על המשבר הכלכלי במצרים

הכלכלה של מדינות ערב בכלל ומצרים בפרט נתקלת בשנים האחרונות בקשיים הולכים וגוברים וזאת, בין השאר, על רקע הזעזועים הפוליטיים והביטחוניים שהאזור כולו חווה. אבל זאת ממש לא הסיבה היחידה.

הכלכלה של מצרים נוהלה עד היום בצורה מזוויעה עם מדיניות פרוטקציוניסטית ותרבות מקורבים, כאשר הממשלה נלחמת בכוחות השוק במקום לעבוד איתם.
אחת הדוגמאות לכך היא שער החליפין המנוהל שיוצר עיוותים בכלכלה ומוביל ליצירת שוק שחור.

לא מספיק אנשים במדינה יודעים שעד שנת 85 המשק הישראלי היה מאוד דומה למשק המצרי. משק שמייצר כמעט הכל לעצמו, עם שיעורי מכס גבוהים, עם שער חליפין מנוהל ועם סובסידיות רבות.
עם ממשלה שנלחמת בכוחות השוק במקום להשתמש בהם. למזלנו המשבר הכלכלי שהכה בנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, במשך מה שמכונה "העשור האבוד", הגיע לשיאו בשנת 85 וחייב את הממשלה לשנות כיוון בצורה דרסטית (מה שנקרא "תכנית הייצוב").
התזמון לא היה יכול להיות טוב יותר. בשנת 89 קרסה בריה"מ והביאה לשני גלים שהכו במשק הישראלי שזה עתה התחיל להתייצב אחרי השוק של 85- גל עלייה לארץ (של עובדים מאוד משכילים ומוכשרים) וגל של גלובליזציה .

הגלובליזציה שהכתה בעיקר בסין ובהודו שינתה דרמטית את העולם. היא הכניסה מאות מיליוני ידיים עובדות לשוק העבודה העולמית ושינתה דרמטית את כל תמונת ההיצע והביקוש העולמיים. למזלנו, המשק הישראלי היה בעמדה מצוינת "לתפוס" את הגל הזה עם המוני מהנדסים שהקימו את מה שלימים יכונה הסטארט-אפ ניישן.

מצרים לא הייתה כל כך ברת מזל. כמו רוב מדינות ערב היא לא זיהתה את שינוי המגמה והמשיכה במדיניות הפרוטקציוניסטית ובכלכלה ששמה את שיעור המועסקים מעל לכל דבר אחר על מנת לשמר יציבות חברתית.

ההשכלה במצרים הייתה דפוקה וגם העבודות היו דפוקות והניבו פריון עלוב.
הפתרון לכך היה ממשלה גדולה שמעסיקה רבים מבוגרי האוניברסיטאות.
ככל שהשנים עברו וסין התחזקה ככה נהייה קשה יותר להתחרות בה. הרעב האסייתי (תרתי משמע) לסחורות, מזון ואנרגיה העלה את מחירי הנפט (מה שעזר לכלכלות הערביות) אך גם את מחירי הסחורות כמו חיטה וסוכר מה שהקשה על מדיניות הסובסידיות ורוקן את המדינות הללו ממטבע חוץ.

הכלכלות הערביות נחלשו ונהיו מאוד פגיעות לזעזועים. אני חייב לציין במאמר מוסגר שלא ברור לי האם המצב הכלכלי במדינות ערב הוביל למשבר הפוליטי או להיפך- זה יצטרך להיבחן במאמרים אקדמיים עתידיים. אך כשזעזועים אלו הגיעו אחרי המשבר הכלכלי העולמי של 2009, עם גלי ההדף האדירים שלו, המדינות קרסו בזו אחר זו.

כל מדינה לקחה את הכיוון שלה כמובן. לא ניתן להשוות את המצב בסוריה לזה של מצרים או של תוניסיה לזה של לוב. אבל המצב של אף אחת מהן הוא לא טוב.

כעת מצרים הגיע למצב שקצת מזכיר את ישראל ב-85. כשגבה לקיר וקופת המזומנים מתרוקנת במהירות הממשלה נאנסת לעשות צעדים חריגים שיש להן השלכות עצומות על האזרחים. אחרי שתי הפיכות, בקשת עזרה ממדינות המפרץ (שעלתה הון פוליטי רב ויתור על ריבונות מצרית בשני איים) ואחרי שכבר קיצצה בסובסידיות על אנרגיה ומזון מצרים סוף סוף עושה את מה שחייב להיעשות. אבל כשמשק נמצא מחוץ לשיווי משקל במשך זמן רב כל כך המעבר לשיווי משקל עלול להיות כואב. מאוד כואב.
ביום הראשון לניוד הלירה המצרית היא צנחה ב-32% (שווה ערך לזה ששער הדולר יזנק מחר ל-5.6 ₪). כל מוצרי הייבוא, כולל מוצרים שעניים צורכים כמו חיטה וסוכר יתייקרו בין לילה בעשרות אחוזים. זאת מהלומה שלא בטוח שמצרים מסוגלת לעמוד בה מבחינה חברתית.

כשרואים מדינות שמגיעות לנקודת קיצון חייבים לעצור ולשאול את עצמנו איך הם הגיעו לנקודה הזאת? ויותר חשוב- איך אנחנו נמנע מלהגיע לנקודה הזאת בעתיד?

אני ממש ממש לא מומחה לכלכלת מצרים או לפוליטיקה שלה. אני כן מוכן להמר שלא הייתה החלטה אחת שאפשר להצביע עליה ולומר-זה מה שהוביל לקריסה. קריסה כלכלית מתרחשת אחרי שורה ארוכה של החלטות גרועות. כך היה עם בריה"מ, כך היה עם יוון, כך היה עם ונצואלה וכך היה גם עם ישראל בשנות ה-80. דוגמאות אלו מחזקות את הצורך במדיניות אחראית לאורך זמן. אי אפשר לשבת על זרי הדפנה ולחשוב שבגלל שהמצב הכלכלי טוב לא נדרשים צעדים נועזים וקשים. כי המשבר יבוא, זה רק שאלה של זמן ושאלה של עד כמה אנחנו נגיע מוכנים אליו. למשבר של 2009 הגענו מוכנים אחרי שנים של גרעון אפסי ויחס חוב תוצר בירידה מתמשכת. צלחנו אותו בצורה טובה, אולי אפילו בצורה הטובה ביותר מכל מדינות המערב.

מה הקשר בין משבר כלכלי במצרים לבלוג שעוסק במדיניות כלכלית בישראל אתם שואלים? כמובן שיש השלכות על המצב הביטחוני בגבול ישראל-מצרים וכו' אבל יש גם קונוטציה לאקטואליה הכלכלית בישראל. הלוואי שהתקציב שאושר השבוע בכנסת (בקריאה ראשונה בינתיים) היה תקציב טוב שלוקח אותנו עוד צעד הרחק ממצבה של מצרים. לצערי זה תקציב רע שלוקח אותנו צעד קטן לכיוונה של מצרים. הגרעון בו גבוה, נשברו בו כל הכללים הפיסקאלים (ללא שום סיבה) ואין בו אף רפורמה חשובה, לא צרכנית ולא בדרך עבודת הממשלה.

אם חס וחלילה ישראל תקרוס בעתיד היסטוריונים כלכליים ינסו למצוא לכך הסברים. תקציב 2017-18 יהיה לצערי אחד המשתנים שהם יצטרכו לקחת בחשבון.

מודעות פרסומת

על השכר החציוני "האמיתי"

השכר החציוני (שמפורסם על ידי הביטוח הלאומי-המחקר כאן) הוא נתון חשוב מאוד בשיח הכלכלי חברתי. פעמים רבות מתייחסים אליו כאל השכר ש"חצי מהישראלים צריכים לחיות ממנו". אבל צריך להבין שהקשר בין הנתון "השכר החציוני" לבין התמונה שהתקשורת מציירת לנו הוא שגוי לחלוטין.
חלק גדול מהאנשים שמשתכרים פחות מהשכר החציוני אינם "חיים" מהשכר הזה אלא זה יותר כמו "דמי כיס" בשבילם. מדובר על בני נוער, חיילים, סטודנטים, עובדים מזדמנים ועוד.
לדוגמה ראו את טבלה 40 מדוח הביטוח הלאומי. בטבלה זאת ניתן לראות כי מי שמועסק עד 2 חודשים בשנה משתכר בממוצע 3400 ₪ לחודש עבודה לעומת מי שמועסק כל השנה שמשתכר בממוצע 11600 ₪ לחודש עבודה.

capture

ניתן לראות כי מי שמועסק מעט חודשים בשנה מושך את הממוצע (והחציון) חזק מאוד כלפי מטה. מי הם אותם האנשים? כאמור אלו בעיקר סטודנטים בחופשת סמסטר, בני נוער בחופשת הקיץ ועוד עובדים מזדמנים. מה שחשוב להבין הוא שמספרם אמנם לא גדול אך גם לא מבוטל. 5% מהשכירים הועסקו בשנה החולפת (שנת 2014) עד חודשיים. עוד 7.3% הועסקו עד 5 חודשים בשנה. בחישובים שאעשה בהמשך הפוסט אשתדל להוציא את אנשים אלו מהחישוב של השכר החציוני. בתגובה השכר החציוני (והממוצע) יעלה בצורה משמעותית.

חשוב לומר כי אין בידי את הנתונים המלאים ולכן אני לא יכול לחשב את השכר הממוצע וגם השכר החציוני שאני מציג הוא רק הערכה גסה. בכל זאת חשוב להציג עד כמה הנתונים של השכר מוטים כלפי מטה.

נתונים

דבר ראשון שחשוב לומר בדיון הזה הוא שהשכר החציוני עולה בצורה חדה. הוא עולה באופן אבסולוטי וגם עולה באופן ריאלי מה שמייתר את הטיעון כאילו יוקר המחייה עולה בישראל וקשה יותר לחיות כאן. ההיפך הוא הנכון, קל יותר לחיות פה.

capture

אך השכר החציוני גם עולה ביחס לשכר הממוצע (כלומר השכר החציוני כאחוז מתוך השכר הממוצע עולה) מה שנוגד לחלוטין את הטיעונים כי הפערים החברתיים גדלים, למעשה הם קטנים.

capture2

כל זה מאוד מפתיע בהתחשב בעובדה שיש עלייה מאוד חדה בהשתתפות בשוק העבודה (כתבתי על כך בעבר ואפילו דיברתי על הנושא בפודקאסט המומלץ שלי). כלומר אם חושבים על זה, כשיש גידול בהיצע העובדים השכר אמור לרדת. במיוחד כשלוקחים בחשבון שמרבית העובדים שנכנסו לשוק העבודה בשנים האחרונות הם עובדים עם יכולת השתכרות נמוכה יחסית. למשל יש גידול מאוד מרשים במספר הגברים החרדים שנכנסו לשוק העבודה. אני מקווה שברור לכולנו שא' כניסתם היא דבר חיובי וב' שהיא "משכה" את השכר הממוצע והחציוני כלפי מטה. אך למרות זאת השכר עולה.

בעיה נוספת היא העבודה בשחור. מלצרים לדוגמה מקבלים את רוב השכר שלהם בטיפים שאינם מדווחים. כאשר מלצר נספר בנתוני הביטוח הלאומי הוא נספר כמי שמקבל רק את השכר בתלוש שלו. שכר זה נמוך משמעותית מהשכר האמיתי שלו. ככה שגם מלצר זה מושך את השכר החציוני כלפי מטה כאשר למעשה השכר שלו גבוה בהרבה.

חלקיות משרה

בעיה נוספת וחשובה מאוד היא שהשכר החציוני אינו מתייחס לחלקיות משרה. ההערה הטכנית הזאת מגלמת בתוכה סיפור גדול מאוד. בעצם כל מי שמועסק אפילו שעה אחת בחודש נספר בתוך נתוני השכר הממוצע והשכר החציוני והוא מושך כלפי מטה את התפלגות השכר.

