה"ריבית דריבית" בדמוגרפיה ובכלכלה. כל שינוי קטן שנעשה כבר מהיום ולאורך זמן יסתכם בסופו של דבר בשינוי גדול בתוצאות. לעומת זאת אם נמתין זמן רב נצטרך לעשות שינויים הרבה יותר דרסטיים כדי להצליח להגיע לאותה נקודה.

היסטוריה- האם המצב תמיד היה זהה?

התשובה הפשוטה היא לא. אך נגדיר קודם על מה אנחנו נסתכל. מצד אחד חשוב לנו שקבוצות המיעוט יקחו חלק אקטיבי בחברה ובכלכלה הישראלית. מכיוון שזה לא בדיוק המצב נשאל האם אנחנו אחראים (לפחות בצורה חלקית) על החלטתם לא לקחת חלק בחיים המודרניים והאם אנחנו מעודדים את שיעורי הריבוי הטבעי שלהם, שיעורים שכמותם יש רק במדינות עולם שלישי. נחלק את חלק זה לילודה ולמאפיינים בשוק העבודה.

ילודה

בגרף הבא נראה את מספר הלידות לאישה בישראל לעומת מדינות אחרות, ביניהן כאלו שאנחנו רוצים להידמות להן וכאלו שלא.

בגרף רואים שיעורי הילודה במגזר החרדי מתאימים הרבה יותר למדינות אפריקה מאשר למדינות המערב. אך האם תמיד שיעורי הלידות במגזר החרדי היו כה גבוהים? אין לנו בסיס נתונים מלא אבל הגרף הבא נותן תשובה חלקית.

ניתן לראות בגרף שתי תופעות מעניינות. התופעה הראשונה היא ירידה בילודה בקרב נשים ערביות (מסביבות 9 בשנות ה-60 לסביבות 3 כיום). כיום נשים ערביות מביאות בממוצע מספר ילדים דומה לזה שמביאות נשים יהודיות. זאת תופעה שהתרחשה בכל העולם (ירידת הפריון לאישה) מאז המהפכה התעשייתית והיא מעודדת אותנו לחשוב שתופעה כזאת יכולה לקרות בעוד אוכלוסיות. מצד שני אנחנו רואים שבקרב הנשים החרדיות (האשכנזיות) חלה דווקא תופעה הפוכה. לא ברור בדיוק מתי חל השינוי כי הגרף קטוע אבל כנראה שאיפה שהוא בשנות ה-70 התחילה עלייה משמעותית בילודה במגזר זה. מה שלא רואים בגרף זה נתונים על הנשים הבדואיות. אין לי נתונים מלאים להציג אבל מהמחקר המצורף (לינק) עולה כי שיעורי הילודה שם ירדו מסביבות 7 ילדים לאישה בשנות ה-90 ל-5.5 ילדים לאישה בשנות ה-2000.

אפשר לסכם את חלק זה ולומר שהנטייה ההיסטורית היא של הקטנת שיעור הילודה לאישה. מחקרים רבים מוצאים הסברים לזה ביניהם עלייה בהשכלת האישה, ירידה בתמותת תינוקות וילדים, תהליכי עיור, שינויים תרבותיים ועוד. אפשר להסיק מזה שתהליך דומה אמור לקרות גם באוכלוסיה הבדואית והחרדית. בעוד הוא מתרחש בעוצמה פחותה באוכלוסיה הבדואית הוא לא מתרחש באוכלוסיה החרדית (עדיין). נשאלת השאלה מדוע? החלק הבא אולי יתן תשובה ראשונית.

דפוסים בשוק העבודה

נתחיל עם כמה מספרים כדי שיהיה לנו רפרנס טוב.

שיעורי התעסוקה בישראל הם היום גבוהים מעט מ-ממוצע ה-OECD. סה"כ המצב טוב בתחום זה (לינק למצגת שהצגתי בנושא). אך הממוצעים מטעים מאוד. אפשר לראות שיש שתי אוכלוסיות בישראל שמשתתפות בשיעורים נמוכים מאוד בכוח העבודה והן נשים ערביות וגברים חרדים.

בגרף הבא ניתן לראות השוואה בין שיעורי התעסוקה בקרב נשים וגברים, חרדים ויהודים לא חרדים.

אפשר לראות מהגרף שיש מגמת שיפור ברורה (ומעודדת) בכל המגזרים ובעיקר בקרב גברים חרדים. אך הגרף מספר סיפור חלקי ביותר. כדי להבין לעומק את המגמות ומה עומד מאחוריהן, נצלול להיסטוריה.

בגרף הבא ניתן לראות שאצל הגברים החרדים למשל היה שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה עד סוף שנות ה-70.

בעקבות החלטות ממשלה שנתנו יותר קצבאות ויותר תקציבים לחרדים אנחנו רואים שהם עם הזמן יצאו משוק העבודה. כמובן שלא מדובר רק על החלטות ממשלה. שוק העבודה השתנה עם השנים ודרש יותר ויותר מיומנויות שלגברים חרדים אין מכיוון שהם אינם לומדים לימודי ליבה. ולכן הם נדחקו החוצה משוק העבודה (בדומה לגברים עם עד 4 שנות השכלה). צריך לציין פה שהחל מהתכנית הכלכלית של 2003 אנחנו רואים שינויי מגמה חיובי בהקשר זה ובעשור האחרון יש עלייה בשיעור הגברים החרדים שעובדים, אפילו אם שיעור זה עדיין נמוך. צריך לזכור עם זאת שני דברים. א' יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש- לכן אנחנו רואים (בגרף הקודם) שהעלייה בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים היא מתונה ויקח לה עוד הרבה זמן להגיע למספרים משביעי רצון. ב' גם אלו שנכנסו לשוק העבודה עושים זאת בשכר נמוך מאוד בגלל מחסור בכישורים רלוונטיים לשוק העבודה.

אמנם יש שיפור חיובי אך לא הייתי מציע לנוח על זרי הדפנה. בשנה האחרונה העליה בשיעורי ההשתתפות של החרדים נעצרה ואף חלה ירידה קלה. אנחנו מניחים שזה נובע שוב מתקציבים שמועברים לחברה החרדית. המסר החשוב בחלק זה הוא שניתן להשפיע על שיעורי התעסוקה במגזרים החרדים והערבים. אבל עלייה של שיעורי התעסוקה אצל גברים חרדים תיקח הרבה זמן ותלווה בהמון קשיים.

