דוח בנק ישראל (זמין כאן) מספק תמונת מצב מקיפה של הכלכלה הישראלית ומאפשר בחינה של המגמות המאפיינות את הכלכלה הישראלית.

לאחר שסיכמתי בקצרה את הנקודות העיקריות שעולות מן הדוח (כל הנקודות מהדו"ח זמינות כאן) אני מציג בפוסט זה סיכום תמציתי של מצב הכלכלה הישראלית בסוף שנת 2017.

מצד אחד שנת 2017 הייתה עוד שנה טובה לכלכלה הישראלית- התוצר צומח (3.4%),האבטלה בשפל תקדימי (3.7%), שיעור התעסוקה ממשיך לעלות (77.1% בגילאי העבודה העיקריים), מספר המשרות הפנויות המשיך לצמוח (8.5%), שיעור המועסקים במשרה חלקית שלא מרצון המשיך לרדת, יחס החוב תוצר ממשיך לרדת (60.8%), השכר הריאלי ממשיך לעלות בקצב מרשים (2.9%) והפערים החברתיים והעוני ממשיכים לרדת (הנתונים לגבי שני אלה הם מ-2016). ניתן אם כך לומר שהמצב טוב.

מצד שני 2017 הייתה עוד שנה מבוזבזת. שנה שבה הממשלה לא קידמה אף רפורמה משמעותית שיכולה להשפיע על הצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח של ישראל. ביחסי העבודה לא חלה אף התקדמות (ואולי אפילו חלה הרעה), הממשלה ממשיכה להיות לא יעילה, לא עלו שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות (אלה אפילו ירדו מעט), ישראל המשיכה להתדרדר במדד קלות עשיית עסקים, פריון העבודה לא השתנה, התשתיות (בדגש על תחבורה ציבורית) לא השתפרו וגיל הפרישה לא עלה למרות הזדקנות האוכלוסייה. במובן הזה לא הרבה השתנה מהסיכומים שעשיתי לשנים 2016 (זמינים כאן וכאן) ול-2015 (זמין כאן). מכיוון שהתמונה הגדולה לא השתנתה מהשנים הקודמות אני לא רואה שום סיבה לעשות ניתוח מורחב של מצב הכלכלה הישראלית. תקראו את הפוסטים הקודמים שלי ותקבלו תמונת מצב די מדויקת גם לסוף 2017, זאת אמירה די עגומה אבל כזאת שמסכמת היטב 3 שנות כהונה של הממשלה הנוכחית. למרות זאת אני רוצה להדגיש כמה נקודות שעולות מהדו"ח על שנת 2017.

פעולות הממשלה אל מול המצב הכלכלי

כאמור המשק נמצא במצב טוב אך הממשלה לא עשתה שום דבר משמעותי לשיפור מצבו של המשק. וזאת נקודה שעולה שוב ושוב בדוח בנק ישראל לשנה זאת (ועלתה גם בשנים הקודמות)- הצמיחה של ישראל בשני העשורים האחרונים הייתה מבוססת על רפורמות שהועברו פה בשנות ה-80, ה-90 ותחילת שנות ה-2000. מאז המשק צמח בקצב סביר אך ההשפעות של רפורמות אלו דועכת והמשק לא ימשיך לצמוח באותו קצב ללא "מנועי צמיחה" חדשים.

בנוסף הממשלה פועלת בצורה מאוד לא אחראית. פעם ראשונה כאשר היא מבצעת הרחבה פיסקאלית בתקופה של צמיחה גבוהה יחסית ובכך מייצרת מדיניות פרו מחזורית במקום מדיניות אנטי מחזורית שהיא הרצויה. פעם שניה (וחמורה יותר) כאשר אותה מדיניות פיסקאלית מרחיבה מבוססת על הכנסות חד פעמיות מה שגורם לגרעון מנוכה המחזור לעלות בצורה דרמטית השנה. למעשה כיום הגרעון מנוכה המחזור בישראל הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD.

האם הצמיחה של הכלכלה הישראלית מתורגמת לצמצום פערים ברמת החיים מהמדינות המובילות בעולם?

התשובה הפשוטה היא שלא. למעשה לא רק שלא צמצמנו את הפער ממדינות כמו ארה"ב וגרמניה אלא שב-20 השנים האחרונות הפער אפילו התרחב מעט. כמו כן כאשר משווים למדינות שהתוצר לנפש שלהן היה דומה לזה של ישראל באמצע שנות ה-90 מתקבל שלא הצלחנו לצמוח יותר מהר מהן וגם מולן התדרדרנו מעט. הגרף הבא מדוח בנק ישראל מציג את היחס בין התוצר לנפש הישראלי למדינות ההשוואה ולכלל מדינות ה-OECD.

ניתן לראות מהגרף שבסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 ישראל התרחקה ממדינות אלו בתוצר לנפש. אמצע שנות ה-2000 היו בסימן סטגנציה ומאז המשבר הכלכלי העולמי ועד הממשלה הנוכחית ישראל צמצמה את הפער משמעותית. מאז שנת 2014 יש ירידה מתונה וזאת למרות הצמיחה של ישראל פשוט מכיוון שמדינות ההשוואה צמחו מהר יותר.

אני מזכיר שעל מנת לסגור את הפער ברמת החיים מול מדינה כמו ארה"ב ישראל צריכה לצמוח בקצב של 6% בשנה למשך בערך 30 שנים. ככה שאין מה להתבשם משיעורי הצמיחה שאנחנו רואים בשנים האחרונות.

לסיכום

נראה שהממשלה נחה על זרי הדפנה של הביצועים הכלכליים הטובים ואינה מקדמת (מאז הקמתה) שום רפורמה מהותית בכלכלה. נתראה בסיכום 2018 בתקווה לבשורות טובות יותר!

נ.ב- כל הנקודות שעלו בדוחות הקודמים זמינים כאן- נקודות מדוח 2016 ונקודות מדוח 2015.

נתחיל מסיפור- דמיינו לכם שמחר נסגר מפעל גדול בפריפריה ובעקבות זאת מפוטרים 1000 עובדים שהיום משתכרים שכר מינימום. האם נאמר שהתפתחות זאת היא חיובית למשק ולחברה הישראלית? קל לראות שמדובר במכה כואבת ואין אחד בישראל שישמח על התפתחות שכזאת אך שימו לב לדבר מעניין- אותם פיטורים דווקא יעלו את השכר הממוצע במשק! זאת מכיוון שאותם עובדים משתכרים פחות מהשכר הממוצע וגריעתם מהחישוב תעלה את השכר הממוצע. אבל אם לא הייתי מספר לכם את הסיפור הזה ורק אומר שהשכר הממוצע עלה כנראה שרובכם הייתם שמחים. כלומר עליית השכר הממוצע היא אינדיקטור טוב למשק הישראלי ולאזרח הישראלי. אז איך מיישבים את הסתירה שנוצרה כאן?

שכר ממוצע הוא מדד מאוד חשוב שמתאר לנו באופן חלקי את ההתפתחויות הכלכליות במשק. כלכלן מנוסה יאמר שצריך להיזהר מלהסתכל על מדד אחד בלבד כשאנחנו מנסים לאמוד את מצב המשק כי מדד אחד בלבד (יהיה זה שכר ממוצע, שכר חציוני, מדד ג'יני או כל מדד אחר) עלול להטעות בדיוק בגלל מקרי קיצון כמו שתיארנו למעלה. לכן מומלץ להסתכל על סט של מדדים על מנת לבחון נאמנה כיצד השתנו החיים שלנו בארץ. למשל אנחנו נבחן את השכר הממוצע ואת התפלגות השכר כדי לבחון האם השכר של כולם עלה או רק השכר של חלק מהעובדים עלה.