זאת כבר בעיה רצינית. לפי נתונים של הלמ"ס כ-28% מהעובדים במשק מועסקים במשרה חלקית. רובם המכריע (בערך 84%) עובד רק במשרה חלקית מרצונו (נמצא בגמלאות, סובל ממחלה, מטפל בילדים במשק הבית ועוד), כלומר אם אנחנו רוצים להתייחס לבעיות שיש בשוק העבודה ולהבין אותן לעומק, לא יהיה נכון לספור אותם כמי שמושך את השכר החציוני (והממוצע) כלפי מטה, אלא יהיה יותר נכון להתאים את השכר שלהם לשכר שהיו מקבלים אם היו עובדים במשרה מלאה. לצערי אין לי את הנתונים המלאים ולכן אני צריך פשוט להשמיט אותם ולתאר את המצב של משק העבודה בישראל בלעדיהם. אז מה מצבו של שוק העבודה בקרב מי שמועסק במשרה מלאה (או במשרה חלקית שלא מרצונו)?

שכר חציוני "אמיתי"

בחינה מדוקדקת של נתוני הביטוח הלאומי מעלה שבערך 30.5% מהשכירים במשק משתכרים מתחת לשכר מינימום. לא יודע מה איתכם אבל לי זה נשמע לא ריאלי לחלוטין. ניתן להניח שרובם המוחלט הם אנשים שעובדים במשרה חלקית. כלומר אני מניח פה הנחה (מעט חזקה מדי) שמי שמועסק במשרה חלקית תמיד משתכר מתחת לשכר מינימום. כמובן שאין התאמה מלאה בין מי שמשתכר מתחת לשכר מינימום ובין מי שמועסק במשרה חלקית. אך אין ספק שמרבית האנשים שמשתכרים מתחת לשכר מינימום הם שילוב כלשהו של מועסקים במשרה חלקית ועובדים בשחור. מיעוטם הם אנשים שמועסקים במשרה מלאה מתחת לשכר מינימום.

כאשר עושים את התיקון הזה מספר השכירים במשק יורד בכ-830 אלף אנשים. אלו האנשים שמועסקים במשרה חלקית מרצונם. עדיין נותרים קצת יותר מ250 אלף שכירים במשק שמשתכרים מתחת לשכר מינימום ואלו (אני מניח) האנשים שמועסקים במשרה חלקית בניגוד לרצונם (כ-65% מתוכם) ואנשים שעובדים במשרה מלאה והמעסיקים שלהם עוברים על חוק שכר מינימום (כ-35% מתוכם).

כעת התפלגות ההכנסות נראית שונה לחלוטין. יש לנו הרבה פחות עובדים בחלק הנמוך של התפלגות השכר מה שמעלה את השכר החציוני ל-8282 ₪ לעומת 6426 ₪ בנתונים הרשמיים. זה הבדל משמעותי של קרוב ל-30% שנובע רק מההתאמה של אנשים עם משרה חלקית. אם יכולנו להתייחס גם לשכר הלא מדווח התוצאות היו גבוהות יותר.

לסיכום אני מעריך בצורה גסה שהשכר החציוני במשק הוא בין 9,000 ל-10,000 ₪ (לעומת 6426 שמדווח). השכר הממוצע הוא כנראה בסביבות ה-14,000 עד 15,000 ₪ (לעומת 9939 שמדווח). קצת משנה את התמונה שהעיתונות מציירת לנו, לא?

על השכר הממוצע והחציוני

מאז המחאה החברתית בכל פעם שמתפרסמות ידיעות בנוגע לשכר הממוצע מיד עולים קולות ששואלים "ומה עם השכר החציוני?".
קולות אלו טוענים שהשכר הממוצע אינו מייצג וצריך להסתכל על השכר החציוני, הנמוך ממנו.
השכר החציוני אכן נמוך יותר מהשכר הממוצע מה שמייצג את העובדה שקבוצה קטנה של אנשים עם שכר גבוה "מושכת" כלפי מעלה את השכר הממוצע.

יחד עם זאת חשוב לדעת שיש קבוצה שמושכת את השכר כלפי מטה והיא משפיעה גם על השכר הממוצע אך בעיקר על השכר החציוני.
כדי להבין את עיקרון זה צריך להיכנס קצת לתוך ההגדרות של השכר הממוצע והחציוני ולהבין את המכניזם שפועל פה, ויותר חשוב מזה- את ההשלכות החברתיות של הממצאים.
אך קודם כל נתאר מה קרה לשכר בשנים האחרונות. גם פה צפויות לנו הפתעות.

התפתחות השכר

דבר ראשון חשוב לשים לב שהשכר עולה (כמעט) ברציפות מאז שנת 2003 , אז היה משבר כלכלי גדול בארץ. מאז 2006, ולמרות המשבר הכלכלי החמור של 2009, השכר הממוצע והחציוני עולים בצורה ברורה.
אגב הנתונים לקוחים מהמוסד לביטוח לאומי (מקור- לוח 47) כך שהטיעונים (שיצא לי כבר לשמוע הרבה מהם) כאילו משרד האוצר משחק עם הנתונים אינם רלוונטיים.

שכר ממוצע ושכר חציוני

מה שיותר מעניין לראות זה את היחס בין השכר הממוצע והשכר החציוני. הרי התקשורת וחברי כנסת מסוימים מספרים לנו כבר שנים שהפערים החברתיים רק הולכים וגדלים ושמעמד הביניים נשאר מאחור בזמן שהצמיחה "לא מחלחלת" כלפי מטה.
לכן אנו נצפה לראות שהשכר החציוני קטן ביחס לשכר הממוצע. למרבה הפלא מסתבר שהפערים (כפי שבאים לידי ביטוי בשכר) דווקא מצטמצמים.
השכר החציוני היה קצת פחות מ-60% מהשכר הממוצע בשנת 2000 ובשנת 2014 הגיע כבר כמעט ל-65% מהשכר הממוצע.

שכר חציוני כאחוז מהשכר הממוצע

העלייה בשכר המשפחתי

במשך הרבה שנים נשמעו טענות שהשכר "תקוע" ואינו עולה כמו העלייה בתוצר. יש בכך מידה מסוימת של אמת אך חשוב להבין מה היו הגורמים ש"תקעו" את השכר ולמעשה משכו אותו כלפי מטה.
כתבתי על כך כבר בעבר ואשוב לכתוב  בקצרה על שתי התופעות העיקריות.

  1. מספר מפרנסים במשפחה

מאז התכנית הכללית של שנת 2003 יש גידול מאוד משמעותי במספר האנשים שיצאו לעבוד. זאת כתוצאה מירידת הקצבאות מצד אחד וירידת המסים מצד שני.
שתי תופעות אלו הגדילו מאוד את התמריץ לצאת לעבוד והתוצאות לפניכם:

Capture

מספר משקי הבית ללא מפרנס ירדו בחדות ומספר משקי הבית עם שני מפרנסים עלו בחדות. רוב האנשים שנכנסו בעקבות התכנית הכלכלית לשוק העבודה בשנים הללו הם אנשים עם שכר נמוך מהשכר הממוצע, ולכן הכניסה שלהם לשוק העבודה (שהיא דבר מבורך בפני עצמו) משכה את השכר למטה.
לכן הסתכלות על השכר ללא בחינה של שוק העבודה היא שגויה מעיקרה.

  1. ירידת המסים והגדלת ההפרשות לפנסיה
    שינויים אלו הביאו לגידול גבוה יותר של השכר נטו מאשר הגידול בשכר ברוטו.
    לפי פרסום של פורום קהלת בעוד הברוטו של משפחה בישראל עלה ב-16.7% בין 1999 ל-2014 הנטו של משפחה בישראל עלה ב-28%. זה כמעט פי 2!

עד כאן כבר יש לכם אחלה סיפור לספר למשפחה בארוחות החג. אבל אני לא אוהב לעשות חצי עבודה, אז בואו נצלול טיפה לתוך ההגדרות של השכר הממוצע והחציוני ונבין את הבעיות בשני מדדים אלו.
אקדים ואומר מראש שבכל מדד סטטיסטי יש יתרונות וחסרונות ועצם ההצבעה על החסרונות לא אומר שהמדד "אינו שווה כלום".
ההצבעה על החסרונות רק מדגישה את מגבלות הכוח של כל מדד ומזכירה לנו שצריך להבין את המספרים לעומק ולא לקבל אותם כמו שהם.

בעיות במדידה

הבעיה הראשונה בכל מדידה היא ההכנסות הלא מדווחות (הון שחור).
ברור שאם עו"ד מרוויח 10,000 ₪ אך מדווח רק על הכנסה של 8,000 ₪ אז השכר הממוצע והחציוני יהיו מוטים כלפי מטה.
עד כמה הבעיה הזאת משמעותית? כמובן שלא ניתן לדעת בוודאות מפני שמדובר על פעילות כלכלית שאינה מדווחת, אך לפי הערכות של הבנק העולמי ההון השחור בישראל הוא
מהגבוהים בעולם כך שמדובר בבעיה רצינית שצריך להכיר אותה.

השכר הממוצע

השכר הממוצע מפורסם על ידי הלמ"ס כל חודש (באיחור של חודשיים) והוא המדד העיקרי המשמש קובעי מדיניות בהתייחסותם אל התפתחות השכר.
כך למשל הוועדה המוניטרית בבנק ישראל משתמשת בנתונים המפורסמים על ידי הלמ"ס בדיוניה על קביעת הריבית (לדוגמה).

כאמור הטענה שהשכר הממוצע מוטה כלפי מעלה ידועה. אך האם ידעתם שיש גם הטיה כלפי מטה בשכר הממוצע? המדד שמקובל להסתכל עליו הוא שכר למשרת שכיר.
יש איתו מספר בעיות שחשוב להכיר. דבר ראשון הוא מייצג שכר של שכירים בלבד ולא של עצמאיים.
עושה רושם שלא מדובר בבעיה גדולה כי א' שכירים הם הרוב המוחלט של העובדים במשק וב' שכר השכירים והעצמאיים די דומה (בממוצע). אך עדיין חשוב להכיר נקודה זאת.

הבעיה העיקרית במדד זה היא שהוא סופר גם חלקיות משרה. כלומר מי שעבד בשני חצאי משרה ובכל אחד מהם הרוויח 5000 ₪ לא יספר כאדם אחד שהרוויח 10,000 ₪ אלא כשני אנשים שהרוויחו 5000 ₪ כל אחד. זה כמובן מושך את השכר הממוצע כלפי מטה בצורה חזקה מאוד. עולה השאלה כמה אנשים כאלו יש?

לפי המוסד לביטוח לאומי בשנת 2014 זוהו 252.3 אלף אנשים שעבדו ביותר ממקום עבודה אחד כלומר מדובר בכ-8.7% מכלל העובדים. זהו מספר לא מבוטל. הבעיה מחמירה עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את המשפט הבא (מדוח הביטוח הלאומי) "השכר הממוצע לחודש עבודה של העובדים במשרות כפולות גבוה ב1.5% מהשכר הממוצע של העובדים במשרה יחידה…". כלומר העובדים שמועסקים ע"י שני מעסיקים בעצם מרוויחים מעט מעל השכר הממוצע במשק בעוד שלפי ההערכה של הלמ"ס הם נספרים כשני עובדים בשכר נמוך משמעותית. למעשה הם אמורים למשוך את השכר כלפי מעלה אך הם מושכים אותו כלפי מטה (פעמיים)!

כשמשווים את השכר הממוצע השנתי שמחושב על ידי הלמ"ס לשכר הממוצע השנתי שמחושב ע"י הבט"ל רואים מיד הבדלים. הבדלים אלו נוגעים ככל הנראה בעיקר לעובדה שהבט"ל כן מזהה את העובדים עם עבודות כפולות ולכן השכר הממוצע לפי הבט"ל גבוה יותר בכ-5.5% מהשכר הממוצע שמדווח על ידי הלמ"ס.