לסיכום חלק זה

ראינו שגם החברה הערבית וגם החברה החרדית חוו תמורות משמעותיות לאורך השנים. בעוד שהאוכלוסייה הערבית הקטינה את שיעורי הילודה שלה והצטרפה (באיטיות) לשוק העבודה אצל האוכלוסייה החרדית הדפוס מאוד שונה. עושה רושם שלתמיכות ממשלתיות וקצבאות יש השפעה דרמטית על שיעורי הילודה שלהם ועל שיעורי ההשתתפות שלהם בשוק העבודה. מכאן אנחנו מתחילים לחשוב כבר על הפרק הבא שיעסוק בדרכים שלנו להשפיע על התחזית הדמוגרפית והכלכלית העגומה שראינו בפרק הראשון.

חשוב לציין עוד עובדה מעניינת. בדוח בנק ישראל האחרון בדקו את רמת הסגרגציה של שתי קבוצות המיעוט בין השנים 1995 ו-2008. בעוד בקרב הערבים חלה היפתחות קטנה אל שאר האוכלוסייה אצל החרדים דווקא הייתה הסתגרות. כלומר הטענה הרווחת כאילו החברה החרדית "משנה את פניה" ונפתחת אל העולם צריכה להיבדק לעומק.

 

בחלק הבא של סדרה זאת ננסה להבין מה קבוצת הרוב יכולה לעשות ומה חלון הזמנים לבצע שינויים אלו.

הנה נתון שכנראה לא הכרתם: בשנת 2015 נולדו בישראל 180,000 תינוקות. 100,000 יהודים לא-חרדים (55%), 40,000 חרדים (23%) ו-40,000 ערבים (23%). היחס בין הקבוצות ישתנה במהירות בשנים הקרובות, כך שבשנת 2040, על פי האומדנים המעודכנים ביותר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קבוצת הילדים בגילאי 0 עד 15 מהמגזר היהודי לא-חרדי יהיו רק 45% מהאוכלוסייה. הקבוצה שהייתה רגילה להיות קבוצת הרוב במדינת ישראל, תהפוך למיעוט כבר בדור הילדים שלנו.

לשינויים דמוגרפיים אלו יהיו השלכות דרמטיות על החברה הישראלית ובפרט על הכלכלה שלה. במיוחד חשוב לשים לב שקבוצות המיעוט (הערבים והחרדים) הן אוכלוסיות שחיות בצורה גרעונית, כלומר, ללא העברות תקציביות ותשלום מסים של קבוצת הרוב רמת החיים שלהן הייתה נמוכה בהרבה. עולה מכך שקבוצות אלו משמשות מעין "משקולת" על הכלכלה הישראלית. הן לוקחות יותר משאבים ממה שהן תורמות ובכך משפיעות גם על רמת החיים של קבוצת הרוב.

בסדרת הפוסטים הזאת נרצה לענות על מספר שאלות. דבר ראשון נראה את ההשלכות של המצב על העתיד הכלכלי של מדינת ישראל. דבר שני שנעשה הוא שנראה האם המצב תמיד היה ככה, כלומר האם זאת גזירת גורל שלא ניתן לשנות. מכיוון שזאת אינה גזירת גורל (ספוילר) הדבר השלישי שנעשה הוא שנשאל מה קבוצת הרוב יכולה לעשות. הדבר הרביעי שנבדוק הוא מה חלון הזמן שבו ניתן לבצע שינויים שיגנו על קבוצת הרוב ועד כמה ניתן לשנות את העתיד העגום הזה.

חשוב לציין שפוסט זה מבוסס ברובו על פרק 38 שעשיתי ביחד עם שותפי לפודקאסט "ערך מוסף" ואני ממליץ לכם להקשיב לו ולשאר הפרקים שלנו. אך תחילה הנתונים.

נתונים

כאמור כבר היום קבוצות המיעוט מהוות 45% מסך הילדים שנולדים כל שנה בישראל. זאת בניגוד לעובדה שקבוצות אלו מהוות (בינתיים) 32% מהאוכלוסייה. כלומר בקרב הילדים יש ייצוג יתר לקבוצות המיעוט. אם המצב יימשך לפי המגמה הנוכחית בתוך 10 שנים רוב הילדים שיוולדו בישראל יהיו מקבוצות המיעוט. את המצב הבעייתי הזה ניתן לראות בתרשימים הבאים:

מהתרשים עולה כי בשנת 2065 מחצית מהילדים בישראל יהיו כבר מהאוכלוסייה החרדית. כלומר כבר ילדינו יגדלו במציאות בה מרבית הילדים אינם מקבוצת הרוב הקיים היום בישראל. יש לכך כמובן הרבה השלכות קונקרטיות. גיוס לצבא למשל כבר ממזמן אינו מהווה כור היתוך לחברה הישראלית שכן בערך מחצית מכל מחזור גיוס כבר אינו מתגייס. מגמה זאת צפויה ללכת ולהחמיר עם השנים.

המצב לא תמיד היה כזה. התרשים הבא מראה את הילודה בכל שנתון מאז קום המדינה. אפשר לראות שבעוד בדור ההורים שלנו קבוצת הרוב היוותה כ-80% כיום המספר כבר מתקרב ל-50% והוא במגמת ירידה מדאיגה.

היכולת לשנות את מסלול הדמוגרפיה

הנקודה החשובה בסדרת פוסטים זאת היא היכולת להשפיע על התחזית. אך תחילה נגיד משהו על תחזיות ארוכות טווח. באופן טבעי תחזיות כאלו מתקבלות בזלזול עקב ריבוי הפרמטרים שלא ניתן לחזות במודל. אם למשל אדבר על תחזית הצמיחה של ישראל ל-40 השנים הקרובות כנראה שאטעה בצורה די רצינית מכיוון שקשה לחזות צמיחה לתקופת זמן ארוכה כל כך. אך זה לא המקרה בדמוגרפיה. טווחי הזמן שבהם הדמוגרפיה עובדת היא החל מעשרות שנים בודדות (שנות דור) ועד מאות שנים קדימה. הסיכוי שיקרה משהו יוצא דופן כמו עלייה גדולה לארץ של אוכלוסיה חילונית, ירידה משמעותית בקצב הילודה של קבוצות המיעוט או תהליך רחב של חזרה בשאלה הוא נמוך. ובכלל לא הייתי ממליץ לבנות מדינה ומדיניות על תקווה להתחוללות נס. כמו שיכולים להיות תהליכים שיחלישו את המגמה הדמגורפית עלולים להתרחש תרחישים שיחזקו אותה. ירידה מהארץ של העשירונים החזקים, תהליך חזרה בתשובה ועוד. שימו לב שאחד התרחישים ה"חשובים" של חזרה בשאלה של המגזר החרדי כמעט ואינו משנה. ברגע שילדי המגזר הזה מקבלים את החינוך אותו הם מקבלים הסיכוי שלהם להשתלב בחיים המודרניים הוא אפסי. אם ילדי החרדים יצאו בשאלה זה אמנם ישנה את הדמוגרפיה ארוכת הטווח של ישראל אך כמעט ולא יסייע לכלכלה שלה. ובכלל לא ברור כמה זה תרחיש סביר.

