סיימתי לאחרונה לקרוא את ספרו של יוסף זעירא "כלכלת ישראל". יש לי מספר ביקורות על הספר, שיופיעו בהמשך הפוסט, אך חשוב לי תחילה לתת עליו המלצה חמה לכל מי שמעוניין ללמוד על הכלכלה הישראלית ולהבין מהיכן באנו, איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו הולכים.
פרופסור זעירא הוא אחד הכלכלנים הישראלים המובילים בעולם ואני אישית מאוד מעריך אותו, למרות פערים עצומים באידיאולוגיה של שנינו. פרופ' זעירא הוא איש שמאל, גם בתפיסתו הכלכלית וגם כפי שקל להבין מהספר בתפיסתו המדינית.
בספר זה פרופ' זעירא מבצע עבודה שנראית מעט מדי במחוזותינו. מטרתה היא להתבונן, בעזרת תיאוריות ומודלים כלכליים מהעולם, על הכלכלה המקומית. למי שלא מכיר, מרבית המחקר הכלכלי בימינו עוסק בכלכלות הגדולות של העולם – בעיקר ארה"ב, אירופה וסין ומעט מאוד מחקרים נכתבים על הכלכלה הישראלית. המקרים המעטים שבהם חוקרים מתבוננים על הכלכלה הישראלית היא כאשר יש בה מאפיין ייחודי או אירוע ייחודי ממנו ניתן ללמוד משהו שיש לו השלכות על הכלכלה העולמית. אני מנחש שלצורך הפרויקט של כתיבת הספר פרופ' זעירא פינה הרבה מזמנו בשנים האחרונות, ובמקום לפרסם עוד מאמרים בז'ורנלים נחשבים הקדיש את מרצו כדי לסייע לכולנו להבין את הכלכלה הישראלית טוב יותר. על זה הוא בהחלט ראוי לשבחים וכולנו יוצאים נשכרים מעבודתו.
במיוחד אני רוצה לציין את פרק 6 המדבר על מאזן התשלומים של ישראל שהוא לדעתי בגדר יצירת מופת. אני מניח שתוכלו להזדהות עם הסיפור האישי שלי בנושא זה שממחיש יותר מכל את החשיבות של הספר הזה בפרט ושל מחקר כלכלי העוסק בישראל בכלל. תמיד כשהייתי מדבר על כלכלה עם סבי עליו השלום הוא ניתח כל פעילות כלכלית דרך השאלה האם היא מכניסה דולרים למשק או שלא. אם נכנסו דולרים למשק מצבנו השתפר ואם יצאו דולרים מהמשק מצבנו הורע. זה באמת הפרמטר היחיד שעניין אותו ולא עזרו כל ההסברים הכלכליים שלי על העודף בחשבון השוטף ב-15 השנים האחרונות. הקונספציה עליה סבא שלי התחנך, וכמוהו בערך כל הישראלים, היא שמדינת ישראל חייבת עוד ועוד דולרים וכל השאר יכול ללכת לעזאזל. קונספציה זאת עדיין משפיעה רבות על המדיניות הכלכלית בישראל כיום ועל כן החשיבות בלהכיר, להבין ובסוף גם לסתור אותה. בפרק 6 פרופ' זעירא מספר סיפור דומה על התפיסה שהייתה נהוגה בארץ ובעזרת מודלים כלכליים מראה מדוע היא אינה נכונה ואינה רלוונטית לישראל. לא רק שהיום כבר אינה רלוונטית אלא גם בשנות ה-60 וה-70 לא הייתה סיבה לדאגה מהמחסור בדולרים. לאחר שמבינים את ההתנהגות של החשבון השוטף בעזרת המודלים שפרופ' זעירא מביא פתאום מדיניות כלכלית, שהחזיקה מעמד עשרות שנים וכל מטרתה הייתה להכניס דולרים למשק הישראלית, נראית מטופשת. מכך קל להבין את החשיבות של אנשי מקצוע המכירים את הנעשה בעולם ואת המודלים הכלכליים ומצליחים ללמוד מהם על המצב בארץ. קראתי את הפרק הזה, ואת מרבית הספר, בשקיקה.
