בשבוע האחרון רועשת הארץ ממחאה חדשה ישנה- המחסור בתחבורה ציבורית בשבת ובחג. המאבק הזה אמנם תמיד היה קיים אך מעת לעת הוא תופס תאוצה, לרוב לאחר התבטאות מטופשת של אחד מנבחרי הציבור. כך היה שנה שעברה כאשר חברת הכנסת איילת שקד מהבית היהודי, אשר מתנגדת לתחבורה ציבורית בימי שבת, העלתה תמונה שלה מטיילת בצפון בזמן חופשה. גם ב-2008 התעוררה מחאה בעקבות דברים דומים. אז אמר יהודה אלבז, מנהל אגף התחבורה הציבורית במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, בראיון לYNET כי "אנחנו לא רואים אנשים עומדים ומחכים בתחנות [בשבת]". האמירה האומללה הזאת גררה קמפיין ציבורי שעדיין נמשך. שבוע שעבר היה זה שר התחבורה ח"כ ישראל כץ שטען שהמחאה היא "מחאה שמאלנית" שמטרתה להביא לכניסת מפלגת העבודה לממשלה. כץ לא הסתפק בהתעלמות מוחלטת מהמפגינים אלא מספר ימים מאוחר יותר התחמק מההפגנה שנערכה מול ביתו ונסע לטיול עם רכבו הממשלתי כאשר הוא טורח לנקר את עיני המפגינים ולכתוב בעמוד הפייסבוק שלו " בלי אוטובוסים, בלי מתי מעט המפגינים, סתם טיול שטח בנחל התאומים. חג שמח!". התגובה לא איחרה לבוא. בימים האחרונים רצה ברשת עצומה הקוראת לאסור על שרי הממשלה לנסוע ברכב השרד שלהם ביום שבת וחג עד שלא תהיה תחבורה ציבורית בימים אלו. העצומה היא יוזמה מבורכת שצברה כבר מעל 29,000 חתימות של אזרחים ישראלים, ועוררה מחדש את הדיון הציבורי בנושא זה. עם כל הכבוד לדיון הציבורי, הרשו לי להמר ששום דבר לא ישתנה בעתיד הקרוב. זה לא שאני פסימיסט אלא שאני יודע כיצד המערכת הפוליטית מגיבה למחאות מסוג זה, גדולות ככל שיהיו. הדיון בנושא מזכיר לי את מחאת שעון החורף שהיתה עולה כל שנה לקראת חגי תשרי. גם במחאה זאת וגם במחאה ההיא הצדדים התעקשו על אותם טיעונים. הצד ה"דתי" במפה הפוליטית דיבר על הסטטוס קוו ועל הצביון היהודי של המדינה. בעוד הצד ה"חילוני" הביא נתונים ממדינות העולם, הציג תועלות חברתיות וכלכליות שונות וטען לכפייה דתית. הטיעונים לכאן או לכאן היו רלוונטים אם היה מדובר במחלוקת עניינית. אך האמת היא שמדובר במחלוקת פוליטית. אף פוליטיקאי לא רוצה סתם לעצבן את הדתיים כאשר הוא יודע שהוא לא ירוויח מכך שום הון פוליטי. הרי אף מצביע שמאל לא יערוק לליכוד אם ישראל כץ יעשה מהפכה בתחום התחבורה הציבורית בשבת נכון? וכמו במחלוקת ההיא גם בזאת רק שינוי פוליטי יביא לשינוי במציאות. אז הייתה זאת כניסתה של יש עתיד לקואליציה שהביאה בתוך זמן קצר לשינוי. הליכוד שנלחץ מכוחו של לפיד וראה את "שותפיו הטבעיים" נבעטים מהקואלציה הביא לשינוי החוק. הבית היהודי שהיה חלק מהקואליציה לא הביע שום התנגדות משמעותית. גם במקרה זה נדרש שינוי פוליטי על מנת להביא לשינוי במדיניות. אז מה האפשרויות שעומדות בפנינו? אפשר לחכות לבחירות הבאות ולהצביע לפוליטיקאי שיבטיח תחבורה ציבורית בשבת. זאת אפשרות די גרועה משלוש סיבות. הראשונה היא שצריך לחכות עד הבחירות הבאות. השנייה היא שממש לא בטוח שהנושא יהיה מהותי בבחירות הבאות ועם כל הכבוד ל-30 אלף מוחים, המספר הזה בקושי מספיק בשביל להכניס ח"כ אחד לכנסת. והסיבה השלישית היא שגם לאחר הבחירות הבאות תהיה קואליציה ויהיו "אילוצים" ואנחנו הרי רגילים שפוליטיקאים מבטיחים ולא מקיימים. אם קראתם עד פה אתם בטח מרגישים את הייאוש או האדישות משתלטים עליכם . אבל יש דרך לשנות והיא אפילו די קלה. כל מה שצריך הוא להתפקד למפלגות הגדולות, ובמקרה הספציפי הליכוד. כי אמנם בבחירות הנושא הזה איזוטרי אבל בפריימריס זה יהיה אחד הנושאים העיקריים שיביאו לבחירתו או לאי בחירתו של מי שיכהן כשר התחבורה. בפריימריס כל מתפקד בוחר במספר מועמדים, כך שהוא יכול לתת משקל לנושאים שבהם התעסק כל מועמד. ומבחינתו של שר התחבורה הנוכחי, זה עלול להשפיע על מיקומו ברשימת הליכוד. כץ העריך שמתפקדי הליכוד יעדיפו את עמדתו הניצית והמתלהמת. ולכן דווקא הפנייה של קבוצת מתפקדי ליכוד בשם "הליכודניקים החדשים" בדרישה לתת מענה מקצועי והולם, השפיעה עליו יותר מכל צעד אחר. כץ, למוד מערכות פריימריס רבות, יודע שאלף קולות לכאן או לכאן בפריימריס יכולים לשנות עולמות. הוא מבין שאם קבוצה של 2000 מתפקדים בסך הכל תנטוש אותו הוא יאבד את מקומו ברשימה לטובת ח"כ מירי רגב. 5000 מתפקדים נוספים שיתמכו בו כבר יבטיחו לו את המקום הראשון ברשימה. למעשה אם מחר מתמודד כלשהוא (נקרא לו ישראל ישראלי) יחליט לרוץ בפריימריס של הליכוד רק על הבטחה של תחבורה ציבורית בשבת ויפקוד את כל האנשים שחתמו על העצומה האחרונה הוא יזכה במקום ה-6 בפריימריס (לפני בוגי יעלון, זאב אלקין ועוד רבים אחרים) וככל הנראה יהיה שר בממשלה הבאה. פשוט לא? הדרך היחידה לגרום לחברי הכנסת לעבוד בשבילנו הוא להיות חלק מהפריימריס שבוחרים אותם. אז אל תתייאשו ואל תסתפקו בחתימה על עצומות וביציאה להפגנות. פשוט תתפקדו.