אפשר ללמוד מהניסיון הסיני על היכולת לעצור את קטר הדמוגרפיה. כאשר סין הציבה את מגבלת הילד האחד היא עשתה זאת כדי לעצור את תנופת הגידול באוכלוסיית המדינה. אך גם כיום, 40 שנים לאחר המהלך הזה האוכלוסייה ממשיכה לגדול, גם אם בקצב נמוך בהרבה. כלומר לשינויים דמוגרפיים לוקח זמן להיכנס לתוקף ולכן חשוב שנתעורר כבר עכשיו ונראה מה אנחנו יכולים לעשות כי לפחות בעיני רוחי, מצב שבו אוכלוסיית הרוב הופכת למיעוט הוא מצב בלתי נסבל לאופיה של המדינה ולמצבה הכלכלי. מצב כזה עלול לפגוע דרמטית באיכות החיים שלנו כאן ולעודד אנשים צעירים ומוכשרים לרדת מהארץ מה שיצית מעגל שלילי שלא בטוח שנוכל לצאת ממנו.

האם יש מה לעשות?

לא הייתי טורח לכתוב את סדרת הפוסטים הזאת אם לא הייתי מאמין שניתן לשנות את המציאות ואת העתיד של מדינת ישראל.

בפרקים הבאים בסדרה נראה שהמצב לא תמיד היה כזה ולא חייב להיות כזה. למעשה קבוצת הרוב מממנת כיום את הריבוי הטבעי המטורף של קבוצות המיעוט ובצורה הזאת חותרת תחת הערכים של עצמה. ניתן לשנות את המדיניות בישראל כך שקבוצות המיעוט לא יוכלו להסתמך על מימון של קבוצת הרוב. שינוי שכזה יביא בהכרח לירידה בשיעורי הילודה ועלייה בהשתלבות בחיי החברה ובכלכלה הישראלית. אלו שני תהליכים שיקרו (במקרה הטוב) באיטיות כואבת ולכן חובה עלינו להתחיל אותם כבר היום.

חשוב גם לציין שהדמוגרפיה היא אמנם הבעיה הקשה ביותר של ישראל אך ממש לא היחידה. במקביל צפויה הזדקנות אוכלוסיה שתביא בין השאר להתרוקנות קופת הביטוח הלאומי ב-2045. כמו כן לצערינו המצב המדיני בטחוני לא נראה מעודד במיוחד וכנראה שבשנים הבאות גם הוא ידרוש מאיתנו תקציבים והקרבות. אך תחילה על השפעת הדמוגרפיה על הכלכלה הישראלית.

השלכות הדמוגרפיה על המצב הכלכלי בישראל

במחקר מעניין שנערך בשנת 2015 על הכלכלה הישראלית בדק משרד האוצר מה יקרה לכלכלה בעקבות השינויים הדמוגרפיים. בגדול נבחנו שתי אפשרויות. הראשונה היא שקבוצות המיעוט "יתכנסו" לפרמטרים של אוכלוסיית הרוב בהיבטים של שיעור השתתפות בכוח העבודה למשל. האפשרות השנייה היא שאוכלוסיות אלו ישמרו על המאפיינים הייחודים שלהן.

בשני התרחישים המצב אינו נראה טוב בלשון המעטה. אפילו אם קבוצות המיעוט ידביקו את שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה של קבוצת הרוב הן עדיין יהוו משקולת על הכלכלה וניתן לראות את זה מכך שיחס החוב תוצר של ישראל לדוגמה יעלה לסביבות ה-90% (כיום הוא בערך 60%). זה תרחיש "לא נעים אבל לא נורא". חשוב לציין שהצטרפות מאסיבית של קבוצות המיעוט לשוק העבודה (בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות) תגרום להרבה תופעות לוואי כמו ירידה בפריון וירידה בשכר הממוצע. אך אלו תופעות לוואי חיוביות כי סך השכר במשק וסך התוצר יעלו בזמן שסך תשלומי ההעברה ירדו מה שיאפשר להפחית את הנטל מקבוצת הרוב. כלומר זה התרחיש אליו אנחנו מכוונים ובהמשך נראה מה אפשר לעשות כדי לגרום לו להתממש.

התרחיש השני הוא תרחיש "קטסטרופה". אם קבוצות המיעוט ימשיכו לשמר את אורח החיים הייחודי שלהן יחס החוב תוצר בישראל יעלה לסביבות ה-170% שזה בעצם מצבה של יוון. כמובן שזה לא אפשרי מה שאומר שכבר היום אנחנו יכולים לדעת בוודאות שבעתיד נראה עליית מסים וירידה בשירותים הממשלתיים לאזרח. אנחנו יודעים לומר שישראל תדרדר בהרבה מדדים ביחס למדינות ה-OECD ותתקשה לספק שירותים ברמה של מדינה מערבית. כשמוסיפים לזה תופעות נוספות כגון הזדקנות האוכלוסייה מבינים שהמצב חמור שבעתיים וצריך לפעול כבר היום ולא לחכות למכה שבוודאות תגיע בעתיד הנראה לעין.

חשוב לציין מספר נקודות חשובות כבר עתה. הראשונה היא שמאז שהמחקר הזה התפרסם יצאה תחזית חדשה של הלמ"ס שמראה שהמצב אף חמור יותר ממה שהערכנו קודם. דבר שני הוא שנראה שתחזית הלמ"ס אינה חמורה מספיק- היא מניחה שמספר הלידות במגזר החרדי והבדוואי ירדו עם הזמן כאשר הנחה זאת אינה מבוססת על שום דבר.

ועל זה בחלק הבא של הסדרה.

הפוסט הזה לא יעסוק בכלכלה אלא במדיניות, ויותר נכון לומר במה שמניע את המדיניות של ישראל. אבל גם פה נסתכל מנקודת מבט "כלכלית".

