הכלכלה של מדינות ערב בכלל ומצרים בפרט נתקלת בשנים האחרונות בקשיים הולכים וגוברים וזאת, בין השאר, על רקע הזעזועים הפוליטיים והביטחוניים שהאזור כולו חווה. אבל זאת ממש לא הסיבה היחידה.

הכלכלה של מצרים נוהלה עד היום בצורה מזוויעה עם מדיניות פרוטקציוניסטית ותרבות מקורבים, כאשר הממשלה נלחמת בכוחות השוק במקום לעבוד איתם.
אחת הדוגמאות לכך היא שער החליפין המנוהל שיוצר עיוותים בכלכלה ומוביל ליצירת שוק שחור.

לא מספיק אנשים במדינה יודעים שעד שנת 85 המשק הישראלי היה מאוד דומה למשק המצרי. משק שמייצר כמעט הכל לעצמו, עם שיעורי מכס גבוהים, עם שער חליפין מנוהל ועם סובסידיות רבות.
עם ממשלה שנלחמת בכוחות השוק במקום להשתמש בהם. למזלנו המשבר הכלכלי שהכה בנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, במשך מה שמכונה "העשור האבוד", הגיע לשיאו בשנת 85 וחייב את הממשלה לשנות כיוון בצורה דרסטית (מה שנקרא "תכנית הייצוב").
התזמון לא היה יכול להיות טוב יותר. בשנת 89 קרסה בריה"מ והביאה לשני גלים שהכו במשק הישראלי שזה עתה התחיל להתייצב אחרי השוק של 85- גל עלייה לארץ (של עובדים מאוד משכילים ומוכשרים) וגל של גלובליזציה .

הגלובליזציה שהכתה בעיקר בסין ובהודו שינתה דרמטית את העולם. היא הכניסה מאות מיליוני ידיים עובדות לשוק העבודה העולמית ושינתה דרמטית את כל תמונת ההיצע והביקוש העולמיים. למזלנו, המשק הישראלי היה בעמדה מצוינת "לתפוס" את הגל הזה עם המוני מהנדסים שהקימו את מה שלימים יכונה הסטארט-אפ ניישן.

מצרים לא הייתה כל כך ברת מזל. כמו רוב מדינות ערב היא לא זיהתה את שינוי המגמה והמשיכה במדיניות הפרוטקציוניסטית ובכלכלה ששמה את שיעור המועסקים מעל לכל דבר אחר על מנת לשמר יציבות חברתית.

ההשכלה במצרים הייתה דפוקה וגם העבודות היו דפוקות והניבו פריון עלוב.
הפתרון לכך היה ממשלה גדולה שמעסיקה רבים מבוגרי האוניברסיטאות.
ככל שהשנים עברו וסין התחזקה ככה נהייה קשה יותר להתחרות בה. הרעב האסייתי (תרתי משמע) לסחורות, מזון ואנרגיה העלה את מחירי הנפט (מה שעזר לכלכלות הערביות) אך גם את מחירי הסחורות כמו חיטה וסוכר מה שהקשה על מדיניות הסובסידיות ורוקן את המדינות הללו ממטבע חוץ.

הכלכלות הערביות נחלשו ונהיו מאוד פגיעות לזעזועים. אני חייב לציין במאמר מוסגר שלא ברור לי האם המצב הכלכלי במדינות ערב הוביל למשבר הפוליטי או להיפך- זה יצטרך להיבחן במאמרים אקדמיים עתידיים. אך כשזעזועים אלו הגיעו אחרי המשבר הכלכלי העולמי של 2009, עם גלי ההדף האדירים שלו, המדינות קרסו בזו אחר זו.

כל מדינה לקחה את הכיוון שלה כמובן. לא ניתן להשוות את המצב בסוריה לזה של מצרים או של תוניסיה לזה של לוב. אבל המצב של אף אחת מהן הוא לא טוב.

כעת מצרים הגיע למצב שקצת מזכיר את ישראל ב-85. כשגבה לקיר וקופת המזומנים מתרוקנת במהירות הממשלה נאנסת לעשות צעדים חריגים שיש להן השלכות עצומות על האזרחים. אחרי שתי הפיכות, בקשת עזרה ממדינות המפרץ (שעלתה הון פוליטי רב ויתור על ריבונות מצרית בשני איים) ואחרי שכבר קיצצה בסובסידיות על אנרגיה ומזון מצרים סוף סוף עושה את מה שחייב להיעשות. אבל כשמשק נמצא מחוץ לשיווי משקל במשך זמן רב כל כך המעבר לשיווי משקל עלול להיות כואב. מאוד כואב.
ביום הראשון לניוד הלירה המצרית היא צנחה ב-32% (שווה ערך לזה ששער הדולר יזנק מחר ל-5.6 ₪). כל מוצרי הייבוא, כולל מוצרים שעניים צורכים כמו חיטה וסוכר יתייקרו בין לילה בעשרות אחוזים. זאת מהלומה שלא בטוח שמצרים מסוגלת לעמוד בה מבחינה חברתית.

כשרואים מדינות שמגיעות לנקודת קיצון חייבים לעצור ולשאול את עצמנו איך הם הגיעו לנקודה הזאת? ויותר חשוב- איך אנחנו נמנע מלהגיע לנקודה הזאת בעתיד?

