מחשבות לקראת הקלפי

את הדברים הבאים כתבתי מספר ימים לאחר נפילת הממשלה הקודמת. החלטתי בזמנו לא לפרסם אותם אבל שיניתי את דעתי אתמול. אני רוצה לחלוק את מה שאני חוויתי מתוך הממשלה.

דעתי היא כמובן דעתי האישית וכל אחד מוזמן להתייחס אליה ככל שיבחר.

סיכום תקופה:

הממשלה היוצאת הצליחה להגיע להישגים חשובים ולהניע הרבה תהליכים שיבשילו בעתיד. קל היום לשכוח או להתייחס בביטול לשינויים שנעשו אך בתור מי ששירת גם בממשלה הקודמת אני יכול לומר שצעדים שנראו לנו בזמנו בלתי אפשריים קרו בממשלה הנוכחית בקצב מסחרר. חוק הריכוזיות עבר, רשות השידור נסגרה ונפתחה מחדש, מערכת החינוך עברה שינוי מהקצה אל הקצה, השמיים נפתחו לתחרות, שני נמלים חדשים מוקמים, הממשלה הצטמצמה ובוטלו משרות השרים ללא תיק, מספר הדירות המשווקות גדל פי 3, הסכמי גג נחתמו, החברות הממשלתיות נותקו מהפוליטיקאים, חוק השיוויון בנטל עבר, שעון הקיץ הוארך,  ועוד אינספור צעדים קטנים וגדולים שישנו את התפתחות החברה והכלכלה בישראל בשנים הקרובות. כל אחד מהצעדים האלו בפני עצמו נראה לנו, נערי האוצר, כמשימה כמעט בלתי אפשרית בממשלה הקודמת ובממשלה הנוכחית הם התרחשו, חלקם עברו כל כך בשקט שניתן היה לחשוב שהם עניין של מה בכך. אני לא יכול לזכור את כמות הפעמים שבחרנו לטפל בנושא והפקידים אמרו לנו "זה תקוע מאז שנת 92". ועדיין טיפלנו, וגם הצלחנו ברוב המקרים.

יחד עם זאת אי אפשר להתחמק מתחושת האכזבה הנובעת מהפער בין הפוטנציאל העצום של הממשלה לבין התוצאה הסופית שהיא בינונית למדי. הממשלה, מונעת מהמחאה החברתית, יצאה לדרך במטרה להביא לשינוי סדרי העדיפויות ולטפל בנושאים שהוזנחו במשך שנים רבות. חלק מבעיות היסוד קיבלו התייחסות (בעיקר בהקשר לחברה החרדית) אך רבות לא טופלו בצורה מעמיקה וספק אם הממשלה הבאה תוכל או בכלל תרצה להתעסק בהן. בהקשר הזה אני באופן אישי מרגיש החמצה ענקית.

יש לי הרבה מה לומר על מרבית השרים והח"כים. גם מילים טובות וגם פחות טובות. אני לא אחלק פה ציונים לאנשים שאני מכיר את פועלם רק בצורה חלקית. אני כן אגיד שיש לנו כמה נבחרי ציבור טובים בכל רחבי הקשת הפוליטית, ויותר מדי נבחרי ציבור לא טובים, גם כן בכל רחבי הקשת הפוליטית. לצערי כמעט שאין שום קשר בין חשיבות ההחלטות שמתקבלות לבין ההד התקשורתי שהן מקבלות. כמה מההחלטות הכי חשובות עברו מבלי לקבל שום תשומת לב. לעומתן נושאים איזוטריים לחלוטין גררו את כל המדינה למערבולת וגם בסופו של דבר לבחירות מיותרות.

כמובן שהשר שאני חזיתי הכי מקרוב בפועלו היה לפיד. הוא גם היה ונשאר הדמות הכי קונטרברסלית בפוליטיקה הישראלית. עד היום אני לא בטוח מה עמדתי לגביו.

לפיד, מנותק מכל מוקדי הכוח בחברה הישראלית, הוא באמת התקווה הגדולה של מעמד הביניים והציבור הישראלי "הלא מחובר". לזכותו יאמר שהוא איש ישר והגון, שרוצה רק בטובת המדינה ואינו מונע משיקולים אישיים או זרים. הוא האיש שרוצה ויכול לטפל בבעיות השורש של החברה בישראל. הממלכתיות שלו והעובדה שלא תקף ישירות את ראש הממשלה בנושאים מדיניים למרות שהוא יריבו הפוליטי היא לדעתי מופת ודוגמה להתנהגות של מנהיג. הלוואי שיכולנו לומר זאת גם על שאר בכירי הקואליציה. אבל הם בחרו להתנהל אחרת.