אחד הדברים הראשונים שכלכלן עושה בכל בעיה שהוא נתקל בה זה לבחון מה היא פונקציית התועלת של השחקנים. מה הם מנסים להשיג או מה הם מנסים למקסם. במקרה של חברה זה ברור שהניסיון הוא מקסום רווח אבל כשמסתכלים על פרטים בתוך החברה נתקלים במה שנקרא "בעיית הסוכן". בעיה זאת צצה כאשר לסוכן יש מטרות שהן שונות ממטרות החברה. למשל הסוכן רוצה למקסם את התגמול האישי שלו מה שלא בהכרח מתיישב עם המטרות של הפירמה.

לכן כלכלנים עסוקים כל הזמן בבניית תמריצים נכונה. תמריצים כאלו יובילו לכך שהמטרות של כל הפרטים בחברה יהיו זהות למטרת החברה והיא למקסם את רווחי החברה. למשל נותנים לסוכן מכירות בונוס על כל מכירה שהוא מבצע, בצורה כזאת הסוכן רוצה למכור הרבה כדי לקבל בונוס גבוה וזה מתיישב עם הרצון של הפירמה למכור הרבה. זאת כמובן דוגמה פשוטה אך אני מקווה שהיא עושה סדר בראש.

כאשר אני מסתכל על חברי הכנסת שלנו אני שואל מה הם בעצם רוצים להשיג? מהיכרות עם הרבה חברי כנסת אני יכול להגיד לכם שכולם רוצים לעשות טוב למדינת ישראל. כמו כן כולם חושבים שהם האנשים המתאימים לתפקיד ח"כ, שר ואפילו ראש ממשלה. ולכן הם רוצים להיבחר שוב. זאת בעצם פונקציית המטרה שלהם וזוהי נקודה שחשוב לזהות.

על מנת להיבחר שוב צריכים להתקיים שני תנאים. התנאי הראשון הוא שהבוחר יבחר במפלגה שלהם ביום הבחירות. על תנאי זה הם יכולים להשפיע מעט וכבר נראה למה ואיך זה משפיע עליהם.

התנאי השני הוא שהם רוצים להיות מדורגים גבוה ברשימה של המפלגה שלהם על מנת למקסם את הסיכוי שיכנסו לכנסת הבאה. על תנאי זה הם יכולים להשפיע הרבה וכבר נראה למה ואיך זה משפיע עליהם.

תנאי ראשון- בחירות לכנסת

הבחירות לכנסת נעשות על המון נושאים. יחסי דת ומדינה, איכות סביבה, איכות החינוך, היקף התערבות המדינה בכלכלה, שחיתות ועוד ועוד. אך בשורה התחתונה לאורך שנים ההצבעה הייתה בעיקר על המצע המדיני של המפלגות. החלוקה שלנו לשמאל וימין מושתת בעיקר על השאלה מה אתה חושב על יחסינו עם מדינות ערב והפלסטינים. לא חריג לראות מישהו שהוא שמאל מדיני וימין כלכלי (אז נכנה אותו שמאלני) או מישהו שהוא ימין מדיני ושמאל כלכלי (אז נכנה אותו ימני).

בבחירות הכלליות הציבור בוחר על פי הלכי רוח, הצבעות עבר, מחשבות לגבי תפקוד הממשלה הנוכחית, מצבנו הבטחוני-מדיני ועוד. קל לראות שהח"כ הבודד כמעט לא יכול להשפיע על דברים אלו ולכן הוא לא מתעסק בזה הרבה. כמובן שהוא ידאג להוציא הודעה בומבסטית לתקשורת או להציע הצעת חוק פופוליסטית שתסייע למפלגה שלו אבל זה בטל בשישים. בבחירות הכלליות מתעסק בעיקר ראש המפלגה וקבוצת היועצים האסטרטגיים שלו.

הח"כ הבודד לעומת זאת מתעסק בעיקר בבחירות הפנימיות שנקראות "הפריימריז".

תנאי שני- דירוג ברשימת המפלגה

הבחירות הפנימיות במפלגה נעשות בצורה שונה ממפלגה למפלגה. במפלגות החרדיות אלו "חכמי התורה" שמחליטים. במפלגות מסוימות, שנקראות גם המפלגות "הדיקטטוריות" (ישראל ביתנו, יש עתיד, כולנו) ראש הרשימה הוא זה שמכריע איך תראה הרשימה. ובמפלגות מסוימות, הנקראות ה"דמוקרטיות", אלו מתפקדי המפלגה שמכריעים (עבודה, ליכוד, הבית היהודי).

כל ח"כ יודע כמובן איך מתבצעות הבחירות במפלגתו ודואג לעשות פעולות שישפרו את מצבו בתוך מפלגתו. את פעולות אלו הציבור פחות רואה אבל הן אלו שקובעות כיצד יראו החיים שלנו במדינה הזאת. במפלגות הדיקטטוריות דואגים שראש הרשימה יאהב אותך. לפעמים זה דורש לקפוץ על רימון פוליטי בשבילו ולפעמים פשוט דורש להתחנף אליו. במפלגות הדמוקרטיות זה דורש להשיג את חיבתם של מתפקדי המפלגה בכל מיני דרכים כמו קידום הצעות חוק מסוימות, אמירות בתקשורת, השתתפות בחתונות ובר מצוות ועוד. מיד אראה שהח"כים צריכים להתחבב רק על כמה אלפי אנשים ולכן כל מעייניהם היא איך לשרת טוב יותר את ציבור הפקודים למפלגה ולא את ציבור הבוחרים הרחב. זוהי בעיית תמריצים קלאסית ולמזלנו יש לה גם פתרון פשוט.

אני אתמקד במפלגות הדמוקרטיות משתי סיבות. הראשונה היא שמדובר על יותר מחצי מנבחרי הציבור. והשנייה היא שרק שם אנחנו כיחידים יכולים להשפיע. וההשפעה שלנו למעשה יכולה להיות גדולה מאוד.

פריימריז במפלגות הדמוקרטיות

המפלגות הדמוקרטיות העיקריות הן הליכוד והעבודה. בשתיהן פקודים רק כמה עשרות אלפי אנשים ובבחירות המקדימות (הפריימריז) בוחרים עוד פחות מכך.למשל בעבודה הצביעו רק 28,368 אנשים בפריימריז האחרון (לעומת 786,313 אנשים שהצביעו למפלגה בבחירות). חשוב לומר שבפריימריז מצביעים ליותר ממועמד אחד, כל אחד בוחר רשימה של בערך 10 מועמדים, תלוי במפלגה.

כך יוצא ששלי יחימוביץ נבחרה למקום הראשון בפריימריז (שנייה אחרי ראש התנועה- בוז'י הרצוג) עם 22,865 קולות בלבד!