אני ממש ממש לא מומחה לכלכלת מצרים או לפוליטיקה שלה. אני כן מוכן להמר שלא הייתה החלטה אחת שאפשר להצביע עליה ולומר-זה מה שהוביל לקריסה. קריסה כלכלית מתרחשת אחרי שורה ארוכה של החלטות גרועות. כך היה עם בריה"מ, כך היה עם יוון, כך היה עם ונצואלה וכך היה גם עם ישראל בשנות ה-80. דוגמאות אלו מחזקות את הצורך במדיניות אחראית לאורך זמן. אי אפשר לשבת על זרי הדפנה ולחשוב שבגלל שהמצב הכלכלי טוב לא נדרשים צעדים נועזים וקשים. כי המשבר יבוא, זה רק שאלה של זמן ושאלה של עד כמה אנחנו נגיע מוכנים אליו. למשבר של 2009 הגענו מוכנים אחרי שנים של גרעון אפסי ויחס חוב תוצר בירידה מתמשכת. צלחנו אותו בצורה טובה, אולי אפילו בצורה הטובה ביותר מכל מדינות המערב.

מה הקשר בין משבר כלכלי במצרים לבלוג שעוסק במדיניות כלכלית בישראל אתם שואלים? כמובן שיש השלכות על המצב הביטחוני בגבול ישראל-מצרים וכו' אבל יש גם קונוטציה לאקטואליה הכלכלית בישראל. הלוואי שהתקציב שאושר השבוע בכנסת (בקריאה ראשונה בינתיים) היה תקציב טוב שלוקח אותנו עוד צעד הרחק ממצבה של מצרים. לצערי זה תקציב רע שלוקח אותנו צעד קטן לכיוונה של מצרים. הגרעון בו גבוה, נשברו בו כל הכללים הפיסקאלים (ללא שום סיבה) ואין בו אף רפורמה חשובה, לא צרכנית ולא בדרך עבודת הממשלה.

אם חס וחלילה ישראל תקרוס בעתיד היסטוריונים כלכליים ינסו למצוא לכך הסברים. תקציב 2017-18 יהיה לצערי אחד המשתנים שהם יצטרכו לקחת בחשבון.

השכר החציוני (שמפורסם על ידי הביטוח הלאומי-המחקר כאן) הוא נתון חשוב מאוד בשיח הכלכלי חברתי. פעמים רבות מתייחסים אליו כאל השכר ש"חצי מהישראלים צריכים לחיות ממנו". אבל צריך להבין שהקשר בין הנתון "השכר החציוני" לבין התמונה שהתקשורת מציירת לנו הוא שגוי לחלוטין.
חלק גדול מהאנשים שמשתכרים פחות מהשכר החציוני אינם "חיים" מהשכר הזה אלא זה יותר כמו "דמי כיס" בשבילם. מדובר על בני נוער, חיילים, סטודנטים, עובדים מזדמנים ועוד.
לדוגמה ראו את טבלה 40 מדוח הביטוח הלאומי. בטבלה זאת ניתן לראות כי מי שמועסק עד 2 חודשים בשנה משתכר בממוצע 3400 ₪ לחודש עבודה לעומת מי שמועסק כל השנה שמשתכר בממוצע 11600 ₪ לחודש עבודה.

ניתן לראות כי מי שמועסק מעט חודשים בשנה מושך את הממוצע (והחציון) חזק מאוד כלפי מטה. מי הם אותם האנשים? כאמור אלו בעיקר סטודנטים בחופשת סמסטר, בני נוער בחופשת הקיץ ועוד עובדים מזדמנים. מה שחשוב להבין הוא שמספרם אמנם לא גדול אך גם לא מבוטל. 5% מהשכירים הועסקו בשנה החולפת (שנת 2014) עד חודשיים. עוד 7.3% הועסקו עד 5 חודשים בשנה. בחישובים שאעשה בהמשך הפוסט אשתדל להוציא את אנשים אלו מהחישוב של השכר החציוני. בתגובה השכר החציוני (והממוצע) יעלה בצורה משמעותית.

חשוב לומר כי אין בידי את הנתונים המלאים ולכן אני לא יכול לחשב את השכר הממוצע וגם השכר החציוני שאני מציג הוא רק הערכה גסה. בכל זאת חשוב להציג עד כמה הנתונים של השכר מוטים כלפי מטה.

נתונים

דבר ראשון שחשוב לומר בדיון הזה הוא שהשכר החציוני עולה בצורה חדה. הוא עולה באופן אבסולוטי וגם עולה באופן ריאלי מה שמייתר את הטיעון כאילו יוקר המחייה עולה בישראל וקשה יותר לחיות כאן. ההיפך הוא הנכון, קל יותר לחיות פה.

אך השכר החציוני גם עולה ביחס לשכר הממוצע (כלומר השכר החציוני כאחוז מתוך השכר הממוצע עולה) מה שנוגד לחלוטין את הטיעונים כי הפערים החברתיים גדלים, למעשה הם קטנים.

כל זה מאוד מפתיע בהתחשב בעובדה שיש עלייה מאוד חדה בהשתתפות בשוק העבודה (כתבתי על כך בעבר ואפילו דיברתי על הנושא בפודקאסט המומלץ שלי). כלומר אם חושבים על זה, כשיש גידול בהיצע העובדים השכר אמור לרדת. במיוחד כשלוקחים בחשבון שמרבית העובדים שנכנסו לשוק העבודה בשנים האחרונות הם עובדים עם יכולת השתכרות נמוכה יחסית. למשל יש גידול מאוד מרשים במספר הגברים החרדים שנכנסו לשוק העבודה. אני מקווה שברור לכולנו שא' כניסתם היא דבר חיובי וב' שהיא "משכה" את השכר הממוצע והחציוני כלפי מטה. אך למרות זאת השכר עולה.

