את הדברים הבאים כתבתי מספר ימים לאחר נפילת הממשלה הקודמת. החלטתי בזמנו לא לפרסם אותם אבל שיניתי את דעתי אתמול. אני רוצה לחלוק את מה שאני חוויתי מתוך הממשלה.

דעתי היא כמובן דעתי האישית וכל אחד מוזמן להתייחס אליה ככל שיבחר.

סיכום תקופה:

הממשלה היוצאת הצליחה להגיע להישגים חשובים ולהניע הרבה תהליכים שיבשילו בעתיד. קל היום לשכוח או להתייחס בביטול לשינויים שנעשו אך בתור מי ששירת גם בממשלה הקודמת אני יכול לומר שצעדים שנראו לנו בזמנו בלתי אפשריים קרו בממשלה הנוכחית בקצב מסחרר. חוק הריכוזיות עבר, רשות השידור נסגרה ונפתחה מחדש, מערכת החינוך עברה שינוי מהקצה אל הקצה, השמיים נפתחו לתחרות, שני נמלים חדשים מוקמים, הממשלה הצטמצמה ובוטלו משרות השרים ללא תיק, מספר הדירות המשווקות גדל פי 3, הסכמי גג נחתמו, החברות הממשלתיות נותקו מהפוליטיקאים, חוק השיוויון בנטל עבר, שעון הקיץ הוארך,  ועוד אינספור צעדים קטנים וגדולים שישנו את התפתחות החברה והכלכלה בישראל בשנים הקרובות. כל אחד מהצעדים האלו בפני עצמו נראה לנו, נערי האוצר, כמשימה כמעט בלתי אפשרית בממשלה הקודמת ובממשלה הנוכחית הם התרחשו, חלקם עברו כל כך בשקט שניתן היה לחשוב שהם עניין של מה בכך. אני לא יכול לזכור את כמות הפעמים שבחרנו לטפל בנושא והפקידים אמרו לנו "זה תקוע מאז שנת 92". ועדיין טיפלנו, וגם הצלחנו ברוב המקרים.

יחד עם זאת אי אפשר להתחמק מתחושת האכזבה הנובעת מהפער בין הפוטנציאל העצום של הממשלה לבין התוצאה הסופית שהיא בינונית למדי. הממשלה, מונעת מהמחאה החברתית, יצאה לדרך במטרה להביא לשינוי סדרי העדיפויות ולטפל בנושאים שהוזנחו במשך שנים רבות. חלק מבעיות היסוד קיבלו התייחסות (בעיקר בהקשר לחברה החרדית) אך רבות לא טופלו בצורה מעמיקה וספק אם הממשלה הבאה תוכל או בכלל תרצה להתעסק בהן. בהקשר הזה אני באופן אישי מרגיש החמצה ענקית.

יש לי הרבה מה לומר על מרבית השרים והח"כים. גם מילים טובות וגם פחות טובות. אני לא אחלק פה ציונים לאנשים שאני מכיר את פועלם רק בצורה חלקית. אני כן אגיד שיש לנו כמה נבחרי ציבור טובים בכל רחבי הקשת הפוליטית, ויותר מדי נבחרי ציבור לא טובים, גם כן בכל רחבי הקשת הפוליטית. לצערי כמעט שאין שום קשר בין חשיבות ההחלטות שמתקבלות לבין ההד התקשורתי שהן מקבלות. כמה מההחלטות הכי חשובות עברו מבלי לקבל שום תשומת לב. לעומתן נושאים איזוטריים לחלוטין גררו את כל המדינה למערבולת וגם בסופו של דבר לבחירות מיותרות.

כמובן שהשר שאני חזיתי הכי מקרוב בפועלו היה לפיד. הוא גם היה ונשאר הדמות הכי קונטרברסלית בפוליטיקה הישראלית. עד היום אני לא בטוח מה עמדתי לגביו.

לפיד, מנותק מכל מוקדי הכוח בחברה הישראלית, הוא באמת התקווה הגדולה של מעמד הביניים והציבור הישראלי "הלא מחובר". לזכותו יאמר שהוא איש ישר והגון, שרוצה רק בטובת המדינה ואינו מונע משיקולים אישיים או זרים. הוא האיש שרוצה ויכול לטפל בבעיות השורש של החברה בישראל. הממלכתיות שלו והעובדה שלא תקף ישירות את ראש הממשלה בנושאים מדיניים למרות שהוא יריבו הפוליטי היא לדעתי מופת ודוגמה להתנהגות של מנהיג. הלוואי שיכולנו לומר זאת גם על שאר בכירי הקואליציה. אבל הם בחרו להתנהל אחרת.