השכר החציוני

השכר החציוני (והממוצע) מחושב על ידי המוסד לביטוח לאומי ומפורסם פעם בשנה (באיחור של שנה וחצי). הסיבה לעיכוב בפרסום מדד זה ע"י הבט"ל הוא שהם מסתמכים על דיווחים שנתיים של כלל המעסיקים במשק, שמגיעים בעיכוב. העובדה שצריך לזהות את כל אחד מהעובדים במשק לפי ת"ז ולבדוק האם הוא עובד במספר עבודות היא עוד סיבה לעיכוב בפרסום זה. אך סיבות אלו מובילות ליצירת אומדן טוב יותר ולכן חשוב להסתכל על ההערכות של הבט"ל.

למרות שמדובר במדד טוב יותר מהמדד של הלמ"ס הוא עדיין אינו מושלם והוא גם מוטה כלפי מטה. ההטיה כלפי מטה נובעת מאנשים שאינם מועסקים על פני השנה כולה (לדוגמה היו חיילים בחצי מהשנה) או שמועסקים בשברירי משרה כדי לדווח לבט"ל שהם מועסקים (לדוגמה סטודנטים שלוקחים משרות חלקיות רק כדי לא לשלם דמי בט"ל כסטודנטים- היה נפוץ מאוד בתקופתי באוניברסיטה)

סיכום

לסיכום, כל המדדים שמודדים את השכר מוטים כלפי מטה ברמה זאת או אחרת. גם השכר החציוני וגם השכר הממוצע גבוהים מכפי שמדווח. אם ניקח בחשבון את השכר שאינו מדווח, את ריבוי המשרות ואת העבודה על פני חלקיות שנה נקבל שהשכר הממוצע והשכר החציוני צריכים לעלות לפחות ב-10% ואולי אף ב-20% ויותר. אלו פערים מאוד משמעותיים.

וכאמור התפתחות השכר אינה חזות הכל, בעיקר בתקופה שבה יש שינויים משמעותיים בדפוסי העבודה ו/או המסים במשק. בשנים האחרונות עלו מאוד מספר העובדים במשק כאשר נכנסו לתוך מעגל העבודה הרבה עובדים חדשים, רובם בשכר נמוך (מה שמשך את השכר הממוצע והחציוני כלפי מטה). כמו כן ירידת המסים ועליית ההפרשות לפנסיה הגדילו את הכנסתם של העובדים מה שלא מיוצג בכלל בהתפתחות השכר.

אני מקווה שכעת יש לכם כלים יותר משמעותיים לנתח את התפתחות השכר במשק ולדון על פערי השכר והמדיניות הכלכלית שהממשלה צריכה לנקוט בה. בברכת חגים שמחים לכולם!

על עבודת הכנסת- חלק ד (ואחרון)- על הדרכים לשפר את תפקודה של הכנסת

בפרקים הקודמים של סקירה זאת תיארתי את העבודה היום יומית בכנסת והעובדה שהכנסת כמעט לא עובדת (חלק א'), הראיתי את חלוקת המשאבים של הכנסת בין פיקוח על עבודת הממשלה וחקיקה פרטית (חלק ב') ודיברתי על חוסר בתכניות עבודה ויעדים מדידים של הכנסת (חלק ג').

בחלק זה אני רוצה לדבר על הצעות לחיזוק מעמדה של הכנסת ולשיפור אופן עבודתה. כמובן שהשינויים לא יהיו פשוטים ויהיו גם כמה נקודות התנגשות עם הממשלה אבל אני מאמין שניתן להגיע לסיכום כולל שכולם יהיו מבסוטים ממנו. בין השאר האופטימיות שלי נובעת מכך שהקואליציה והאופוזיציה הצליחו בשנה האחרונה להגיע לסיכום לפיו יוגבלו הצעות אי האמון בתמורה ל"שעת שאלות" לשרים. סיכום זה מפנה לח"כים ולשרים שעות רבות ויקרות שהם יכולים כעת להקדיש לעבודה, משפר את פיקוח הכנסת על הממשלה ומראה שניתן לשנות סדרי עולם בכנסת.

בנוסף להסכמות שכבר הושגו נראה שיש רצון הן בממשלה והן בכנסת לשנות את אופן עבודת הכנסת. כעת השאלה היא האם תימצא הנוסחה שתהיה מקובלת על כולם. ההצעה שלי היא לכלים מסוימים שלהבנתי ישפרו מאוד את "עבודת הכנסת, היא אינה מתיימרת להיות מלאה או בנויה "כמקשה אחת שחייבים למלא את כל סעיפיה. אך אם אפילו רק סעיף אחד מתוכה יקודם יהיה זה שיפור אדיר.

חיזוק הכנסת

הכנסת היום היא מוסד די חלש בסנקציות שהיא יכולה להפעיל על הממשלה. היא גם אינה מוסד שקוף כפי שאנחנו רוצים לחשוב מפני שרוב הדברים נסגרים בחדרי חדרים בין נציגי הממשלה וחברי הכנסת והדיונים בוועדות השונות (שם כפי שהסברתי כבר מתנהלת עבודת הכנסת האמתית) הן לרוב בעיקר הצגה.
בכדי לחזק את מעמדה של הכנסת אני מציע שני צעדים. הראשון דורש שנציגי הממשלה יעבירו בכתב עד שבוע לפני הישיבה את כל ניירות העמדה שלהם. צעד זה יאפשר לחברי הכנסת לבוא מוכנים יותר לדיונים ולהתייעץ לפניהם עם גורמי מקצוע. כמובן שהצעד הזה דורש שהכנסת תפרסם לו"ז מסודר מראש וגם לזה נגיע.
הצעד השני הוא חובת התייצבות של השר ומנכ"ל משרדו לפחות 4 פעמים בשנה בוועדת הכנסת שמפקחת עליהם. השר יצטרך להציג את פעילות משרדו, את עמידתו בתכנית העבודה, את החקיקה שהוא מקדם ואת נחיצותה ועוד. התייצבות זאת תאפשר לח"כים לבחון באופן רחב את פעילות המשרד עליו הם אמורים לפקח, לשאול שאלות ולהציע דרכי פעולה שונות מאלו שבחר המשרד.

החלשת" הכנסת"

במקביל לחיזוק מעמדה של הכנסת ויכולתה לפקח על עבודת הממשלה מוצע להחליש את יכולתה של הכנסת לחוקק חוקים פרטיים. בהצעה זאת אני מציע בראש ובראשונה להגביל את מספר הצעות החוק, הצעות לסדר יום ושאילתות שח"כ יכול להעלות. הגבלה כזאת תוודא שההצעות שח"כ מעלה אכן יקרות לליבו ועברו הליך עבודה משמעותי.
שינוי משמעותי נוסף שאני מציע הוא לנתב מחדש לוועדת הכנסת כל הצעת חוק שיושבת על שולחן ועדה יותר מ-6 חודשים. אני אסביר את כוונתי ומדוע זה תיקון חשוב- כיום הסנקציה העיקרית של יו"ר ועדה כנגד הממשלה היא לתקוע הצעת חוק ממשלתית ולא להעלות אותה לסדר היום. בצורה כזאת יכול יו"ר הועדה ללחוץ על הממשלה בנושאים שונים. אך כמו כל סמכות גם זאת מוגבלת על מנת שיו"ר הוועדה לא יהפוך לדיקטטור בממלכתו. תקנון הכנסת (סעיף 117) קובע שלאחר 6 חודשים שהצעת החוק יושבת בוועדה ניתן לדרוש מוועדת הכנסת להעביר אותה לוועדה אחרת. אך הסנקציה הזאת אף פעם לא ממומשת מה שמראה שמדובר בחוק בלי שיניים (אגב הכנסת גם לא מפרסמת כמה הצעות חוק יושבות מעל 6 חודשים בוועדות, אך עוד נגיע לזה). לכן אני מציע לשנות את תקנון הכנסת כך שלאחר 6 חודשים הצעת החוק תועבר אוטומטית לוועדת הכנסת. ועדת הכנסת תחליט אם להחזיר את הצעת החוק לוועדה או להעביר אותה לוועדה אחרת. הצעה זאת תחליש במידה מסוימת את כוחו של יו"ר הוועדה ותגרום לו לרצות לסיים לדון בכל הצעת חוק בתוך 6 חודשים אחרת הוא עלול להתבזות. כיום הכנסת בכלל לא יכולה לעשות צעד כזה כי אין לה מנגנון שמבקר היכן נמצאות כל הצעות החוק השונות. מה שמוביל אותנו לסעיף הבא.

שקיפות, בקרה ותכנון

בפוסט הקודם בסדרה זאת הסברתי שהכנסת לא מנוהלת אלא מתנהלת. ניתן לראות את זה בהרבה מובנים אבל אני אתמקד בעובדה שאין מערכת שעוקבת אחרי כל הצעות החוק ואיפה הן נמצאות. הכנסת אינה יודעת כמה הצעות חוק עברו קריאה ראשונה, כמה נמצאות בכל ועדה, כמה מוכנות לקריאה שנייה ושלישית וכו'. היא גם אינה יודעת כמה הצעות חוק עברו אך עדיין ממתינות לתקנות.

כלומר לכנסת אין יכולות שליטה ובקרה ולכן לא ניתן לנהל אותה. מכאן מגיעות ההצעות הבאות שלי:

  1. הכנסת (וכל אחת מוועדותיה) תחויב לדווח דוח שנתי שמתאר בין השאר כמה הצעות חוק הונחו על שולחנה, כמה מהן עברו, כמה נדחו וכמה עדיין בדיונים. בין היתר כל אחת מוועדות הכנסת תדווח כמה הצעות חוק עברו את רף ששת החודשים על שולחנן ויעבירו אותן לדיון מחודש בוועדת הכנסת.
  2. כל אחת מוועדות הכנסת תבנה תכנית עבודה ותפרסם אותו לקראת תחילת כל מושב. בסוף המושב תדווח הוועדה כיצד עמדה בתכנית העבודה שהיא בנתה. יו"ר הכנסת יאשר את תכניות העבודה ויפקח על העמידה בהן.
  3. כחלק מבניית תכנית העבודה כל ועדה בכנסת תפרסם את לוח הזמנים שלה לפחות חודש מראש, מה שיאפשר לממשלה ולגופים אזרחיים להגיש בזמן את ניירות העבודה שלהם לעיון חברי הכנסת. פרסום הלו"ז מראש לא מונע השארת משבצות ריקות לדיונים דחופים לנושאים שעל סדר היום.
  4. פעמים רבות נציגי ממשלה, חברי כנסת ונציגי ציבור מחכים שעות ארוכות מחוץ לאולם ועדה מכיוון שהדיון הקודם עדיין לא הסתיים ולא ידוע מתי יתחיל הדיון אליו הם הוזמנו. לכן אני מציע שבדומה לרכבת ישראל, ועדות הכנסת יפרסמו את עמידתן בלוח הזמנים שהן קבעו. יהיו סנקציות נגד יו"ר ועדות שיחרגו מלוחות זמנים בצורה מוגזמת.

נראות

האזרח שמביט בדיונים של הכנסת רואה בעיקר את מליאת הכנסת. לצערינו ה"דיונים" במליאת הכנסת הם ברובם מונולוגים של ח"כ מול מליאה כמעט ריקה. אין חובת נוכחות במליאת הכנסת מה שיוצר זילות בדיונים של הכנסת. לכן ההצעה הראשונה שלי בנושא זה היא לחייב "קוורום" של 20% מחברי הכנסת בכל ישיבה אחרת הישיבה מתבטלת. חיוב זה יוביל לשני דברים לטעמי. הראשון הוא שיהיו פחות דיונים בכנסת (כי חברי הכנסת לא ירצו סתם לשבת במליאה) והשני הוא שהדיונים שכן יתקיימו יהיו יותר מועילים ובטח בעלי נראות גבוהה יותר.