עד פה הדיון היה תיאורטי בלבד. מה שהופך אותו למעשי הוא שינויים גדולים מאוד שהתרחשו במשק הישראלי בעשור וחצי האחרונים. על קצה המזלג ניתן לומר ששיעור ההשתתפות עלה בצורה משמעותית מה שאומר שאם ניקח את כל האנשים בגילאי העבודה, חלק גדול יותר מהם עובדים כיום מאשר עבדו בתחילת שנות ה-2000. לשינוי הזה הייתה השפעה נרחבת על החברה הישראלית ואני אתמקד בקצרה בשתי השפעות ספציפיות- השפעה על הצמיחה ועל השכר הממוצע.

השפעות הגידול בשיעור ההשתתפות

כאשר יותר אנשים עובדים נוצרת יותר תפוקה מה שאומר שהתוצר עולה. זה מה שנקרא צמיחה כלכלית ואכן הצמיחה בשנים אלו, בין אם נמדדת בצמיחת התוצר ובין אם נמדדת בצמיחת התוצר לנפש הייתה יחסית גבוהה.

ההשפעה של זה על השכר היא הרבה יותר מעניינת. בגדול צריך לאפיין את השכר של המצטרפים החדשים לשוק העבודה. ככל והוא היה גדול מהממוצע השכר הממוצע יעלה בעקבות ההצטרפות וככל שהוא קטן מהממוצע השכר הממוצע ירד בעקבות ההצטרפות. יש מספר סיבות להניח שהשכר של המצטרפים החדשים היה דווקא נמוך ואני אתמקד בשתיים מהם:

1. מבחינה תיאורטית אם אדם נמנע, מרצונו או שלא מרצונו, מלהצטרף לשוק העבודה במשך שנים וכעת הוא הצטרף לשוק זה ניתן להניח שיכולת ההשתכרות שלו נמוכה.
2. מבחינה אמפירית בנק ישראל מצא שמרבית המצטרפים לשוק העבודה בשנים האחרונות היו בעלי השכלה נמוכה מהממוצע. מכיוון שיש קשר הדוק בין השכלה ובין שכר ניתן להסיק מכאן שהמצטרפים עשו זאת בשכר שהוא נמוך מהממוצע ברוב המקרים.

טענות שגויות וטעויות סטטיסטיות

מרכז אדוה העלה טענה שנשמעת מעניינת- העובדה שהשכר עלה פחות מצמיחת התוצר מעידה שרווחי הצמיחה הולכים לבעלי ההון. בחינה של התפתחות השכר הממוצע והתוצר עשויה להביא אתכם למסקנה שמדובר בטענה נכונה אך היא שגויה מיסודה. כמו שציין ידיד הבלוג אסף צימרינג כאשר יש גידול באחוז המועסקים במשק הצמיחה בהכרח תהיה גבוהה מהגידול בשכר הממוצע. זה יקרה בין אם המצטרפים החדשים יכנסו בשכר נמוך מהממוצע ובין אם הם יצטרפו בשכר גבוה מהממוצע.

מכיוון שהטעות שמרכז אדוה עשו היא טעות נפוצה ומכיוון שנתקלתי בעוד כמה פוליטיקאים שעשו טעות דומה עולה הצורך במדד חדש שיסייע לנו להבין מה התרחש בשוק העבודה. בהערת אגב אומר שהמדד אינו הכרחי לכלכלנים בבנק ישראל, במשרד האוצר או באקדמיה מכיוון שהם ממילא מסתכלים על סט של מדדים ומבינים מה זה חלק העבודה בתוצר (שעלה אגב בשנתיים האחרונות) ההכנסה הלאומית וכו'. אך מכיוון שהציבור הכללי אינו עושה זאת ומכיוון שהדעות של הציבור הכללי משפיעות על המדיניות הכלכלית נוצר צורך במדד אחד שנותן תשובה ברורה ככל שניתן האם השכר השתפר בכלל המשק.

מדד חלופי לבחינת השכר הממוצע

כשהייתי באוצר וביצענו את החישוב שאני הולך לתאר בהמשך, ניסיתי (ברוב צניעותי) להכניס את המושג "מדד תבורי". זה אמנם לא צלח אבל המדד חושב והוצג לשר האוצר ע"י הכלכלן הראשי וזה מה שבאמת חשוב. אני רוצה לחלוק איתכם את הרעיון מאחורי המדד ואת התוצאות שהוא מראה ולדון על ההבדלים בין התמונה הזאת לתמונה שמרכז אדוה הציגו בפוסט שלהם.

הרעיון מאחורי המדד הוא לשכלל את כל כוח העבודה ולמדוד את השכר הממוצע של כולם. מובטלים או אנשים שבוחרים לא לעבוד יספרו במדד הזה עם הכנסה של 0 ₪ בחודש. על ידי הכללתם השכר המשוכלל שאני מציג יהיה נמוך משמעותית מאשר השכר הממוצע במשק (בערך 60% ממנו). אך בניגוד לשכר הממוצע שמודד רק את העובדים המדד החדש כולל גם את אלו שאינם עובדים. ניתן לראות את חוזקת המדד על פי הסיפור שפתחתי איתו. בעוד המדד הרגיל יראה על עלייה בשכר הממוצע המדד המשוכלל יראה על ירידה בשכר הממוצע ומכאן שהוא יתפוס את העובדה שמדובר בשינוי שלילי במקום חיובי.

תוצאות החישוב

כפי שניתן לראות בגרף המצורף, החישוב מתחיל ב-1995 (השנה הראשונה עליה יש לי נתונים) ומראה שעד שנת 2001 אין הבדל מהותי בין שני המדדים. את המשבר הכלכלי של תחילת שנות ה-2000 ניתן לראות בשניהם אך במדד המשוכלל הירידה בשכר הרבה יותר בולטת. מ-2003 כנראה בעיקר בעקבות התכנית הכלכלית של משרד האוצר השכר המשוכלל עולה בצורה הרבה יותר חדה מהשכר הרגיל. זאת בעקבות עליה משמעותית בהשתתפות בכוח העבודה ועליה מתונה בשכר הממוצע הרגיל. בערך בשנת 2013 נעצרת העלייה המשמעותית בשיעור ההשתתפות ולכן שני המדדים עולים די במקביל , ובצורה מהירה יש לומר, בעקבות שיפור בשכר הריאלי הרגיל.

בסיכומו של יום ההפרש בין עליית התוצר לעליית השכר הממוצע הרגיל היא די גדולה (42% לעומת 26%) בדיוק כפי שהראו במרכז אדוה. השכר המשוכלל עלה ב-36% והציג סטייה קטנה מעליית התוצר.

מדוע יש הבדל בין עליית התוצר לעליית השכר המשוכלל?

יכולים להיות פה כמה הסברים. שני העיקריים שבהם הם עליה בחלק התוצר שההון לוקח וירידה בעלות ההעסקה. שני ההסברים מתאימים לתוצאות שנצפו בישראל– שיעור התמורה להון עלה מ-38.5% בשנת 1995 ל-42% בשנת 2016 ועלות ההעסקה ירדה מ-28.6 בשנת 1990 ל-24.2 ב-2017. לצערי אין בידי את היכולת לקבוע עד כמה כל אחד מהם השפיע על התוצאה הסופית ואני יותר מאשמח לראות מחקר מסודר בנושא זה.

בחלק המתודולוגיה בסוף הפוסט אסביר את החישוב שעשיתי, את השאלות שנותרו פתוחות מבחינה מתודולוגית ואעלה מחשבות כיצד ניתן לשפר את המדד.

מסקנות

השכר המשוכלל במשק עלה בדומה לצמיחת התוצר ככה שהטענה כאילו האזרח הפשוט לא נהנה מהצמיחה וכולה הגיעה לבעלי ההון היא שגויה מיסודה. האמת היא שההיפך הוא הנכון, בסקירה של משרד האוצר מראים שלפחות בין השנים 2007-2015 השכר של העובדים מהעשירון השני הוא זה שעלה במהירות הגבוהה ביותר. השכר של עשירון 10 דווקא עלה במהירות הנמוכה ביותר וזאת תוצאה שרק ישראל הציגה מכל מדינות ה-OECD (של צמצום בפערים החברתיים). גם מדד ג'יני תומך בתוצאה זאת ומראה ירידה באי שוויון כפי שאני מסביר רבות בבלוג זה.