בעיה נוספת היא העבודה בשחור. מלצרים לדוגמה מקבלים את רוב השכר שלהם בטיפים שאינם מדווחים. כאשר מלצר נספר בנתוני הביטוח הלאומי הוא נספר כמי שמקבל רק את השכר בתלוש שלו. שכר זה נמוך משמעותית מהשכר האמיתי שלו. ככה שגם מלצר זה מושך את השכר החציוני כלפי מטה כאשר למעשה השכר שלו גבוה בהרבה.

חלקיות משרה

בעיה נוספת וחשובה מאוד היא שהשכר החציוני אינו מתייחס לחלקיות משרה. ההערה הטכנית הזאת מגלמת בתוכה סיפור גדול מאוד. בעצם כל מי שמועסק אפילו שעה אחת בחודש נספר בתוך נתוני השכר הממוצע והשכר החציוני והוא מושך כלפי מטה את התפלגות השכר.

זאת כבר בעיה רצינית. לפי נתונים של הלמ"ס כ-28% מהעובדים במשק מועסקים במשרה חלקית. רובם המכריע (בערך 84%) עובד רק במשרה חלקית מרצונו (נמצא בגמלאות, סובל ממחלה, מטפל בילדים במשק הבית ועוד), כלומר אם אנחנו רוצים להתייחס לבעיות שיש בשוק העבודה ולהבין אותן לעומק, לא יהיה נכון לספור אותם כמי שמושך את השכר החציוני (והממוצע) כלפי מטה, אלא יהיה יותר נכון להתאים את השכר שלהם לשכר שהיו מקבלים אם היו עובדים במשרה מלאה. לצערי אין לי את הנתונים המלאים ולכן אני צריך פשוט להשמיט אותם ולתאר את המצב של משק העבודה בישראל בלעדיהם. אז מה מצבו של שוק העבודה בקרב מי שמועסק במשרה מלאה (או במשרה חלקית שלא מרצונו)?

שכר חציוני "אמיתי"

בחינה מדוקדקת של נתוני הביטוח הלאומי מעלה שבערך 30.5% מהשכירים במשק משתכרים מתחת לשכר מינימום. לא יודע מה איתכם אבל לי זה נשמע לא ריאלי לחלוטין. ניתן להניח שרובם המוחלט הם אנשים שעובדים במשרה חלקית. כלומר אני מניח פה הנחה (מעט חזקה מדי) שמי שמועסק במשרה חלקית תמיד משתכר מתחת לשכר מינימום. כמובן שאין התאמה מלאה בין מי שמשתכר מתחת לשכר מינימום ובין מי שמועסק במשרה חלקית. אך אין ספק שמרבית האנשים שמשתכרים מתחת לשכר מינימום הם שילוב כלשהו של מועסקים במשרה חלקית ועובדים בשחור. מיעוטם הם אנשים שמועסקים במשרה מלאה מתחת לשכר מינימום.

כאשר עושים את התיקון הזה מספר השכירים במשק יורד בכ-830 אלף אנשים. אלו האנשים שמועסקים במשרה חלקית מרצונם. עדיין נותרים קצת יותר מ250 אלף שכירים במשק שמשתכרים מתחת לשכר מינימום ואלו (אני מניח) האנשים שמועסקים במשרה חלקית בניגוד לרצונם (כ-65% מתוכם) ואנשים שעובדים במשרה מלאה והמעסיקים שלהם עוברים על חוק שכר מינימום (כ-35% מתוכם).

כעת התפלגות ההכנסות נראית שונה לחלוטין. יש לנו הרבה פחות עובדים בחלק הנמוך של התפלגות השכר מה שמעלה את השכר החציוני ל-8282 ₪ לעומת 6426 ₪ בנתונים הרשמיים. זה הבדל משמעותי של קרוב ל-30% שנובע רק מההתאמה של אנשים עם משרה חלקית. אם יכולנו להתייחס גם לשכר הלא מדווח התוצאות היו גבוהות יותר.

לסיכום אני מעריך בצורה גסה שהשכר החציוני במשק הוא בין 9,000 ל-10,000 ₪ (לעומת 6426 שמדווח). השכר הממוצע הוא כנראה בסביבות ה-14,000 עד 15,000 ₪ (לעומת 9939 שמדווח). קצת משנה את התמונה שהעיתונות מציירת לנו, לא?

מאז המחאה החברתית בכל פעם שמתפרסמות ידיעות בנוגע לשכר הממוצע מיד עולים קולות ששואלים "ומה עם השכר החציוני?".
קולות אלו טוענים שהשכר הממוצע אינו מייצג וצריך להסתכל על השכר החציוני, הנמוך ממנו.
השכר החציוני אכן נמוך יותר מהשכר הממוצע מה שמייצג את העובדה שקבוצה קטנה של אנשים עם שכר גבוה "מושכת" כלפי מעלה את השכר הממוצע.

יחד עם זאת חשוב לדעת שיש קבוצה שמושכת את השכר כלפי מטה והיא משפיעה גם על השכר הממוצע אך בעיקר על השכר החציוני.
כדי להבין את עיקרון זה צריך להיכנס קצת לתוך ההגדרות של השכר הממוצע והחציוני ולהבין את המכניזם שפועל פה, ויותר חשוב מזה- את ההשלכות החברתיות של הממצאים.
אך קודם כל נתאר מה קרה לשכר בשנים האחרונות. גם פה צפויות לנו הפתעות.