בדומה אני מציע שבדיוני ועדות יהיה קוורום זהה של לפחות חמישית מחברי הוועדה. זאת על מנת למנוע את המצב (הנפוץ מאוד) שיו"ר הוועדה הוא הח"כ היחיד בדיון. מסתבר שדרישה לקוורום היא נפוצה בעולם.

שינוי נוסף שנדרש בעבודת הכנסת הוא בימי ושעות הפעילות. מצד אחד הכנסת אינה עובדת לפחות 4 חודשים בשנה (כי היא נמצאת בפגרות) ואינה עובדת בימי ראשון וחמישי (כפי שהדגשתי כאן). מצד שני בימים שהיא כן עובדת הכנסת לא פעם ממשיכה דיונים עד השעות הקטנות של הלילה.

אני מציע להפסיק עם שני הנוהגים המגונים הללו. מצד אחד הכנסת צריכה לעבוד יותר ימים בשבוע ויותר חודשים בשנה. מצד שני אני מציע שהכנסת תפסיק את עבודתה כל יום בשעה נורמלית (נניח 8 בערב מקסימום) אלא באישור מיוחד של יו"ר הכנסת.

לבסוף עולה הבעיה של ח"כים שמצביעים בדיונים בהם לא היו נוכחים ומבלי שהם יודעים אפילו על מה הם מצביעים. נוהג זה קיים בעיקר בקואליציה מפני שחלק גדול מחבריה הם חברים בממשלה (שרים וסגני שרים ולכן לא יכולים להצביע בוועדות הכנסת) מה שמטיל עומס  רב על שאר חברי הקואליציה.
הדרך הנכונה לפתור בעיה זאת היא הגבלת גודל הממשלה עליה נכתב רבות. אם לא מגבילים את גודל הממשלה מומלץ לקיים איזה שהוא סוג של החוק הנורבגי שאומר שחלק מחברי הממשלה (או כולם) צריכים להתפטר מהכנסת. שינוי זה יאפשר שיהיו מספיק חברי כנסת מהקואליציה על מנת שהם יוכלו להיות נוכחים פעילים בדיוני הוועדות.

ביטול חוק ההסדרים

הנושא האחרון אליו אני רוצה להתייחס הוא ביטול חוק ההסדרים. כתבתי כבר (פה) שחוק ההסדרים הוא חוק שאינו נחוץ למשרד האוצר אלא לכנסת. חברי הכנסת אינם מסוגלים להעביר רפורמות קשות ולכן הם צריכים את חוק ההסדרים (ואת המשמעת הקואליציונית) ש"יכריחו" אותם להעביר את החוקים והתקנות הדרושים על מנת לנהל מדינה. אני מאמין ש-31 שנים לאחר שהתחילו את החוק (החד פעמי) הזה הגיע הזמן לבטל אותו. הכנסת בתמורה תצטרך להתחייב להעביר או לדחות רפורמות עד תאריך מסוים שיאפשר לממשלה להציע צעדים חלופיים לתקציב. לדוגמה אם התקציב חייב לעבור עד ה-31 בדצמבר יקבע שכל החוקים המשתייכים לחוק ההסדרים חייבים להגיע להכרעה עד ל-24 בדצמבר. ביחד עם חוק ההסדרים יוצעו הצעות חלופיות לכל אחד מהחוקים (בדמות העלאת מסים, קיצוץ רוחבי וכו') והח"כים יוכלו לאשר או לדחות את ההצעות שבחוק ההסדרים מבלי שהממשלה תיפול. אם הצעות החקיקה של הממשלה ידחו, ההצעות החלופיות יכנסו לתוקף. וכך הממשלה תצליח לנהל את תקציב המדינה והכנסת לא תהיה כפויה לאשר חוקים שהיא אינה אוהבת. זה עדיין לא דמוקרטיה במיטבה אבל זה בהחלט צעד בכיוון הנכון. אם הח"כים יוכיחו בגרות אולי בעתיד ניתן יהיה לבטל את חוק ההסדרים לחלוטין.

סיכום

הגיע הזמן שהכנסת תשנה את דרך עבודתה הלא יעילה. הכנסת צריכה להיות שקופה יותר לציבור (ולעצמה), צריכה להיות מנוהלת ולא מתנהלת וצריכה להפגין רצינות ולקחת את החוק לידיים (תרתי משמע). אם הכנסת תפגין רצינות היא תזכה ליחס יותר רציני מהממשלה, מהתקשורת ומהעם. זה באמת אפשרי והרעיונות שאני הצעתי פה הם רק חלק מהרעיונות שניתן לקדם.

 

עוד פוסט על מחירי הדיור- על ההבדלים בעלות הדיור בין ימינו ושנות ה-60

הייתי השבוע ברוטשילד בהרצאה מצוינת על שוק הדיור בישראל. אחת הנוכחות בקהל שאלה מדוע בשנות ה-60 זוגות צעירים יכלו לרכוש דירה כל כך בקלות וכיום המצב כל כך קשה.

יש לזה כמה תשובות אבל לפני כן אני רוצה לומר שזה לא הכי מדויק.

כבר עמדתי (כאן) על הבעייתיות במדידת עלות הדירה במספר משכורות. בקצרה אומר שהמספר הזה עלה בשנים האחרונות כי השכר נשאר תקוע זמן רב עקב הצטרפות מסיבית של אנשים לשוק העבודה. זאת התפתחות חיובית שמתוארת במדד הזה כהתפתחות שלילית שכביכול "הקשתה" על מעמד הביניים לרכוש דירה אך רק כביכול.

בנוסף אנחנו עדים לתהליך עיור מאוד מסיבי בארץ ובעולם. תהליך העיור גורם בין השאר לעלייה במחירי הדירות הממוצעות מכיוון שדירה בעיר עולה (בממוצע) יותר מדירה בכפר. ניתן לראות שמחירי הדיור עולים במרבית המדינות והעיור זאת אחת הסיבות לכך. (נתוני OECD זמינים כאן)

כלומר כשאנשים משווים את המצב היום ואת המצב בשנות ה-60 הם לא משווים תפוחים לתפוחים אלא שני דברים שונים לגמרי וצריך לקחת את זה בחשבון.
יחד עם זאת (ולמרות שאין לי נתונים) נראה שבטוח לומר שאכן היה קל יותר לזוג צעיר לרכוש דירה בשנות ה-60 וה-70 מאשר כיום. כאמור יש לכך מספר סיבות.

התנגדויות לבנייה

בזמנו היכולת של תושבים או של גופים אזרחיים להתנגד לתכניות בנייה היו פחותות. בכלל לא התייחסו לנושאים כגון איכות הסביבה או השפעה של תכניות בנייה על אנשים שנפגעים מהן. היו לזה יתרונות עצומים של קיצור הבירוקרטיה. מצד שני היו לזה עלויות של פגיעה באנשים רבים ובנושאים שכיום חשובים לנו כגון שטחים פתוחים ושימור מגוון ביולוגי. התנגדויות של תושבים ושל גופים אזרחיים לתהליכי בנייה הן דבר מוצדק בחברה דמוקרטית. אבל חייבים לשאול את עצמנו אם המצב הנוכחי הוא הגיוני או שהוא עבר את נקודת האופטימום. ניתן כיום להגיש אלפי עתירות ולעכב פרויקטים בשנים רבות גם כאשר הפרויקט עומד בכל התב"עות ודרישות התכנון. (סתם דוגמה מהשבוע)

חלוקת קרקעות מסיבית

עם קום המדינה (ולמעשה עד היום במידה מסוימת) שלטה במקבלי ההחלטות תחושת הצורך לתפוס אדמות כדי לקבע את תביעתנו לארץ הזאת. אחת ההשפעות לכך הייתה הקמת יישובים מיותרים המבוססים על בנייה צמודת קרקע במקום לצופף את האוכלוסייה. לא אכנס להשלכות הכלכליות של צעדים אלו (בקצרה אומר שניתן להשיג צמיחה כלכלית משמעותית על ידי ציפוף אוכלוסין) אבל ההשפעה על מחירי הדיור היא משמעותית מאוד.

קרקע, במה שנחשב היום אזורי ביקוש, חולקה ביד רחבה ובמחירים מגוחכים והמדינה לא דאגה לשמר עתודות קרקע לדורות הבאים. שיהיה ברור- אני לא בא בטענות כלפי מקבלי ההחלטות שבקושי ידעו איך לסיים את החודש ובטח לא הסתכלו 50 שנים קדימה אל העתיד. אבל צריך להבין שלהחלטות שהתקבלו אז יש השלכות מהותיות על ההווה שלנו.

אם תסתכלו אפילו על מרכז ת"א כיום, במקום שבו הקרקע היא היקרה ביותר במדינה, תראו המון בניינים בני 1 עד 3 קומות. אזורים שצריכים להיות בבנייה רוויה בעצם מאוכלסים בדלילות יחסית וחלק גדול מ"מלאי הדירות הפוטנציאלי" נמצא בפרויקטים של התחדשות עירונית. הבעיה היא שבנייה בהתחדשות עירונית היא יקרה בהרבה מבנייה בשטחים פתוחים. כמו כן בנייה רוויה יקרה יותר מבנייה צמודת קרקע ושתי סיבות אלו מעלות כיום את עלות הבניה ואת עלות הדיור.

אז יש פה סיבה כפולה להבדלי מחירי הדירות בין אז להיום- אז הקרקע הייתה זולה (מה שגרם לכך שלנו אין קרקע פנויה באיזורי הביקוש) והעובדה שהקרקע הייתה זולה גם גרמה להם לבנות בבנייה דלילה וזולה יותר.

כיום המדינה משקיעה מיליארדים בפינוי קרקעות באיזור המרכז (פינוי שדה דב, פינוי מחנות צבאיים, ניקוי הקרקע במתחם תעש ועוד) וכל זה עולה כסף ולוקח הרבה זמן.

כדי שלא נעשה את אותה טעות שעשו הורינו ונשאיר את הילדים שלנו בלי קרקעות בכלל צריך עכשיו לתכנן יותר טוב את תוואי השימוש בקרקע ולהתייחס אליה כמוצר במחסור, אפילו בפריפריה.

סבסוד דירות

בשנות ה-60 המדינה סיבסדה דירות לזוגות הצעירים. זה במיוחד בא לידי ביטוי בעזרה לקבל משכנתא במחיר טוב. המדינה עשתה טעות משמעותית ונתנה משכנתאות לא צמודות למדד המחירים. כאשר הגיעה האינפלציה הגבוהה ערך המשכנתאות נשחק לחלוטין והמדינה שגייסה חוב צמוד נשארה עם נכסים לא צמודים שערכם הפך לאפסי. את החוב הממשלתי שצברו בשנים ההן אנחנו משלמים מאז 1985 והוא מתבטא עד היום באיכות חינוך יותר נמוכה, בפחות שירותים ציבוריים וביותר מסים שאנחנו נדרשים לשלם.
כיום המדינה אינה מסבסדת דיור לזוגות הצעירים (לדעתי האישית זה טוב) וגם זה משפיע על הקושי לרכוש דירה.

סטנדרט בנייה

הבנייה בשנות ה-60 הייתה בסטנדרט הרבה יותר נמוך מהבנייה כיום. חלק מהגידול בסטנדרט נובע מההתקדמות הטכנולוגית ומשיפור באיכות החיים הכללית שלנו. ברור שנרצה היום דירות יותר איכותיות ממה שדרשו ההורים שלנו בזמנו. אך מעבר לכך יש פה בעיות קשות שצריך לשים לב אליהן. למשל העובדה שראשי ערים מתנגדים להקמת דירות קטנות בשטחם ולכן היום בונים דירות גדולות יותר. ובכלל העובדה שראשי ערים מתנגדים לבנייה של דירות בשטחם מעלה את מחירי הדירות (כתבתי על זה כאן).