לפיד, באקט של התאבדות פוליטית, לקח על עצמו את כל המשרדים החשובים ביותר, אלו שאין בהם שום סיכוי לנצח. אף שר לא יוצא טוב ממשרד האוצר, גם לא מהבריאות ומהרווחה. תחשבו כמה קל היה לו לקחת את משרד החוץ, משרד הפנים, משרד החקלאות ומשרד התחבורה שאף אזרח לא יודע מה הם בדיוק עושים, כמה פופוליסט הוא יכל להיות. אבל הוא בחר בעבודה הקשה והלא מתגמלת. במובן הזה הוא הראה שאינו בורח מאחריות, אינו מחפש רווחים פוליטים אישיים והוא ראוי לכל השבחים. זאת גם הייתה ההחלטה שהובילה אותי אישית להצטרף אליו ואל סגנו, מיקי לוי. כי ראיתי שאלו אנשים שבאו לעבוד ולשנות ולא באו להעביר את הזמן ולהתכונן לבחירות הבאות. ואכן לא טעיתי.

לפיד ביטל כמעט לגמרי את חוק ההסדרים, הכניס שקיפות לתקציב וביטל את ה"עזים" בתקציב המדינה. חלקנו באוצר תלשנו שערות מהראש, לא מבינים איך הוא ויתר באופן כל כך חד צדדי על הכוח של משרד האוצר. אבל זאת הייתה החלטה ערכית ואנחנו הערכנו אותה. היא פשוט עשתה את החיים שלנו הרבה יותר קשים.

את הבטחת הבחירות המרכזית שלו הוא קיים בתוך פחות משנה כאשר שלח את החרדים לבקו"ם ולשוק העבודה. אני מנסה לחשוב על הבטחות בחירות אחרות שקיבלנו שמומשו בצורה כל כך ברורה. הימין הבטיח ביטחון, השמאל הבטיח שלום. זה היה לפני 5 שנים, גם לפני 10 שנים וגם לפני 20. לשניהם אנחנו עדיין מחכים. העניין הפרדוקסאלי הוא שאם לפיד היה נכשל והחרדים היו מקמבנים דיל פוליטי כדי לא להתגייס היינו עכשיו רצים להצביע לו. אבל בעיות שנפתרו לא מעניינות אותנו יותר. תחשבו איזה מסר אנחנו שולחים לפוליטיקאים שלנו. אנחנו אומרים להם שעדיף שהם ימשיכו להבטיח את האופק כי הוא לעולם לא יגיע והם יוכלו להמשיך להבטיח אותו גם בבחירות הבאות.

גם על כך שהוא הפוליטיקאי היחיד שקיים את הבטחת הבחירות המרכזית שלו הוא ראוי לשבחים.

המינויים שלו היו מעולים. הוא מינה אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה (יעל אנדורן, אמיר לוי, אורי יוגב, דורית סלינג'ר ויואל נווה). הוא גם לא הרחיק את מיכל עבאדי, החשבת הכללית המצויינת, מקבלת ההחלטות למרות שהיא נחשבת מקורבת לרה"מ. הוא אפשר לאנשי המקצוע לעבוד ללא לחצים פוליטיים. בפעולות האלו הוא הבטיח שכל נושא וכל אפשרות יזכו לעלות על השולחן הדיונים.

אבל לא הכל ורוד- לחובתו יש לומר כי הוא עשה טעויות רבות שנובעות מחוסר ניסיון, הקיף את עצמו בכמה יועצי אחיטופל, לא זיהה את סימני האזהרה ולא הסכים להתפשר גם כשהקרב היה אבוד.

הוא ויתר על כל הוועדות המרכזיות בכנסת, זאת הייתה הטעות הראשונה והגורלית. האקט הזה, אשר יותר מכל מצביע עד כמה הציבור ונבחריו החדשים לא מבינים את אופן עבודת הממשלה והכנסת, חרץ במובן מסוים את גורלה של יש עתיד. בעזרת טעות זאת הוא אפשר לשאר המפלגות להפעיל עליו לחצים סקטוריאליים ולתקוע כל רפורמה שהוא הביא.

הוא התחייב לפני הבחירות לתוצאות לא ריאליות, בעיקר בשוק הדיור (כפי שכיום מרבית הפוליטיקאים ממשיכים להתחייב). כשאלו בוששו לבוא תקף את הפקידים והכלכלנים. ההשתלחויות שלו ושל "מקורביו" בנגידת בנק ישראל, בפרופ' יוג'ין קנדל ובפקידי אגף תקציבים היו מביכות ומקוממות ולא הוסיפו לו שום כבוד בעיני האנשים שעבדו מולו.