כלומר כדי להיכנס לכנסת כל מה שצריך זה כמה אלפי תומכים שמתפקדים למפלגה הנכונה. כדי לנצח את המתחרים שלך לפעמים צריך כמה מאות קולות בלבד.

כאשר לוקחים בחשבון שכל אחד יכול להתפקד לכל מפלגה (לא משנה למי הוא מצביע בסוף) ושהתפקדות עולה בסה"כ 64 ₪ בשנה מבינים כמה קל להטות את תוצאות הבחירות הפנימיות.

המצב גרוע עוד יותר כשמבינים שיש שיריונים למקומות מסוימים, למשל שיריון לאשה חדשה, שיריון לנציג מחוז דן ועוד. לכן נכנסו לכנסת אנשים שבחרו בהם רק 1000 מתפקדים! כך למשל נכנס ח"כ יואב קיש לרשימת הליכוד כאשר תמכו בו רק 1282 פקודי ליכוד מאזור גוש דן. חשוב לשים לב שהוא עקף את המתחרה שלו ב-171 קולות בלבד! כיום יואב קיש הוא יו"ר ועדת הכנסת, אחד התפקידים החשובים ביותר בכנסת שלנו. גם ח"כ אמיר אוחנה נכנס עם 1198 קולות בלבד. הוא עקף את המתחרה שלו ב-81 קולות בלבד.

קל לראות שהמתמודדים מתחרים למעשה על כל קול של הפקודים למפלגה שלהם. הבדל של עשרות או מאות קולות יכול להיות ההבדל מבחינתם אם יקבלו תפקיד שר או לא.

ככה שמי מצליח לפקוד 100 אנשים למפלגה הוא "קבלן קולות" שכל חברי הכנסת ישמחו לפגוש אותו וינסו לרצות אותו. מי שפקד 1000 אנשים הוא כבר מלך במפלגה שלו וכל רצונו ימומש. ומה הם רוצים בתמורה לתמיכה במועמד מסוים? לפעמים זה להעביר הצעת חוק כלשהי או להרוג הצעת חוק. לפעמים זה ג'וב לבן של. לפעמים זה להשיג העלאת שכר לעובדים בנמל או ברשות שדות התעופה. אלו דברים "קטנים" ופשוטים שחברי הכנסת שלנו והשרים מתמודדים איתם יום יום במטרה להיבחר מחדש. והם משחיתים את הכנסת שלנו ופוגעים בדמוקרטיה שלנו.

הבעיה

הבעיה טמונה בכך שהפקודים למפלגה לא בהכרח מייצגים את מצביעי המפלגה ובנוסף מבקשים לעצמם הרבה פעמים טובות אישיות (בעיית הסוכן). כך למשל אחד הדברים הידועים בכנסת היא שועדי העובדים החזקים התפקדו למפלגות ומשפיעים ככה על השרים שממונים על מקומות העבודה שלהם. חיים כ"ץ הוא אלוף השיטה הזאת ופקד לליכוד בין 8000 ל-12000 אנשים (תלוי את מי שואלים). בדרך הזאת הוא האיש הכי חזק בליכוד ואף אחד לא מעז להתעסק איתו.

שרי האנרגיה לדורותיהם פחדו להתעסק עם חברת החשמל מהסיבה הזאת. גם חוסר הרצון של שר התחבורה להכניס תחבורה שיתופית לישראל נובע מהתפקדות של 2000 נהגי מוניות לליכוד.

גם פייגלין למד את השיטה ופקד יותר מ-10 אלף מתנחלים אל הליכוד במטרה למשוך אותו יותר ימינה ממה שהוא תמיד היה. אפילו שפייגלין עזב ואפילו שהמתפקדים שלו לא בוחרים בליכוד בבחירות הם עדיין מצליחים להשפיע על איך נראית רשימת הליכוד ואיך מתבטאים שרי הליכוד. בכך הם הכפילו את כוחם הפוליטי עשרות מונים מעבר לכוח שיש להם כאשר הם מצביעים בבחירות הכלליות לבית היהודי.

הפתרון

יש כמה פתרונות אבל הפתרון האידיאלי הוא להתפקד למפלגה שאתם הכי מסכימים עם המצע שלה ולהשפיע מבפנים. בצורה כזאת אתם מגבירים מאוד את השפעתכם הפוליטית, מדללים את הכוח של קבוצות הלחץ וגורמים לח"כים ולשרים לעבוד בשביל הציבור הרחב ולא בשביל קבוצות אינטרסים ספציפיות. יש כבר כמה קבוצות שקמו במטרה לפקוד את ההמונים למפלגות. אני אישית הייתי מעורב עוד בקבוצה הראשונה "מתפקדים" שקמה במחאה החברתית וקראה לציבור להתפקד למפלגות. מתפקדים אינה פעילה כיום למיטב ידיעתי אך קבוצות אחרות המשיכו את דרכה.

אני ממליץ להתפקד ל"ליכודניקים החדשים" מכמה סיבות. א' אם אתם קוראים את הבלוג שלי דעותיכם הכלכליות כנראה בצד הימני של המפה. הליכודניקים החדשים עוסקים רק בנושאי כלכלה וחברה ולא מתעסקים בכלל בנושאים מדיניים ככה שהם לוחצים על חברי הכנסת לבנות כלכלה יותר חופשית בישראל עם פחות כוח לקבוצות הלחץ השונות. ב' הליכוד היא מפלגת השלטון וכנראה תישאר כזאת גם בהמשך. ו-ג' הליכוד היא המפלגה עם הכי הרבה שחיתות פנימית (זאת דעתי הלא מבוססת אמפירית) ולכן הכי חשוב לשפר אותה מבפנים.
יש כמובן עוד קבוצות בליכוד וקבוצות דומות בעבודה. "נתיב" ו"הליברלים בליכוד" הן חלופה אם לא מצאתם את מקומכם בליכודניקים החדשים.  "הוועד" מנסה לפקוד לשתי המפלגות הגדולות ובעבודה אני מכיר רק את "נושאי הדגל" אך בטח יש קבוצות נוספות.

 

סיכום

יש הרבה שיח על לאיזה מפלגה להתפקד, איך ואת מי לקדם בפריימריז ועוד. אני מזמין את כולכם לנהל דיונים על זה (גם) בעמוד הפייסבוק שלי. אבל קודם כל והכי חשוב, תתפקדו. אחרי זה נתווכח על כל השאר. כאשר אתם מתפקדים אתם מכפילים את הכוח הפוליטי שלכם פי 500 ועוזרים לעצב מדינה טובה יותר לכם ולילדים שלכם על ידי שבירת בעיית הסוכן בה שבויים הח"כים שלנו. זה לא דורש מכם כמעט כלום וזה נותן לכם הכי הרבה. אז למה להישאר אדישים?