התפתחות השכר

דבר ראשון חשוב לשים לב שהשכר עולה (כמעט) ברציפות מאז שנת 2003 , אז היה משבר כלכלי גדול בארץ. מאז 2006, ולמרות המשבר הכלכלי החמור של 2009, השכר הממוצע והחציוני עולים בצורה ברורה.
אגב הנתונים לקוחים מהמוסד לביטוח לאומי (מקור- לוח 47) כך שהטיעונים (שיצא לי כבר לשמוע הרבה מהם) כאילו משרד האוצר משחק עם הנתונים אינם רלוונטיים.

מה שיותר מעניין לראות זה את היחס בין השכר הממוצע והשכר החציוני. הרי התקשורת וחברי כנסת מסוימים מספרים לנו כבר שנים שהפערים החברתיים רק הולכים וגדלים ושמעמד הביניים נשאר מאחור בזמן שהצמיחה "לא מחלחלת" כלפי מטה.
לכן אנו נצפה לראות שהשכר החציוני קטן ביחס לשכר הממוצע. למרבה הפלא מסתבר שהפערים (כפי שבאים לידי ביטוי בשכר) דווקא מצטמצמים.
השכר החציוני היה קצת פחות מ-60% מהשכר הממוצע בשנת 2000 ובשנת 2014 הגיע כבר כמעט ל-65% מהשכר הממוצע.

העלייה בשכר המשפחתי

במשך הרבה שנים נשמעו טענות שהשכר "תקוע" ואינו עולה כמו העלייה בתוצר. יש בכך מידה מסוימת של אמת אך חשוב להבין מה היו הגורמים ש"תקעו" את השכר ולמעשה משכו אותו כלפי מטה.
כתבתי על כך כבר בעבר ואשוב לכתוב  בקצרה על שתי התופעות העיקריות.

1. מספר מפרנסים במשפחה

מאז התכנית הכללית של שנת 2003 יש גידול מאוד משמעותי במספר האנשים שיצאו לעבוד. זאת כתוצאה מירידת הקצבאות מצד אחד וירידת המסים מצד שני.
שתי תופעות אלו הגדילו מאוד את התמריץ לצאת לעבוד והתוצאות לפניכם:

מספר משקי הבית ללא מפרנס ירדו בחדות ומספר משקי הבית עם שני מפרנסים עלו בחדות. רוב האנשים שנכנסו בעקבות התכנית הכלכלית לשוק העבודה בשנים הללו הם אנשים עם שכר נמוך מהשכר הממוצע, ולכן הכניסה שלהם לשוק העבודה (שהיא דבר מבורך בפני עצמו) משכה את השכר למטה.
לכן הסתכלות על השכר ללא בחינה של שוק העבודה היא שגויה מעיקרה.

2. ירידת המסים והגדלת ההפרשות לפנסיה
   שינויים אלו הביאו לגידול גבוה יותר של השכר נטו מאשר הגידול בשכר ברוטו.
   לפי פרסום של פורום קהלת בעוד הברוטו של משפחה בישראל עלה ב-16.7% בין 1999 ל-2014 הנטו של משפחה בישראל עלה ב-28%. זה כמעט פי 2!

עד כאן כבר יש לכם אחלה סיפור לספר למשפחה בארוחות החג. אבל אני לא אוהב לעשות חצי עבודה, אז בואו נצלול טיפה לתוך ההגדרות של השכר הממוצע והחציוני ונבין את הבעיות בשני מדדים אלו.
אקדים ואומר מראש שבכל מדד סטטיסטי יש יתרונות וחסרונות ועצם ההצבעה על החסרונות לא אומר שהמדד "אינו שווה כלום".
ההצבעה על החסרונות רק מדגישה את מגבלות הכוח של כל מדד ומזכירה לנו שצריך להבין את המספרים לעומק ולא לקבל אותם כמו שהם.

בעיות במדידה

הבעיה הראשונה בכל מדידה היא ההכנסות הלא מדווחות (הון שחור).
ברור שאם עו"ד מרוויח 10,000 ₪ אך מדווח רק על הכנסה של 8,000 ₪ אז השכר הממוצע והחציוני יהיו מוטים כלפי מטה.
עד כמה הבעיה הזאת משמעותית? כמובן שלא ניתן לדעת בוודאות מפני שמדובר על פעילות כלכלית שאינה מדווחת, אך לפי הערכות של הבנק העולמי ההון השחור בישראל הוא מהגבוהים בעולם כך שמדובר בבעיה רצינית שצריך להכיר אותה.

השכר הממוצע

השכר הממוצע מפורסם על ידי הלמ"ס כל חודש (באיחור של חודשיים) והוא המדד העיקרי המשמש קובעי מדיניות בהתייחסותם אל התפתחות השכר.
כך למשל הוועדה המוניטרית בבנק ישראל משתמשת בנתונים המפורסמים על ידי הלמ"ס בדיוניה על קביעת הריבית (לדוגמה).

כאמור הטענה שהשכר הממוצע מוטה כלפי מעלה ידועה. אך האם ידעתם שיש גם הטיה כלפי מטה בשכר הממוצע? המדד שמקובל להסתכל עליו הוא שכר למשרת שכיר.
יש איתו מספר בעיות שחשוב להכיר. דבר ראשון הוא מייצג שכר של שכירים בלבד ולא של עצמאיים.
עושה רושם שלא מדובר בבעיה גדולה כי א' שכירים הם הרוב המוחלט של העובדים במשק וב' שכר השכירים והעצמאיים די דומה (בממוצע). אך עדיין חשוב להכיר נקודה זאת.