אם אנחנו רוצים להוזיל את מחירי הדירות בנייה של דירות קטנות יותר תהיה התחלה מעולה.

לסיכום

ככל הנראה (שוב אני אומר שאין לי נתונים אז צריך להיזהר בהשוואות) היה קל הרבה יותר לזוגות צעירים בעבר לקנות דירה מאשר היום. יש מי שטוען שאם לא היינו מוציאים כל כך הרבה על החתונה וירח הדבש יכולנו לממן דירה (למשל). אבל גם בלי קשר לזה צריך להבין שהחלטות תכנוניות גרועות אפשרו לייצר דירות יחסית בזול בעבר וכיום החלטות אלו עולות לנו ביוקר. אנחנו מנסים גם לתקן את טעויות העבר וגם לא לעשות טעויות דומות לעתיד והתהליך הזה יוצר עלויות גבוהות לדיור בימינו.

ועל כל זאת צריך להוסיף את הריבית הנמוכה, את הבדלי המיסוי ואת הציפיות לעליית מחירים שגורמים כולם לעלייה מטורפת בביקוש לדירות.

אין פתרון קסם לבעיית מחירי הדיור בישראל. צריך מצד אחד לא להחמיר את המצב (ע"ע תכניות מע"מ 0 ומחיר למשתכן) ומצד שני לטפל בבעיות היסוד שגורמות לתהליכי התכנון והבנייה של דירה בישראל  לקחת 13.5 שנים בממוצע. טיפול שורש כזה לוקח זמן ולצערי הפוליטיקאים שלנו מחפשים פתרונות מהירים ולא מטפלים בבעיות השורש. כל עוד זה יימשך צריך נס כדי שהמחירים יתחילו ממש לרדת.

על הפנסיה התקציבית- צעדים להפחתת הנטל על משלם המיסים

קצת נתונים

אתמול פורסם הדוח הכספי של ממשלת ישראל לשנת 2015 וממנו עולה כי העלות של הפנסיה התקציבית האמירה ל-746 מיליארד ₪ והסוף אינו נראה לעין.

במונחים נומינליים שילמנו בשנת 2015 19 מיליארד ₪ על פנסיות תקציביות של עובדי המדינה לשעבר ובשנת 2039 צפוי סכום זה להגיע לשיא של 38.21 מיליארד ₪, כלומר להכפיל את עצמו.

אמנם מספר זה נשמע מפוצץ אך צריך לומר בהגינות שהדרך הנכונה להסתכל על עול הפנסיות התקציביות הוא באחוזי תוצר. במונחים אלו יגיע הנטל לשיא דווקא בשנת ,2016 אז יעלו הפנסיות התקציביות 1.6% תוצר, ומכאן והילך הוא צפוי לקטון.

כמובן שחשוב לזכור שהחישוב אינו כולל את פנסיות הגישור בצבא שגם הן יעלו כמה מילארדים טובים כל שנה (אלי ציפורי מגלובס מעריך את עלות פנסיית הגישור בצה"ל ב-250 מיליארד ₪).

האם ניתן לצמצם את עלות הפנסיה התקציבית

התשובה המקובלת אומרת שלא. שמדובר בהבטחה שלטונית שניתנה בעבר לעובדים ולא ניתן לשנות אותה היום בדיעבד כי יש פה פגיעה בעובדים.

אני לא מקבל את הטענה הזאת. היא מזכירה את מי שאמר שלא ניתן לשנות את המיסוי על משאבי טבע (בעיקר גז) כי החברות כבר הלכו לקדוח כשהן מצפות את שיעורי המס שהיו נהוגים בעבר. כמו שניתן לשנות את שיעורי המס אפשר עדיין לשנות פרמטרים שקשורים לפנסיות שיושלמו בעתיד.

יש מספר דרכים שבהן ניתן לצמצם את עלות הפנסיה התקציבית לממשלה.  כמובן שצריך לזכור שכל שינוי יוביל להתנגשות עם ההסתדרות וכנראה גם עם גופי הביטחון ולכן לפוליטיקאים שלנו נוח פשוט לצבור חובות ולגלגל אותם אל העתיד, כלומר אלינו הצעירים.

אבל קודם נזכיר שהדרך שבה מחשבים את הפנסיה התקציבית היא כאחוז מהשכר הקובע של הפנסיונר. לשם פשטות ניתן לחשוב על השכר האחרון כשכר הקובע. הפנסיונר יכול לקבל מקסימום של 70% מהשכר הקובע שלו.

  1. ביטול הטבות מיוחדות- ישנן כמה הטבות מיוחדות שלא ברורה מהותן וניתן לבטל אותן כבר היום. למשל בכל גופי הביטחון יכול ראש הגוף (הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, ראש המוסד וכו') להעניק תוספת של 6% מהשכר הקובע לפורש (הפלא ופלא הוא תמיד יעניק אותן לפורשים). תוספת זאת גם מאפשרת לעבור את רף 70 האחוזים ולהגיע עד 76%. ניתן לבטל את שתי ההטבות הללו כך שגם פורשים מגופי הביטחון יוכלו להגיע רק עד הרף של ה-70% ו/או שלא יינתנו תוספות רמטכ"ל של 6%. ביטול שתי הטבות אלו שווה למיטב זיכרוני לפחות כ-10 מיליארד ₪ מההתחייבויות העתידיות.
  2. גביית הפרשות השתתפות מהעובדים- כל עובד בפנסיה רגילה (צוברת) מפריש כ-6% מהשכר שלו לטובת הפנסיה. אך העובדים בפנסיה התקציבית מפרישים רק כ-2% מהשכר שלהם. מדוע זאת? אין סיבה אמיתית. העלאת ההפרשה של העובדים הקיימים ל-6% היא צעד מתבקש של שוויון שכמובן יוביל להתנגשות חזיתית עם ההסתדרות. גם צעד זה שווה כמה עשרות מיליארדי ₪ לאורך השנים.
  3. עצירת הפנסיות התקציביות והמשך צבירת זכויות בפנסיות רגילות- כשהבינו שהפנסיות התקציביות הן עול כבד מדי על תקציב המדינה החליטו לעצור אותן. אך העצירה רק מנעה מעובדים חדשים לקבל את התנאים הללו ולא עצרה את צבירת הזכויות של העובדים הוותיקים. מדוע? שוב בשביל לא לריב עם העובדים שרוצים (בצדק מבחינתם) את התנאים הכי טובים שיש. ולצערנו אין בממשלה מי שייצג את האינטרס הציבורי הרחב. גם כיום אפשר לומר שהזכויות שנצברו ישמרו לעובדים אלא שמעתה והלאה הם יצברו זכויות בפנסיה רגילה (צוברת). אין לי יכולת להעריך את שווי ההחלטה הזאת אך היא בוודאי שווה כמה עשרות ואולי אפילו מעל מאה מיליארד ₪.
  4. הפחתת הפנסיה התקציבית לשווי שצפו כשנתנו אותה- זה כבר צעד מאוד דרסטי. היועצים המשפטיים באוצר טוענים שאין יכולת להעביר את זה בבג"ץ אבל אני כאמור לא מסכים איתם. ההבטחה שניתנה לפנסיה התקציבית אמרה דבר מאוד פשוט- תעבוד עד גיל הפרישה (65 לגברים ו-60 לשנים תנו לי להזכיר לכם) ותקבל 70% מהשכר הקובע עד סוף חייך. במתן ההבטחה הזאת היו מספר דברים שלא צפו מראש. לא צפו את התארכות תוחלת החיים ולא צפו את ירידת הריבית בשווקים. שני הדברים הללו הגדילו מאוד את השווי של הפנסיות התקציביות. כך שאם הטענה היא שהובטח משהו לעובדים אני אומר אין בעיה, שיקבלו בדיוק את מה שהובטח להם. שלמו את הפנסיה התקציבית לפי הריבית שהייתה נהוגה בזמנו ולפי תוחלת החיים שהייתה צפויה בזמנו. שני שינויים אלו יפחיתו את השווי של הפנסיות התקציביות בעשרות אחוזים שאינם מגיעים לעובדים. העובדים לא יכולים לטעון כי הם החליטו לעבוד בממשלה רק בגלל שצפו שהפנסיה שלהם תהיה שווה כל כך הרבה כי אף אחד לא יכל לצפות את השינויים שקרו.

לסיכום העלות של הפנסיה התקציבית אינה גזרת גורל וניתן לצמצם אותה. הפנסיה התקציבית אמנם לא תמוטט את הממשלה אך היא בהחלט פוגעת בשירותים שהממשלה מספקת מכיוון שהיא גוזלת משאבים רבים שיכלו להיות מופנים לדברים טובים יותר.

הפנסיה התקציבית גם פוגעת בנו בצורה נוספת. היא מעלה את ההכנסות של אנשים מבוגרים (בעזרת סבסוד באדיבות הציבור) ובכך מקטינה מלאכותית את הצורך בהעלאת גיל הפרישה. אך תוחלת החיים ממשיכה לעלות ואחוז האוכלוסייה המבוגרת ממשיך לעלות גם כן. כשיעלו את גיל הפרישה זה עלול להיות מאוחר מדי ואז כולנו נזדקן בעוני.

על ניגודי עניינים והדלת המסתובבת

רבות מדברים על מעבר של רגולטורים לשעבר לשוק הפרטי (המפקח הופך למפוקח) ועל מעבר של אנשים מהשוק הפרטי לעמדת הרגולטורים (המפוקח הופך למפקח). תופעה זאת נקראת "הדלת המסתובבת". יש בציבור שיח מאוד שלילי בנושא הזה וחשש כבד לניגודי עניינים של אותם אנשים.

בעוד שיש צדדים שליליים במעברים אלו וחששות לגיטימיים יש גם הרבה צדדים חיוביים במעברים אלו. לדעתי השיח הקצין לחלוטין את הצדדים השליליים ומתעלם לחלוטין מהצדדים החיוביים.

השורה התחתונה לדעתי היא שאין סיבה לעשות סיפור כזה גדול ממעברים אלו והחששות של הציבור הם לחלוטין לא במקום. שיח ציבורי חייב להתקיים לגבי נושא זה כמו כל נושא אחר, בקרה ציבורית (מוגברת) חייבת להתקיים. אבל החשד המיידי כלפי אותם אנשים אינו במקום ופוגע בתפקוד של הרשויות הציבוריות. באותו זמן הוא גם פוגע באמון הכללי של הציבור במערכת ובכך מחליש את החברה שלנו.

למה התופעה מתרחשת

דבר ראשון חשוב לדעת שהתופעה מתרחשת הרבה פחות ממה שנראה לנו. בכלכלה ההתנהגותית (ואני מניח שבכלל בפסיכולוגיה) מדברים הרבה על ההטיות שלנו. כהנמן למשל מדבר על אפקט 'משזמ"י' (מה שרואים זה מה שיש). תופעה זאת גורמת לנו לשים תשומת לב מוגברת לתופעות שראינו ולהתעלם ממה שלא ראינו. כאשר העיתונות מדווחת בהרחבה על מקרים שבהם רגולטורים הפכו למפוקחים אנחנו נוטים לחשוב שזה תמיד קורה. האמת מאוד רחוקה מזה. אם נבחן את רשימת הרגולטורים והבכירים לשעבר שעברו לעבוד דווקא בחברות עליהן פיקחו לעומת כאלו שעברו למקומות שונים לחלוטין נגלה שהתופעה פחות רחבה ממה שציפינו. ועדיין היא מתרחשת.