להתפקדות לליכוד

להתפקדות לעבודה

בעקבות פוסט על מצב המשק בשנת 1996 ובשנת 2016 התפתחו דיונים שלמים על מתודולוגיית ההשוואה. בקצרה עולות השאלות הבאות:

1. האם שכר ריאלי הוא השוואה טובה למצב על פני טווח של 20 שנים?
2. האם מדד המחירים לצרכן מייצג את עליות המחירים שהציבור חווה? במיוחד לאור העובדה שיש קשיים מתודולוגיים במדידת עלות הדיור [ועל זה בהמשך]
3. האם המדד "מספר משכורות הנדרשות לרכישת דירה" הוא מדד רלוונטי להשוואה. זאת במיוחד על רקע השינויים בגודל ואיכות הדירה והשינויים במשק בשנים הללו (מיסוי, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ועוד)

שלושת השאלות הללו הן שאלות טובות ואני שמח כשמתפתח דיון ער בדף הפייסבוק שלי. כל עוד הדיון נעשה בצורה מכובדת (לצערי זה לא תמיד המקרה) ומתבסס על נתונים ולא על סיסמאות (גם זה לא תמיד המקרה לצערי) אז אני בעצם משיג את המטרה לשמה הקמתי את הבלוג הזה ואת דף הפייסבוק והיא העלאת המודעות הציבורית לנושאים כלכליים ופיתוח שיח ציבורי איכותי.

אני רוצה לפתח את הדיון בשלושת השאלות הנדונות לעיל. כמו כן אני רוצה להודות לכל מי שחלק עלי וגרם לי להתעמק בחומר וללמוד כיצד הלמ"ס מחשבים את מדד מחירי הדיור.

מראש אומר שאף מדד בעולם הזה הוא לא מושלם. המטרה של מדדים ומודלים היא לפשט את העולם מתמונת מצב מורכבת מאוד לעולם שהוא (לרוב) דו ממדי ו"פשוט". לכן אנחנו לעולם לא נסתמך רק על מספר אחד ויחיד כדי לתאר את מצב המשק. יחד עם זאת הביקורת על מדדים שונים אינה הופכת אותם לחסרי משמעות ואינה אומרת שלא ניתן להסיק מהם כלום. אחרי שהבהרתי את זה בואו נענה על השאלות הפתוחות אחת אחת.

שכר ריאלי

השכר הריאלי מודד את השינויים בשכר הממוצע ובמדד המחירים. בפשטות ניתן לומר שהוא מודד מה הישראלי הממוצע יכול לקנות בסופר. אם נכנס קצת יותר לעומק נראה שהוא אינו מתייחס לעושר צבור, לציפיות בנוגע לעתיד, כמו כל ממוצע הוא מושפע בצורה חזקה יחסית מערכים קיצוניים (במקרה שלנו בעיקר משכר גבוה) והוא גם מושפע מגודל המדגם. נסתכל על כמה תרחישים אפשריים ונבין את מגבלות המדד.

אם מחר למשל נסגר מפעל בפריפריה ו-1000 עובדים בשכר מינימום מפוטרים השכר הממוצע במשק יעלה. זה כמובן התפתחות שלילית אך המדד מראה התפתחות חיובית.

אם מחר שכר הבנקאים ירד השכר הממוצע ירד גם. זאת התפתחות חיובית בעיני הרבה אנשים אך המדד יצביע על התפתחות שלילית.

ושוב אני אדגיש שחשוב להכיר את נקודות התורפה של כל מדד אך הן לא (בהכרח) מייצגות את חוזקו של המדד. צריך בין השאר גם לשאול את עצמנו האם השינויים הללו אכן קרו או שהם רק מצביעים על בעיות תיאורטיות במדד.

כאשר בוחנים את השינויים שבאמת קרו אנחנו רואים שהשינוי הגדול והמשמעותי ביותר שהתרחש הוא הגידול במספר האנשים העובדים במשק. כתבתי כבר בעבר שהגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא כנראה השינוי המשמעותי ביותר בכלכלה שלנו בעשור האחרון. הגידול בשיעור ההשתתפות הכניס לשוק העבודה הרבה עובדים בשכר נמוך מהממוצע מה ש"משך" את הממוצע כלפי מטה. כלומר מצבו של האדם העובד השתפר יותר ב-20 השנים האחרונות מאשר השינוי בשכר הממוצע. לפי נתוני ביטוח לאומי השכר הריאלי הממוצע במשק עלה ב-38.2% משנת 2000 עד שנת 2014. לצערי אין נתונים רחבים יותר בביטוח הלאומי. בלמ"ס ניתן להשיג נתונים משנים קודמות ולפיהם השכר בין 96 ל-2000 עלה ב-14% נוספים ריאלית. לצערי צריך לקחת בערבון מוגבל את נתוני הלמ"ס ועל זה גם כן כתבתי כבר.

שימו לב גם שהשכר החציוני עלה בתקופה זאת ב-49.6% מה שאומר שהחציון עלה יותר מהר מהממוצע והפערים החברתיים קטנו.

עוד שינוי משמעותי שהמשק הישראלי עובר הוא הזדקנות האוכלוסיה. יש לזה הרבה צדדים בעייתים אבל בכל הנוגע לשכר זה דווקא חיובי כי השכר הולך ועולה (בממוצע) לאורך החיים ואדם עם יותר ניסיון ירוויח יותר. לכן מצבו של האדם העובד השתפר פחות ב-20 השנים האחרונות מאשר השיפור בשכר הריאלי.

השינוי המשמעותי האחרון הוא הירידה במס והגידול בהפרשות לפנסיה. הירידה במס הכנסה ובהפרשות לביטוח הלאומי הייתה בעיקר ל"מעמד הביניים" כשהמס על הכנסות גבוהות הוא עדיין גבוה מאוד בהשוואה בינלאומית כך שמעמד הביניים הרוויח בנטו עוד יותר מאשר בברוטו. כמו כן היה גידול בנקודות זיכוי שכל אחד מאיתנו מקבל ממס הכנסה (בעיקר להורים צעירים). במקביל גדלו מאוד ההפרשות שלנו לפנסיה מצד המעסיק כך שהתמורה לעבודה עלתה הרבה יותר ממה שמראים הגרפים של השכר הממוצע.