הבעיה העיקרית במדד זה היא שהוא סופר גם חלקיות משרה. כלומר מי שעבד בשני חצאי משרה ובכל אחד מהם הרוויח 5000 ₪ לא יספר כאדם אחד שהרוויח 10,000 ₪ אלא כשני אנשים שהרוויחו 5000 ₪ כל אחד. זה כמובן מושך את השכר הממוצע כלפי מטה בצורה חזקה מאוד. עולה השאלה כמה אנשים כאלו יש?

לפי המוסד לביטוח לאומי בשנת 2014 זוהו 252.3 אלף אנשים שעבדו ביותר ממקום עבודה אחד כלומר מדובר בכ-8.7% מכלל העובדים. זהו מספר לא מבוטל. הבעיה מחמירה עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את המשפט הבא (מדוח הביטוח הלאומי) "השכר הממוצע לחודש עבודה של העובדים במשרות כפולות גבוה ב1.5% מהשכר הממוצע של העובדים במשרה יחידה…". כלומר העובדים שמועסקים ע"י שני מעסיקים בעצם מרוויחים מעט מעל השכר הממוצע במשק בעוד שלפי ההערכה של הלמ"ס הם נספרים כשני עובדים בשכר נמוך משמעותית. למעשה הם אמורים למשוך את השכר כלפי מעלה אך הם מושכים אותו כלפי מטה (פעמיים)!

כשמשווים את השכר הממוצע השנתי שמחושב על ידי הלמ"ס לשכר הממוצע השנתי שמחושב ע"י הבט"ל רואים מיד הבדלים. הבדלים אלו נוגעים ככל הנראה בעיקר לעובדה שהבט"ל כן מזהה את העובדים עם עבודות כפולות ולכן השכר הממוצע לפי הבט"ל גבוה יותר בכ-5.5% מהשכר הממוצע שמדווח על ידי הלמ"ס.

השכר החציוני

השכר החציוני (והממוצע) מחושב על ידי המוסד לביטוח לאומי ומפורסם פעם בשנה (באיחור של שנה וחצי). הסיבה לעיכוב בפרסום מדד זה ע"י הבט"ל הוא שהם מסתמכים על דיווחים שנתיים של כלל המעסיקים במשק, שמגיעים בעיכוב. העובדה שצריך לזהות את כל אחד מהעובדים במשק לפי ת"ז ולבדוק האם הוא עובד במספר עבודות היא עוד סיבה לעיכוב בפרסום זה. אך סיבות אלו מובילות ליצירת אומדן טוב יותר ולכן חשוב להסתכל על ההערכות של הבט"ל.

למרות שמדובר במדד טוב יותר מהמדד של הלמ"ס הוא עדיין אינו מושלם והוא גם מוטה כלפי מטה. ההטיה כלפי מטה נובעת מאנשים שאינם מועסקים על פני השנה כולה (לדוגמה היו חיילים בחצי מהשנה) או שמועסקים בשברירי משרה כדי לדווח לבט"ל שהם מועסקים (לדוגמה סטודנטים שלוקחים משרות חלקיות רק כדי לא לשלם דמי בט"ל כסטודנטים- היה נפוץ מאוד בתקופתי באוניברסיטה)

סיכום

לסיכום, כל המדדים שמודדים את השכר מוטים כלפי מטה ברמה זאת או אחרת. גם השכר החציוני וגם השכר הממוצע גבוהים מכפי שמדווח. אם ניקח בחשבון את השכר שאינו מדווח, את ריבוי המשרות ואת העבודה על פני חלקיות שנה נקבל שהשכר הממוצע והשכר החציוני צריכים לעלות לפחות ב-10% ואולי אף ב-20% ויותר. אלו פערים מאוד משמעותיים.

וכאמור התפתחות השכר אינה חזות הכל, בעיקר בתקופה שבה יש שינויים משמעותיים בדפוסי העבודה ו/או המסים במשק. בשנים האחרונות עלו מאוד מספר העובדים במשק כאשר נכנסו לתוך מעגל העבודה הרבה עובדים חדשים, רובם בשכר נמוך (מה שמשך את השכר הממוצע והחציוני כלפי מטה). כמו כן ירידת המסים ועליית ההפרשות לפנסיה הגדילו את הכנסתם של העובדים מה שלא מיוצג בכלל בהתפתחות השכר.

אני מקווה שכעת יש לכם כלים יותר משמעותיים לנתח את התפתחות השכר במשק ולדון על פערי השכר והמדיניות הכלכלית שהממשלה צריכה לנקוט בה. בברכת חגים שמחים לכולם!

רבות מדברים על מעבר של רגולטורים לשעבר לשוק הפרטי (המפקח הופך למפוקח) ועל מעבר של אנשים מהשוק הפרטי לעמדת הרגולטורים (המפוקח הופך למפקח). תופעה זאת נקראת "הדלת המסתובבת". יש בציבור שיח מאוד שלילי בנושא הזה וחשש כבד לניגודי עניינים של אותם אנשים.

בעוד שיש צדדים שליליים במעברים אלו וחששות לגיטימיים יש גם הרבה צדדים חיוביים במעברים אלו. לדעתי השיח הקצין לחלוטין את הצדדים השליליים ומתעלם לחלוטין מהצדדים החיוביים.