מסקנה שנייה ולא פחות חשובה היא הצורך לייצר מדד חדש שיראה את השינויים בשכר הממוצע במשק בשים לב לשינויים טקטוניים שעוברים על שוק העבודה. לאור הניסיון של הממשלה להגדיל את שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות ולאור גידול משקלם באוכלוסייה בגילאי עבודה אני צופה שגם בשנים הבאות המדד שהצעתי יהיה מסוגל להסביר טוב יותר את התפתחות השכר מאשר המדד הרגיל של שכר ממוצע. לתשומת לב האנשים בבנק ישראל, במשרד האוצר ובאקדמיה.

אני רוצה להודות לעידן דה ארץ על העלאת הנושא לתשומת ליבי ועזרה בחישוב המדד האלטרנטיבי.

הערות מתודולוגית לסיום (למתקדמים).

1. אני רואה הרבה חישובים שמסתמכים על השכר הממוצע על פי הלמ"ס. שכר זה אינו מדויק מהבחינה הפשוטה שללמ"ס אין מושג על כפל עבודות. לכן אם פלוני עובד בשתי עבודות ובכל אחת הוא מרוויח 5000 ₪ הלמ"ס יספור אותו בתור שני עובדים בשכר נמוך במקום בתור עובד אחד עם שכר ממוצע. לכן ככל שאתם יכולים להשתמש בנתוני הביטוח הלאומי (שיש לו נתונים מלאים לגבי כפל עבודות) תעשו זאת. אם אין לכם יכולת להשתמש בנתוני הביטוח הלאומי מפני שאלו מתפרסמים באיחור אז קחו בחשבון שהשכר הממוצע על פי הביטוח הלאומי לרוב גדול בערך ב-6% מהשכר הממוצע על פי הלמ"ס. אני מקווה שהערה זאת תסייע לסטודנטים וחוקרים להימנע מטעות שאני רואה שהרבה אנשים חוזרים עליה. קריאה במתודולוגיה של החישוב של הלמ"ס ושל הבט"ל תבהיר את הנקודה הזאת.
2. השתמשתי בחישוב בנתונים לגבי השתתפות בשוק העבודה בגילאי 15+. ייתכן שחישוב על גילאי העבודה העיקריים יהיה נכון יותר.
3. נתוני הבט"ל מסתיימים בשנת 2014. את שנים 2015-2016 חישבתי על ידי הערכה בכמה השכר הממוצע על פי הלמ"ס מופחת בגלל הבעיה המתודולוגית שציינתי בנקודה 1.
4. צריך לבדוק מה כולל השכר הממוצע שמדווח על פי הביטוח הלאומי. א' אין הסבר האם זה נתונים שוטפים או ריאליים אבל הסקתי שאלו שוטפים. וב' עולה השאלה האם זה השכר המבוטח על ידי הביטוח הלאומי או הברוטו. למיטב ידיעתי עשויים להיות כאן הבדלים מסוימים אך אני לא בטוח בזה.
5. כמובן שלעוד גורמים עשויה להיות השפעה על התוצאות. דברים כמו ירידת המיסוי הישיר, שיעור התארגנות העובדים במשק (כוח המיקוח של העובדים), חקיקה שמשפיעה על עלות העבודה ועליית מחירי התוצר יכולה להיות השפעה על התוצאות. כאמור אני אשמח לראות מחקר מסודר בנושא.

בחלק הראשון של סדרה זאת ראינו את הנתונים של הדמוגרפיה בישראל ואת ההשלכות ההרסניות שעלולות להיות לה על הכלכלה והחברה הישראלית.

בפרק זה ננסה להבין האם המצב תמיד היה כזה. כלומר האם הדפוסים של מספר לידות לאישה ושל השתתפות בכוח העבודה תמיד היו כמו שאנחנו מכירים אותם כיום. אם המצב היה כזה תמיד זה מעורר סימני שאלה לגבי היכולת לשנות אותו בעתיד. אך אם המצב לא היה כזה זה נותן לנו אפשרות לדמיין "עתיד אלטרנטיבי" שבו אוכלוסיות המיעוט יתכנסו למספרים של האוכלוסיה הכללית.

חשוב שוב לציין את כוחה של ה"ריבית דריבית" בדמוגרפיה ובכלכלה. כל שינוי קטן שנעשה כבר מהיום ולאורך זמן יסתכם בסופו של דבר בשינוי גדול בתוצאות. לעומת זאת אם נמתין זמן רב נצטרך לעשות שינויים הרבה יותר דרסטיים כדי להצליח להגיע לאותה נקודה.

היסטוריה- האם המצב תמיד היה זהה?

התשובה הפשוטה היא לא. אך נגדיר קודם על מה אנחנו נסתכל. מצד אחד חשוב לנו שקבוצות המיעוט יקחו חלק אקטיבי בחברה ובכלכלה הישראלית. מכיוון שזה לא בדיוק המצב נשאל האם אנחנו אחראים (לפחות בצורה חלקית) על החלטתם לא לקחת חלק בחיים המודרניים והאם אנחנו מעודדים את שיעורי הריבוי הטבעי שלהם, שיעורים שכמותם יש רק במדינות עולם שלישי. נחלק את חלק זה לילודה ולמאפיינים בשוק העבודה.

ילודה

בגרף הבא נראה את מספר הלידות לאישה בישראל לעומת מדינות אחרות, ביניהן כאלו שאנחנו רוצים להידמות להן וכאלו שלא.

בגרף רואים שיעורי הילודה במגזר החרדי מתאימים הרבה יותר למדינות אפריקה מאשר למדינות המערב. אך האם תמיד שיעורי הלידות במגזר החרדי היו כה גבוהים? אין לנו בסיס נתונים מלא אבל הגרף הבא נותן תשובה חלקית.

ניתן לראות בגרף שתי תופעות מעניינות. התופעה הראשונה היא ירידה בילודה בקרב נשים ערביות (מסביבות 9 בשנות ה-60 לסביבות 3 כיום). כיום נשים ערביות מביאות בממוצע מספר ילדים דומה לזה שמביאות נשים יהודיות. זאת תופעה שהתרחשה בכל העולם (ירידת הפריון לאישה) מאז המהפכה התעשייתית והיא מעודדת אותנו לחשוב שתופעה כזאת יכולה לקרות בעוד אוכלוסיות. מצד שני אנחנו רואים שבקרב הנשים החרדיות (האשכנזיות) חלה דווקא תופעה הפוכה. לא ברור בדיוק מתי חל השינוי כי הגרף קטוע אבל כנראה שאיפה שהוא בשנות ה-70 התחילה עלייה משמעותית בילודה במגזר זה. מה שלא רואים בגרף זה נתונים על הנשים הבדואיות. אין לי נתונים מלאים להציג אבל מהמחקר המצורף (לינק) עולה כי שיעורי הילודה שם ירדו מסביבות 7 ילדים לאישה בשנות ה-90 ל-5.5 ילדים לאישה בשנות ה-2000.

אפשר לסכם את חלק זה ולומר שהנטייה ההיסטורית היא של הקטנת שיעור הילודה לאישה. מחקרים רבים מוצאים הסברים לזה ביניהם עלייה בהשכלת האישה, ירידה בתמותת תינוקות וילדים, תהליכי עיור, שינויים תרבותיים ועוד. אפשר להסיק מזה שתהליך דומה אמור לקרות גם באוכלוסיה הבדואית והחרדית. בעוד הוא מתרחש בעוצמה פחותה באוכלוסיה הבדואית הוא לא מתרחש באוכלוסיה החרדית (עדיין). נשאלת השאלה מדוע? החלק הבא אולי יתן תשובה ראשונית.

דפוסים בשוק העבודה

נתחיל עם כמה מספרים כדי שיהיה לנו רפרנס טוב.