לפיד, באקט של התאבדות פוליטית, לקח על עצמו את כל המשרדים החשובים ביותר, אלו שאין בהם שום סיכוי לנצח. אף שר לא יוצא טוב ממשרד האוצר, גם לא מהבריאות ומהרווחה. תחשבו כמה קל היה לו לקחת את משרד החוץ, משרד הפנים, משרד החקלאות ומשרד התחבורה שאף אזרח לא יודע מה הם בדיוק עושים, כמה פופוליסט הוא יכל להיות. אבל הוא בחר בעבודה הקשה והלא מתגמלת. במובן הזה הוא הראה שאינו בורח מאחריות, אינו מחפש רווחים פוליטים אישיים והוא ראוי לכל השבחים. זאת גם הייתה ההחלטה שהובילה אותי אישית להצטרף אליו ואל סגנו, מיקי לוי. כי ראיתי שאלו אנשים שבאו לעבוד ולשנות ולא באו להעביר את הזמן ולהתכונן לבחירות הבאות. ואכן לא טעיתי.

לפיד ביטל כמעט לגמרי את חוק ההסדרים, הכניס שקיפות לתקציב וביטל את ה"עזים" בתקציב המדינה. חלקנו באוצר תלשנו שערות מהראש, לא מבינים איך הוא ויתר באופן כל כך חד צדדי על הכוח של משרד האוצר. אבל זאת הייתה החלטה ערכית ואנחנו הערכנו אותה. היא פשוט עשתה את החיים שלנו הרבה יותר קשים.

את הבטחת הבחירות המרכזית שלו הוא קיים בתוך פחות משנה כאשר שלח את החרדים לבקו"ם ולשוק העבודה. אני מנסה לחשוב על הבטחות בחירות אחרות שקיבלנו שמומשו בצורה כל כך ברורה. הימין הבטיח ביטחון, השמאל הבטיח שלום. זה היה לפני 5 שנים, גם לפני 10 שנים וגם לפני 20. לשניהם אנחנו עדיין מחכים. העניין הפרדוקסאלי הוא שאם לפיד היה נכשל והחרדים היו מקמבנים דיל פוליטי כדי לא להתגייס היינו עכשיו רצים להצביע לו. אבל בעיות שנפתרו לא מעניינות אותנו יותר. תחשבו איזה מסר אנחנו שולחים לפוליטיקאים שלנו. אנחנו אומרים להם שעדיף שהם ימשיכו להבטיח את האופק כי הוא לעולם לא יגיע והם יוכלו להמשיך להבטיח אותו גם בבחירות הבאות.

גם על כך שהוא הפוליטיקאי היחיד שקיים את הבטחת הבחירות המרכזית שלו הוא ראוי לשבחים.

המינויים שלו היו מעולים. הוא מינה אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה (יעל אנדורן, אמיר לוי, אורי יוגב, דורית סלינג'ר ויואל נווה). הוא גם לא הרחיק את מיכל עבאדי, החשבת הכללית המצויינת, מקבלת ההחלטות למרות שהיא נחשבת מקורבת לרה"מ. הוא אפשר לאנשי המקצוע לעבוד ללא לחצים פוליטיים. בפעולות האלו הוא הבטיח שכל נושא וכל אפשרות יזכו לעלות על השולחן הדיונים.

אבל לא הכל ורוד- לחובתו יש לומר כי הוא עשה טעויות רבות שנובעות מחוסר ניסיון, הקיף את עצמו בכמה יועצי אחיטופל, לא זיהה את סימני האזהרה ולא הסכים להתפשר גם כשהקרב היה אבוד.

הוא ויתר על כל הוועדות המרכזיות בכנסת, זאת הייתה הטעות הראשונה והגורלית. האקט הזה, אשר יותר מכל מצביע עד כמה הציבור ונבחריו החדשים לא מבינים את אופן עבודת הממשלה והכנסת, חרץ במובן מסוים את גורלה של יש עתיד. בעזרת טעות זאת הוא אפשר לשאר המפלגות להפעיל עליו לחצים סקטוריאליים ולתקוע כל רפורמה שהוא הביא.