יחד עם זאת היו מספר מקומות שבהם התקשתי בקריאה או שזעתי בחוסר נוחות בכיסאי לנוכח הטיעונים של פרופ' זעירא. לפני שניגש אליהם אני רוצה להמליץ בחום על כמה ביקורות נוספות שנכתבו על הספר. אסף צימרינג מהבלוג "מבוא לכלכלה ג'" פרסם שני פוסטים מצויינים בנושא (פה ופה). גם אדיר יוסף מהבלוג "כלכלה מהארץ והעולם" פרסם שני פוסטים מעולים על הספר (פה ופה). לצערי, שניהם עושים עבודה טובה ממני בביקורת על הספר. לפיכך אשתדל לחדש ולהביא את נקודת מבטי ואשתדל לא לחזור על דברים שכבר נאמרו לפני. באופן שאולי יפתיע ואולי לא יפתיע, נראה ששלושתנו מצאנו בביקורתינו הרבה נקודות השקה. כך למשל פרק 6 שכבר הוזכר לעיל מתואר בהרחבה אצל צימרינג, פרק 3 שיוזכר מיד הוזכר גם אצל צימרינג וגם אצל יוסף ופרק 8 שיוזכר בהמשך הוזכר בהרחבה רבה אצל צימרינג. נראה אם כן שיש כמה הטיות בכתיבה של פרופ' זעירא שהציקו לכולנו, גם אם ניגשנו אליהן לפעמים מנקודת מבט שונה.
פרק 3- על הסכסוך הישראלי-ערבי והשפעותיו על כלכלת ישראל
בפרק זה פרופ' זעירא מנתח את השפעות המצב הגיאו פוליטי בישראל על הכלכלה הישראלית. למיטב ידיעתי לא נעשתה עד כה עבודה כה מקיפה על הנושא. יש הרבה מה ללמוד מפרק זה גם אם אינכם שותפים למחנה הפוליטי של הכותב. אני רוצה גם לציין שחברי הטוב ושותפי, טל וולפסון, היה מעורב בחלק מהעבודה הזאת לפני מספר שנים ואכן הוא מוזכר בספר. בנתוני מחקר זה עשינו, למשל, שימוש בבניית הפרק בפודקאסט שלנו על תקציב הביטחון (זמין פה). המחקר של זעירא בתחום השפיע רבות על תפיסתי כיצד ניתן לשפר את הכלכלה וספציפית את הפריון לעובד על ידי הקדמת הגיל שבו צעירים ישראלים מתחילים ומסיימים את לימודיהם באוניברסיטה. בקיצור, למדתי רבות מפרק זה.
מה הפריע לי בפרק זה?
בפרק זה נחשף הקורא לראשונה לעמדותיו הפוליטיות של זעירא. את עמדותיו, כפי שאני הבנתי אותן, ניתן לסכם בכך שישראל מחזיקה בכל הקלפים במסגרת הסכסוך עם העולם הערבי. תפיסה זאת, שהיא לגיטימית לחלוטין בעיני, כנראה אינה מקובלת על מרבית הישראלים.
אך לא על תפיסותיו של פרופ' זעירא רציתי לדבר אלא על השאלה כיצד הן באות לידי ביטוי בכתיבתו. אצלי התקבל הרושם שלאורך מרבית הספר כותב פרופ' זעירא מתוך תפיסה אקדמאית של חשיבה ביקורתית. זאת אומרת שכל מחשבה עוברת ניתוח מעמיק ונבדקת מכל הכיוונים. זה גם מה שאהבתי לאורך כל הספר. אך כאשר מגיעים לנקודה שבה (להתרשמותי) לפרופ' זעירא יש חיבור רגשי עמוק, נזנחת השיטה הביקורתית ואנו עוברים ל"הרצאה" לגבי מה נכון לדעתו. כך למשל בניתוח הסכסוך הישראלי-פלשתיני פרופ' זעירא מראה את העלויות המטורפות המושתות על המשק הישראלי ומסיק שחייבים לסיים את הסכסוך בין השאר לטובת הכלכלה הישראלית. כאמור,לתפיסתו, ההחלטה אם לסיים או להמשיך את הסכסוך נתונה במלואה בידי ישראל. הייתי מצפה שלפחות בהערת שוליים פרופ' זעירא היה בוחן את התרחיש האלטרנטיבי. מהו אותו תרחיש אלטרנטיבי עליו אני מדבר?
אחד המושגים הבסיסיים בכלכלה הוא "העדפה נגלית". אם למשל עגבנייה ומלפפון עולים אותו הדבר ואדם בוחר לקנות רק עגבניות בכל התקציב שלו אני יכול להבין שהוא מעדיף עגבניות על פני מלפפונים. כלומר, גיליתי את העדפותיו דרך התנהגותו.