בסיכומו של דבר קשה להשוות את התופעות השונות בלי לעשות מחקר מעמיק יותר שלצערי אין לי זמן לעשות. להערכתי מצבו של האדם העובד השתפר יותר מאשר השיפור השכר הממוצע כך שהסתכלות על השכר הממוצע כמייצג למצב שלנו במדינה היא הסתכלות חסר לדעתי ומצבנו בוודאות השתפר ביחס ל-1996.

חישוב מדד המחירים לצרכן

מדד המחירים לצרכן מודד את עלותו של סל מוצרים ממוצע שכל משקי הבית בישראל רוכשים. כמובן שאין כמעט אף משק בית שרוכש בדיוק את סל המוצרים לצרכן אך זה מדגם שמייצג את הממוצע בדיוק כמו השכר הממוצע.

ההוצאה הגדולה ביותר בסל היא על דיור והיא מהווה רבע מההוצאות של משקי הבית. כאן צריך להבין כיצד מחושב מדד הדיור כדי להבין האם המדד הוא מייצג טוב או לא.

דבר ראשון ההוצאה על דיור מחולקת ל-3 הוצאות שונות. הגדולה מביניהן היא "שירותי דיור בבעלות הדיירים" שזאת אומרת שמתייחסים לאנשים שבבעלותם דירה כאילו הם משקיעים שקנו נכס (דירה) ושוכרים אותו מעצמם. החלק השני הוא שכר דירה והחלק השלישי הוא קטן ומתייחס לעלויות רכישת דירה כמו תיווך, שכר טרחה לעו"ד, ביטוח ועוד.

את העלות של שכר דירה ואת העלות (האלטרנטיבית) של שירותי דיור מנתחים באמצעות נתונים שנאספים על עלויות שכר דירה ברחבי הארץ בהתאם לגודל הדירה, מיקומה ואיכותה.

כלומר כמעט כל עלות הדיור נובעת מהעלות של שכר דירה (בין שבאמת משולם ובין שלא) ועד כמה שאני מבין לעלויות המשכנתה (ריבית והחזר קרן) אין השפעה ישירה על יוקר הדיור.

יש מספר עיוותים שמייד קופצים לעין. דבר ראשון החיסרון של המשכנתא הוא בעייתי כי מרבית מי שגר בדירה משלו, וזה מרבית האזרחים במדינת ישראל, משלם משכנתה. שנית בגלל שעלויות המשכנתה מאוד ירדו בשנים האחרונות. מכאן נובע שיוקר הדיור נמוך ממה שהלמ"ס מפרסם.

עוד בעיה נובעת מכך שהלמ"ס בוחן רק 85% מהעסקאות. אם ההשמטה של עסקאות הייתה מפוזרת בצורה אחידה זאת לא הייתה בעיה אבל נראה שבניגוד למה שהלמ"ס חושב (שההשמטה אחידה) הוא משמיט דווקא את העסקאות הזולות ביותר- ביניהן עסקאות בקיבוצים, עסקאות שבהן המוכר הוא חברה משכנת (עמידר וכו'), בנייה עצמית וקבוצות רכישה. גם לפי סעיף זה נראה שסך הכל יוקר הדיור בארץ נמוך יותר ממה שהלמ"ס מדווח.

בהערת אגב צריך לחשוב האם העובדה שהרבה דירות בדיור הציבורי נמכרו לבעליהן בעצם יצרה סוג של עליית מחירים בשוק. זה נשמע הגיוני אבל צריך לבחון את זה לעומק.

נקודה מאוד חשובה שצריך להכיר (ואני מודה שלא הכרתי אותה) היא שהלמס כן לוקח בחשבון את איכות הדירה ברגרסיה שהוא עורך. זאת הסיבה שבשנים 99 עד 2010 המחיר הממוצע עלה ב-55.5% והמחיר לפי הלמ"ס עלה "רק" ב-28.7% שזה ממש חצי מעליית המחיר שאנחנו רואים. כלומר אפשר להגיד שחצי מעליית המחיר נובעת מעלייה אמיתית במחיר וחצי נובעת משיפור באיכות הדירות.

לסיכום חלק זה עולות בעיני שתי טענות עיקריות. דבר ראשון ניתן להתלונן על כך שאין כבר בניה של דירות קטנות באיכות נמוכה ולכן מי שרוצה לרכוש דירה מוצא את עצמו חייב (לפעמים בעל כורחו) לשלם על איכות הרבה יותר גבוהה ממה שהוא עצמו היה מוכן להתפשר עליה. זאת לדעתי בעיה רצינית שצריך להפנות למקבלי ההחלטות.

טענה שניה היא שהמדד לא מייצג אמיתית את השינוי ברמת המחירים של הדיור ואני נוטה לקבל את הטענה הזאת. שוב צריך לזכור שהאיכות שאנחנו מקבלים היא הרבה יותר טובה ושיש בשוק אלטרנטיבות של דירות ישנות. צריך גם לזכור שמדידת האיכות של דירות הלמ"ס היא לא מושלמת והיא לא לוקחת בחשבון למשל אם הדירה באה עם חניה ועם מעלית.

גם נקודות אלו אם היו נמדדות היו לדעתי מראות שהאיכות מאוד השתפרה מה שהיה מוריד את העלייה במחירי הדיור (הצעה מעניינת לשר האוצר- תכלול את המידע הזה בקובץ הנתונים של הלמ"ס והעלייה במחירי הדיור תיעצר). סה"כ אני משוכנע שמצד אחד העלייה האמיתית במחירי הדירות (מנוכי איכות) הייתה נמוכה יותר ממה שהלמ"ס מפרסם.

מצד שני העלות לישראלי הממוצע עלתה יותר מאשר המדד מראה ולכן ההסתמכות על שכר ריאלי היא קצת יותר בעייתית ממה שחשבתי ואני מודה שצריך לנסות לחשב מדד של שכר ריאלי מנוכה עלויות דיור מלאות. אולי אף אעשה את זה בקרוב אם יהיה לי זמן אבל אני ממש אשמח אם מישהו אחר ייקח על עצמו את העבודה הזאת.