הוא התחייב לפני הבחירות לתוצאות לא ריאליות, בעיקר בשוק הדיור (כפי שכיום מרבית הפוליטיקאים ממשיכים להתחייב). כשאלו בוששו לבוא תקף את הפקידים והכלכלנים. ההשתלחויות שלו ושל "מקורביו" בנגידת בנק ישראל, בפרופ' יוג'ין קנדל ובפקידי אגף תקציבים היו מביכות ומקוממות ולא הוסיפו לו שום כבוד בעיני האנשים שעבדו מולו.

בזירה הפוליטית הוא עשה טעויות רבות ולא ניצל את כוחה של יש עתיד להשגת עמדות מפתח. האבסורד הגיע לשיאו כאשר יש עתיד עם 19 מנדטים החזיקה רק 6 תיקים ושתי ועדות שוליות בעוד הליכוד עם 18 מנדטים החזיק 14 משרות וכמעט את כל ועדות הכנסת החשובות.

הוא אישית היה פתוח לביקורת וקשוב. אבל האופי שלו, העוצמה הפוליטית האישית, מבנה המפלגה והלשכה שלו לא אפשרו לו לקבל ביקורת אובייקטיבית מהסובבים אותו. באופן פרדוקסלי דווקא בתחום התקשורתי הוא התנהל בצורה חובבנית.

ההתעקשות על תכנית מע"מ 0 הייתה הטעות הפטאלית שאכן הביאה בסופו של דבר למפלתו כפי שרבים מאיתנו חזו. יותר מאשר העלות שלה, מה שבאמת הפריע לנו הייתה העובדה שהיא מנעה ממנו לטפל בבעיות החשובות של המדינה וסיפקה לכל מתנגדיו הפוליטיים נקודת לחץ מצוינת.

מעבר לעובדה שהתכנית עצמה אינה טובה הוא סימן את עצמו כמתאבד שיעי כאשר דבק בה למרות התנגדות כל פקידיו, כל הכלכלנים וכל חברי הכנסת. הפוליטיקאים זיהו את נקודת התורפה הזאת, וכאשר האופוזיציה, בצירוף ח"כים זבי חוטם מהקואליציה עשו בו שמות בכנסת הוא לא הפעיל עליהם מנופי לחץ שהיו בידיו, לא דרש מראש הממשלה לעשות סדר בקואליציה ולא התעמת ישירות עם מתנגדיו. הוא היה ממלכתי מדי במקום שבו כולם שיחקו מלוכלך, כנראה בניסיון להביא "פוליטיקה חדשה". בסוף זה התנקם בו.

כל הטעויות האלו החלישו אותו, שמו אותו בפינה עד שראש הממשלה החליט שהוא מספיק חלש ועשה בו זובור ציבורי. הוא לא ניצל את נקודות היציאה שהיו לו והתעקש להמשיך באותו מסלול, אולי בגלל אגו ואולי בגלל החשש להיתפס כ"פוליטיקאי מזגזג". בכל מקרה הוא הביא את עצמו למצב חולשה קיצונית ונתן לראש הממשלה את כל התירוצים לפטר אותו, ממש על מגש של כסף.

כשהממשלה הבאה תוקם, תהיה אשר תהיה, בעיות היסוד של מדינת ישראל עדיין יהיו פה. יוקר המחייה, מחירי הדיור, הפערים החברתיים, הפריון הנמוך, המצב המדיני בטחוני, התדמית שלנו בעולם, מערכת החינוך החלשה, הוועדים המיליטנטים, העלמות המס, חוסר היעילות הממשלתית, יחסי דת-מדינה, השבטיות של החברה הישראלית ועוד. ממשלה אמיצה שמוכנה להנהיג יכולה להביא לשיפור בכל התחומים, אולי אפילו שיפור ניכר ברובם.

אם לפיד ינצל את החודשים הקרובים כדי לעשות חשבון נפש אמיתי ולבחון היכן טעה יש לו הפוטנציאל להיות אחד המנהיגים הגדולים של מדינת ישראל. אם הוא ימשיך להתבצר בצדקתו, משוכנע כי ביבי עשה לו תרגיל מסריח ומסרב להכיר באחריותו שלו למצב אליו נקלע הוא לא יהיה ראוי לאמון הציבור.