השורה התחתונה לדעתי היא שאין סיבה לעשות סיפור כזה גדול ממעברים אלו והחששות של הציבור הם לחלוטין לא במקום. שיח ציבורי חייב להתקיים לגבי נושא זה כמו כל נושא אחר, בקרה ציבורית (מוגברת) חייבת להתקיים. אבל החשד המיידי כלפי אותם אנשים אינו במקום ופוגע בתפקוד של הרשויות הציבוריות. באותו זמן הוא גם פוגע באמון הכללי של הציבור במערכת ובכך מחליש את החברה שלנו.

למה התופעה מתרחשת

דבר ראשון חשוב לדעת שהתופעה מתרחשת הרבה פחות ממה שנראה לנו. בכלכלה ההתנהגותית (ואני מניח שבכלל בפסיכולוגיה) מדברים הרבה על ההטיות שלנו. כהנמן למשל מדבר על אפקט 'משזמ"י' (מה שרואים זה מה שיש). תופעה זאת גורמת לנו לשים תשומת לב מוגברת לתופעות שראינו ולהתעלם ממה שלא ראינו. כאשר העיתונות מדווחת בהרחבה על מקרים שבהם רגולטורים הפכו למפוקחים אנחנו נוטים לחשוב שזה תמיד קורה. האמת מאוד רחוקה מזה. אם נבחן את רשימת הרגולטורים והבכירים לשעבר שעברו לעבוד דווקא בחברות עליהן פיקחו לעומת כאלו שעברו למקומות שונים לחלוטין נגלה שהתופעה פחות רחבה ממה שציפינו. ועדיין היא מתרחשת.

ההסבר להתרחשות התופעה הוא שאנשים משיגים ידע מסוים במהלך עבודתם שרלוונטי רק למקומות עבודה מסוימים. הם כנראה ירצו לנצל את הידע שהם צברו במקום שהוא שווה הכי הרבה ולא יפנו למקומות שבהם הידע הזה לא שווה כלום. אפשר למשל לראות שהרבה בוגרי אגף תקציבים מגיעים למשרדי ממשלה או לחברות ממשלתיות שמתוקצבות על ידי המדינה. הידע שיש להם בתהליכי התקצוב הממשלתיים הוא ידע ששווה הרבה מאוד במקומות אלו והרבה פחות בחברות היי טק למשל.

חלק מהמעברים הם בתוך הממשלה ולכן אינם נראים לנו בעייתים. אחרים הם בין הסקטור הפרטי לבין הממשלה ובהם התקשורת מתמקדת. אני רוצה לפרק את החשד לניגודי עניינים לשני חלקים שונים ולדון בכל אחד מהם בנפרד. לבסוף אדון בקצרה במדיניות הצינון בישראל.

תופעת הדלת המסתובבת

תופעה זאת מתייחסת למקרה שהמפקח נהפך למפוקח או להיפך. בשנים האחרונות היו לנו למשל את מקרי פרופ' עודד שריג שהפך מהמפקח על הביטוח ליו"ר מגדל ביטוח ואת מקרה חדווה בר שהפכה ממנהלת הסיכונים הראשית של בנק לאומי למפקחת על הבנקים.

התקשורת מיד חושדת באנשים אלו שיש להם כוונות רעות אבל אני (ואולי בתמימותי) דווקא מסתכל על זה הפוך. יש כמה בעיות שלדעתי תופעת הדלת המסתובבת יכולה לפתור, כמובן שהיא יוצרת בעצמה בעיות ובהן צריך לטפל.

הבעיה הראשונה היא שהמגזר הציבורי סובל מסטגנציה, הרבה אנשים טובים עוזבים לאורך השנים ולצערנו במנגנון כוח האדם הנוכחי כמעט שאי אפשר להיכנס למגזר הציבורי אלא בתפקידים התחלתיים. כניסה של מישהו מהמגזר הפרטי לראש הפירמידה של יחידות מסוימות מכניסה ידע חדש וצורות עבודה חדשות שקריטיות למגזר הציבורי על מנת להתקדם. בנוסף אנשים שמגיעים מהשוק הפרטי מבינים את ההשלכות של החלטות רגולטוריות על הגופים הפרטיים ויודעים לדבר בשפה של השוק הפרטי ובכך מפחיתים את הנטל הרגולטורי שמוטל על הגופים הפרטיים. שימו לב שאין זה אומר פחות רגולציה אלא דווקא רגולציה חכמה יותר ושנעשית יותר בהידברות ופחות בהחלטות קפריזיות של הרגולטור (ויש כאלו לא מעט. מי כמוני יודע אחרי שעבדתי עם הרבה מהרגולטורים בממשלה).

הבעיה השנייה היא שהגופים המפוקחים אינם מבינים את מגוון האילוצים שפניהם עומד המפקח. במקרה זה מעבר של אנשים מהפיקוח אל השוק הפרטי עוזר גם כן בהעברת ידע ובשיפור השיח בין המפקח למפוקח.

את החשש של הציבור שהמפקח יעלים עין או יהיה רך כנגד המפוקחים בתמורה לעבודה משתלמת (חשש עליו כתבי דה מארקר בנו קריירות שלמות) אני פוטר בהינף יד. לטעמי ההיפך הוא הנכון. בעלים של בנק לא רוצה למנות איש קל להשפעה למנכ"ל הבנק כי אז גם בתפקידו הזה הוא יעשה עבודה גרועה. ממה שאני ראיתי בממשלה יש הרבה יותר הערכה בשוק הפרטי למי שעושה את עבודתו נאמנה ואינו נותן להשפעות זרות לפגוע בשיקול דעתו.

