על הביטוח הסיעודי

השבוע פרץ לתודעה הציבורית הדיון על ביטוח סיעודי ממלכתי בעקבות מהלך של 80 ח"כים, מהקואליציה והאופוזיציה, שחתמו על הצעת חוק פרטית להקמת מנגנון ביטוח סיעודי ממלכתי בישראל.

ההודעה הזאת תפסה אותי בחילוקי דעות עם עצמי. מצד אחד אני תומך ומצד שני מתנגד. מצד אחד שמח על מהלך אחראי (יחסית) של חברי הכנסת, שהציעו במקביל להעלות את מס בריאות ומצד שני מתוסכל מחוסר המקצועיות שבהצעה. אז בואו ננסה לעשות סדר בדברים. נבחן את התהליך הפוליטי, את מהות ההצעה, את הפוליטיקה מאחוריה ולבסוף את אופן היישום של החוק במידה ויחוקק.

מראש אומר שהצורך בביטוח סיעוד ממלכתי הוא שנוי במחלוקת ואציע לקרוא מאמר מצוין בנושא.

תהליך

המהלך של חברי הכנסת הוא בהחלט מהלך מעודד. ביום יום חברי הכנסת מציפים את הלשכה המשפטית של הכנסת ואת הממשלה באלפי הצעות חוק שיש בהן מעט הגיון וכמעט שום סיכוי שיעברו את כל תהליך החקיקה. הצעות חוק אלו נקראות הרבה פעמים בזלזול "הצהרות חוק" כי כל מטרתן הוא להשיג כותרת מחמיאה לחבר הכנסת המציע.

כאן חברי הכנסת עשו שני צעדים שראויים לשבח. הראשון הוא התגייסות רחבה לנושא שהוא בלי ספק בעל חשיבות גבוהה לאזרח הישראלי. אפשר להתווכח אם ביטוח סיעודי ממלכתי הוא טוב או רע ואפשר לדון בשאלה כמה אנחנו מוכנים לשלם עליו אך אלו שאלות מסדר שני. עצם ההעלאה של הנושא לדיון הציבורי עם תמיכה כל כך רחבה מראה לנו שנבחרי הציבור סבורים שמהלך כזה יהיה חיובי לאזרחים ועל זה אני מוריד את הכובע. נקודה שנייה שראויה לתשבוחות היא העובדה שחברי הכנסת לא הציעו הצעה תקציבית בלי מקורות תקציביים. באופן די נדיר הם הציעו בעצמם להעלות את המסים ומהבחינה הזאת מדובר בהצעה שהיא, לפחות לכאורה, מאוזנת תקציבית. גם זה יוצא דופן במחוזותינו וגם על זה מגיעים שבחים.

מהצד השני עולה השאלה כיצד חברי הכנסת הגיעו למספרים אליהם הגיעו. לצערי כיום לחברי הכנסת אין את המומחיות והיכולות להבין את המשמעויות מרחיקות הלכת של ההצעה ולכן כל מספר שהם יזרקו לאוויר כנראה יהיה מוטעה. אני כולי תקווה שחברי הכנסת מבינים זאת ומבחינתם ההצעה היא בגדר "הצעה לדיון" ולא "תורה מסיני".

למעשה לפני מספר שנים כאשר הנושא עלה לאוויר בגלגולו הקודם נשאלתי במשרד האוצר כיצד להתמודד עם הנושא. אז דובר על העלאת מס הבריאות ב-0.5% ומיד ראיתי שהמספר אינו נכון כי אינו לוקח בחשבון את עליית תוחלת החיים הצפויה ואת העלייה הצפויה בעלויות הטיפול הרפואי. במילים אחרות החישוב היה סטטי ולא דינאמי. כיום מדברים על 0.75% אבל אני חושד שנצטרך העלאת מסים גדולה יותר מזה וממליץ שהנושא יבחן לעומקו על ידי צוות מומחים ממשלתי.

