ספק אם יש עוד נושא שהוא מצד אחד כל כך קריטי לעתיד הכלכלי של מדינת ישראל ומצד שני כל כך לא מעניין את הציבור כמו תחום הפנסיה. המחקר הכלכלי מלא בעדויות על כך שאנו משתדלים ככל יכולתנו להדחיק את העובדה שאנו נזדקן יום אחד ולכן כל אזכור של המונח פנסיה גורם לנו להתעלמות או לפחות למסמוס הנושא כמשהו שיגיע בעתיד הרחוק ויום אחד נטפל בו. אפילו כשלא מדובר על הפנסיה שלנו, אלא על נושא ציבורי כמו הפנסיות התקציביות אנחנו מיד נמנעים מלחשוב עליהן.

את חשיבות הנושא דווקא קל יחסית להסביר. החוב הממשלתי עמד בסוף שנת 2014 על 715.8 מיליארד ש"ח (כ-67.1% מהתוצר). באותו זמן סך ההתחייבויות של הממשלה בגין הפנסיה התקציבית הסתכמו ב-769 מיליארד ש"ח. כלומר אם היינו סופרים את ההתחייבויות הפנסיוניות בתוך החוב הממשלתי הוא היה יותר ממוכפל ומגיע ל-140% תוצר. וזה עוד לפני שמכניסים לחישוב גם את החובות של הביטוח הלאומי שנמצא בדרך לפשיטת רגל ב-2042 ואת העובדה שממשלת ישראל כבר נתנה התחייבויות לחלץ את קרנות הפנסיה הוותיקות בסכום כולל של 134 מיליארד ש"ח (עמ' 29 סעיף 3ג') שגם אותם נצטרך לשלם בעתיד.

על השאלה מדוע ההתחייבויות העתידיות של ממשלת ישראל אינן נספרות בחוב הממשלתי ועל ההשלכות של החלטה זאת אני מקווה לכתוב בעתיד. בינתיים על מנת לא לסבך נושא בנושא אומר רק שזה עניין של חשבונאות וכך נהוג גם בשאר העולם.

בשלב זה של המאמר אני מקווה שכבר ביססתי את העובדה שההתחייבויות הפנסיונית הן בעלות השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה הישראלית. אבל איך זה קשור לביטחון, לדו"ח לוקר, לבן גוריון ולחוסר בהנהגה אזרחית בישראל היום? זה מעט יותר מסובך.

תחילה אסביר בקצרה על מנגנון הפנסיה. בעבר היה נהוג בישראל ובעולם שעובד המגיע לגיל פרישה עוזב את מקום עבודתו אבל ממשיך לקבל קצבה עד ליום מותו. הקצבה הייתה תלויה בשכר של העובד ובמספר השנים שעבד באותו מקום עבודה. בפשטות ניתן לומר כי הקצבה שווה ל-70% מהשכר האחרון של העובד אם הוא עבד באותו מקום לפחות 35 שנים. אם הוא עבד פחות מ35 שנים הוא צבר זכויות של 2% על כל שנה. כלומר אם עבד 25 שנים הקצבה שלו תהיה 50% מהשכר האחרון. עוד נקודה חשובה- העובד לא היה מפריש מהשכר שלו לחיסכון כמו שאנחנו עושים היום והאחריות הייתה מוטלת כולה על המעסיק.

המנגנון הזה שנבנה לפני שנים רבות כאשר תוחלת החיים הייתה נמוכה משמעותית התגלה כגרעוני מאוד. במקומות מסוימים בעולם מפעלים לא יכלו לשלם לעובדים את הפנסיה שהם צברו. במקומות בהם הפנסיה היא ממשלתית כמובן הבעיה הזאת לא התקיימה, למרות שיש קולות הטוענים כי מדינות אירופה לא יוכלו בעתיד לשלם את הפנסיות לאזרחיהן. קיצוצים בתחום זה כבר עלו על שולחן הדיונים ביוון, ספרד ועוד.

בגלל שהמנגנון הישן לא עבד (למעשה הוא היה סוג של הונאת פונזי) עברו בישראל למנגנון שאנחנו מכירים היום בו כל אחד מפריש בעצמו לפנסיה. יש לשינוי הזה המון השלכות אך לא ניכנס אליהן במאמר זה.

ההחלטה הקריטית שהתקבלה באותו שלב אצל מקבלי ההחלטות היא שהשינוי יקרה "מכאן והלאה" ולא יחול "רטרואקטיבית". אני בכוונה שם דגש על שאלת הרטרואקטיביות מפני שהיא תמלא תפקיד סופר משמעותי בשאלה כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה הזאת. הפוליטיקאים לדוגמא יכלו לקבל החלטה שונה- לומר שכל הזכויות שנצברו בעבר ישמרו אבל שמכאן והלאה זכויות חדשות יצברו בקרנות הפנסיה עם הפרשה שוטפת (כמו שאנחנו עושים היום). ההבדלים בין ההחלטות הללו היו תהומיים. ניקח לדוגמא שני עובדי מדינה שנכנסו לתפקיד בהפרש של שנה. אחד בשנת 1999 כשעוד היו פנסיות תקציביות והשני בשנת 2000 מיד לאחר שבוטלו. במצב הנוכחי הפנסיה של העובד הותיק תהיה גבוהה באלפי ש"ח מהפנסיה של העובד הצעיר. אם היו מקבלים את ההחלטה השניה ההבדל היה מינורי (כמה עשרות או מאות בודדות של ש"ח בחודש). אז למה החליטו דווקא על האופציה הראשונה ולא על השניה? כי באופציה הראשונה דופקים את האנשים שהם עדיין לא במערכת ולכן לא יכולים למחות. באופציה השנייה פוגעים גם באנשים שכבר בתוך המערכת ולהם יש כוח להתנגד לשינוי.