ההסבר להתרחשות התופעה הוא שאנשים משיגים ידע מסוים במהלך עבודתם שרלוונטי רק למקומות עבודה מסוימים. הם כנראה ירצו לנצל את הידע שהם צברו במקום שהוא שווה הכי הרבה ולא יפנו למקומות שבהם הידע הזה לא שווה כלום. אפשר למשל לראות שהרבה בוגרי אגף תקציבים מגיעים למשרדי ממשלה או לחברות ממשלתיות שמתוקצבות על ידי המדינה. הידע שיש להם בתהליכי התקצוב הממשלתיים הוא ידע ששווה הרבה מאוד במקומות אלו והרבה פחות בחברות היי טק למשל.

חלק מהמעברים הם בתוך הממשלה ולכן אינם נראים לנו בעייתים. אחרים הם בין הסקטור הפרטי לבין הממשלה ובהם התקשורת מתמקדת. אני רוצה לפרק את החשד לניגודי עניינים לשני חלקים שונים ולדון בכל אחד מהם בנפרד. לבסוף אדון בקצרה במדיניות הצינון בישראל.

תופעת הדלת המסתובבת

תופעה זאת מתייחסת למקרה שהמפקח נהפך למפוקח או להיפך. בשנים האחרונות היו לנו למשל את מקרי פרופ' עודד שריג שהפך מהמפקח על הביטוח ליו"ר מגדל ביטוח ואת מקרה חדווה בר שהפכה ממנהלת הסיכונים הראשית של בנק לאומי למפקחת על הבנקים.

התקשורת מיד חושדת באנשים אלו שיש להם כוונות רעות אבל אני (ואולי בתמימותי) דווקא מסתכל על זה הפוך. יש כמה בעיות שלדעתי תופעת הדלת המסתובבת יכולה לפתור, כמובן שהיא יוצרת בעצמה בעיות ובהן צריך לטפל.

הבעיה הראשונה היא שהמגזר הציבורי סובל מסטגנציה, הרבה אנשים טובים עוזבים לאורך השנים ולצערנו במנגנון כוח האדם הנוכחי כמעט שאי אפשר להיכנס למגזר הציבורי אלא בתפקידים התחלתיים. כניסה של מישהו מהמגזר הפרטי לראש הפירמידה של יחידות מסוימות מכניסה ידע חדש וצורות עבודה חדשות שקריטיות למגזר הציבורי על מנת להתקדם. בנוסף אנשים שמגיעים מהשוק הפרטי מבינים את ההשלכות של החלטות רגולטוריות על הגופים הפרטיים ויודעים לדבר בשפה של השוק הפרטי ובכך מפחיתים את הנטל הרגולטורי שמוטל על הגופים הפרטיים. שימו לב שאין זה אומר פחות רגולציה אלא דווקא רגולציה חכמה יותר ושנעשית יותר בהידברות ופחות בהחלטות קפריזיות של הרגולטור (ויש כאלו לא מעט. מי כמוני יודע אחרי שעבדתי עם הרבה מהרגולטורים בממשלה).

הבעיה השנייה היא שהגופים המפוקחים אינם מבינים את מגוון האילוצים שפניהם עומד המפקח. במקרה זה מעבר של אנשים מהפיקוח אל השוק הפרטי עוזר גם כן בהעברת ידע ובשיפור השיח בין המפקח למפוקח.

את החשש של הציבור שהמפקח יעלים עין או יהיה רך כנגד המפוקחים בתמורה לעבודה משתלמת (חשש עליו כתבי דה מארקר בנו קריירות שלמות) אני פוטר בהינף יד. לטעמי ההיפך הוא הנכון. בעלים של בנק לא רוצה למנות איש קל להשפעה למנכ"ל הבנק כי אז גם בתפקידו הזה הוא יעשה עבודה גרועה. ממה שאני ראיתי בממשלה יש הרבה יותר הערכה בשוק הפרטי למי שעושה את עבודתו נאמנה ואינו נותן להשפעות זרות לפגוע בשיקול דעתו.

אני יודע שמדובר על עמדה שהיא 180 מעלות ביחס למה שכתוב בעיתון. אולי אני טועה וכל העיתונאים צודקים. אבל גם אולי אני צודק וכל העיתונאים טועים. צריך לזכור שרובם מעולם לא עבדו בממשלה ואינם מבינים באמת את הדרך שבה המערכת פועלת. בכל מקרה שווה לשמוע את שתי הדעות ולחשוב עליהן לפני שקופצים למסקנות.

שבי רגולטורי

שקלתי ליחד מאמר שלם רק לחלק הקודם ולהתעמק בו יותר אבל הרגשתי שאני אחטא לאמת אם לא אדבר על הבעיה הקשה באמת של רגולטורים בישראל וזהו שבי רגולטורי.

מהו שבי רגולטורי? הכוונה היא למצב שבו הרגולטור כל כך קשוב לבעיות ולצרכים של המפוקח שהוא שוכח את הציבור עליו הוא אמור להגן. זאת הבעיה האמיתית של ניגודי עניינים בפניהם עומדים הרגולטורים למיניהם החל מרגולטורים פיננסיים ועד רגולטורים בתחום המזון או הדיג.

הסיבה לשבי הרגולטורי היא שהמפקח נמצא בקשר מתמיד עם המפוקח ושומע ממנו חדשות לבקרים את הקשיים איתם המפוקח מתמודד. שלא יהיה ספק- מדובר בקשיים אמיתיים וכנים. הבעיה היא שהמפקח אינו שומע באותו אופן תדיר את הבעיות של הציבור עליו הוא אמור להגן. התוצאה היא שהמפקח נוטה לעזור למפוקחים להתמודד עם הקשיים שלהם הרבה יותר מאשר הוא נוטה לעזור לציבור עם הקשיים שלו. וזאת הרי העבודה שלו. יש כמה דרכים לפתור בעיה זאת אך כולן בעייתיות.

דבר ראשון יש להרבה רגולטורים יחידה לפניות הציבור. הבעיה היא שרוב מי שפונה ליחידות אלו הם נודניקים מקצועיים. גם כאשר מגיעות פניות לגיטימיות המפקח מוצא את עצמו מטפל בבעיות מיקרו ולא בבעיות המאקרו. לכן דרך פעולה זאת מצליחה לפתור רק חלק קטן מהבעיות.

הדרך השנייה היא בפיקוח של הכנסת על הרגולטורים. זוהי דרך המלך שהרי חברי הכנסת מייצגים את עמדות הציבור ואמורים להוות את החוליה המקשרת בין הציבור לבין הממשלה (וספציפית המפקחים). הבעיה היא שחברי הכנסת עושים עבודה גרועה מאוד בפיקוח על הממשלה בכלל ועל המפקחים בפרט. הם עסוקים בעיקר בכותרות בעיתונים שמתקבלות, לצערנו, ע"י צעקות על המפקחים. ולכן השיח שמתפתח ביניהם הוא שלילי במקום להיות חיובי. המפקחים משתדלים להגיע כמה שפחות לכנסת וכשהם מגיעים הם מעדיפים לחשוף כמה שפחות. במקום שיהיה שיח פתוח אנחנו מקבלים שיח חרשים.

הדרך השלישית היא ע"י גופים בחברה האזרחית. זאת כיום הדרך הטובה ביותר לטעמי לקדם שיח איכותי בין המפקחים לבין הציבור. הבעיה בציר זה היא שלרוב הארגונים מהחברה האזרחית אינם מקצועיים דיים ולכן מדברים בסיסמאות בעוד הגופים המפוקחים מדברים "לעניין". אני רואה בחיוב רב הצטרפות של מומחים בתחומם כיועצים לגופים האזרחיים ובעצמי עושה קצת עבודה כזאת בתחומים בהם אני מבין.

מדיניות הצינון בישראל

מכיוון שעסקתי בנושא (ישבתי בוועדה ציבורית שדנה בנושא הצינון) אני יכול לומר לכם שמדיניות הצינון בישראל דומה מאוד למקובל במדינות המפותחות. אני בטוח שצינון ארוך יותר לא ישיג את המטרה של הפחתת ניגודי העניינים א' כי הדלת המסתובבת אינה הבעיה לדעתי וב' בגלל שמדובר בפוטנציאל שחיתות כל כך גדול שההפרש בין שנה של צינון ל-3 שנים של צינון אינו רלוונטי למי שבאמת מושחת. הגדלת תקופת הצינון תפגע רק בחבר'ה הטובים ותרחיק ממשרות בכירות אנשים איכותיים שלא ירצו לשבת מספר שנים בבית ולהיות מובטלים.

הפתרון לבעיות ניגוד העניינים הוא פיקוח ציבורי ולא חקיקת צינון. בכלל צריך להבין שהפתרון לבעיות שלנו הוא הרבה יותר בשיח ציבורי והרבה פחות ביוזמות חקיקה. כתבתי על זה לא מעט בפוסטים שלי על הכנסת ועל ריבוי יוזמות החקיקה הפרטית.

לסיכום

אני חושב שבעיית ניגודי העניינים נמוכה בהרבה ממה שכתוב בעיתון. דווקא הבעיה העיקרית של ניגודי עניינים של מפקחים אינה מטופלת מכיוון שתשומת הלב הציבורית מופנית לבעיה המשנית. טוב יעשו חברי הכנסת אם יפקחו על עבודת המפקחים (והממשלה בכלל) וידרשו לראות תכניות עבודה, אבני דרך, דוחות ביקורת וכו'. טוב עוד יותר הם יעשו אם יפתחו שיח חיובי ובונה עם המפקחים שבודק הצלחות וכישלונות במקום לנסות לעשות על גבם הון פוליטי.

בנוסף יש לחזק את עבודת הקבוצות מהחברה האזרחית. אני קורא לכל קוראי שעבדו במגזר הציבורי להצטרף או לייעץ לקבוצות אזרחיות שרלוונטיות למקום עבודתם. ככל שהשיח יהיה מקצועי יותר כך יטב לכולנו.

על פיתוח אסטרטגיה ארוכת טווח

בשנת 2010 ביקשו מנכ"ל האוצר, חיים שני, וראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, להקים צוות שיבחן את אופן גיבוש האסטרטגיה בממשלה. התחושה שלהם הייתה שהממשלה מתנהלת ואינה מנוהלת ושאין לה את הכלים והיכולות לגבש אסטרטגיה כלכלית-חברתית קוהרנטית.

ראש הממשלה ושר האוצר אכן הקימו את צוות האסטרטגיה אך הוא לא הספיק לעשות עבודה רבה בטרם המחאה החברתית והתפטרותו של מנכ"ל האוצר קטעו את העבודה. אך העבודה לא נפסקה לחלוטין והיא הובלה על ידי המועצה הלאומית לכלכלה בשנים האחרונות עד אשר לפני מספר ימים הממשלה קיבלה לידה דו"ח מתאגיד ראנד העולמי שנשכר ללוות את עבודת הצוות. (הדוח זמין כאן)

הדו"ח שכותרתו היא "פיתוח אסטרטגיה חברתית-כלכלית ארוכת טווח בישראל" מגלה כבר בפתיחתו את מצבה העגום של הממשלה בניסוח אסטרטגיה, תכנונה והוצאתה לפועל. למרות שהרבה השתנה ב-5 השנים שעברו מאז זוהו הכשלים אני מאמין שנקודות אלו עדיין רלוונטיות במידה רבה לתפקוד הממשלה כיום ושווה להתעכב עליהן. אלו 7 הבעיות ביישום אסטרטגיה כלכלית-חברתית בישראל:

  1. היעדר מעורבות מצד המנהיגות הפוליטית

זה לא סוד מדיני שאת מרבית זמנו מקדיש ראש הממשלה לנושאים ביטחוניים. העדרותו הכמעט מוחלטת של ראש הממשלה מהנושאים החברתיים משאירה אותם בידי השרים שכל אחד מהם רואה אך ורק את משרדו. כל שר מבקש להצטיין בתפקידו ומגבש תכנית שרלוונטיות למשרדו בלבד ואינה לוקחת בחשבון השפעות על משרדים אחרים. לכן הממשלה לא מצליחה לגבש אסטרטגיה כוללת והמשרדים פועלים ללא תיאום.