לכל הפחות, בהתאם להתנהגות הישראלים ולעיקרון ההעדפה הנגלית, היה ראוי להרהר באפשרות לפיה הישראלים מבינים שהסכסוך יקר, הן בחיי אדם והן במובנים כלכליים, אולם סבורים שסיום הסכסוך, בתנאים הנוכחיים, יהיה יקר יותר. ייתכן שהישראלים מחזיקים בתיאוריה זאת או אינם מחזיקים בה וייתכן שהיא נכונה או איננה נכונה (אני כשלעצמי סבור שמרבית הישראלים אכן מחזיקים בתיאוריה זו). זו אינה הנקודה. הנקודה היא שראוי היה לו פרופ' זעירא, המחזיק בחשיבה ביקורתית לעילא, יציג לכל הפחות את האפשרות החלופית וידון בה. ייתכן שלפרופ' זעירא יש הסברים טובים מדוע הגישה שלי אינה נכונה. אשמח לשמוע אותם כמובן. אבל עצם העובדה שהוא אפילו לא דן בכך בספר גורמת לתחושה שתפיסתו הפוליטית השפיעה פה על שיקול דעתו המקצועי. נקודה זאת, לצערי, היוותה רמז לבאות.
פרק 8 על אי השוויון בישראל
לאחר הרבה פרקים מעולים, הגעתי לקריאת פרק 8, ופה, כמו שאומרים, דרכינו נפרדות. בפרק זה בא לידי ביטוי הפער האידיאולוגי בין פרופ' זעירא לביני כאשר פרופ' זעירא מחפש את ההסבר לאי השוויון בישראל במעורבות ממשלתית נמוכה ואילו אני מחפש את ההסברים דווקא במעורבות הממשלתית המזיקה. אך זהו סיפור קלאסי של יריבות אידיאולוגית בכלכלה ואין בו שום בעיה או חידוש.
הקושי בעיני ניכר בכך שלתחושתי פרופ' זעירא סימן את המטרה ועשה מספר קיצורי דרך כדי להגיע אליה. והמטרה היא התפיסה ה"ניאו ליברלית" בה לטענתו מחזיקות כמעט כל המפלגות וכמובן כל הכלכלנים (אפילו בבנק ישראל שטוען שוב ושוב שצריך להגדיל את הוצאות הממשלה!). אולי זה איזה שהוא חיבור רגשי עמוק לנושא הגורם לחשיבה הביקורתית להתעמעם ולתפיסות-מן-המוכן להשתלט על השיח ואולי זה משהו אחר. קשה לי לומר. לצד זאת, ניתן לומר, כמי שעוסק בנושא זה רבות, כי פרופ' זעירא מבצע כאן טעויות משמעותיות בשיקול הדעת המקצועי ומציג תיאוריות חלקיות ולא מגובות כ"תורה מסיני". גם צימרינג התעמק בביקורתו השנייה בחלק מהדברים שיכתבו בהמשך. הפרק רצוף בטעויות שחלקן לדעתי מביכות, בילבול בין קורלציה לסיבתיות והצגת אמירות שאין להן ביסוס או הצדקה בעוד מחקרים טובים שמפריכים את התיאוריות שלו נזנחים אל הצד ואינם מוזכרים.
התאכזבתי מאוד מפרק זה, ולדעתי מוטב היה לו לא היה נכתב, בוודאי לא בכזה ביטחון עצמי. אני חושש, וכבר ראיתי זאת מתרחש לנגד עיני, שפרק זה ישמש רבים לפרשנות שגויה של אי השוויון בישראל ויותר מכך של המדיניות הנדרשת על מנת לצמצם אותו. פרק זה עלול לפגוע באפקטיביות וברצינות של השיח הציבורי-כלכלי בישראל, שיח שפרופ' זעירא פועל רבות לקדמו, כפי שבא לידי ביטוי, בין השאר, בכתיבת ספר זה.
אנסה לתמצת את הבעיות העיקריות העולות מפרק זה. לא אוכל לצערי להתייחס לכולן מפני שיש לא מעט טעויות כבדות משקל. גם לא אוכל להיכנס לעומק להסברים מדוע פרופ' זעירא טועה אך אשתדל להפנות למקומות בהם אני ו/או אחרים כתבנו על הנושא באריכות. כמו כן אציין שהביקורת שלי אינה מוצגת בהכרח לפי הסדר בו הטענות הוצגו בספר. מי שירצה להתעמק בנושא קצת יותר, מוזמן לפשפש בבלוג שלי (בתגית אי שוויון) ולהיחשף לנתונים עליהם אין עוררין וכן להסברים שלי לתופעת אי השוויון בישראל.