מהות ההצעה

אני אמנם לרוב מתנגד למעורבות ממשלתית בשווקים אבל צריך להבין ששוק הבריאות הוא שוק מאוד יוצא דופן. בשוק זה עצם קיומו של היצע יוצר ביקוש ולכן יש הגיון להגביל את ההיצע ולא לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם. זה דיון ארוך ועמוק בפני עצמו אבל זאת התפיסה השולטת באגף תקציבים באוצר ואני השתכנעתי מהטיעונים שלה.

לכן בגדול אני בעד ההצעה. אני חושב שהנושא הסיעודי מטריד אנשים רבים שמפחדים שהם או קרוביהם יגיעו למצב הזה הדורש הרבה תמיכה משפחתית וכספית. במצב זה יש הגיון שהממשלה תקבע רשת בטחון חברתית שתספק לכל אחד הגנה מפני הגעה למצב כזה והתמודדות איתו לבד.

כמובן שעולה שאלת המימון של השינוי המוצע וניגע בה בהמשך.

פוליטיקה

לצערנו אי אפשר בלי פוליטיקה ולא מפתיע שהנושא עולה עכשיו לדיון בצורה כה סוערת. יש פה כמה שחקנים עם אינטרסים שונים שבעת הזאת מתלכדים לכדי אינטרס מאוד חזק וצריך לשים לב אליו.

ראשונים נציין את החרדים. שר הבריאות ליצמן מסתובב כבר שנים עם ההצעה להחיל בארץ ביטוח סיעוד ממלכתי. הסיבה העיקרית (להבנתי) היא שחלק גדול מציבור הבוחרים שלו אינו מבוטח. בלי קשר, המפלגות החרדיות נוטות לשמאל הכלכלי. אולי זה בגלל שהציבור שלהם כמעט אינו משלם מסים ומצד שני נהנה מאוד מהשירותים הממשלתיים ואולי יש סיבה אחרת. אבל בלי ספק החרדים יתמכו בהצעה, בוודאי כל עוד הם לא צפויים לשלם עליה.

ההסתדרות גם היא שותפה למהלך וזה בעקבות סאגת ביטול הביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים. בהערת אגב אומר שההחלטה של רשות שוק ההון בנושא היא מוצדקת כי למעשה הביטוחים שהיו לוועדים הגדולים לא היו שווים כלום וכולם ידעו את זה ושתקו במשך הרבה מאוד שנים. אבל כעת כאשר רוצים לבטל את "ההטבה" שיש לוועדים הגדולים ההסתדרות נזעקת להגן עליהם ועל הדרך מקווה להפיק הון פוליטי כאשר היא מציירת את מאבקה למען הקשישים החלשים. ציניות לצערי לא חסרה במחוזותינו.

ביטוח סיעוד ממלכתי יוציא את הוועדים מהפלונטר שהם נכנסו אליו ועם התקשורת הגרועה שיש לנו עוד יוציא אותם החבר'ה הטובים בסיפור הזה. לכן ניסנקורן תומך ואף לוחץ ללכת למתווה הזה.

האופוזיציה גם היא במשחק (ולמעשה איתה גם ח"כים מהקואליציה). אלו מעוניינים להגיע להישגים וזיהו הזדמנות מצויינת לעשות זאת. אחרי שכחלון גנב להם את כל הכובעים ה"חברתיים" הם מצאו כובע חדש לחבוש. בנוסף לגבי ח"כים מהליכוד ומהעבודה הקריצה להסתדרות יכולה להיות שווה הרבה קולות בפריימריז ועל הזדמנות כזאת לא מוותרים.