זה סוג ההחלטות שפוליטיקאים נוהגים לקבל. תמיד קל יותר לדחות בשורות רעות לעתיד ולהקריב את הדור הבא, שאינו חלק מהמצביעים היום, מאשר להתמודד עם העובדים שלך. הבעיה היא שאותם פוליטיקאים תקעו את הדור שלנו עם הר חובות של יותר מטריליון ש"ח. איזה כיף אה?

זה סיכום מקוצרר של ההיסטוריה שאיתה התגלגלנו למצב הנוכחי. מה ניתן לעשות בנוגע לפנסיות התקציביות?

חשוב לדעת שכבר שנים רבות יושבות במשרד האוצר תוכניות שמאפשרות לצמצם את הר החובות הזה. אולם הפוליטיקאים תמיד מסרבים לגעת בתפוח אדמה הלוהט. הצעה אחת היא להטיל מיסוי פרוגרסיבי על הפנסיות התקציביות. הצעה אחרת היא להעלות את גיל הפרישה, בנושא הזה חשוב לדעת ש90% מהוצאות הפנסיה של מערכת הבטחון היום היא לאנשים שעוד לא הגיעו לגיל הפרישה החוקי (6.5 מיליארד מתוך 7). עוד הצעה מדברת על הגדלת ההפרשה של העובדים לטובת הפנסיה שלהם. אנחנו (אלו ללא פנסיה תקציבית) מפרישים 10% לפנסיה (5% אנחנו מפרישים, 5% המעסיק ויש עוד חלק שהוא לרוב 8.33% המיועד לפיצויים). לעומת זאת העובדים הזכאים לפנסיה תקציבית מפרישים רק 2%.

כל אחד מהשינויים שציינתי בקצרה בפסקה האחרונה שווה מיליארדים רבים, כולם ברי ביצוע ללא קושי רב וכולם סבירים מאוד והוגנים. כמובן שכל שנה שעוברת ללא יישום של צעדים אלו מקטינה את התועלת מנקיטתם. אבל הממשלה אינה רוצה לגעת בנושא ומעדיפה לקצץ בחינוך, להוריד את קצבאות הילדים או להקטין את סל הבריאות. העיקר לא לגעת בזכויות של העובדים.

אבל הצעדים שממש חייבים להינקט בלי שום קשר הם הביטול של זכויות שערוריתיות שיש בפנסיה התקציבית. במשרד הביטחון לדוגמא סופרים במספר שנות השירות של איש קבע פורש גם את שנות שירות החובה שלו. זאת לעומת עובד מדינה אחר ששירת בצבא ושנות שירות החובה שלו לא נספרות (שלא לדבר עלינו שלא מקבלים כלום על אותן 3 שנים). בנוסף הרמטכ"ל יכול, על פי שיקול דעתו, לתת בונוס לפורש ששווה ל-6% מהמשכורת האחרונה שלו. בפועל הבונוס ניתן כמעט תמיד. שתי טובות ההנאה ה"קטנות" הללו הן מתנות בשווי כולל של 12%-15% מהשכר האחרון של אותו משרת קבע. כלומר מי שלפני הפרישה השתכר 20,000 ש"ח מקבל פה מהרמטכ"ל מתנה של 3000 ש"ח בחודש ששווה בסה"כ בערך 600,000 ש"ח. המתנות הללו נהוגות גם בשאר הארגונים הבטחוניים (משטרה, שב"כ, מוסד וכו'). אם נבטל את טובות ההנאה המוגזמות הללו נחסוך סדר גודל של 15-20 מיליארד ש"ח למדינה. כסף קטן לא?

לצערנו טובות הנאה כאלו נהוגות בהרבה מקומות. השופטים למשל סידרו לעצמם מתנה אחרת. כאשר עובד המדינה הולך לעולמו אם הוא משאיר אחריו אלמן/ה אותו בן זוג ממשיך לקבל פנסיה מוקטנת ששווה ל60%-70% מהפנסיה המקורית. כלומר אלמנה של איש קבע שקיבל פנסיה של 10,000 ש"ח תקבל בערך 7000 ש"ח כל חודש. השופטים שמקבלים פנסיות מכובדות מאוד המגיעות לעשרות אלפי ש"ח החליטו שלא הגיוני שאלמנה תרד מפנסיה של 50,000 ש"ח ל-30,000 לאחר מות בעלה. אז רק להם/ן הפנסיה נשארת באותו גובה בדיוק. הרי מאוד הגיוני שאלמנים רגילים ירדו מ-10,000 ש"ח ל-7,000 לאחר מות בן זוגם, אבל השופטים לא יוכלו להסתפק רק ב-30,000 ש"ח. איך הם יחיו מסכום פעוט שכזה?