אני רוצה להתחיל דווקא מדבר שולי לכאורה כי הוא מסמן בעיני יותר מכל את מה שצפוי לקורא של פרק זה. פרופ' זעירא קובע בפרק שההסתדרות היא ארגון "מתון". אני מוצא קושי בטענה זו אבל אדרבא, אני מוכן להניח שייתכן והיא נכונה. הרי איני מכיר לעומק ארגוני עובדים במדינות אחרות. אולם, אם כך הוא, מדוע אין מאחורי אמירה שנויה במחלוקת כזאת לפחות ניתוח בסיסי? למשל, מספר ימי השביתה בשנה בישראל לעומת מדינות ה-OECD? אפילו ניתוח פשוט מעין זה לא נעשה. ולמה אני נטפל דווקא לפרט זה? מפני שהאמירה ממילא מיותרת ואינה נדרשת לצורך הצדקת הטיעונים שפרופ' זעירא מציג בפרק זה. משכך, מדוע להעלות אותה מלכתחילה? ההסבר היחיד שאני יכול להעלות על הדעת הוא הרצון "לחנך" את הציבור בראי תפיסותיו של פרופ' זעירא. לדעתי מקצוענות אקדמית דורשת שלא תוטל "פצצה" כזו מבלי להסביר מה עומד מאחוריה. אך נראה שכאשר המטרה ידועה מראש נשמט הרסן הביקורתי וחבל שכך.
וכעת לעניין עצמו. עיקר הפרק עוסק באי שוויון בהכנסה הפנויה. זאת, כיוון שפרופ' זעירא מסביר שאי השוויון בהכנסה הפנויה הוא המדד החשוב ולא למשל אי השוויון בהכנסה הכלכלית. זוהי לטעמי שגיאה חמורה. שכן, לאורך זמן קשה עד בלתי אפשרי לקיים אי שוויון נמוך בהכנסה הפנויה ללא אי שוויון נמוך בהכנסה הכלכלית. מדוע? בקצרה אסביר שאי שוויון בהכנסה הכלכלית הוא "נקודת הפתיחה" ממנה הממשלה יכולה להמשיך להוריד את אי השוויון על ידי מיסוי פרוגרסיבי וקצבאות כפי שהיא אכן עושה. לאורך זמן ככל שנקודת הפתיחה הזאת פחות טובה הממשלה תיאלץ להתערב יותר בשוק על מנת לתקן את אי השוויון ובכך תשפיע על התמריצים לעבוד ולהשקיע, התמריץ להעלים מסים וכדומה. במדינה הטרוגנית כמו ישראל המצב עוד יותר קשה כי ההון החברתי שלנו נמוך ואיננו אוהבים (בלשון המעטה) לשלם מסים גבוהים שילכו לקבוצות אוכלוסיה אחרות ומוגדרות היטב. כך שבטווח הקצר אכן אי השוויון בהכנסה הפנויה חשוב יותר כי הוא אומר לנו מה יש לאנשים בכיס בסוף החודש אך בטווח הארוך גם אי השוויון בהכנסה הכלכלית הוא מדד חשוב מאוד. ואכן ביעדים של משרד האוצר המטרה היא להוריד את אי השוויון הכלכלי ("ג'יני ברוטו") ולא את אי השוויון בהכנסה הפנויה ("ג'יני נטו") ולא בכדי. (למקור ראו את ספר תכניות העבודה הממשלתיות כאן בעמוד 16)
לכן מאוד חשוב להקפיד על בחינת שני המדדים הללו במקביל. הטיעון לפיו יש לבחון את אי השוויון בהכנסה הפנויה בלבד הוא טיעון בעייתי לכל הפחות. כמובן שזהו מדד חשוב, אך הסתפקות בו מבלי לבחון את אי השוויון בהכנסה הכלכלית, היא טעות חריפה לטעמי. אני חושד לצערי שהעובדה שאי השוויון הכלכלי נמצא במגמת ירידה מאז התכנית הכלכלית של נתניהו ב-2003 הטתה את הכף ופרופ' זעירא העדיף לבטל את חשיבות המשתנה הזה על פני לחלוק שבחים לנתניהו ומדיניותו ה"ניאו ליברלית" (כך הוא מתאר אותה). אגב במדד זה אי השוויון בישראל נמוך אפילו מממוצע ה-OECD, סתם שתדעו.