03.12.14

3 חודשים עברו מאז שכתבתי את הפוסט הזה. 3 חודשים בהם חזינו במערכת בחירות שעוסקת בהכל חוץ מאשר בעיקר. יש לי עדיין לבטים לגבי לפיד, אני עוד מקווה שהוא יוותר על תכנית מע"מ 0 וילמד מהטעויות שהוא עשה בסיבוב הקודם.

אבל אין לי ספק שמכל המועמדים הוא הטוב ביותר. עם הכוונות הטובות והטהורות ביותר ויכולת הביצוע הטובה ביותר. כל אחד יעשה את השיקולים שלו בבואו לקלפי. אני יודע למי אני מצביע.

שכר ממוצע, יוקר המחייה ועלות הדיור

אחת הטענות הידועות בציבור הישראלי היא שהשכר אינו עולה בזמן שמחירי כל המוצרים מתייקרים ולכן נהייה יותר ויותר קשה לחיות פה. אחרי שהאמירה הזאת התקבעה כאמת מוחלטת מתחילים המומחים להמציא תיאוריות שמסבירות מדוע זה קרה (הטייקונים לקחו את כל פירות הצמיחה, הכסף הולך להתנחלויות וכו') ומציעים צעדי מדיניות כלכליים שיעזרו למעמד הביניים לגמור את החודש (מע"מ דיפרנציאלי, מיסוי עשירים, מיסוי ירושות וכו').

אני לא מתכוון בפוסט זה להיכנס לשלל התיאוריות וההצעות שנבנו על הסטטיסטיקה של השכר והמצב הכלכלי במדינה. אני כן רוצה להצביע על הטעות המביכה שגרמה לציבור,לעיתונאים ולפוליטיקאים לחשוב שהשכר במדינה לא השתנה ושכל המוצרים, בדגש על הדיור, התייקרו ביחס אליו. חשוב להדגיש שאין פה עניין של פרשנות או של אידיאולוגיה חברתית-כלכלית. מדובר פה נטו בסטטיסטיקה.

הנתונים על השכר הקפוא ועליות המחירים מתפרסמים חדשות לבקרים. למשל מבקר המדינה בדו"ח על מחירי הדיור (בהתבסס על הנתונים ממשרד השיכון) מציין שמשנת 2005 השכר הממוצע עלה בערך ב-5% בעוד שבאותו הזמן מחיר הדירה הממוצע עלה כמעט ב-50%. אם ב-2008 הספיקו 103 משכורות חודשיות לקניית דירה ב-2013 כבר נדרשו 137 משכורות. או כמו שהעיתונות נוהגת לומר "חלום הדירה התרחק".

אין ספק שמדובר בנתונים חד משמעיים שמראים שמצבו של האדם העובד הורע וקניית דירה הפכה למטלה קשה יותר. אז זהו שזאת הסקת מסקנות מאוד שגויה. הקפיצה למסקנה זאת היא מובנת, באוניברסיטה מלמדים אותנו שזאת אחת הטעויות הבסיסיות והנפוצות ביותר שצריך להיזהר מהן. או כמו שהמרצה שלי נהג לומר "תמיד תיזהרו לא לטבוע בבריכה שהעומק הממוצע שלה הוא סנטימטר אחד". במקרה הזה מדינה שלמה טבעה באותה בריכה שהיא "בממוצע ממש רדודה".

אוקי אז מה לא בסדר בנתונים? היו מספר התרחשויות כלכליות חשובות שהתרחשו בשנים הללו. אני אתמקד בשתי תופעות עיקריות שעיוותו את הנתונים הממוצעים שהוצגו- עלייה בשיעור השתתפות בכוח עבודה, והתייחסות לשכר ברוטו בתקופה של הורדות מיסים.

נתחיל מהתופעה הראשונה. בשנת 2003 בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את מדינת ישראל יצאה לפועל תוכנית כלכלית משמעותית מאוד שהובילה בין השאר לצימצום חד בקצבאות במטרה לעודד אנשים לצאת לעבוד. חלק גדול מהאנשים שהממשלה ניסתה לעודד לא היו בשוק העבודה שנים רבות (מובטלים כרוניים) או שאפילו לא עבדו מעולם. אותם אנשים לא עבדו והתקיימו מקצבאות ומתקציבים ממשלתיים. כאשר קוצצו הקצבאות רבים מהם יצאו לעבוד. למעשה אנחנו עדים לשינוי מגמה מאוד משמעותי בעשור האחרון בתחום היציאה לעבודה. שיעור ההשתפות בכוח העבודה בישראל נחשב היום לגבוה ביחס לעולם המערבי! והאבטלה בשפל היסטורי.