  1. עמדה תגובתית והיעדר גישה אסטרטגית לאתגרי מדיניות ביוזמת הממשלה

כל הנקודות ובעיקר נקודה זאת נובעות מהנקודה הראשונה. ממשלת ישראל אינה מצליחה לגבש תכנית כוללת לזיהוי וטיפול בבעיות של המדינה ולכן היא עסוקה בתגובה לבעיות שצצות מהשטח.

  1. היעדר תיאום בין-משרדי בגיבוש עקרונות מדיניות

כל משרד פועל בעצמו ללא תיאום עם משרדים אחרים ולפעמים אף באופן שמנוגד לפעולתם של משרדים אחרים. יוצאי הדופן לסעיף זה הם משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה שמנסים לתכלל את פעולתם של שאר המשרדים, בהצלחה מסוימת.

  1. מעורבות ברמה נמוכה בקרב בעלי עניין והציבור

נקודה זאת השתנתה רבות מאז המחאה החברתית אך אני מאמין שיש עוד הרבה מה לשפר בנושא זה. בעיות היסוד של מדינת ישראל לא נוצרו אתמול ולא יפתרו מחר וצריך התעסקות מתמשכת מצד בעלי עניין כגון התקשורת והאקדמיה כדי לטפל בהן. במדינה שקופצת כל יום מנושא לנושא לא ניתן לבצע טיפול שורש לבעיות החמורות באמת.

  1. שימוש לא מספיק במחקר ומידע

בעיה נוספת היא שליפת פתרונות מהמותן ללא בחינה מעמיקה של הסוגיה לפני כן. זה מתבטא בהקמת צוותי 100 ימים שאמורים להביא במהירות שיא פתרון לבעיות סופר מסובכות (למשל הדיור). זה מתבטא בכך שאנשים ללא ידע מספק מחליטים על צעדים ללא שום בחינה של ההשפעות וללא בדיקה של הצעדים המקובלים בעולם.

  1. קושי ביצירת מדיניות על בסיס אסטרטגיה ויישומה

גם ברגע שהממשלה בוחרת כיוון פעולה היא מתקשה ליישם אותו. רבות דובר על איכות כוח האדם הנמוכה בממשלה, על בעיות שנובעות מקביעות יתר ועל התערבות ועדי העובדים בקבלת החלטות ניהוליות. עד שהממשלה לא תפתור את בעיות הניהול שלה היא תתקשה להוציא אל הפועל תכניות עבודה.

  1. מדידה והערכה ברמה לא מספקת של צעדי מדיניות

כאשר הממשלה כבר פועלת היא לעולם לא מביטה אחורה בצורה מסודרת ולומדת מטעויותיה. מרגע שתכנית הוצאה אל הפועל הממשלה ממשיכה אל התכנית הבאה (או שמה צריך לומר כיבוי השריפה הבאה). אין בחינה של הצלחות וכשלונות ואין למידה מטעויות.

צריך לזכור שתמונת המצב הלא מחמיאה שצוירה לעיל מתארת את הממשלה עד שנת 2011. כאמור הרבה מהכשלים עדיין קיימים אך אני מאמין שהרבה גם השתפר ובהחלט יכול להמשיך להשתפר. הדוח אכן ממליץ על שורה של צעדים ביניהם:

  1. הקמת קבינט אסטרטגי בהובלת ראש הממשלה.
  2. הקמת יחידה לאסטרטגיה חברתית כלכלית במסגרת המועצה הלאומית לכלכלה
  3. הקמה של מועצה המורכבת מבעלי עניין ומומחים חיצוניים ,כדי ליצור קשר בין הציבור לבין התהליכים האסטרטגיים
  4. שימוש במחקר ,בקרה והערכה במטרה לבדוק את עבודתם של המוסדות והתהליכים החדשים

להמלצות אלו צריך להוסיף תהליכים אחרים שכבר מקודמים בממשלה בתחום כוח האדם, התקצוב, התכנון והבדיקה העצמית.

בתחום כוח האדם הרפורמה בשירות המדינה מתקדמת בעצלתיים וצריך להגביר את הקצב שלה על מנת לרענן את השירות הציבורי ולשפר אותו. כאמור ללא כוח אדם איכותי לא תצליח המדינה לתכנן אסטרטגיה ולהוציאה אל הפועל.

בתחום התקצוב התרחשו השנה שתי מהפכות. בתקציב האחרון הוסף מנגנון "הנומרטור" אשר מחייב את המדינה להסתכל על התחייבויותיה 3 שנים קדימה. כל פעם שהמדינה מכריזה על תכנית מתוקצבת חדשה היא חייבת לאזן אותן עם הכנסות בגובה דומה. מהפכת הנומרטור מסיימת את הנוהג הקבוע בממשלה לקבל כל יום ראשון החלטות תקציביות חדשות.

המהפכה השנייה היא שמשרדי הממשלה יתחילו לסרוק את התקציב שלהם ולחפש תכניות מיותרות שעדיין מתוקצבות מכוח האינרציה. לפי הערכה תכנית זאת תאפשר הקצאה מחדש של חצי מיליארד ₪ לצרכים שהם חיוניים יותר.

בתחום התכנון הממשלה התחילה בשנים האחרונות לעבוד עם תכניות עבודה וככל שהזמן עובר תכניות אלו מחלחלות לתוך המשרדים ומייצרות מהפכה באופן עבודת הממשלה. לראשונה יש יעדים מדידים ותכנית ארוכות טווח שיש ליישם. זאת מהפכה שאין להמעיט בחשיבותה ותעשה נכון הכנסת אם היא תבקר את תכניות העבודה והוצאתן אל הפועל כפי שהצאתי פה.

לבסוף הממשלה התחילה למנות אחראי טיוב רגולציה במשרדים השונים. התפקיד מנסה "לפעול למציאת האיזון הנכון בין מעורבות ממשלתית חיונית, לבין כזו שמכבידה על האזרחים והעסקים." כלומר, אחראי טיוב רגולציה לראשונה בודקים את תהליכי העבודה בממשלה ומציעים כיצד ניתן לשפר אותם ועל אילו פונקציות ניתן לוותר. גם זאת מהפכה במדינה שרגילה לשנות תהליכים רק אחרי דוחות מבקר המדינה.

לסיכום, יש הרבה תהליכים חיוביים שקורים בממשלה בשנים האחרונות אך עדיין יש הרבה מה לשפר. זה אחריותנו כאזרחים ללחוץ על הממשלה ונבחרי הציבור להטמיע תהליכי עבודה מתקדמים בממשלה.

 

על אפליה גזעית בפנסיה ובביטוח

ח"כ זהבה גלאון מעדכנת שצוות כלכלי בלשכתה ערך מחקר שבדק ומצא שקצבת הפנסיה של אשה מגיעה ל-54% מקצבת הפנסיה של גבר. ההבדלים נובעים מפערים בגיל פרישה, פערים בתוחלת החיים, פערי שכר ומספר שנות עבודה שונות. בנוסף היא טוענת לאפליה כנגד ערבים ותושבי הפריפריה שתוחלת החיים שלהם קצרה יותר ולכן הם מממנים את האוכלוסיות החזקות. בואו נעשה רגע סדר בדברים.

קצבת הפנסיה נקבעת בעת יציאת העובד לפרישה. גובה הקצבה תלוי בסכום החיסכון של העובד ובתוחלת החיים הצפויה שלו. הפרמטר היחיד שמודד את תוחלת החיים הצפויה שלו הוא האם העובד הוא גבר או אישה ואין התחשבות בפרמטרים נוספים (שיכולים להיות חשובים) כגון אורח חיים, תוחלת חיים במשפחה, מחלות וכו'. כמו כן אין התייחסות לפרמטרים נוספים כגון דת, עדה או מקום מגורים.

כאן חשוב להדגיש נקודה נוספת. פנסיה הוא מוצר ביטוחי אחד מבין רבים. גם המוצרים ביטוחיים אחרים כגון ביטוח רכב, ביטוח דירה, ביטוח חיים וכו' אסור לתת תעריף שונה לערבים ויהודים או לתושבי המרכז מול תושבי הפריפריה למרות שפעמים רבות יש בזה היגיון כלכלי מכיוון שפרמטרים אלו יכולים להשפיע על ההסתברות להתרחשות מקרה ביטוחי (כגון מוות או תאונה).

ח"כ גלאון צודקת שהאוכלוסיות החלשות מסבסדות את האוכלוסיות החזקות אך זה נכון רק לגבי המוצר הפנסיוני.

במוצרים ביטוחיים אחרים ההיפך הוא הנכון. ניקח לדוגמא את ביטוח הרכב. לערבים יש סטטיסטית סיכוי גבוה יותר להיות מעורבים בתאונת דרכים מאשר ליהודים. לכן התושבים היהודים מסבסדים את התושבים הערבים בארץ במוצר זה. אם נרשה לחברות הביטוח להשתמש בפרמטר של דת בקביעת מחירי ביטוחי הרכב המחירים ירדו ליהודים ויעלו לערבים. אני די בטוח שחברת הכנסת גלאון אינה מעוניינת בתוצאה זאת.

בנוסף נשאלת השאלה מדוע לעצור בביטוחים מסחריים. אפשר לעשות חישוב דומה בביטוח הלאומי. אזרח הפריפריה נמצא בסיכון גבוה יותר להיות מובטל מאשר תושב המרכז. הוא גם נמצא בסיכון גבוה יותר להזדקק להבטחת הכנסה. לכן אם נעשה את המודל האקטוארי מחדש ונתייחס לפרמטרים (חשובים) אלו יתקבל שתושב הפריפריה צריך לשלם יותר דמי ביטוח לאומי מאשר תושב המרכז.

הכנסת לאום או דת לחישובים אקטואריים הוא תרגיל מסוכן מאוד שאמנם יהיה יעיל כלכלית אך יהיו לו השלכות חברתיות חריפות ביותר. ניתן כמובן ללמוד מהעולם ולראות שאף מדינה לא אפשרה לחברות הביטוח לתמחר מוצרים על פי דת או לאום, וזאת כדי לא לפגוע בזכות לשוויון.

אגב לא ברורה לי התשובה של משרד האוצר מכיוון שהנתונים הללו ידועים מזה שנים ארוכות ואני זוכר שאפילו ניהלנו על זה שיחות מסדרון בעת עבודתי באגף שוק ההון. אני מניח שאגף שוק ההון לא רצה לבזות את ח"כ ולכן נתן תשובה דיפלומטית שהנושא בבדיקה. קשה לי להאמין שיהיה שינוי במדיניות האוצר בנושא זה ואם כן כמובן שזה ידרוש את אישור הכנסת.

לסיכום, צודקת ח"כ גלאון שהערבים וושבי הפריפריה מסבסדים (בממוצע) את האוכלוסיות החזקות בתחום הפנסיוני. אך בשאר התחומים הביטוחיים התמונה הפוכה לגמרי. שינוי של המדיניות יצטרך להיות בכל המוצרים הביטוחיים והתוצאה הסופי עשויה להיות לטובת השכבות החלשות או החזקות.

אני בכל מקרה לא רוצה לחיות במדינה שבה סוכן הביטוח שואל מה הדת שלי בכל פעם שאני קונה מוצר ביטוח.

על החולשות והחוזקות של הכלכלה הישראלית- ניתוח דוח בנק ישראל 2015

דוח בנק ישראל (זמין כאן) מספק תמונת מצב מקיפה של הכלכלה הישראלית ומאפשר בחינה של המגמות המאפיינות את הכלכלה.

לאחר שסיכמתי בקצרה את הנקודות העיקריות שעולות מן הדוח (זמין כאן) אני מציג ניתוח SWOT (חוזקות-חולשות-הזדמנויות-סיכונים) של הכלכלה הישראלית. השורה התחתונה היא חיובית לטעמי, הכלכלה הישראלית מראה סימני חוזקה ביחס לכלכלות העולם וצלחה את המשבר העולמי בצורה מיטבית. יחד עם זאת כמובן שלא הכל ורוד, יש כמה נקודות חולשה לכלכלה הישראלית וקיימים מספר עננים שחורים באופק.