מכאן פרופ' זעירא עובר לדיון חשוב על אי שוויון. האם צריך להסתכל על אי שוויון בתוצאות או בהזדמנויות? שמחתי על תפנית זאת כיוון שזהו חידוד מאוד חשוב שלרוב אינו נעשה בדיון הציבורי. פרופ' זעירא מציג את "עקומת גטסבי הגדול" המראה קשר בין אי שוויון בתוצאות (אי שוויון בהכנסה הפנויה) לבין אי שוויון בהזדמנויות הנמדד באמצעות המוביליות הבין-דורית. המוביליות מודדת מה הסיכוי למשל של צעיר שנולד למשפחה מעשירון נמוך להגיע לעשירון גבוה יותר מזה של הוריו ובכך מלמדת אותנו על ההזדמנויות שיש לאנשים במדינה לשפר את מצבם הכלכלי ביחס להוריהם.
הקורא יכול להסיק מדרך ההצגה של נושא זה שבישראל אי השוויון בהזדמנויות הוא גבוה והמוביליות החברתית נמוכה. וזאת, אני חושד, בדיוק המטרה של פרופ' זעירא בחלק זה של הפרק. אולם מסקנה זאת רחוקה מהאמת כפי שמחקר עדכני מלמד אותנו. מהמחקר עולה שישראל היא תוצאה חריגה על עקומת גטסבי הגדול מכיוון שלמרות שהיא מציגה אי שוויון גבוה יחסית בתוצאות היא דווקא מראה מוביליות חברתית גבוהה מאוד (מהגבוהות בעולם). אמנם למחקר יש מספר נקודות חולשה, המוזכרות על ידי כותביו, אך הוא עדיין רחוק מאוד מהמסקנה אליה יגיע מי שקורא את הספר ואינו מכיר את המחקר העדכני. ראוי היה כי נקודה זו תוצג בבירור במהלך הפרק. תוצאה זאת הוצגה במאמר מעניין שנכתב לאחרונה במשרד האוצר (תקציר זמין פה, המאמר המלא זמין פה). מדוע פרופ' זעירא נמנע מלהתייחס לאותו מאמר שפרסומו קדם לפרסום הספר? תהא הסיבה אשר תהא, השמטת היבט זה והמאמר הנזכר היא חסר חמור המצוי בספר.
בעיה נוספת בתיאור אי השוויון בישראל היא שהנתונים נעצרים בשנת 2014, ולעיתים עוד לפני כן, למרות שהם זמינים עד 2016 כיום. יש סיבות טובות יותר או פחות לעשות כן ופרופ' זעירא אכן מנמק את החלטתו אך שוב היה ראוי לציין, לפחות בכוכבית, שמאז נקודת החיתוך של הנתונים בספר בה בחר פרופ' זעירא, אי השוויון המשיך לרדת. זהו תהליך שנמשך החל משנת 2006 או 2002, תלוי לפי איזה מדד אתם מודדים (ג'יני נטו או ג'יני ברוטו, בהתאמה). הצגת העובדה הזאת הייתה מהווה, לכל הפחות, סימן אזהרה לקורא שהמסקנות של פרופ' זעירא בפרק זה מוטלות בספק או לכל הפחות חלקיות. מדוע? הטענה המרכזית של פרופ' זעירא, כפי שאני מבין אותה, היא שהגורם העיקרי לעליית אי השוויון בישראל בעשורים האחרונים הוא הצמצום בהוצאה הממשלתית. אך בשנים המדוברות המשיכה ירידת ההוצאה הממשלתית (כאחוז מהתוצר) ואי השוויון דווקא ירד בעוד לפי התיאוריה של פרופ' זעירא הוא היה אמור לעלות. מדוע זה קרה? זה כבר לפוסט אחר. אבל כמו שאמרתי סימני האזהרה, שהיו אמורים לעבוד לו פרופ' זעירא היה מציג את מלוא הנתונים, אינם עובדים לצערי מפני שהוצגה כאן תמונה חלקית בלבד. אך כל האינדיקציות הללו אינן באות לידי ביטוי בספר ואני מצר על כך. אינני מאמין שפרופ' זעירא אינו מודע לעובדות אלו.