משרד האוצר גם הוא בתמונה כמובן, או יותר נכון לומר- אמור להיות בתמונה. למעשה שר האוצר ממולכד. מצד אחד הוא לא מוכן להיתפס כמי שהעלה מסים ומצד שני הוא לא יתנגד בפומבי למהלך חברתי שכזה. אז מה עושים? בינתיים כהרגלו הוא לא עושה כלום, לפחות לא בצורה פומבית. אבל אני בטוח שמאחורי הקלעים הוא כבר רוקח איזו תכנית איך לעשות ביטוח סיעודי בלי להעלות מסים. אם יעשה מהלך שכזה הוא יהיה קסטרופלי לביטוח הלאומי שגם כך צפוי לפשוט את הרגל עוד פחות מ-30 שנים.

שאלת המימון

כרגע ההצעה היא להעלות את מס בריאות ב-0.75%. כפי שכבר אמרתי אני די בטוח שההצעה אינה מספקת אבל כמובן צריך לשקול אפשרויות חליפיות. הקישור בין מס בריאות לבין ביטוח סיעודי ממלכתי הוא אינטואיטיבי אבל ממש לא חובה. מכיוון שבסוף התקציב הממשלתי הוא סל סגור אפשר לגבות גם מסים אחרים ולהעביר את הכסף לביטוח הלאומי. בפוסט מעניין שואל הכותב מדוע לא להעלות מע"מ בכדי לממן את ההצעה. ואכן אין סיבה להעלות דווקא מס זה או אחר. מכיוון שגם היקף המימון וגם דרך המימון הן סוגיות מדיניות משמעותיות אני ממליץ שוועדת המומחים תמליץ גם על זה.

הוצאה לפועל

גם אם החלטנו לעשות ביטוח סיעודי ממלכתי עדיין עולה השאלה כיצד לבצע זאת. ההצעה לעשות זאת דרך הביטוח הלאומי נראית לי רעה. לדעתי היא מבטיחה בעיות, עלויות תפעול גבוהות ושירות ירוד לציבור. עדיף בהרבה לחשוב על שיטה כמו חלוקת וואוצ'רים שתינתן לכל אזרח והוא יחליט דרך איזו קופת חולים הוא מבטח את עצמו. ככה לפחות תהייה תחרות על איכות השירות וניסיון להתייעל לטובת המטופלים.

סיכום

מדובר בהחלטה חשובה וקשה. אני מעריך את פעילותם של הח"כים שהעלו את הנושא לסדר היום אך ממליץ לתת לוועדת מומחים לגבש הצעה קונקרטית עם דרכי פעולה וצפי עלויות. כאשר הוועדה תגיש את המלצותיה יוכלו נבחרי הציבור לבחור בין חלופות שונות כמו היקף הביטוח, דרכי מימונו ודרכי הוצאתו לפועל. זאת סוגיה חשובה מדי וגדולה מדי כדי לפתור אותה בצורה חפיפניקית. או כמו שמירב ארלוזרוב כתבה: "… היא אינה יכולה להיפתר באמצעה של מלחמת קרדיטים, או איום השבתה של המשק בידי ההסתדרות."

על השכר החציוני "האמיתי"

השכר החציוני (שמפורסם על ידי הביטוח הלאומי-המחקר כאן) הוא נתון חשוב מאוד בשיח הכלכלי חברתי. פעמים רבות מתייחסים אליו כאל השכר ש"חצי מהישראלים צריכים לחיות ממנו". אבל צריך להבין שהקשר בין הנתון "השכר החציוני" לבין התמונה שהתקשורת מציירת לנו הוא שגוי לחלוטין.
חלק גדול מהאנשים שמשתכרים פחות מהשכר החציוני אינם "חיים" מהשכר הזה אלא זה יותר כמו "דמי כיס" בשבילם. מדובר על בני נוער, חיילים, סטודנטים, עובדים מזדמנים ועוד.
לדוגמה ראו את טבלה 40 מדוח הביטוח הלאומי. בטבלה זאת ניתן לראות כי מי שמועסק עד 2 חודשים בשנה משתכר בממוצע 3400 ₪ לחודש עבודה לעומת מי שמועסק כל השנה שמשתכר בממוצע 11600 ₪ לחודש עבודה.