שיעורי התעסוקה בישראל הם היום גבוהים מעט מ-ממוצע ה-OECD. סה"כ המצב טוב בתחום זה (לינק למצגת שהצגתי בנושא). אך הממוצעים מטעים מאוד. אפשר לראות שיש שתי אוכלוסיות בישראל שמשתתפות בשיעורים נמוכים מאוד בכוח העבודה והן נשים ערביות וגברים חרדים.

בגרף הבא ניתן לראות השוואה בין שיעורי התעסוקה בקרב נשים וגברים, חרדים ויהודים לא חרדים.

אפשר לראות מהגרף שיש מגמת שיפור ברורה (ומעודדת) בכל המגזרים ובעיקר בקרב גברים חרדים. אך הגרף מספר סיפור חלקי ביותר. כדי להבין לעומק את המגמות ומה עומד מאחוריהן, נצלול להיסטוריה.

בגרף הבא ניתן לראות שאצל הגברים החרדים למשל היה שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה עד סוף שנות ה-70.

בעקבות החלטות ממשלה שנתנו יותר קצבאות ויותר תקציבים לחרדים אנחנו רואים שהם עם הזמן יצאו משוק העבודה. כמובן שלא מדובר רק על החלטות ממשלה. שוק העבודה השתנה עם השנים ודרש יותר ויותר מיומנויות שלגברים חרדים אין מכיוון שהם אינם לומדים לימודי ליבה. ולכן הם נדחקו החוצה משוק העבודה (בדומה לגברים עם עד 4 שנות השכלה). צריך לציין פה שהחל מהתכנית הכלכלית של 2003 אנחנו רואים שינויי מגמה חיובי בהקשר זה ובעשור האחרון יש עלייה בשיעור הגברים החרדים שעובדים, אפילו אם שיעור זה עדיין נמוך. צריך לזכור עם זאת שני דברים. א' יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש- לכן אנחנו רואים (בגרף הקודם) שהעלייה בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים היא מתונה ויקח לה עוד הרבה זמן להגיע למספרים משביעי רצון. ב' גם אלו שנכנסו לשוק העבודה עושים זאת בשכר נמוך מאוד בגלל מחסור בכישורים רלוונטיים לשוק העבודה.

אמנם יש שיפור חיובי אך לא הייתי מציע לנוח על זרי הדפנה. בשנה האחרונה העליה בשיעורי ההשתתפות של החרדים נעצרה ואף חלה ירידה קלה. אנחנו מניחים שזה נובע שוב מתקציבים שמועברים לחברה החרדית. המסר החשוב בחלק זה הוא שניתן להשפיע על שיעורי התעסוקה במגזרים החרדים והערבים. אבל עלייה של שיעורי התעסוקה אצל גברים חרדים תיקח הרבה זמן ותלווה בהמון קשיים.

לסיכום חלק זה

ראינו שגם החברה הערבית וגם החברה החרדית חוו תמורות משמעותיות לאורך השנים. בעוד שהאוכלוסייה הערבית הקטינה את שיעורי הילודה שלה והצטרפה (באיטיות) לשוק העבודה אצל האוכלוסייה החרדית הדפוס מאוד שונה. עושה רושם שלתמיכות ממשלתיות וקצבאות יש השפעה דרמטית על שיעורי הילודה שלהם ועל שיעורי ההשתתפות שלהם בשוק העבודה. מכאן אנחנו מתחילים לחשוב כבר על הפרק הבא שיעסוק בדרכים שלנו להשפיע על התחזית הדמוגרפית והכלכלית העגומה שראינו בפרק הראשון.

חשוב לציין עוד עובדה מעניינת. בדוח בנק ישראל האחרון בדקו את רמת הסגרגציה של שתי קבוצות המיעוט בין השנים 1995 ו-2008. בעוד בקרב הערבים חלה היפתחות קטנה אל שאר האוכלוסייה אצל החרדים דווקא הייתה הסתגרות. כלומר הטענה הרווחת כאילו החברה החרדית "משנה את פניה" ונפתחת אל העולם צריכה להיבדק לעומק.

בחלק הבא של סדרה זאת ננסה להבין מה קבוצת הרוב יכולה לעשות ומה חלון הזמנים לבצע שינויים אלו.

הנה נתון שכנראה לא הכרתם: בשנת 2015 נולדו בישראל 180,000 תינוקות. 100,000 יהודים לא-חרדים (55%), 40,000 חרדים (23%) ו-40,000 ערבים (23%). היחס בין הקבוצות ישתנה במהירות בשנים הקרובות, כך שבשנת 2040, על פי האומדנים המעודכנים ביותר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קבוצת הילדים בגילאי 0 עד 15 מהמגזר היהודי לא-חרדי יהיו רק 45% מהאוכלוסייה. הקבוצה שהייתה רגילה להיות קבוצת הרוב במדינת ישראל, תהפוך למיעוט כבר בדור הילדים שלנו.

לשינויים דמוגרפיים אלו יהיו השלכות דרמטיות על החברה הישראלית ובפרט על הכלכלה שלה. במיוחד חשוב לשים לב שקבוצות המיעוט (הערבים והחרדים) הן אוכלוסיות שחיות בצורה גרעונית, כלומר, ללא העברות תקציביות ותשלום מסים של קבוצת הרוב רמת החיים שלהן הייתה נמוכה בהרבה. עולה מכך שקבוצות אלו משמשות מעין "משקולת" על הכלכלה הישראלית. הן לוקחות יותר משאבים ממה שהן תורמות ובכך משפיעות גם על רמת החיים של קבוצת הרוב.

בסדרת הפוסטים הזאת נרצה לענות על מספר שאלות. דבר ראשון נראה את ההשלכות של המצב על העתיד הכלכלי של מדינת ישראל. דבר שני שנעשה הוא שנראה האם המצב תמיד היה ככה, כלומר האם זאת גזירת גורל שלא ניתן לשנות. מכיוון שזאת אינה גזירת גורל (ספוילר) הדבר השלישי שנעשה הוא שנשאל מה קבוצת הרוב יכולה לעשות. הדבר הרביעי שנבדוק הוא מה חלון הזמן שבו ניתן לבצע שינויים שיגנו על קבוצת הרוב ועד כמה ניתן לשנות את העתיד העגום הזה.

חשוב לציין שפוסט זה מבוסס ברובו על פרק 38 שעשיתי ביחד עם שותפי לפודקאסט "ערך מוסף" ואני ממליץ לכם להקשיב לו ולשאר הפרקים שלנו. אך תחילה הנתונים.

נתונים

כאמור כבר היום קבוצות המיעוט מהוות 45% מסך הילדים שנולדים כל שנה בישראל. זאת בניגוד לעובדה שקבוצות אלו מהוות (בינתיים) 32% מהאוכלוסייה. כלומר בקרב הילדים יש ייצוג יתר לקבוצות המיעוט. אם המצב יימשך לפי המגמה הנוכחית בתוך 10 שנים רוב הילדים שיוולדו בישראל יהיו מקבוצות המיעוט. את המצב הבעייתי הזה ניתן לראות בתרשימים הבאים:

מהתרשים עולה כי בשנת 2065 מחצית מהילדים בישראל יהיו כבר מהאוכלוסייה החרדית. כלומר כבר ילדינו יגדלו במציאות בה מרבית הילדים אינם מקבוצת הרוב הקיים היום בישראל. יש לכך כמובן הרבה השלכות קונקרטיות. גיוס לצבא למשל כבר ממזמן אינו מהווה כור היתוך לחברה הישראלית שכן בערך מחצית מכל מחזור גיוס כבר אינו מתגייס. מגמה זאת צפויה ללכת ולהחמיר עם השנים.

המצב לא תמיד היה כזה. התרשים הבא מראה את הילודה בכל שנתון מאז קום המדינה. אפשר לראות שבעוד בדור ההורים שלנו קבוצת הרוב היוותה כ-80% כיום המספר כבר מתקרב ל-50% והוא במגמת ירידה מדאיגה.