בזירה הפוליטית הוא עשה טעויות רבות ולא ניצל את כוחה של יש עתיד להשגת עמדות מפתח. האבסורד הגיע לשיאו כאשר יש עתיד עם 19 מנדטים החזיקה רק 6 תיקים ושתי ועדות שוליות בעוד הליכוד עם 18 מנדטים החזיק 14 משרות וכמעט את כל ועדות הכנסת החשובות.

הוא אישית היה פתוח לביקורת וקשוב. אבל האופי שלו, העוצמה הפוליטית האישית, מבנה המפלגה והלשכה שלו לא אפשרו לו לקבל ביקורת אובייקטיבית מהסובבים אותו. באופן פרדוקסלי דווקא בתחום התקשורתי הוא התנהל בצורה חובבנית.

ההתעקשות על תכנית מע"מ 0 הייתה הטעות הפטאלית שאכן הביאה בסופו של דבר למפלתו כפי שרבים מאיתנו חזו. יותר מאשר העלות שלה, מה שבאמת הפריע לנו הייתה העובדה שהיא מנעה ממנו לטפל בבעיות החשובות של המדינה וסיפקה לכל מתנגדיו הפוליטיים נקודת לחץ מצוינת.

מעבר לעובדה שהתכנית עצמה אינה טובה הוא סימן את עצמו כמתאבד שיעי כאשר דבק בה למרות התנגדות כל פקידיו, כל הכלכלנים וכל חברי הכנסת. הפוליטיקאים זיהו את נקודת התורפה הזאת, וכאשר האופוזיציה, בצירוף ח"כים זבי חוטם מהקואליציה עשו בו שמות בכנסת הוא לא הפעיל עליהם מנופי לחץ שהיו בידיו, לא דרש מראש הממשלה לעשות סדר בקואליציה ולא התעמת ישירות עם מתנגדיו. הוא היה ממלכתי מדי במקום שבו כולם שיחקו מלוכלך, כנראה בניסיון להביא "פוליטיקה חדשה". בסוף זה התנקם בו.

כל הטעויות האלו החלישו אותו, שמו אותו בפינה עד שראש הממשלה החליט שהוא מספיק חלש ועשה בו זובור ציבורי. הוא לא ניצל את נקודות היציאה שהיו לו והתעקש להמשיך באותו מסלול, אולי בגלל אגו ואולי בגלל החשש להיתפס כ"פוליטיקאי מזגזג". בכל מקרה הוא הביא את עצמו למצב חולשה קיצונית ונתן לראש הממשלה את כל התירוצים לפטר אותו, ממש על מגש של כסף.

כשהממשלה הבאה תוקם, תהיה אשר תהיה, בעיות היסוד של מדינת ישראל עדיין יהיו פה. יוקר המחייה, מחירי הדיור, הפערים החברתיים, הפריון הנמוך, המצב המדיני בטחוני, התדמית שלנו בעולם, מערכת החינוך החלשה, הוועדים המיליטנטים, העלמות המס, חוסר היעילות הממשלתית, יחסי דת-מדינה, השבטיות של החברה הישראלית ועוד. ממשלה אמיצה שמוכנה להנהיג יכולה להביא לשיפור בכל התחומים, אולי אפילו שיפור ניכר ברובם.

אם לפיד ינצל את החודשים הקרובים כדי לעשות חשבון נפש אמיתי ולבחון היכן טעה יש לו הפוטנציאל להיות אחד המנהיגים הגדולים של מדינת ישראל. אם הוא ימשיך להתבצר בצדקתו, משוכנע כי ביבי עשה לו תרגיל מסריח ומסרב להכיר באחריותו שלו למצב אליו נקלע הוא לא יהיה ראוי לאמון הציבור.

03.12.14

3 חודשים עברו מאז שכתבתי את הפוסט הזה. 3 חודשים בהם חזינו במערכת בחירות שעוסקת בהכל חוץ מאשר בעיקר. יש לי עדיין לבטים לגבי לפיד, אני עוד מקווה שהוא יוותר על תכנית מע"מ 0 וילמד מהטעויות שהוא עשה בסיבוב הקודם.

אבל אין לי ספק שמכל המועמדים הוא הטוב ביותר. עם הכוונות הטובות והטהורות ביותר ויכולת הביצוע הטובה ביותר. כל אחד יעשה את השיקולים שלו בבואו לקלפי. אני יודע למי אני מצביע.