בפרקים הקודמים של סקירה זאת תיארתי את העבודה היום יומית בכנסת והעובדה שהכנסת כמעט לא עובדת (חלק א'), הראיתי את חלוקת המשאבים של הכנסת בין פיקוח על עבודת הממשלה וחקיקה פרטית (חלק ב') ודיברתי על חוסר בתכניות עבודה ויעדים מדידים של הכנסת (חלק ג').

בחלק זה אני רוצה לדבר על הצעות לחיזוק מעמדה של הכנסת ולשיפור אופן עבודתה. כמובן שהשינויים לא יהיו פשוטים ויהיו גם כמה נקודות התנגשות עם הממשלה אבל אני מאמין שניתן להגיע לסיכום כולל שכולם יהיו מבסוטים ממנו. בין השאר האופטימיות שלי נובעת מכך שהקואליציה והאופוזיציה הצליחו בשנה האחרונה להגיע לסיכום לפיו יוגבלו הצעות אי האמון בתמורה ל"שעת שאלות" לשרים. סיכום זה מפנה לח"כים ולשרים שעות רבות ויקרות שהם יכולים כעת להקדיש לעבודה, משפר את פיקוח הכנסת על הממשלה ומראה שניתן לשנות סדרי עולם בכנסת.

בנוסף להסכמות שכבר הושגו נראה שיש רצון הן בממשלה והן בכנסת לשנות את אופן עבודת הכנסת. כעת השאלה היא האם תימצא הנוסחה שתהיה מקובלת על כולם. ההצעה שלי היא לכלים מסוימים שלהבנתי ישפרו מאוד את "עבודת הכנסת, היא אינה מתיימרת להיות מלאה או בנויה "כמקשה אחת שחייבים למלא את כל סעיפיה. אך אם אפילו רק סעיף אחד מתוכה יקודם יהיה זה שיפור אדיר.

חיזוק הכנסת

הכנסת היום היא מוסד די חלש בסנקציות שהיא יכולה להפעיל על הממשלה. היא גם אינה מוסד שקוף כפי שאנחנו רוצים לחשוב מפני שרוב הדברים נסגרים בחדרי חדרים בין נציגי הממשלה וחברי הכנסת והדיונים בוועדות השונות (שם כפי שהסברתי כבר מתנהלת עבודת הכנסת האמתית) הן לרוב בעיקר הצגה.
בכדי לחזק את מעמדה של הכנסת אני מציע שני צעדים. הראשון דורש שנציגי הממשלה יעבירו בכתב עד שבוע לפני הישיבה את כל ניירות העמדה שלהם. צעד זה יאפשר לחברי הכנסת לבוא מוכנים יותר לדיונים ולהתייעץ לפניהם עם גורמי מקצוע. כמובן שהצעד הזה דורש שהכנסת תפרסם לו"ז מסודר מראש וגם לזה נגיע.
הצעד השני הוא חובת התייצבות של השר ומנכ"ל משרדו לפחות 4 פעמים בשנה בוועדת הכנסת שמפקחת עליהם. השר יצטרך להציג את פעילות משרדו, את עמידתו בתכנית העבודה, את החקיקה שהוא מקדם ואת נחיצותה ועוד. התייצבות זאת תאפשר לח"כים לבחון באופן רחב את פעילות המשרד עליו הם אמורים לפקח, לשאול שאלות ולהציע דרכי פעולה שונות מאלו שבחר המשרד.

החלשת" הכנסת"