בשנת 2003 55% מהאנשים בישראל בגילאים 15-64 היו מוגדרים משתתפים בכוח העבודה (בגדול זה אנשים שעובדים או מחפשים עבודה). בסוף 2014 שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עמד כבר על 64.1%. באותו זמן גם ירדה האבטלה מ10.7% ל-5.7%. אם שוק עבודה לא היה משתנה והיה שומר על המאפיינים שהיו לו ב-2003 היו היום בישראל 675 אלף פחות אנשים עובדים ומספר המובטלים היה גדל ב-133 אלף !!!

הכניסה של אותם אנשים לעולם העבודה הייתה בשכר נמוך ולכן משכה את השכר הממוצע מטה. קל לראות שאם מחר יסגר מפעל בפריפריה אשר מעסיק 100 עובדים בשכר מינימום השכר הממוצע במשק יעלה. זאת מתמטיקה פשוטה שלא ניתנת לפרשנות זאת או אחרת- ככה פשוט מחשבים ממוצע (כי אנשים שאינם משתכרים לא נכנסים לחישוב השכר הממוצע). במקרה כזה מספר המשכורות הנדרשות לקניית דירה יפחת. האם אז מצבו הכלכלי של מעמד הביניים ישתפר? ברור שלא. המצב הכלכלי של כל האוכלוסייה יפגע למרות ששני המדדים- שכר ממוצע ומספר משכורות הנדרשות לרכישת דירה יראו שיפור.

למעשה ניתן לומר שהתוכנית הממשלתית פעלה בדיוק כמצופה. הפחתת הקצבאות הובילה לירידה בהכנסה של אנשים שהסתמכו על הקצבאות ולא עבדו (בין מבחירה ובין שלא מבחירה). ירידת ההכנסות חייבה את האוכלוסיות הללו לצאת לעבוד, שיעור ההשתפות בכוח העבודה עלה מאוד, הפערים החברתיים והעוני פחתו (גם אלו נתונים שלא מדברים עליהם מספיק אבל זה חורג ממסגרת הדיון כאן) והמצב הכלכלי של ישראל השתפר. בתקופה של שינוי כל כך קיצוני בשוק העבודה זאת טעות לבחון מדד כמו השכר הממוצע מבלי להביא בחשבון את השינויים המבניים שהתרחשו בשוק העבודה. כמובן שהציבור לא יכול להבין זאת בעצמו אך בדיוק בשביל זה יש מומחים ופרשנים שאמורים להסביר זאת. לצערי כולם נפלו במלכודת הסטטיסטית הזאת.

נעבור לגורם השני והוא השימוש בשכר ברוטו בחישובים במקום בשכר נטו. כבר הבנו בפסקה הקודמת שהשימוש בשכר הממוצע מוטעה מעיקרו במצב הנוכחי. אך אם כבר משתמשים בשכר צריך להדגיש שמדובר בשכר ברוטו ולא בשכר נטו והשכר נטו עלה בתקופה הזאת בגלל ירידת המיסים. הבחירה בשכר ברוטו נעשתה משיקולי פשטות- המידע זמין בניגוד לשכר נטו שדורש חישובים והנחות רבות (מדגות מס, הכנסות נוספות, נקודות זיכוי, מקום מגורים, הפרשות לחיסכון פנסיוני ועוד). אך בשנים הללו חלה ירידה משמעותית בשיעורי מס ההכנסה, בעיקר למעמד הביניים דרך אגב. מדהים שאף אחד לא טורח לציין את הפרט ה"שולי" הזה. מהערכה שעשיתי נראה שירידת מס הכנסה העלתה את השכר נטו של כלל העובדים במשק בכ-6.5%. זה די משמעותי כאשר השכר הממוצע עלה באותה תקופה ב-5%.

איך מומנו הורדות המיסים הללו? אני אחטא בהפשטה גסה ואומר שהפחתות המיסים מומנו מקיצוץ הקצבאות והתקציבים הסוציאלים שמימנו בעבר את אותם אנשים שלא עבדו. כלומר צעד המדיניות שעשתה הממשלה לא רק ששיפר (אחרי מספר שנים חשוב להדגיש) את מצבן של האוכלוסיות החלשות אשר לא היו שותפות בשוק העבודה אלא גם אפשר הורדת מיסים ממעמד הביניים אשר נשא בנטל הכלכלי.