היכולת לשנות את מסלול הדמוגרפיה

הנקודה החשובה בסדרת פוסטים זאת היא היכולת להשפיע על התחזית. אך תחילה נגיד משהו על תחזיות ארוכות טווח. באופן טבעי תחזיות כאלו מתקבלות בזלזול עקב ריבוי הפרמטרים שלא ניתן לחזות במודל. אם למשל אדבר על תחזית הצמיחה של ישראל ל-40 השנים הקרובות כנראה שאטעה בצורה די רצינית מכיוון שקשה לחזות צמיחה לתקופת זמן ארוכה כל כך. אך זה לא המקרה בדמוגרפיה. טווחי הזמן שבהם הדמוגרפיה עובדת היא החל מעשרות שנים בודדות (שנות דור) ועד מאות שנים קדימה. הסיכוי שיקרה משהו יוצא דופן כמו עלייה גדולה לארץ של אוכלוסיה חילונית, ירידה משמעותית בקצב הילודה של קבוצות המיעוט או תהליך רחב של חזרה בשאלה הוא נמוך. ובכלל לא הייתי ממליץ לבנות מדינה ומדיניות על תקווה להתחוללות נס. כמו שיכולים להיות תהליכים שיחלישו את המגמה הדמגורפית עלולים להתרחש תרחישים שיחזקו אותה. ירידה מהארץ של העשירונים החזקים, תהליך חזרה בתשובה ועוד. שימו לב שאחד התרחישים ה"חשובים" של חזרה בשאלה של המגזר החרדי כמעט ואינו משנה. ברגע שילדי המגזר הזה מקבלים את החינוך אותו הם מקבלים הסיכוי שלהם להשתלב בחיים המודרניים הוא אפסי. אם ילדי החרדים יצאו בשאלה זה אמנם ישנה את הדמוגרפיה ארוכת הטווח של ישראל אך כמעט ולא יסייע לכלכלה שלה. ובכלל לא ברור כמה זה תרחיש סביר.

אפשר ללמוד מהניסיון הסיני על היכולת לעצור את קטר הדמוגרפיה. כאשר סין הציבה את מגבלת הילד האחד היא עשתה זאת כדי לעצור את תנופת הגידול באוכלוסיית המדינה. אך גם כיום, 40 שנים לאחר המהלך הזה האוכלוסייה ממשיכה לגדול, גם אם בקצב נמוך בהרבה. כלומר לשינויים דמוגרפיים לוקח זמן להיכנס לתוקף ולכן חשוב שנתעורר כבר עכשיו ונראה מה אנחנו יכולים לעשות כי לפחות בעיני רוחי, מצב שבו אוכלוסיית הרוב הופכת למיעוט הוא מצב בלתי נסבל לאופיה של המדינה ולמצבה הכלכלי. מצב כזה עלול לפגוע דרמטית באיכות החיים שלנו כאן ולעודד אנשים צעירים ומוכשרים לרדת מהארץ מה שיצית מעגל שלילי שלא בטוח שנוכל לצאת ממנו.

האם יש מה לעשות?

לא הייתי טורח לכתוב את סדרת הפוסטים הזאת אם לא הייתי מאמין שניתן לשנות את המציאות ואת העתיד של מדינת ישראל.

בפרקים הבאים בסדרה נראה שהמצב לא תמיד היה כזה ולא חייב להיות כזה. למעשה קבוצת הרוב מממנת כיום את הריבוי הטבעי המטורף של קבוצות המיעוט ובצורה הזאת חותרת תחת הערכים של עצמה. ניתן לשנות את המדיניות בישראל כך שקבוצות המיעוט לא יוכלו להסתמך על מימון של קבוצת הרוב. שינוי שכזה יביא בהכרח לירידה בשיעורי הילודה ועלייה בהשתלבות בחיי החברה ובכלכלה הישראלית. אלו שני תהליכים שיקרו (במקרה הטוב) באיטיות כואבת ולכן חובה עלינו להתחיל אותם כבר היום.

חשוב גם לציין שהדמוגרפיה היא אמנם הבעיה הקשה ביותר של ישראל אך ממש לא היחידה. במקביל צפויה הזדקנות אוכלוסיה שתביא בין השאר להתרוקנות קופת הביטוח הלאומי ב-2045. כמו כן לצערינו המצב המדיני בטחוני לא נראה מעודד במיוחד וכנראה שבשנים הבאות גם הוא ידרוש מאיתנו תקציבים והקרבות. אך תחילה על השפעת הדמוגרפיה על הכלכלה הישראלית.

השלכות הדמוגרפיה על המצב הכלכלי בישראל

במחקר מעניין שנערך בשנת 2015 על הכלכלה הישראלית בדק משרד האוצר מה יקרה לכלכלה בעקבות השינויים הדמוגרפיים. בגדול נבחנו שתי אפשרויות. הראשונה היא שקבוצות המיעוט "יתכנסו" לפרמטרים של אוכלוסיית הרוב בהיבטים של שיעור השתתפות בכוח העבודה למשל. האפשרות השנייה היא שאוכלוסיות אלו ישמרו על המאפיינים הייחודים שלהן.

בשני התרחישים המצב אינו נראה טוב בלשון המעטה. אפילו אם קבוצות המיעוט ידביקו את שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה של קבוצת הרוב הן עדיין יהוו משקולת על הכלכלה וניתן לראות את זה מכך שיחס החוב תוצר של ישראל לדוגמה יעלה לסביבות ה-90% (כיום הוא בערך 60%). זה תרחיש "לא נעים אבל לא נורא". חשוב לציין שהצטרפות מאסיבית של קבוצות המיעוט לשוק העבודה (בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות) תגרום להרבה תופעות לוואי כמו ירידה בפריון וירידה בשכר הממוצע. אך אלו תופעות לוואי חיוביות כי סך השכר במשק וסך התוצר יעלו בזמן שסך תשלומי ההעברה ירדו מה שיאפשר להפחית את הנטל מקבוצת הרוב. כלומר זה התרחיש אליו אנחנו מכוונים ובהמשך נראה מה אפשר לעשות כדי לגרום לו להתממש.

התרחיש השני הוא תרחיש "קטסטרופה". אם קבוצות המיעוט ימשיכו לשמר את אורח החיים הייחודי שלהן יחס החוב תוצר בישראל יעלה לסביבות ה-170% שזה בעצם מצבה של יוון. כמובן שזה לא אפשרי מה שאומר שכבר היום אנחנו יכולים לדעת בוודאות שבעתיד נראה עליית מסים וירידה בשירותים הממשלתיים לאזרח. אנחנו יודעים לומר שישראל תדרדר בהרבה מדדים ביחס למדינות ה-OECD ותתקשה לספק שירותים ברמה של מדינה מערבית. כשמוסיפים לזה תופעות נוספות כגון הזדקנות האוכלוסייה מבינים שהמצב חמור שבעתיים וצריך לפעול כבר היום ולא לחכות למכה שבוודאות תגיע בעתיד הנראה לעין.

חשוב לציין מספר נקודות חשובות כבר עתה. הראשונה היא שמאז שהמחקר הזה התפרסם יצאה תחזית חדשה של הלמ"ס שמראה שהמצב אף חמור יותר ממה שהערכנו קודם. דבר שני הוא שנראה שתחזית הלמ"ס אינה חמורה מספיק- היא מניחה שמספר הלידות במגזר החרדי והבדוואי ירדו עם הזמן כאשר הנחה זאת אינה מבוססת על שום דבר.

ועל זה בחלק הבא של הסדרה.

הכלכלה של מדינות ערב בכלל ומצרים בפרט נתקלת בשנים האחרונות בקשיים הולכים וגוברים וזאת, בין השאר, על רקע הזעזועים הפוליטיים והביטחוניים שהאזור כולו חווה. אבל זאת ממש לא הסיבה היחידה.