במקביל לחיזוק מעמדה של הכנסת ויכולתה לפקח על עבודת הממשלה מוצע להחליש את יכולתה של הכנסת לחוקק חוקים פרטיים. בהצעה זאת אני מציע בראש ובראשונה להגביל את מספר הצעות החוק, הצעות לסדר יום ושאילתות שח"כ יכול להעלות. הגבלה כזאת תוודא שההצעות שח"כ מעלה אכן יקרות לליבו ועברו הליך עבודה משמעותי.
שינוי משמעותי נוסף שאני מציע הוא לנתב מחדש לוועדת הכנסת כל הצעת חוק שיושבת על שולחן ועדה יותר מ-6 חודשים. אני אסביר את כוונתי ומדוע זה תיקון חשוב- כיום הסנקציה העיקרית של יו"ר ועדה כנגד הממשלה היא לתקוע הצעת חוק ממשלתית ולא להעלות אותה לסדר היום. בצורה כזאת יכול יו"ר הועדה ללחוץ על הממשלה בנושאים שונים. אך כמו כל סמכות גם זאת מוגבלת על מנת שיו"ר הוועדה לא יהפוך לדיקטטור בממלכתו. תקנון הכנסת (סעיף 117) קובע שלאחר 6 חודשים שהצעת החוק יושבת בוועדה ניתן לדרוש מוועדת הכנסת להעביר אותה לוועדה אחרת. אך הסנקציה הזאת אף פעם לא ממומשת מה שמראה שמדובר בחוק בלי שיניים (אגב הכנסת גם לא מפרסמת כמה הצעות חוק יושבות מעל 6 חודשים בוועדות, אך עוד נגיע לזה). לכן אני מציע לשנות את תקנון הכנסת כך שלאחר 6 חודשים הצעת החוק תועבר אוטומטית לוועדת הכנסת. ועדת הכנסת תחליט אם להחזיר את הצעת החוק לוועדה או להעביר אותה לוועדה אחרת. הצעה זאת תחליש במידה מסוימת את כוחו של יו"ר הוועדה ותגרום לו לרצות לסיים לדון בכל הצעת חוק בתוך 6 חודשים אחרת הוא עלול להתבזות. כיום הכנסת בכלל לא יכולה לעשות צעד כזה כי אין לה מנגנון שמבקר היכן נמצאות כל הצעות החוק השונות. מה שמוביל אותנו לסעיף הבא.

שקיפות, בקרה ותכנון

בפוסט הקודם בסדרה זאת הסברתי שהכנסת לא מנוהלת אלא מתנהלת. ניתן לראות את זה בהרבה מובנים אבל אני אתמקד בעובדה שאין מערכת שעוקבת אחרי כל הצעות החוק ואיפה הן נמצאות. הכנסת אינה יודעת כמה הצעות חוק עברו קריאה ראשונה, כמה נמצאות בכל ועדה, כמה מוכנות לקריאה שנייה ושלישית וכו'. היא גם אינה יודעת כמה הצעות חוק עברו אך עדיין ממתינות לתקנות.

כלומר לכנסת אין יכולות שליטה ובקרה ולכן לא ניתן לנהל אותה. מכאן מגיעות ההצעות הבאות שלי:

1. הכנסת (וכל אחת מוועדותיה) תחויב לדווח דוח שנתי שמתאר בין השאר כמה הצעות חוק הונחו על שולחנה, כמה מהן עברו, כמה נדחו וכמה עדיין בדיונים. בין היתר כל אחת מוועדות הכנסת תדווח כמה הצעות חוק עברו את רף ששת החודשים על שולחנן ויעבירו אותן לדיון מחודש בוועדת הכנסת.
2. כל אחת מוועדות הכנסת תבנה תכנית עבודה ותפרסם אותו לקראת תחילת כל מושב. בסוף המושב תדווח הוועדה כיצד עמדה בתכנית העבודה שהיא בנתה. יו"ר הכנסת יאשר את תכניות העבודה ויפקח על העמידה בהן.
3. כחלק מבניית תכנית העבודה כל ועדה בכנסת תפרסם את לוח הזמנים שלה לפחות חודש מראש, מה שיאפשר לממשלה ולגופים אזרחיים להגיש בזמן את ניירות העבודה שלהם לעיון חברי הכנסת. פרסום הלו"ז מראש לא מונע השארת משבצות ריקות לדיונים דחופים לנושאים שעל סדר היום.
4. פעמים רבות נציגי ממשלה, חברי כנסת ונציגי ציבור מחכים שעות ארוכות מחוץ לאולם ועדה מכיוון שהדיון הקודם עדיין לא הסתיים ולא ידוע מתי יתחיל הדיון אליו הם הוזמנו. לכן אני מציע שבדומה לרכבת ישראל, ועדות הכנסת יפרסמו את עמידתן בלוח הזמנים שהן קבעו. יהיו סנקציות נגד יו"ר ועדות שיחרגו מלוחות זמנים בצורה מוגזמת.

נראות

האזרח שמביט בדיונים של הכנסת רואה בעיקר את מליאת הכנסת. לצערינו ה"דיונים" במליאת הכנסת הם ברובם מונולוגים של ח"כ מול מליאה כמעט ריקה. אין חובת נוכחות במליאת הכנסת מה שיוצר זילות בדיונים של הכנסת. לכן ההצעה הראשונה שלי בנושא זה היא לחייב "קוורום" של 20% מחברי הכנסת בכל ישיבה אחרת הישיבה מתבטלת. חיוב זה יוביל לשני דברים לטעמי. הראשון הוא שיהיו פחות דיונים בכנסת (כי חברי הכנסת לא ירצו סתם לשבת במליאה) והשני הוא שהדיונים שכן יתקיימו יהיו יותר מועילים ובטח בעלי נראות גבוהה יותר.