אני יודע שמדובר על עמדה שהיא 180 מעלות ביחס למה שכתוב בעיתון. אולי אני טועה וכל העיתונאים צודקים. אבל גם אולי אני צודק וכל העיתונאים טועים. צריך לזכור שרובם מעולם לא עבדו בממשלה ואינם מבינים באמת את הדרך שבה המערכת פועלת. בכל מקרה שווה לשמוע את שתי הדעות ולחשוב עליהן לפני שקופצים למסקנות.

שבי רגולטורי

שקלתי ליחד מאמר שלם רק לחלק הקודם ולהתעמק בו יותר אבל הרגשתי שאני אחטא לאמת אם לא אדבר על הבעיה הקשה באמת של רגולטורים בישראל וזהו שבי רגולטורי.

מהו שבי רגולטורי? הכוונה היא למצב שבו הרגולטור כל כך קשוב לבעיות ולצרכים של המפוקח שהוא שוכח את הציבור עליו הוא אמור להגן. זאת הבעיה האמיתית של ניגודי עניינים בפניהם עומדים הרגולטורים למיניהם החל מרגולטורים פיננסיים ועד רגולטורים בתחום המזון או הדיג.

הסיבה לשבי הרגולטורי היא שהמפקח נמצא בקשר מתמיד עם המפוקח ושומע ממנו חדשות לבקרים את הקשיים איתם המפוקח מתמודד. שלא יהיה ספק- מדובר בקשיים אמיתיים וכנים. הבעיה היא שהמפקח אינו שומע באותו אופן תדיר את הבעיות של הציבור עליו הוא אמור להגן. התוצאה היא שהמפקח נוטה לעזור למפוקחים להתמודד עם הקשיים שלהם הרבה יותר מאשר הוא נוטה לעזור לציבור עם הקשיים שלו. וזאת הרי העבודה שלו. יש כמה דרכים לפתור בעיה זאת אך כולן בעייתיות.

דבר ראשון יש להרבה רגולטורים יחידה לפניות הציבור. הבעיה היא שרוב מי שפונה ליחידות אלו הם נודניקים מקצועיים. גם כאשר מגיעות פניות לגיטימיות המפקח מוצא את עצמו מטפל בבעיות מיקרו ולא בבעיות המאקרו. לכן דרך פעולה זאת מצליחה לפתור רק חלק קטן מהבעיות.

הדרך השנייה היא בפיקוח של הכנסת על הרגולטורים. זוהי דרך המלך שהרי חברי הכנסת מייצגים את עמדות הציבור ואמורים להוות את החוליה המקשרת בין הציבור לבין הממשלה (וספציפית המפקחים). הבעיה היא שחברי הכנסת עושים עבודה גרועה מאוד בפיקוח על הממשלה בכלל ועל המפקחים בפרט. הם עסוקים בעיקר בכותרות בעיתונים שמתקבלות, לצערנו, ע"י צעקות על המפקחים. ולכן השיח שמתפתח ביניהם הוא שלילי במקום להיות חיובי. המפקחים משתדלים להגיע כמה שפחות לכנסת וכשהם מגיעים הם מעדיפים לחשוף כמה שפחות. במקום שיהיה שיח פתוח אנחנו מקבלים שיח חרשים.

הדרך השלישית היא ע"י גופים בחברה האזרחית. זאת כיום הדרך הטובה ביותר לטעמי לקדם שיח איכותי בין המפקחים לבין הציבור. הבעיה בציר זה היא שלרוב הארגונים מהחברה האזרחית אינם מקצועיים דיים ולכן מדברים בסיסמאות בעוד הגופים המפוקחים מדברים "לעניין". אני רואה בחיוב רב הצטרפות של מומחים בתחומם כיועצים לגופים האזרחיים ובעצמי עושה קצת עבודה כזאת בתחומים בהם אני מבין.

מדיניות הצינון בישראל

מכיוון שעסקתי בנושא (ישבתי בוועדה ציבורית שדנה בנושא הצינון) אני יכול לומר לכם שמדיניות הצינון בישראל דומה מאוד למקובל במדינות המפותחות. אני בטוח שצינון ארוך יותר לא ישיג את המטרה של הפחתת ניגודי העניינים א' כי הדלת המסתובבת אינה הבעיה לדעתי וב' בגלל שמדובר בפוטנציאל שחיתות כל כך גדול שההפרש בין שנה של צינון ל-3 שנים של צינון אינו רלוונטי למי שבאמת מושחת. הגדלת תקופת הצינון תפגע רק בחבר'ה הטובים ותרחיק ממשרות בכירות אנשים איכותיים שלא ירצו לשבת מספר שנים בבית ולהיות מובטלים.

הפתרון לבעיות ניגוד העניינים הוא פיקוח ציבורי ולא חקיקת צינון. בכלל צריך להבין שהפתרון לבעיות שלנו הוא הרבה יותר בשיח ציבורי והרבה פחות ביוזמות חקיקה. כתבתי על זה לא מעט בפוסטים שלי על הכנסת ועל ריבוי יוזמות החקיקה הפרטית.