חוזקות

1. שיעור התעסוקה עלה ל-76.2%. שיעור האבטלה בשפל היסטורי (4.5%) .

שוק העבודה בישראל נמצא במצב מצוין. אחרי שנים בהן התרגלנו לומר שאחת הבעיות העיקריות של ישראל היא אוכלוסיות שלמות שאינן נמצאות בשוק העבודה המגמה השתנתה. בזמן שבאירופה שיעורי האבטלה שוברים שיאים (מעל 10%) ואבטלת צעירים היא בעיה רצינית שכבר הובילה להכרזות על "הדור האבוד", בארץ שיעור ההשתתפות בשוק העבודה עולה בהתמדה. באותו זמן שבו רבים מצטרפים לשוק מחפשי העבודה האבטלה לא רק שאינה עולה אלא יורדת לשפל היסטורי כפי שניתן לראות בגרף הזה:

Capture

אין אם כך ספק ששוק העבודה הוא כיום אחת החוזקות של הכלכלה הישראלית (להרחבה הקשיבו לפודקאסט שלי ושל טל וולפסון הנפלא בלינק הזה)

2. ירידה מתונה בתחולת העוני ובאי שוויון

הנקודה הזאת מתקשרת לנקודה הקודמת כמו גם לאחת החולשות הגדולות של המשק הישראלי- האי שוויון בהכנסה. השיפור המתמיד בשוק העבודה הוביל לעלייה בהכנסה, בעיקר של השכבות החלשות והאי שוויון נמצא במגמת ירידה מאז שנת 2006 כפי שניתן לראות בגרף הבא:

Capture

הירידה מתבטאת בכך שאוכלוסיות הולכות וגוברות מצליחות להתפרנס בכבוד בשוק העבודה וההסתמכות על קצבאות קטנה משמעותית. חשוב להדגיש שהירידה באי שוויון מתרחשת בתקופה שבה בעולם המערבי מתרחש דווקא גידול באי שוויון, כך שמצבנו, גם ביחס לעולם, משתפר.

3. המחירים נמצאים בירידה

יוקר המחייה הגבוה הוביל בשנים האחרונות את ממשלת ישראל לאמץ רפורמות תחרותיות שמגבירות את התחרות ומפחיתות את עלות המחייה של הישראלים. בעוד שיציבות מחירים מוגדרת כמצב בו המחירים עולים ב-1% עד 3% בשנה, אנו נמצאים במצב של ירידת מחירים. לרוב ירידת מחירים נחשבת לסממן של מיתון אך בנק ישראל מצביע על כך שהמחירים יורדים בגלל הגברת התחרות ולא בגלל בעיות במשק. מאז ספטמבר 2014 האינפלציה היא שלילית (דיפלציה).

חולשות

1. אי-השוויון בין משקי הבית בישראל גבוה בהשוואה בין-לאומית

למרות השיפור באי השוויון הוא עדיין גבוה בהשוואה בין לאומית כאשר הוא מחושב על בסיס ההכנסה הפנויה כפי שניתן לראות בגרף הבא:

Capture

זאת אומרת שהממשלה, באמצעות מסים וקצבאות, לא מצליחה להוריד את פערי ההכנסות מספיק. הממשלה נמצאת במלכוד- מצד אחד מס הכנסה כבר נחשב פרוגרסיבי מאוד ואי אפשר לעשות אותו פרוגרסיבי יותר בלי לפגוע בצמיחה. מצד שני הגדלת הקצבאות עלולה לדחוף אוכלוסיות שלמות מחוץ לשוק העבודה. הממשלה משקיעה בקצבאות שאינן פוגעות בתמריץ לעבוד (מס הכנסה שלילי) אך עדיין עושה זאת בצורה נמוכה יחסית. בכדי להפחית את אי השוויון הממשלה צריכה להשקיע בחינוך, בתשתיות וברפורמות תחרותיות. כאמור אי השוויון בירידה אך הוא עדיין גבוה ומהווה בעיה כלכלית חברתית.

2. מחירי הדיור עלו ב-8%

מחירי הדיור לא מפסיקים לעלות והשלימו קפיצה של 70% מאז 2007 (לסקירת הסיבות לעליית המחירים ראו פה). בעוד שהפחתת הריבית גרמה לכך שהחזרי המשכנתה נשארו קבועים לאורך השנים, ההון ההתחלתי הנדרש לרכישת דירה עלה מה שמהווה בעיה לזוגות הצעירים שמנסים לקנות דירה ראשונה. גם עליית מחירי הדיור היא בעיה כלכלית חברתית מהמעלה הראשונה שהממשלה לא מצליחה לפתור.

3. בשנתיים האחרונות הצמיחה לנפש איטית מחציון ה-OECD

ישראל מנסה להדביק את רמת החיים של הכלכלות החזקות במערב אירופה ובצפון אמריקה. כדי להצליח במשימה זאת נדרשת צמיחה מהירה יותר בארץ מאשר בכלכלות אלו. בשנים האחרונות צמצמה ישראל את הפער בתוצר לנפש ביחס למדינות מערב אירופה אך בשנת 2015 ישראל צמחה לאט יותר (בתוצר לנפש) מאשר מרבית מדינות ה-OECD ופער זה חזר להתרחב. ישראל תצטרך להציג רפורמות תחרותיות שיגבירו את הצמיחה וישפרו את איכות החיים בארץ ביחס למדינות ה-OECD.

4. הפריון בישראל נמוך יחסית ל-OECD

הפריון של העובדים בישראל נמוך ביחס למדינות ה-OECD, במיוחד בענפים מקומיים שאינם חשופים לתחרות מיבוא. הפריון הנמוך מוביל את העובד הישראלי לעבוד שבוע עבודה ארוך במיוחד בשכר יחסית נמוך. כל עוד פריון העבודה נמוך השכר בארץ ימשיך להיות נמוך ולכן יקשה על סגירת פערים חברתיים ושיפור רמת החיים. כדי להעלות את הפריון צריכה הממשלה לשפר את החינוך ואת התשתיות במדינה כמו גם לחשוף ענפים מקומיים לתחרות מיבוא.

הזדמנויות

1. החוב הציבורי הצטמצם ל-64.8% תוצר

במשך שנים היה החוב הלאומי מקור לדאגה ליציבות המשק כמו גם נטל עצום על תקציב המדינה (בגלל הריבית הגבוהה ששילמה עליו הממשלה). ב-30 השנים האחרונות עובר המשק תהליך של הפחתת החוב הממשלתי וכיום החוב נמצא קרוב ליעד הממשלתי (60%). החוב הנמוך מחזק את כלכלת ישראל ומאפשר לממשלה גמישות רבה יותר בהוצאותיה כמו גם מפנה משאבים עקב ירידת תשלומי הריבית. בעשור האחרון נחסכו 40 מיליארד ₪ בשנה בתשלומי ריבית כפי שניתן לראות בגרף הבא (ממצגת התקציב לשנים 2015-2016):

Capture

2. הוחל מנגנון ה"נומרטור"

לאחר שנים שבהן האופק התכנוני של ממשלת ישראל היה שנת תקציב אחת עוברת הממשלה מהפכה של ממש. השינוי התחיל עם הצגת תכניות העבודה הממשלתיות כשלראשונה הממשלה התחילה לתכנן את פעולותיה ולבחון את הצלחותיה ביחס ליעדים שהיא הציבה. השנה נקבע מנגנון הנומרטור אשר אוסר על הממשלה לקחת על עצמה התחייבויות עתידיות מבלי שיש לה מקור מימון תקציבי לכך. כך המדינה תמנע ממקרים כמו שנת 2013 בה ההתחייבויות הממשלתיות היו גבוהות בהרבה ממה שהמדינה יכלה להרשות לעצמה. בצורה זאת הממשלה גם מתחילה לתכנן את תקציבה עם אופק הסתכלות של 3-5 שנים קדימה וניתן לצפות ששינוי זה ישפר מאוד את תהליכי עבודתה.

3. תנאי הסחר השתפרו ב-8%

תנאי הסחר מתארים את המחירים של התוצרת שהמדינה מוכרת לעומת המחירים של התוצרת שהמדינה קונה. השנה הוזלו הרבה מהמוצרים שהמדינה קונה (נפט וסחורות בעיקר) בזמן שמחירי התוצרת שהמדינה מייצרת לא ירדו. בעקבות כך נהיינו "עשירים" יותר ב-5 מיליארד דולר בשנה אשר מתחלקים בין הממשלה (מסים), החברות (רווחים) והאזרחים (עליית שכר וירידת מחירים). ככל שיימשך מצב זה מצבה של ישראל ימשיך להיות חיובי.

סיכונים

1. המשק ממצה את פוטנציאל הגידול בתעסוקה

העלייה הגדולה בהיקפי התעסוקה ככל הנראה הגיעה למיצוי או קרובה מאוד למיצוי. כלומר על מנת להמשיך לצמוח ישראל תצטרך להגדיל את הפריון של עובדיה כי צמיחה כנראה לא תבוא יותר מהגדלת מספר העובדים.

2.קיים צינור יחיד להזרמת הגז לישראל

משק האנרגיה של ישראל נהנה בשנים האחרונות מתגליות הגז לחופי ישראל אשר אפשרו שימוש בגז זול לייצור חשמל ולשימוש בתעשייה. בעוד שהגז הזול שיפר מאוד את מצבה הכלכלי של ישראל היא כיום מסתמכת עליו בצורה משמעותית מאוד. כיום יש רק צינור אחד שמזרים את הגז ממאגר תמר ולכן פגיעה באחת מהחוליות של שרשרת האספקה עלולה לפגוע אנושות במשק הישראלי. לפיכך בנייה של צינור נוסף ו/או פיתוח של מאגרי גז נוספים הם צורך קיומי למדינת ישראל.

3. קיים חשש שהגענו למגבלת כוח אדם בתחום הטכנולוגיה העילית

זה לא סוד שאחד התחומים הצומחים ביותר במדינה הוא תחום ההיי טק. תחום זה נחשב כבר שנים כ"קטר" של המשק הישראלי. אך בשנים האחרונות נצפתה בעיה שמערכת החינוך הישראלית לא מייצרת מספיק בוגרים מוכשרים בתחומי ההנדסה והמדעים וכעת נראה שתחום ההיי טק סובל ממחסור בכוח אדם שיקשה עליו להמשיך להתפתח. בשנה האחרונה גדלו ב-60% מספר המשרות הלא מאוישות בתחום והשכר בהיי טק עולה בצורה חדה. אלו עדויות למחסור בכוח אדם שפוגע בצמיחת המשק ופוגע ברמת התחרותיות שלו. על מנת לפתור בעיה זאת חייבת ממשלת ישראל לשפר את החינוך ולעודד יותר צעירים לפנות ללימודי הנדסה ומדעים. אפשרות אחרת שנשקלה לאחרונה היא יבוא עובדים לתחום ההיי טק אבל פתרון זה הוא בעייתי מאוד כפי שגם התגלה מהשיח הציבורי בעקבות הצעה זאת.

4.עבודה ללא תקציב מאושר

תקציב 2015 אושר רק בחודש נובמבר. במשך כמעט כל השנה עבדה הממשלה ללא תקציב ולא יכלה להשקיע בתחומים חדשים או לשנות את סדרי עדיפויות שלה. השנה הייתה הפעם הרביעית בעשור האחרון שבו הממשלה פועלת ללא תקציב מאושר במשך יותר מחצי שנה. תופעה זאת מעידה על פגיעה ביציבות הפוליטית בישראל בשנים האחרונות. הממשלה תצטרך להציג צעדים לשיפור המשילות כדי שאירועים אלו לא ישנו באותה תדירות בעתיד.