הבוקר פורסמה כתבה ראשית בכלכליסט עם הכותרת המפוצצת "המדינה ויתרה ליורשי סמי עופר על כמיליארד שקל". כותרת מעולה שמכוונת ישר לבטן הרכה של עם ישראל הנאנק תחת עול המסים הישירים והעקיפים. הבעיה היחידה היא שבין הכותרת לבין המציאות יש מרחק עצום. הפוסט הזה יהיה מעט טכני בכדי להסביר את הטענות של המדינה ואת התוצאה של המשפט אבל בשורה התחתונה המדינה קפצה ממש מעל הפופיק ולא הצליחה להוכיח בבית המשפט אף אחת מהטענות שלה. המדינה לא ויתרה על מיליארד שקל אלא פשוט לא הצליחה להוכיח את טענתה. צריך לשאול את עצמנו למה המדינה טענה טענות שכאלו ללא יכולת הוכחה ואני מנחש שבין השאר האווירה הציבורית השפיעה פה. בסופו של דבר פקיד השומה שניסה לגבות מיליארד ש"ח עשה עבודה לא מקצועית בלשון המעטה.

אז לעניין עצמו- דבר ראשון חשוב לזכור שאין מס ירושה בישראל ולכן המדינה לא ניסתה למסות את העזבון של המנוח סמי עופר אלא ניסתה למסות אותו עצמו על שנות חייו האחרונות. הטענה העיקרית של המדינה היא שבשנים אלו היה סמי עופר תושב ישראל למרות שהוא מוכר כתושב אנגליה. על מה הסתמכה המדינה? יש מבחן שנקרא "מבחן הימים" שבו סופרים כמה ימים חי אדם בישראל וכמה ימים היה מחוץ לישראל. אם לפחות חצי שנה שהה האדם בתוך ישראל ייתכן וניתן יהיה לקבוע כי "מרכז חייו" היה בישראל ולכן שהוא חייב במס בישראל. על זה הסתמכה המדינה וכנראה שלא הצליחה להוכיח שמרכז חייו של סמי עופר היה בישראל.

על בסיס הטענה הראשונה נבנתה הטענה השנייה של המדינה האומרת שהנאמנויות שמחזיק עופר הן נאמנויות שיוצרן היה תושב ישראל. הנקודה הזאת מסובכת מאוד אז אנסה לפשט אותה. יש כלי משפטי שנקרא "נאמנות", זה כלי שבו לרוב אנשים עשירים מאוד מחזיקים חלק מהכסף שלהם כדי להבטיח שהכסף יהיה מובטח לילדים שלהם או למטרות אחרות. אם יוצר הנאמנות הוא תושב ישראל (כפי שטענה המדינה) כל מי שנהנה מכספי הנאמנות חייב במס. אם לעומת זאת יוצר הנאמנות אינו תושב ישראל מי שנהנה מכספי הנאמנות אינו חייב במס. מכיוון שהמדינה טענה שסמי עופר היה תושב ישראל היא גם טענה שכל הנאמנויות שלו הן כאלו החייבות במס בישראל. מכיוון שנכשלה להוכיח שמרכז חייו של סמי עופר היה בישראל אפשר להבין שהנאמנויות שהקים לא היו כאלו שחייבות במס בישראל.

עכשיו אנחנו מגיעים לנקודה הארכימדית בסיפור. פקיד השומה חיפה ביקש למסות את סמי עופר ובכדי לעשות זאת הוא ביקש נתונים לגבי הכנסתו ולגבי הנאמנויות שברשותו. המשפחה החליטה שלא להעביר את המידע, כנראה כי להבנתה היא אינה מחויבת על פי חוק מפני שסמי עופר היה (לטענתה) תושב חוץ. בשלב הזה פקיד השומה הוציא "שומה על פי מיטב שפיטה". זהו הכלי בו משתמשת רשות המסים כאשר אין לה מספיק נתונים כדי להוציא שומה בצורה מקצועית. כאשר רשות המסים משתמשת בכלי הזה היא תמיד תוציא שומה מאוד גבוהה כדי להבטיח שהיא לא דורשת מעט מדי כסף מהנישום (אם תדרוש מעט מדי הוא מיד ישלם ויסגור את התיק שלו). פקיד השומה הוציא שומה ענקית כאילו כל הכסף חייב במס בישראל.

כשהגיעו לבית המשפט כנראה שהטענות של רשות המסים לא החזיקו מים. השופט קיבל את כל הטענות של משפחת עופר. בסוף המדינה עשתה טריק נחמד ובמקום לקפל זנב וללכת הביתה החליטה לדרוש סכום מגוחך כפשרה. משפחת עופר העדיפה לשלם את הסכום הזה למדינה מאשר לשלם סכום גדול פי 10 לעורכי דינה. ככה המדינה לא הפסידה בתיק אלא התפשרה. אבל זאת הרי בדיחה, כי המדינה גבתה 100 אלף ש"ח אחרי שדרשה סכום של כמעט מיליארד ש"ח.

אז מה השורה תחתונה? פקיד שומה שקפץ מעל הפופיק גרם למדינה לנהל משפט יקר ולא צודק מול משפחת עופר. בסופו של דבר כל טענות המשפחה התקבלו והמדינה בזבזה משאבים רבים לחינם. אבל במקום לבוא בטענות לרשות המסים ולפרקליטות על חוסר המקצועיות בחרו עיתוני הבוקר לדווח לאזרחי המדינה ששוב הטייקונים מקבלים הנחות במדינה המושחתת שלנו.