הכלכלה של מצרים נוהלה עד היום בצורה מזוויעה עם מדיניות פרוטקציוניסטית ותרבות מקורבים, כאשר הממשלה נלחמת בכוחות השוק במקום לעבוד איתם.
אחת הדוגמאות לכך היא שער החליפין המנוהל שיוצר עיוותים בכלכלה ומוביל ליצירת שוק שחור.

לא מספיק אנשים במדינה יודעים שעד שנת 85 המשק הישראלי היה מאוד דומה למשק המצרי. משק שמייצר כמעט הכל לעצמו, עם שיעורי מכס גבוהים, עם שער חליפין מנוהל ועם סובסידיות רבות.
עם ממשלה שנלחמת בכוחות השוק במקום להשתמש בהם. למזלנו המשבר הכלכלי שהכה בנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, במשך מה שמכונה "העשור האבוד", הגיע לשיאו בשנת 85 וחייב את הממשלה לשנות כיוון בצורה דרסטית (מה שנקרא "תכנית הייצוב").
התזמון לא היה יכול להיות טוב יותר. בשנת 89 קרסה בריה"מ והביאה לשני גלים שהכו במשק הישראלי שזה עתה התחיל להתייצב אחרי השוק של 85- גל עלייה לארץ (של עובדים מאוד משכילים ומוכשרים) וגל של גלובליזציה .

הגלובליזציה שהכתה בעיקר בסין ובהודו שינתה דרמטית את העולם. היא הכניסה מאות מיליוני ידיים עובדות לשוק העבודה העולמית ושינתה דרמטית את כל תמונת ההיצע והביקוש העולמיים. למזלנו, המשק הישראלי היה בעמדה מצוינת "לתפוס" את הגל הזה עם המוני מהנדסים שהקימו את מה שלימים יכונה הסטארט-אפ ניישן.

מצרים לא הייתה כל כך ברת מזל. כמו רוב מדינות ערב היא לא זיהתה את שינוי המגמה והמשיכה במדיניות הפרוטקציוניסטית ובכלכלה ששמה את שיעור המועסקים מעל לכל דבר אחר על מנת לשמר יציבות חברתית.

ההשכלה במצרים הייתה דפוקה וגם העבודות היו דפוקות והניבו פריון עלוב.
הפתרון לכך היה ממשלה גדולה שמעסיקה רבים מבוגרי האוניברסיטאות.
ככל שהשנים עברו וסין התחזקה ככה נהייה קשה יותר להתחרות בה. הרעב האסייתי (תרתי משמע) לסחורות, מזון ואנרגיה העלה את מחירי הנפט (מה שעזר לכלכלות הערביות) אך גם את מחירי הסחורות כמו חיטה וסוכר מה שהקשה על מדיניות הסובסידיות ורוקן את המדינות הללו ממטבע חוץ.

הכלכלות הערביות נחלשו ונהיו מאוד פגיעות לזעזועים. אני חייב לציין במאמר מוסגר שלא ברור לי האם המצב הכלכלי במדינות ערב הוביל למשבר הפוליטי או להיפך- זה יצטרך להיבחן במאמרים אקדמיים עתידיים. אך כשזעזועים אלו הגיעו אחרי המשבר הכלכלי העולמי של 2009, עם גלי ההדף האדירים שלו, המדינות קרסו בזו אחר זו.

כל מדינה לקחה את הכיוון שלה כמובן. לא ניתן להשוות את המצב בסוריה לזה של מצרים או של תוניסיה לזה של לוב. אבל המצב של אף אחת מהן הוא לא טוב.

כעת מצרים הגיע למצב שקצת מזכיר את ישראל ב-85. כשגבה לקיר וקופת המזומנים מתרוקנת במהירות הממשלה נאנסת לעשות צעדים חריגים שיש להן השלכות עצומות על האזרחים. אחרי שתי הפיכות, בקשת עזרה ממדינות המפרץ (שעלתה הון פוליטי רב ויתור על ריבונות מצרית בשני איים) ואחרי שכבר קיצצה בסובסידיות על אנרגיה ומזון מצרים סוף סוף עושה את מה שחייב להיעשות. אבל כשמשק נמצא מחוץ לשיווי משקל במשך זמן רב כל כך המעבר לשיווי משקל עלול להיות כואב. מאוד כואב.
ביום הראשון לניוד הלירה המצרית היא צנחה ב-32% (שווה ערך לזה ששער הדולר יזנק מחר ל-5.6 ₪). כל מוצרי הייבוא, כולל מוצרים שעניים צורכים כמו חיטה וסוכר יתייקרו בין לילה בעשרות אחוזים. זאת מהלומה שלא בטוח שמצרים מסוגלת לעמוד בה מבחינה חברתית.

כשרואים מדינות שמגיעות לנקודת קיצון חייבים לעצור ולשאול את עצמנו איך הם הגיעו לנקודה הזאת? ויותר חשוב- איך אנחנו נמנע מלהגיע לנקודה הזאת בעתיד?

אני ממש ממש לא מומחה לכלכלת מצרים או לפוליטיקה שלה. אני כן מוכן להמר שלא הייתה החלטה אחת שאפשר להצביע עליה ולומר-זה מה שהוביל לקריסה. קריסה כלכלית מתרחשת אחרי שורה ארוכה של החלטות גרועות. כך היה עם בריה"מ, כך היה עם יוון, כך היה עם ונצואלה וכך היה גם עם ישראל בשנות ה-80. דוגמאות אלו מחזקות את הצורך במדיניות אחראית לאורך זמן. אי אפשר לשבת על זרי הדפנה ולחשוב שבגלל שהמצב הכלכלי טוב לא נדרשים צעדים נועזים וקשים. כי המשבר יבוא, זה רק שאלה של זמן ושאלה של עד כמה אנחנו נגיע מוכנים אליו. למשבר של 2009 הגענו מוכנים אחרי שנים של גרעון אפסי ויחס חוב תוצר בירידה מתמשכת. צלחנו אותו בצורה טובה, אולי אפילו בצורה הטובה ביותר מכל מדינות המערב.

מה הקשר בין משבר כלכלי במצרים לבלוג שעוסק במדיניות כלכלית בישראל אתם שואלים? כמובן שיש השלכות על המצב הביטחוני בגבול ישראל-מצרים וכו' אבל יש גם קונוטציה לאקטואליה הכלכלית בישראל. הלוואי שהתקציב שאושר השבוע בכנסת (בקריאה ראשונה בינתיים) היה תקציב טוב שלוקח אותנו עוד צעד הרחק ממצבה של מצרים. לצערי זה תקציב רע שלוקח אותנו צעד קטן לכיוונה של מצרים. הגרעון בו גבוה, נשברו בו כל הכללים הפיסקאלים (ללא שום סיבה) ואין בו אף רפורמה חשובה, לא צרכנית ולא בדרך עבודת הממשלה.

אם חס וחלילה ישראל תקרוס בעתיד היסטוריונים כלכליים ינסו למצוא לכך הסברים. תקציב 2017-18 יהיה לצערי אחד המשתנים שהם יצטרכו לקחת בחשבון.

רבות מדברים על מעבר של רגולטורים לשעבר לשוק הפרטי (המפקח הופך למפוקח) ועל מעבר של אנשים מהשוק הפרטי לעמדת הרגולטורים (המפוקח הופך למפקח). תופעה זאת נקראת "הדלת המסתובבת". יש בציבור שיח מאוד שלילי בנושא הזה וחשש כבד לניגודי עניינים של אותם אנשים.

בעוד שיש צדדים שליליים במעברים אלו וחששות לגיטימיים יש גם הרבה צדדים חיוביים במעברים אלו. לדעתי השיח הקצין לחלוטין את הצדדים השליליים ומתעלם לחלוטין מהצדדים החיוביים.

השורה התחתונה לדעתי היא שאין סיבה לעשות סיפור כזה גדול ממעברים אלו והחששות של הציבור הם לחלוטין לא במקום. שיח ציבורי חייב להתקיים לגבי נושא זה כמו כל נושא אחר, בקרה ציבורית (מוגברת) חייבת להתקיים. אבל החשד המיידי כלפי אותם אנשים אינו במקום ופוגע בתפקוד של הרשויות הציבוריות. באותו זמן הוא גם פוגע באמון הכללי של הציבור במערכת ובכך מחליש את החברה שלנו.