לסיכום- שוק העבודה בישראל עבר בעשור האחרון שינויים משמעותיים ביותר. מדדים פשוטים כגון שכר ממוצע ומספר משכורות הנדרשות לרכישת דירה משמשים ככלי אצבע. הם מספקים לנו חישוב מהיר ופשוט אך לעולם לא מדויק. בתקופות של שינויים דרמטיים שימוש במדדים פשטניים אלו יוצרת עיוותים חמורים שאינם מייצגים נכונה את המציאות.

זה לא אומר שמחירי הדירות לא עלו. זה גם לא אומר שהכל מושלם במדינה הזאת. אבל פעם הבאה שאתם קוראים נתונים בעיתון כדאי להיות הרבה יותר ביקורתיים כלפי המידע שמוצג לכם.

המטרה של הבלוג הזה היא לאפשר שיח חברתי-כלכלי בחברה שלנו. שיח קונסטרוקטיבי יכול להתקיים רק על בסיס נתונים נכונים. אני מקווה שהפוסט הזה יהיה הצעד הראשון בתהליך של שיפור השיח ויאפשר לנו לדון ברצינות על האתגרים שעומדים בפני החברה הישראלית ועל הפתרונות האפשריים.

המטרות והשאיפות של הבלוג הזה

החלטתי להתחיל לכתוב בלוג כדי לרכז במקום אחד, פתוח וזמין, את כל הדעות והידע שלי בנושאים כלכליים-חברתיים. ברצוני להצטרף למאמץ להנגיש לציבור ידע מקצועי על נושאים כלכליים בתקווה לעורר דיון ציבורי אמיתי, כן ופתוח.

בעוד שמרבית השיח הציבורי, בוודאי בנושאים כלכליים, מתבסס על אינפורמציה חלקית, שקרים, סטטיסטיקות מעוותות ושיח שטחי ופופוליסטי, ישנם מספר כותבים אשר מנגישים לציבור מידע חשוב ומדויק עליו ניתן להסתמך. אני אישית נהנה לקרוא חלק מהכותבים בתחום ואני מניח שאני אצטט אותם ואפנה אל הכתבות, הטורים והמחקרים שלהם.

התרומה שלי לדיון הציבורי, או היתרון היחסי בז'רגון המקצועי, של בלוג זה הוא בהיותי "נער אוצר" לשעבר ובהכרותי עם האנשים והמאבקים אשר מעצבים את המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל. לכן אני מתכנן להתמקד בעיקר בנושאים אשר חומקים מתחת לרדאר של הדיון הציבורי ולאו דווקא בנושאים שנטחנו עד דק על ידי אינספור כותבים.

קל לראות שהתקשורת הכלכלית והשיח הציבורי עוסקים תמיד במספר נושאים "טרנדיים". נוצר מעגל קסמים אשר התקשורת מסקרת נושא מסוים- הציבור מתעניין בנושא ורוצה לקרוא עליו- התקשורת שוב כותבת על אותו נושא. עיון בעיתונאות הכלכלית בעשור האחרון יעלה מהאוב נושאים שלמשך תקופה העסיקו את כל המדינה ואז נעלמו כמו שבאו. קשה לזכור היום את העיסוק האינטנסיבי בבעיות האבטלה, העוני ו"בריחת המוחות" שכה העסיקו אותנו באמצע העשור הקודם. אחריהם הגיעו מחירי הנפט העולים, המשבר הכלכלי העולמי, החשש ליציבות הבנקים ומחיקת חסכונות הציבור עם נפילת הבורסה. ולבסוף הגיעו הריכוזיות, ה"תספורות" בשוק ההון, סביבת הריבית הנמוכה, מחירי הדיור, יוקר המחייה ואי השיוויון. גם הם כנראה יעלמו כפי שבאו כאשר יצוצו נושאים חדשים ו"בוערים" יותר. כל הבעיות הללו היו קיימות ברמה כזאת או אחרת עוד לפני שעלו לכותרות ונשארו רלוונטיות, שוב ברמה זאת או אחרת, אחרי שהפסיקו להיות סקסיות לעיסוק.

התקווה שלי היא שבלוג זה יצליח לעלות לסדר היום הציבורי נושאים שאינם זוכים ליחס הראוי להם ובצורה זאת נצליח לשבור את מעגל הקסמים, או לכל הפחות להרחיב אותו לנושאים נוספים וחשובים אשר מעצבים את פני החברה שלנו.