טענה נוספת של פרופ' זעירא היא שהשכר הריאלי לא עלה במשך 15 שנים בעוד התוצר הציג צמיחה יפה. בטענה זאת פרופ' זעירא צודק, השכר הריאלי הממוצע אכן לא עלה בין נקודת השיא אליה הגיע בשנת 2000 לבין שנת 2015. אך זוהי אחיזת עיניים שכן השכר נפל חדות אחרי השיא אליו הגיע בספטמבר 2000 ומאז שב לעלות. כפי שניתן לראות בגרף הבא (שנלקח מבנק ישראל, המקור זמין פה):
חשוב גם לציין ששיעור התעסוקה עלה בצורה מאוד משמעותית בשנים אלו. עובדה זו משפיעה מן הסתם על השכר הממוצע מפני שעובדים שהצטרפו לשוק העבודה עשו זאת לרוב בשכר נמוך מהממוצע ולכן משכו את הממוצע למטה. פרופ' זעירא מנסה להסביר את הממצא בכל מיני דרכים – להוציא האמת הפשוטה. הוא טוען שאפשרויות אחרות על אלו שהוא הציג אינן יכולות להסביר ממצא זה ומכאן אנחנו צריכים לאמץ את ההסבר שמוצג על ידו. אני עוסק רבות בנושא הזה עוד מהימים ששר האוצר דאז, יאיר לפיד, טען טענה דומה. את שר האוצר הצלחנו לשכנע שהטיעון הזה אינו רלוונטי באמצעות חישוב דומה לזה שאני מסביר לעומק כאן. אך זעירא מתעלם מאפשרות זאת ושוב אני מתקשה להאמין שהוא לא מכיר את ההסברים שהצגתי. המצב חמור עוד יותר כיוון שאסף צימרינג מראה בביקורת שלו שאפילו בלי ההנחות שהנחתי בחישוב הנזכר לעיל, התוצאה הזאת הייתה צפויה לחלוטין. שכן גידול בתעסוקה בהכרח מוביל למצב שבו התוצר עולה יותר מהר מהשכר.
אמירה אחרונה של פרופ' זעירא שאני רוצה להתייחס אליה היא שהצמיחה מגיעה ל-1% העליונים. כאן פרופ' זעירא מאמץ את השיח של פרופ' פיקטי ותנועת Occupy Wall-Street. בעוד שהטיעון אולי נכון לגבי ארה"ב (וזה אולי עצום) הוא בוודאי אינו נכון לגבי הארץ. כך למשל מראה בבירור משרד האוצר שהצמיחה בעשור האחרון הגיעה דווקא יותר לעשירונים הנמוכים מאשר לעשירונים הגבוהים (ראו כאן). ושוב, ניתן לומר שבבדיקה זאת יש בעיות מסוימות וניתן להתווכח עליה. אך מדוע לא להציג אותה? אך חמור מכך, שוב פרופ' זעירא מטיל כאן פצצה ואינו מביא שמץ הוכחה להתקיימות הטענה שלו. עצם העובדה שיש מחקרים ונתונים שסותרים את טענתו כמובן שומטת את הקרקע מתחת לטענה. אבל אפילו בהיעדרן של ראיות כאלו אני חושב שפרופ' במעמדו לא יכול להרשות לעצמות לטעון טענה כל כך גדולה בלי לספק מינימום של עדויות. ועדויות מכל סוג שהוא אינן מסופקות לקורא.
לסיכום
אני יודע שזה פוסט ארוך. מקווה ששרדתם עד פה. חשוב לי לציין את שאמרתי בתחילת הפוסט. פרופ' זעירא הוא אחד הפרופ' המכובדים ביותר לכלכלה בישראל ואני אישית מעריך אותו מאוד. עם זאת, הפרק על אי השוויון בישראל היה לטעמי ברמה ירודה ודמה יותר להרצאה מוטה אידיאולוגית מאשר למחקר אקדמי. אולם, מלבד פרק 8 ומלבד עוד כמה אמירות מיותרות נגד ניאו ליברליזם ברחבי הספר, הספר הוא ברמה גבוהה. הספר מומלץ ביותר לכל מי שמתעניין בכלכלה ישראל בין שיש לו השכלה כלכלית ובין שאין לו. תהנו!
נ.ב- אשמח לנהל את הדיונים על פוסט זה בעמוד הפייסבוק שלי ולא פה מטעמי נוחות.
שיעורי התעסוקה בישראל הם היום גבוהים מעט מ-ממוצע ה-OECD. סה"כ המצב טוב בתחום זה (
נער אוצר 