חוק עידוד השקעות הון הוא אחד החוקים שסופגים הכי הרבה אש בשיח הכלכלי של השנים האחרונות. לא מעט פוליטיקאים הבטיחו להגדיל את תקציב המדינה במיליארדי ש"ח על חשבון הטבות המס שמקבלות החברות הגדולות. ב-2014 הטבות המס הללו הסתכמו לפי ההערכות ב-7.2 מיליארד ש"ח שהגיעו ברובן המוחלט ל-4 חברות ענק. הנתון אמנם נשמע מקומם וברור מדוע הסעיף הזה נראה לפוליטיקאים רבים כמקור תקציבי חשוב אך אין שום סיבה להאמין שמשהו ישתנה בקרוב. אבל חבל להקדים את המאוחר, צריך להתחיל מההיסטוריה.

חוק עידוד השקעות הון נחקק בשנות ה-50 במטרה לעודד השקעות הון ותעסוקה בארץ. החוק עבר לאורך השנים שינויי חקיקה רבים אך אפשר לפשט ולומר שתמיד היו קיימים בו שני מסלולים. מסלול אחד נתן הטבות מס לחברות שהקימו מפעלים. המסלול השני נתן מענקים או הלוואות לחברות אלו.

לאורך השנים נקשרו הרבה פרשות שחיתות במסלולי המענקים שהציעה הממשלה. לפעמים המענקים היו מגיעים למקורבים לשלטון, בפעמים אחרות עלו טענות שהחברות לא עמדו בהתחייבויות שלהן (למשל להעסיק מספר מסוים של עובדים בפריפריה) ובמקרה אחד אף הורשע רה"מ לשעבר בהפרת אמונים בעקבות התערבותו בנושאים אלו. לכן לפני כעשור החליטו במשרד האוצר "לייבש" את מסלול המענקים ולהתמקד במסלול של הטבות המס.

חשוב להדגיש שלשני המסלולים יש יתרונות וחסרונות וגם כיום ממשיך להתקיים הדיון המקצועי בנושא. נציג את הטענות בקצרה- מסלול המענקים הוא שקוף, ממשלת ישראל מחליטה על מתן מענק בגובה ספציפי לחברה ספציפית והיא יכולה לשלוט בגובה המענק, המענק נרשם בתקציב המדינה כהוצאה ומפוקח על ידי חברי הכנסת והציבור. מסלול המענקים גם מאפשר שיקול דעת לפקידות המקצועית אשר בוחנת כל פרויקט ואת תרומתו למשק. מנגד שיקול הדעת הזה הוא בדיוק מה שעלול להוביל לשחיתות. בנוסף מענק יכול להיות הגורם שהופך השקעה לכדאית (כלומר מעביר אותה מרווח להפסד) וההיסטוריה מוכיחה שכאשר חברות לא עומדות בתנאי המענק הממשלה מתקשה לקבל את כספי המענק בחזרה (למעשה עד לפני מספר שנים הממשלה כמעט לא גבתה את הכסף).

כאן נכנסים לתמונה היתרונות של הטבות המס- אלו מעודדות רק מפעלים רווחיים (שהרי מי שמפסיד ממילא לא משלם מס) ובכך מונעות מצבים שהממשלה תומכת שוב ושוב במפעלים כושלים בפריפריה. הטבות המס אינן באות על חשבון הוצאות אחרות בתקציב המדינה (בריאות, רווחה, חינוך וכו') ולכן מאפשרות יותר שירותים אזרחיים. העלות שלהן נמוכה בהרבה מכפי שנהוג לחשוב- יש חברות שלא היו פותחות בארץ מפעל, או עוזבות לחו"ל, אם לא הטבות המס ואז ממילא המס שהיה מתקבל מהן היה 0. הטבות מס ניתן גם לבטל ובכך להבטיח שהכסף אכן יגיע לממשלה. מנגד הטבות המס אינן שקופות ואינן ניתנות לחיזוי מוקדם, הן אוטומטיות ולכן הפקידות הממשלתית לא יכולה לאשר שהן אכן יתמכו במטרות החוק.

על רקע היתרונות והחסרונות הללו החליטה הממשלה ב-2005 לתקן את החוק. תיקון החוק נעשה כאשר המשק עדיין התאושש ממיתון ושיעור האבטלה היה מעל 9%. באווירה הציבורית הזאת הממשלה החליטה "ללכת בכל הכוח" על עידוד תעסוקה והציעה הטבות מס משמעותיות. שני סעיפים חשובים היו בתיקון החקיקה הזה. הראשון הבטיח הטבות מס כל עוד הכסף ממשיך להיות מושקע בארץ. סעיף זה יצר לאחר מספר שנים את סאגת הרווחים הכלואים המפורסמת. הסעיף השני, הפחות מוכר לציבור, הבטיח "יציבות הטבות". משמעות הסעיף היא הבטחה לחברה שפתחה מפעל בארץ שהמפעל יהיה זכאי להטבת המס למשך 10 שנים. סעיף זה, אשר לא קיבל תשומת לב ציבורית, הוא אותו סעיף שמבטיח שאף פוליטיקאי לא יבטל את הטבות המס לחברות הגדולות. פשוט בגלל שכל החלטה כזאת לעולם לא תעבור את בג"ץ. חבל שהשיח הציבורי ממשיך להתעלם מעובדה זאת. מרצ לדוגמא הבטיחה בבחירות האחרונות לקצץ את הטבות המס הללו ב-5 מיליארד ש"ח.