למה התופעה מתרחשת

דבר ראשון חשוב לדעת שהתופעה מתרחשת הרבה פחות ממה שנראה לנו. בכלכלה ההתנהגותית (ואני מניח שבכלל בפסיכולוגיה) מדברים הרבה על ההטיות שלנו. כהנמן למשל מדבר על אפקט 'משזמ"י' (מה שרואים זה מה שיש). תופעה זאת גורמת לנו לשים תשומת לב מוגברת לתופעות שראינו ולהתעלם ממה שלא ראינו. כאשר העיתונות מדווחת בהרחבה על מקרים שבהם רגולטורים הפכו למפוקחים אנחנו נוטים לחשוב שזה תמיד קורה. האמת מאוד רחוקה מזה. אם נבחן את רשימת הרגולטורים והבכירים לשעבר שעברו לעבוד דווקא בחברות עליהן פיקחו לעומת כאלו שעברו למקומות שונים לחלוטין נגלה שהתופעה פחות רחבה ממה שציפינו. ועדיין היא מתרחשת.

ההסבר להתרחשות התופעה הוא שאנשים משיגים ידע מסוים במהלך עבודתם שרלוונטי רק למקומות עבודה מסוימים. הם כנראה ירצו לנצל את הידע שהם צברו במקום שהוא שווה הכי הרבה ולא יפנו למקומות שבהם הידע הזה לא שווה כלום. אפשר למשל לראות שהרבה בוגרי אגף תקציבים מגיעים למשרדי ממשלה או לחברות ממשלתיות שמתוקצבות על ידי המדינה. הידע שיש להם בתהליכי התקצוב הממשלתיים הוא ידע ששווה הרבה מאוד במקומות אלו והרבה פחות בחברות היי טק למשל.

חלק מהמעברים הם בתוך הממשלה ולכן אינם נראים לנו בעייתים. אחרים הם בין הסקטור הפרטי לבין הממשלה ובהם התקשורת מתמקדת. אני רוצה לפרק את החשד לניגודי עניינים לשני חלקים שונים ולדון בכל אחד מהם בנפרד. לבסוף אדון בקצרה במדיניות הצינון בישראל.

תופעת הדלת המסתובבת

תופעה זאת מתייחסת למקרה שהמפקח נהפך למפוקח או להיפך. בשנים האחרונות היו לנו למשל את מקרי פרופ' עודד שריג שהפך מהמפקח על הביטוח ליו"ר מגדל ביטוח ואת מקרה חדווה בר שהפכה ממנהלת הסיכונים הראשית של בנק לאומי למפקחת על הבנקים.

התקשורת מיד חושדת באנשים אלו שיש להם כוונות רעות אבל אני (ואולי בתמימותי) דווקא מסתכל על זה הפוך. יש כמה בעיות שלדעתי תופעת הדלת המסתובבת יכולה לפתור, כמובן שהיא יוצרת בעצמה בעיות ובהן צריך לטפל.

הבעיה הראשונה היא שהמגזר הציבורי סובל מסטגנציה, הרבה אנשים טובים עוזבים לאורך השנים ולצערנו במנגנון כוח האדם הנוכחי כמעט שאי אפשר להיכנס למגזר הציבורי אלא בתפקידים התחלתיים. כניסה של מישהו מהמגזר הפרטי לראש הפירמידה של יחידות מסוימות מכניסה ידע חדש וצורות עבודה חדשות שקריטיות למגזר הציבורי על מנת להתקדם. בנוסף אנשים שמגיעים מהשוק הפרטי מבינים את ההשלכות של החלטות רגולטוריות על הגופים הפרטיים ויודעים לדבר בשפה של השוק הפרטי ובכך מפחיתים את הנטל הרגולטורי שמוטל על הגופים הפרטיים. שימו לב שאין זה אומר פחות רגולציה אלא דווקא רגולציה חכמה יותר ושנעשית יותר בהידברות ופחות בהחלטות קפריזיות של הרגולטור (ויש כאלו לא מעט. מי כמוני יודע אחרי שעבדתי עם הרבה מהרגולטורים בממשלה).

הבעיה השנייה היא שהגופים המפוקחים אינם מבינים את מגוון האילוצים שפניהם עומד המפקח. במקרה זה מעבר של אנשים מהפיקוח אל השוק הפרטי עוזר גם כן בהעברת ידע ובשיפור השיח בין המפקח למפוקח.

את החשש של הציבור שהמפקח יעלים עין או יהיה רך כנגד המפוקחים בתמורה לעבודה משתלמת (חשש עליו כתבי דה מארקר בנו קריירות שלמות) אני פוטר בהינף יד. לטעמי ההיפך הוא הנכון. בעלים של בנק לא רוצה למנות איש קל להשפעה למנכ"ל הבנק כי אז גם בתפקידו הזה הוא יעשה עבודה גרועה. ממה שאני ראיתי בממשלה יש הרבה יותר הערכה בשוק הפרטי למי שעושה את עבודתו נאמנה ואינו נותן להשפעות זרות לפגוע בשיקול דעתו.

אני יודע שמדובר על עמדה שהיא 180 מעלות ביחס למה שכתוב בעיתון. אולי אני טועה וכל העיתונאים צודקים. אבל גם אולי אני צודק וכל העיתונאים טועים. צריך לזכור שרובם מעולם לא עבדו בממשלה ואינם מבינים באמת את הדרך שבה המערכת פועלת. בכל מקרה שווה לשמוע את שתי הדעות ולחשוב עליהן לפני שקופצים למסקנות.

שבי רגולטורי

שקלתי ליחד מאמר שלם רק לחלק הקודם ולהתעמק בו יותר אבל הרגשתי שאני אחטא לאמת אם לא אדבר על הבעיה הקשה באמת של רגולטורים בישראל וזהו שבי רגולטורי.

מהו שבי רגולטורי? הכוונה היא למצב שבו הרגולטור כל כך קשוב לבעיות ולצרכים של המפוקח שהוא שוכח את הציבור עליו הוא אמור להגן. זאת הבעיה האמיתית של ניגודי עניינים בפניהם עומדים הרגולטורים למיניהם החל מרגולטורים פיננסיים ועד רגולטורים בתחום המזון או הדיג.

הסיבה לשבי הרגולטורי היא שהמפקח נמצא בקשר מתמיד עם המפוקח ושומע ממנו חדשות לבקרים את הקשיים איתם המפוקח מתמודד. שלא יהיה ספק- מדובר בקשיים אמיתיים וכנים. הבעיה היא שהמפקח אינו שומע באותו אופן תדיר את הבעיות של הציבור עליו הוא אמור להגן. התוצאה היא שהמפקח נוטה לעזור למפוקחים להתמודד עם הקשיים שלהם הרבה יותר מאשר הוא נוטה לעזור לציבור עם הקשיים שלו. וזאת הרי העבודה שלו. יש כמה דרכים לפתור בעיה זאת אך כולן בעייתיות.

דבר ראשון יש להרבה רגולטורים יחידה לפניות הציבור. הבעיה היא שרוב מי שפונה ליחידות אלו הם נודניקים מקצועיים. גם כאשר מגיעות פניות לגיטימיות המפקח מוצא את עצמו מטפל בבעיות מיקרו ולא בבעיות המאקרו. לכן דרך פעולה זאת מצליחה לפתור רק חלק קטן מהבעיות.

הדרך השנייה היא בפיקוח של הכנסת על הרגולטורים. זוהי דרך המלך שהרי חברי הכנסת מייצגים את עמדות הציבור ואמורים להוות את החוליה המקשרת בין הציבור לבין הממשלה (וספציפית המפקחים). הבעיה היא שחברי הכנסת עושים עבודה גרועה מאוד בפיקוח על הממשלה בכלל ועל המפקחים בפרט. הם עסוקים בעיקר בכותרות בעיתונים שמתקבלות, לצערנו, ע"י צעקות על המפקחים. ולכן השיח שמתפתח ביניהם הוא שלילי במקום להיות חיובי. המפקחים משתדלים להגיע כמה שפחות לכנסת וכשהם מגיעים הם מעדיפים לחשוף כמה שפחות. במקום שיהיה שיח פתוח אנחנו מקבלים שיח חרשים.