בדומה אני מציע שבדיוני ועדות יהיה קוורום זהה של לפחות חמישית מחברי הוועדה. זאת על מנת למנוע את המצב (הנפוץ מאוד) שיו"ר הוועדה הוא הח"כ היחיד בדיון. מסתבר שדרישה לקוורום היא נפוצה בעולם.

שינוי נוסף שנדרש בעבודת הכנסת הוא בימי ושעות הפעילות. מצד אחד הכנסת אינה עובדת לפחות 4 חודשים בשנה (כי היא נמצאת בפגרות) ואינה עובדת בימי ראשון וחמישי (כפי שהדגשתי כאן). מצד שני בימים שהיא כן עובדת הכנסת לא פעם ממשיכה דיונים עד השעות הקטנות של הלילה.

אני מציע להפסיק עם שני הנוהגים המגונים הללו. מצד אחד הכנסת צריכה לעבוד יותר ימים בשבוע ויותר חודשים בשנה. מצד שני אני מציע שהכנסת תפסיק את עבודתה כל יום בשעה נורמלית (נניח 8 בערב מקסימום) אלא באישור מיוחד של יו"ר הכנסת.

לבסוף עולה הבעיה של ח"כים שמצביעים בדיונים בהם לא היו נוכחים ומבלי שהם יודעים אפילו על מה הם מצביעים. נוהג זה קיים בעיקר בקואליציה מפני שחלק גדול מחבריה הם חברים בממשלה (שרים וסגני שרים ולכן לא יכולים להצביע בוועדות הכנסת) מה שמטיל עומס  רב על שאר חברי הקואליציה.
הדרך הנכונה לפתור בעיה זאת היא הגבלת גודל הממשלה עליה נכתב רבות. אם לא מגבילים את גודל הממשלה מומלץ לקיים איזה שהוא סוג של החוק הנורבגי שאומר שחלק מחברי הממשלה (או כולם) צריכים להתפטר מהכנסת. שינוי זה יאפשר שיהיו מספיק חברי כנסת מהקואליציה על מנת שהם יוכלו להיות נוכחים פעילים בדיוני הוועדות.

ביטול חוק ההסדרים

הנושא האחרון אליו אני רוצה להתייחס הוא ביטול חוק ההסדרים. כתבתי כבר (פה) שחוק ההסדרים הוא חוק שאינו נחוץ למשרד האוצר אלא לכנסת. חברי הכנסת אינם מסוגלים להעביר רפורמות קשות ולכן הם צריכים את חוק ההסדרים (ואת המשמעת הקואליציונית) ש"יכריחו" אותם להעביר את החוקים והתקנות הדרושים על מנת לנהל מדינה. אני מאמין ש-31 שנים לאחר שהתחילו את החוק (החד פעמי) הזה הגיע הזמן לבטל אותו. הכנסת בתמורה תצטרך להתחייב להעביר או לדחות רפורמות עד תאריך מסוים שיאפשר לממשלה להציע צעדים חלופיים לתקציב. לדוגמה אם התקציב חייב לעבור עד ה-31 בדצמבר יקבע שכל החוקים המשתייכים לחוק ההסדרים חייבים להגיע להכרעה עד ל-24 בדצמבר. ביחד עם חוק ההסדרים יוצעו הצעות חלופיות לכל אחד מהחוקים (בדמות העלאת מסים, קיצוץ רוחבי וכו') והח"כים יוכלו לאשר או לדחות את ההצעות שבחוק ההסדרים מבלי שהממשלה תיפול. אם הצעות החקיקה של הממשלה ידחו, ההצעות החלופיות יכנסו לתוקף. וכך הממשלה תצליח לנהל את תקציב המדינה והכנסת לא תהיה כפויה לאשר חוקים שהיא אינה אוהבת. זה עדיין לא דמוקרטיה במיטבה אבל זה בהחלט צעד בכיוון הנכון. אם הח"כים יוכיחו בגרות אולי בעתיד ניתן יהיה לבטל את חוק ההסדרים לחלוטין.

סיכום

הגיע הזמן שהכנסת תשנה את דרך עבודתה הלא יעילה. הכנסת צריכה להיות שקופה יותר לציבור (ולעצמה), צריכה להיות מנוהלת ולא מתנהלת וצריכה להפגין רצינות ולקחת את החוק לידיים (תרתי משמע). אם הכנסת תפגין רצינות היא תזכה ליחס יותר רציני מהממשלה, מהתקשורת ומהעם. זה באמת אפשרי והרעיונות שאני הצעתי פה הם רק חלק מהרעיונות שניתן לקדם.