לסיכום

אני חושב שבעיית ניגודי העניינים נמוכה בהרבה ממה שכתוב בעיתון. דווקא הבעיה העיקרית של ניגודי עניינים של מפקחים אינה מטופלת מכיוון שתשומת הלב הציבורית מופנית לבעיה המשנית. טוב יעשו חברי הכנסת אם יפקחו על עבודת המפקחים (והממשלה בכלל) וידרשו לראות תכניות עבודה, אבני דרך, דוחות ביקורת וכו'. טוב עוד יותר הם יעשו אם יפתחו שיח חיובי ובונה עם המפקחים שבודק הצלחות וכישלונות במקום לנסות לעשות על גבם הון פוליטי.

בנוסף יש לחזק את עבודת הקבוצות מהחברה האזרחית. אני קורא לכל קוראי שעבדו במגזר הציבורי להצטרף או לייעץ לקבוצות אזרחיות שרלוונטיות למקום עבודתם. ככל שהשיח יהיה מקצועי יותר כך יטב לכולנו.

ח"כ זהבה גלאון מעדכנת שצוות כלכלי בלשכתה ערך מחקר שבדק ומצא שקצבת הפנסיה של אשה מגיעה ל-54% מקצבת הפנסיה של גבר. ההבדלים נובעים מפערים בגיל פרישה, פערים בתוחלת החיים, פערי שכר ומספר שנות עבודה שונות. בנוסף היא טוענת לאפליה כנגד ערבים ותושבי הפריפריה שתוחלת החיים שלהם קצרה יותר ולכן הם מממנים את האוכלוסיות החזקות. בואו נעשה רגע סדר בדברים.

קצבת הפנסיה נקבעת בעת יציאת העובד לפרישה. גובה הקצבה תלוי בסכום החיסכון של העובד ובתוחלת החיים הצפויה שלו. הפרמטר היחיד שמודד את תוחלת החיים הצפויה שלו הוא האם העובד הוא גבר או אישה ואין התחשבות בפרמטרים נוספים (שיכולים להיות חשובים) כגון אורח חיים, תוחלת חיים במשפחה, מחלות וכו'. כמו כן אין התייחסות לפרמטרים נוספים כגון דת, עדה או מקום מגורים.

כאן חשוב להדגיש נקודה נוספת. פנסיה הוא מוצר ביטוחי אחד מבין רבים. גם המוצרים ביטוחיים אחרים כגון ביטוח רכב, ביטוח דירה, ביטוח חיים וכו' אסור לתת תעריף שונה לערבים ויהודים או לתושבי המרכז מול תושבי הפריפריה למרות שפעמים רבות יש בזה היגיון כלכלי מכיוון שפרמטרים אלו יכולים להשפיע על ההסתברות להתרחשות מקרה ביטוחי (כגון מוות או תאונה).

ח"כ גלאון צודקת שהאוכלוסיות החלשות מסבסדות את האוכלוסיות החזקות אך זה נכון רק לגבי המוצר הפנסיוני.

במוצרים ביטוחיים אחרים ההיפך הוא הנכון. ניקח לדוגמא את ביטוח הרכב. לערבים יש סטטיסטית סיכוי גבוה יותר להיות מעורבים בתאונת דרכים מאשר ליהודים. לכן התושבים היהודים מסבסדים את התושבים הערבים בארץ במוצר זה. אם נרשה לחברות הביטוח להשתמש בפרמטר של דת בקביעת מחירי ביטוחי הרכב המחירים ירדו ליהודים ויעלו לערבים. אני די בטוח שחברת הכנסת גלאון אינה מעוניינת בתוצאה זאת.

בנוסף נשאלת השאלה מדוע לעצור בביטוחים מסחריים. אפשר לעשות חישוב דומה בביטוח הלאומי. אזרח הפריפריה נמצא בסיכון גבוה יותר להיות מובטל מאשר תושב המרכז. הוא גם נמצא בסיכון גבוה יותר להזדקק להבטחת הכנסה. לכן אם נעשה את המודל האקטוארי מחדש ונתייחס לפרמטרים (חשובים) אלו יתקבל שתושב הפריפריה צריך לשלם יותר דמי ביטוח לאומי מאשר תושב המרכז.

הכנסת לאום או דת לחישובים אקטואריים הוא תרגיל מסוכן מאוד שאמנם יהיה יעיל כלכלית אך יהיו לו השלכות חברתיות חריפות ביותר. ניתן כמובן ללמוד מהעולם ולראות שאף מדינה לא אפשרה לחברות הביטוח לתמחר מוצרים על פי דת או לאום, וזאת כדי לא לפגוע בזכות לשוויון.

אגב לא ברורה לי התשובה של משרד האוצר מכיוון שהנתונים הללו ידועים מזה שנים ארוכות ואני זוכר שאפילו ניהלנו על זה שיחות מסדרון בעת עבודתי באגף שוק ההון. אני מניח שאגף שוק ההון לא רצה לבזות את ח"כ ולכן נתן תשובה דיפלומטית שהנושא בבדיקה. קשה לי להאמין שיהיה שינוי במדיניות האוצר בנושא זה ואם כן כמובן שזה ידרוש את אישור הכנסת.

לסיכום, צודקת ח"כ גלאון שהערבים וושבי הפריפריה מסבסדים (בממוצע) את האוכלוסיות החזקות בתחום הפנסיוני. אך בשאר התחומים הביטוחיים התמונה הפוכה לגמרי. שינוי של המדיניות יצטרך להיות בכל המוצרים הביטוחיים והתוצאה הסופי עשויה להיות לטובת השכבות החלשות או החזקות.

אני בכל מקרה לא רוצה לחיות במדינה שבה סוכן הביטוח שואל מה הדת שלי בכל פעם שאני קונה מוצר ביטוח.