מספר משכורות שנדרשות לקניית דירה

הבעייתיות במדידת שינוי המחירים מביאה אותנו למדד הבא. זהו מדד פשטני אך מכאן גם נובע כוחו. המדד בודק את עלות הדירה הממוצעת לעומת שכר העבודה הממוצע ומחשב חישוב פשוט שעונה על השאלה כמה משכורות נדרשות על מנת לקנות דירה בישראל. השימוש במדד כזה הוא טוב ברוב הזמנים אך שוב בגלל התמורות שחלו במשק הישראלי אני חושב שלא נכון להשתמש בו כפשוטו בתקופה זאת. הדברים העיקריים שחלו בזמן זה (ואת כולם הסברתי בפירוט) הם:

• שיפור משמעותי באיכות הדירות בישראל
• עלייה משמעותית בכוח העבודה בישראל
• ירידה במיסוי הישיר על משקי הבית

ובכל זאת בואו נבדוק את המדד הזה. אז משרד הבינוי והשיכון מפרסם אותו ובקובץ הרשמי היחיד שהשגתי עולה שב-2009 נדרשו 116 משכורות על מנת לרכוש דירה וב- 2014 נדרשו 144 משכורות כדי לרכוש דירה. (עלייה של 24%)

אז רק חשוב לדעת שמשרד השיכון עשה טעות כשהוא השתמש בנתוני הלמ"ס על השכר הממוצע ולא בנתוני הביטוח הלאומי שהם מדויקים יותר. כאשר מכניסים את נתוני הביטוח הלאומי יוצא שעלות דירה עלתה מ-110 משכורות ל-136 משכורות (עלייה של 23%). אז כבר טוב לדעת שעלות דירה במשכורות היא נמוכה יותר ממה שחשבנו וגם העליה במספר המשכורות מעט נמוך ממה שחשבנו 🙂

שנית אני חושב שהמדד אינו מייצג בגלל התמורות שחלו בישראל. היה מעניין לנסות לחשב את הנטו של אזרח ישראל בשנת 2000 ואת הנטו היום לעומת מחירי הדירות בשתי התקופות ולראות בכמה באמת התייקר שוק הדיור ביחס למשכורת הממוצעת. מישהו מרים את הכפפה?

 

כתבתי פה רבות על דרך עבודת הכנסת(פה, פה,פה ופה) ועל העובדה שיושבי ראש הוועדות הם גורמים מאוד חזקים שמעמדם משתווה לזה של שרים. יחד עם זאת אף אחד לא מבקר את אופן עבודתם ולא מעביר ביקורת על התנהלותם.

כעת הסיפור משתנה כאשר הכנסת מאפשרת לעקוב אחרי הליך החקיקה מראשיתו ועד סופו לכל הצעות החוק במדינה (קישור).

ראשית מגיע לכנסת כל הכבוד על המערכת החדשה שהיא הציגה ועל העובדה שהמערכת פתוחה לכל האזרחים, כעת נוכל לבקר בזמן אמת את פעילות הכנסת ולדרוש מנציגינו שיפעלו בצורה טובה יותר למעננו.

מעיון קצר במערכת החדשה עולים מיד כמה נתונים חשובים.

דבר ראשון כמות החוקים שהונחו על שולחנה של הכנסת היא יוצאת דופן (כרגע מונחים על שולחן הכנסת 2958 חוקים) ומעידה על הטירוף שאוחז בחברי הכנסת לחוקק חוקים ששמם כתוב עליהם. מי שרוצה כנסת יותר אפקטיבית שמפקחת על עבודת הממשלה חייב לפעול להפחתת מספר החוקים המונחים על שולחן הכנסת.

שנית ניתן לראות שהכנסת לא דוחה חוקים (לפחות לא ממשלתיים) אלא פשוט ממסמסת אותם. ניתן ללמוד זאת ממספר החוקים שנדחו בוועדות הכנסת (0) וממספר הצעות החוק שבהן החקיקה נעצרה (27 הצעות חוק ממשלתיות- כולן אוחדו עם הצעות חוק אחרות).

שלישית ניתן לראות את כמות הצעות החוק עליהן עובדת הכנסת כרגע. יש 170 חוקים בדיוני הוועדות השונות שמכינות אותן לקראת קריאה שנייה ושלישית. זה מספר גבוה אבל לא גבוה מאוד והוא בעיקר תלוי בשאלה איך הצעות החוק הללו מתפלגות בין הוועדות השונות. זאת שאלה שעדיין לא הספקתי לבחון לעומק. בוועדת כספים לדוגמה ממתינות 38 הצעות חוק.

מתוך ה-170 הצעות חוק שיושבות על שולחן הוועדות השונות ב-31 עדיין לא היה דיון. השאלה היא כמובן כמה זמן הצעות חוק אלו ממתינות לדיון ראשון ואת זה לא ניתן לדעת בקלות מאתר הכנסת. אבל מדובר במספר גבוה שנראה לא פרופורציונלי וחשוב ללחוץ על חברי הכנסת להעלות את הצעות החוק הללו לדיון.

עוד 33 הצעות חוק ממתינות מעל חצי שנה. זאת אומרת שהדיון האחרון בעניינן היה לפני ה-04/04/16 והן היו אמורות לעבור לוועדת הכנסת לניתוב מחדש. שאת נקודה חשובה ששווה להתעכב עליה, מכיוון שזה בעצם הכלי היחיד להגבלת כוחם של יושבי ראש הוועדות וליצירת מנגנון של בלמים ואיזונים. בנוסף התקנה שקובעת החזרה של הצעות חוק לוועדת הכנסת לאחר חצי שנה של "התיישנות" אמורה לאפשר בקרה על עבודתם של יושבי הראש אבל כאמור ההצעות לא מנותבות בחזרה אל ועדת הכנסת ובקרה כזאת אינה בנמצא.

הכנסת פועלת כמועדון חברים סגור ויש דברים שלא עושים לחברים כמו למשל לבקר אותם בצורה חריפה מדי. אני מאוד מקווה שיושב ראש ועדת הכנסת יואב קיש (הליכוד) או יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין (הליכוד) יקראו לסדר את יו"ר הוועדות שאינם דנים בהצעות החוק יותר מחצי שנה. זה באמת דבר בסיסי מאוד בדרך התנהלות הכנסת ואסור לנו לעבור עליו בשתיקה.

לסיכום

הכלי החדש שהציגה הכנסת יאפשר לנו לראשונה לנתח את עבודתן של ועדות הכנסת השונות ולתת ציון להתנהלותו של יו"ר הוועדה. מדובר בכלי חשוב ביותר שלאורך זמן יוכל להראות לנו כיצד הכנסת מתפקדת ויאפשר השוואות בין יו"רים שונים של וועדות שונות ושל אותה ועדה בכנסות שונות.

אז שוב, שאפו לכנסת על הכלי החדש. אני מקווה שתמצאו בו שימוש.