בעקבות תיקון החקיקה ב-2005 צמחו הטבות המס שניתנו מתוקף החוק בצורה משמעותית. הממשלה הבינה שתיקון החוק היה אגרסיבי מדי וב-2010 תיקנה אותו שוב וביטלה את הטבות המס המפליגות. אגב, תיקון החוק ב-2010 כלל מהלך פוליטי מבריק שלא רואים בכנסת כל יום ומזכיר פרק בסדרה בית הקלפים. אתם מוזמנים לחזור לכותרות של אותם ימים ולפרוטוקולים של ועדת הכספים. בתפקיד פרנק אנדרווד- לא אחר מאשר שר האוצר לשעבר, יובל שטייניץ.

בחזרה לעניינו- החוק אמנם תוקן ב-2010 אך בגלל סעיף יציבות ההטבות החברות שהספיקו להיכנס באותן שנים ימשיכו להנות מהטבות המס. כל אחת למשך 10 שנים מכניסתה לתחולת החוק. כלומר באיזה שהוא שלב בין 2015 ל-2020 יבוטלו ההטבות הללו. לצערנו אנחנו לא יודעים בדיוק מתי מפני שמדובר במידע פנימי של החברות שאינו מפורסם לציבור. אני יכול רק לנחש שמי שיכהן כשר האוצר באותה שנה שבה יתרחש שינוי הכיוון יזקוף זאת לזכותו.

איך בכל זאת יכולה המדינה למשוך השקעות זרות?

כשחברה בינלאומית מחליטה להקים מפעל בהשקעה של מיליארדי דולרים הוא לוקחת בחשבון שורה ארוכה של משתנים. בין השיקולים אפשר למנות איכות תשתיות (תחבורה, חשמל, אינטרנט, נמלים וכו'), איכות כוח אדם, קרבה לשווקים, שלטון החוק, ודאות רגולטורית, פשטות בעשיית עסקים, ודאות גיאו פוליטית, הגנה על קיום חוזים וכמובן שיעורי מס.

בחלק מהפרמטרים אנחנו טובים ובאחרים פחות. גם לא על כולם ניתן להשפיע. כך למשל ישראל אינה שוק משמעותי ואינה מאוד קרובה לשוק צרכני או למחצבי טבע. בנושא זה לא ניתן להתחרות עם ארה"ב, האיחוד האירופי או סין. לעומת זאת איכות כוח האדם כאן היא גבוהה והתשתית שהייתה במצב רע משתפרת מאוד בשנים האחרונות. ישראל עדיין יכולה וצריכה להשתפר. הוודאות הרגולטורית בארץ נמוכה מאוד ויותר מדי פעמים אנחנו מחליטים להמציא את הגלגל במקום פשוט לאמץ תקן אירופאי או אמריקאי. עשיית עסקים בארץ קשה מדי ויוצרת חיכוך מתמשך עם מוסדות השלטון. הוודאות הבטחונית בארץ בהחלט יכולה לשתפר (אם כי השאלה כיצד עושים זאת חורגת מהנושאים של בלוג זה).

במיוחד חשוב להבין שהצהרות ריקות מתוכן ומתלהמות של פוליטיקאים אינן עוזרות לנו כלל. חברות בינלאומיות רואות את חוסר היציבות הפוליטית ואת האמירות הפופוליסטיות וחושבות פעמיים לפני שהן נכנסות להשקעות עתק בארץ. ככל שהממשלה תעשה עבודה יותר רצינית ביצירת סביבה כלכלית תומכת בעסקים כך היא תוכל לדרוש מהחברות הבינלאומיות מיסים גבוהים יותר.

הדרך הקלה והמהירה ביותר למשוך חברות זרות היא על ידי הטבות מס. אך זאת גם הדרך היקרה ביותר, המקוממת ביותר והכי פחות יעילה. קשה לדעת כמה מס ניתן לדרוש מהחברות הללו. הן תמיד יאיימו בעזיבה ואנחנו לעולם לא נדע אם דרשנו יותר מדי עד אשר הן יעזבו ויהיה מאוחר לסובב את הגלגל. אבל ממשלה שתשפר את התשתיות, שתספק ביטחון למשקיעים, שתצמצם את הבירוקרטיה ותשפר את איכות כוח האדם תוכל להעלות בהדרגה את שיעורי המס ועדיין למשוך משקיעים נוספים. התפקיד שלנו הוא לוודא שהממשלה אכן בוחרת בנתיב הזה.