גם במקומות אחרים לא חסכו פינוקים. בחברת החשמל לא משלמים פנסיה על פי המשכורת עצמה. לתוך החישוב מכניסים גם את המשכורת 13 ומשכורת 14 שהעובד היה רגיל לקבל וגם קצבת ביגוד, תלושי חג, חשמל חינם, "תוספת מאמץ" ועוד (ראו נספח א'). ואם חס וחלילה פרשת בדרגה נמוכה אתה לא צריך לדאוג, אפשר להמשיך להתקדם בדרגות גם לאחר הפרישה! (ראו לדוגמא עמוד 527). כמובן שכל העלויות האלו באות מהכיס שלנו בחשבון החשמל שאנחנו משלמים.

אני בטוח שיש עוד הטבות רבות, אלו פשוט כמה שיצא לי להיתקל בהן. התנאים שעובדי המדינה השונים סידרו לעצמם הם פשוט שערוריה והדור שלנו בהחלט יכול לדרוש לתקן אותם.

מתנגדי התיקון תמיד טוענים שמדובר בשינוי רטרואקטיבי של כללי המשחק. כלומר התנאים הללו הובטחו לעובדים ולכן זה לא מוסרי לקחת אותם מהם כעת כאשר העובדים לא יכולים לשנות את דרך התנהגותם. אחרי הכל, אולי בלי התנאים הללו הם היו בוחרים לא להיות עובדי מדינה.

תסלחו לי על השפה המעט בוטה אבל הטיעונים הללו אינם מכבדים את הטוענים, או במילים אחרות- זה פשוט בולשיט. ואני אפרט: דבר ראשון הטיעון עצמו הוא חרב פיפיות- אם נדבר על הציפיות שהיו לאותם עובדים עם כניסתם למקום העבודה אפשר לדבר על כך שתוחלת החיים בזמנו הייתה נמוכה בהרבה ורמת הריבית הייתה הרבה יותר גבוהה. שני פרטים אלו משפיעים בצורה דרמטית על שווי הפנסיות של הפורשים. כלומר אם רוצים לתת להם בדיוק את מה שהם ציפו לו, פנסיות בשווי 3-4 מיליון ש"ח יכולות להיחתך בחצי ואף ביותר מכך. אפשר למשוך את הטיעון הזה לכיוונים נוספים ולומר שהם ציפו לרמת חיים נמוכה בהרבה מזו הקיימת היום, לדוגמא הם ממש לא חשבו שהם יוכלו לטוס כל שנה לחו"ל. אז אולי ניתן להם הכנסה שתואמת את "הציפיות" שהיו להם. אין בזה שום הגיון.

אבל הסיבה היותר מקצועית שהטיעון הזה אינו תופס הוא העובדה שבכל מה שקשור לפנסיה אנחנו סובלים מתופעה הנקראת "מיופיה" כלומר מקוצר ראייה. זאת כנראה הבעיה הכי גדולה בעולם הפנסיה, אנשים צעירים פשוט מסרבים לחשוב על הפנסיה שלהם ולדאוג לה, וזה חוזר על עצמו בבדיקות בכל העולם. בצורה מוזרה מסתבר שרק במדינת ישראל ורק אצל עובדי המדינה בעיית המיופיה נפתרה. כלומר עובדים לא הלכו למשרד הפנים או למשטרה בגלל השכר, התנאים, העובדה שאח שלהם עובד שם, הקרבה למקום המגורים, אפשרויות קידום, הגשמה עצמית או שאר הסיבות שאנשים פשוטים בוחרים מקום עבודה. לא. עובדי המדינה בחרו בנתיב המקצועי שלהם מתוך ראייה מפוקחת של הטבות הפנסיה לה יהיו זכאים בעוד 40 שנים. זה הרי די ברור לא?

הפוסט הזה היה אמור לעסוק בתקציב הביטחון ובוועדת לוקר. אבל היו לי כל כך הרבה דברים להוציא על הפנסיות התקציביות שלא הגעתי לזה. בפוסט הבא אנסה להגיע לתקציב הביטחון (אני כבר צובר פה חובות, גם את הסדרה על הכנסת אני צריך להשלים). אבל בינתיים אני ממליץ שהדור הצעיר יתעורר ויבין איזה משקולת משאירים לנו על הצוואר. יש לנו יותר מטריליון ש"ח לשלם מהמיסים העתידיים שלנו כדי לממן הטבות מופרזות שאנחנו לא נזכה להן בשום צורה. כולי תקווה שחברי הכנסת הצעירים יעלו את הנושא לסדר היום וידרשו שינויים שיאפשרו גם לנו לחיות בכבוד במדינה הזאת ולא רק לשלם את החובות שהשאירו לנו.