הדרך השלישית היא ע"י גופים בחברה האזרחית. זאת כיום הדרך הטובה ביותר לטעמי לקדם שיח איכותי בין המפקחים לבין הציבור. הבעיה בציר זה היא שלרוב הארגונים מהחברה האזרחית אינם מקצועיים דיים ולכן מדברים בסיסמאות בעוד הגופים המפוקחים מדברים "לעניין". אני רואה בחיוב רב הצטרפות של מומחים בתחומם כיועצים לגופים האזרחיים ובעצמי עושה קצת עבודה כזאת בתחומים בהם אני מבין.

מדיניות הצינון בישראל

מכיוון שעסקתי בנושא (ישבתי בוועדה ציבורית שדנה בנושא הצינון) אני יכול לומר לכם שמדיניות הצינון בישראל דומה מאוד למקובל במדינות המפותחות. אני בטוח שצינון ארוך יותר לא ישיג את המטרה של הפחתת ניגודי העניינים א' כי הדלת המסתובבת אינה הבעיה לדעתי וב' בגלל שמדובר בפוטנציאל שחיתות כל כך גדול שההפרש בין שנה של צינון ל-3 שנים של צינון אינו רלוונטי למי שבאמת מושחת. הגדלת תקופת הצינון תפגע רק בחבר'ה הטובים ותרחיק ממשרות בכירות אנשים איכותיים שלא ירצו לשבת מספר שנים בבית ולהיות מובטלים.

הפתרון לבעיות ניגוד העניינים הוא פיקוח ציבורי ולא חקיקת צינון. בכלל צריך להבין שהפתרון לבעיות שלנו הוא הרבה יותר בשיח ציבורי והרבה פחות ביוזמות חקיקה. כתבתי על זה לא מעט בפוסטים שלי על הכנסת ועל ריבוי יוזמות החקיקה הפרטית.

לסיכום

אני חושב שבעיית ניגודי העניינים נמוכה בהרבה ממה שכתוב בעיתון. דווקא הבעיה העיקרית של ניגודי עניינים של מפקחים אינה מטופלת מכיוון שתשומת הלב הציבורית מופנית לבעיה המשנית. טוב יעשו חברי הכנסת אם יפקחו על עבודת המפקחים (והממשלה בכלל) וידרשו לראות תכניות עבודה, אבני דרך, דוחות ביקורת וכו'. טוב עוד יותר הם יעשו אם יפתחו שיח חיובי ובונה עם המפקחים שבודק הצלחות וכישלונות במקום לנסות לעשות על גבם הון פוליטי.

בנוסף יש לחזק את עבודת הקבוצות מהחברה האזרחית. אני קורא לכל קוראי שעבדו במגזר הציבורי להצטרף או לייעץ לקבוצות אזרחיות שרלוונטיות למקום עבודתם. ככל שהשיח יהיה מקצועי יותר כך יטב לכולנו.

ח"כ זהבה גלאון מעדכנת שצוות כלכלי בלשכתה ערך מחקר שבדק ומצא שקצבת הפנסיה של אשה מגיעה ל-54% מקצבת הפנסיה של גבר. ההבדלים נובעים מפערים בגיל פרישה, פערים בתוחלת החיים, פערי שכר ומספר שנות עבודה שונות. בנוסף היא טוענת לאפליה כנגד ערבים ותושבי הפריפריה שתוחלת החיים שלהם קצרה יותר ולכן הם מממנים את האוכלוסיות החזקות. בואו נעשה רגע סדר בדברים.

קצבת הפנסיה נקבעת בעת יציאת העובד לפרישה. גובה הקצבה תלוי בסכום החיסכון של העובד ובתוחלת החיים הצפויה שלו. הפרמטר היחיד שמודד את תוחלת החיים הצפויה שלו הוא האם העובד הוא גבר או אישה ואין התחשבות בפרמטרים נוספים (שיכולים להיות חשובים) כגון אורח חיים, תוחלת חיים במשפחה, מחלות וכו'. כמו כן אין התייחסות לפרמטרים נוספים כגון דת, עדה או מקום מגורים.

כאן חשוב להדגיש נקודה נוספת. פנסיה הוא מוצר ביטוחי אחד מבין רבים. גם המוצרים ביטוחיים אחרים כגון ביטוח רכב, ביטוח דירה, ביטוח חיים וכו' אסור לתת תעריף שונה לערבים ויהודים או לתושבי המרכז מול תושבי הפריפריה למרות שפעמים רבות יש בזה היגיון כלכלי מכיוון שפרמטרים אלו יכולים להשפיע על ההסתברות להתרחשות מקרה ביטוחי (כגון מוות או תאונה).

ח"כ גלאון צודקת שהאוכלוסיות החלשות מסבסדות את האוכלוסיות החזקות אך זה נכון רק לגבי המוצר הפנסיוני.

במוצרים ביטוחיים אחרים ההיפך הוא הנכון. ניקח לדוגמא את ביטוח הרכב. לערבים יש סטטיסטית סיכוי גבוה יותר להיות מעורבים בתאונת דרכים מאשר ליהודים. לכן התושבים היהודים מסבסדים את התושבים הערבים בארץ במוצר זה. אם נרשה לחברות הביטוח להשתמש בפרמטר של דת בקביעת מחירי ביטוחי הרכב המחירים ירדו ליהודים ויעלו לערבים. אני די בטוח שחברת הכנסת גלאון אינה מעוניינת בתוצאה זאת.

בנוסף נשאלת השאלה מדוע לעצור בביטוחים מסחריים. אפשר לעשות חישוב דומה בביטוח הלאומי. אזרח הפריפריה נמצא בסיכון גבוה יותר להיות מובטל מאשר תושב המרכז. הוא גם נמצא בסיכון גבוה יותר להזדקק להבטחת הכנסה. לכן אם נעשה את המודל האקטוארי מחדש ונתייחס לפרמטרים (חשובים) אלו יתקבל שתושב הפריפריה צריך לשלם יותר דמי ביטוח לאומי מאשר תושב המרכז.

הכנסת לאום או דת לחישובים אקטואריים הוא תרגיל מסוכן מאוד שאמנם יהיה יעיל כלכלית אך יהיו לו השלכות חברתיות חריפות ביותר. ניתן כמובן ללמוד מהעולם ולראות שאף מדינה לא אפשרה לחברות הביטוח לתמחר מוצרים על פי דת או לאום, וזאת כדי לא לפגוע בזכות לשוויון.

אגב לא ברורה לי התשובה של משרד האוצר מכיוון שהנתונים הללו ידועים מזה שנים ארוכות ואני זוכר שאפילו ניהלנו על זה שיחות מסדרון בעת עבודתי באגף שוק ההון. אני מניח שאגף שוק ההון לא רצה לבזות את ח"כ ולכן נתן תשובה דיפלומטית שהנושא בבדיקה. קשה לי להאמין שיהיה שינוי במדיניות האוצר בנושא זה ואם כן כמובן שזה ידרוש את אישור הכנסת.

לסיכום, צודקת ח"כ גלאון שהערבים וושבי הפריפריה מסבסדים (בממוצע) את האוכלוסיות החזקות בתחום הפנסיוני. אך בשאר התחומים הביטוחיים התמונה הפוכה לגמרי. שינוי של המדיניות יצטרך להיות בכל המוצרים הביטוחיים והתוצאה הסופי עשויה להיות לטובת השכבות החלשות או החזקות.

אני בכל מקרה לא רוצה לחיות במדינה שבה סוכן הביטוח שואל מה הדת שלי בכל פעם שאני קונה מוצר ביטוח.