capture

ניתן לראות כי מי שמועסק מעט חודשים בשנה מושך את הממוצע (והחציון) חזק מאוד כלפי מטה. מי הם אותם האנשים? כאמור אלו בעיקר סטודנטים בחופשת סמסטר, בני נוער בחופשת הקיץ ועוד עובדים מזדמנים. מה שחשוב להבין הוא שמספרם אמנם לא גדול אך גם לא מבוטל. 5% מהשכירים הועסקו בשנה החולפת (שנת 2014) עד חודשיים. עוד 7.3% הועסקו עד 5 חודשים בשנה. בחישובים שאעשה בהמשך הפוסט אשתדל להוציא את אנשים אלו מהחישוב של השכר החציוני. בתגובה השכר החציוני (והממוצע) יעלה בצורה משמעותית.

חשוב לומר כי אין בידי את הנתונים המלאים ולכן אני לא יכול לחשב את השכר הממוצע וגם השכר החציוני שאני מציג הוא רק הערכה גסה. בכל זאת חשוב להציג עד כמה הנתונים של השכר מוטים כלפי מטה.

נתונים

דבר ראשון שחשוב לומר בדיון הזה הוא שהשכר החציוני עולה בצורה חדה. הוא עולה באופן אבסולוטי וגם עולה באופן ריאלי מה שמייתר את הטיעון כאילו יוקר המחייה עולה בישראל וקשה יותר לחיות כאן. ההיפך הוא הנכון, קל יותר לחיות פה.

capture

אך השכר החציוני גם עולה ביחס לשכר הממוצע (כלומר השכר החציוני כאחוז מתוך השכר הממוצע עולה) מה שנוגד לחלוטין את הטיעונים כי הפערים החברתיים גדלים, למעשה הם קטנים.

capture2

כל זה מאוד מפתיע בהתחשב בעובדה שיש עלייה מאוד חדה בהשתתפות בשוק העבודה (כתבתי על כך בעבר ואפילו דיברתי על הנושא בפודקאסט המומלץ שלי). כלומר אם חושבים על זה, כשיש גידול בהיצע העובדים השכר אמור לרדת. במיוחד כשלוקחים בחשבון שמרבית העובדים שנכנסו לשוק העבודה בשנים האחרונות הם עובדים עם יכולת השתכרות נמוכה יחסית. למשל יש גידול מאוד מרשים במספר הגברים החרדים שנכנסו לשוק העבודה. אני מקווה שברור לכולנו שא' כניסתם היא דבר חיובי וב' שהיא "משכה" את השכר הממוצע והחציוני כלפי מטה. אך למרות זאת השכר עולה.

בעיה נוספת היא העבודה בשחור. מלצרים לדוגמה מקבלים את רוב השכר שלהם בטיפים שאינם מדווחים. כאשר מלצר נספר בנתוני הביטוח הלאומי הוא נספר כמי שמקבל רק את השכר בתלוש שלו. שכר זה נמוך משמעותית מהשכר האמיתי שלו. ככה שגם מלצר זה מושך את השכר החציוני כלפי מטה כאשר למעשה השכר שלו גבוה בהרבה.

חלקיות משרה

בעיה נוספת וחשובה מאוד היא שהשכר החציוני אינו מתייחס לחלקיות משרה. ההערה הטכנית הזאת מגלמת בתוכה סיפור גדול מאוד. בעצם כל מי שמועסק אפילו שעה אחת בחודש נספר בתוך נתוני השכר הממוצע והשכר החציוני והוא מושך כלפי מטה את התפלגות השכר.

זאת כבר בעיה רצינית. לפי נתונים של הלמ"ס כ-28% מהעובדים במשק מועסקים במשרה חלקית. רובם המכריע (בערך 84%) עובד רק במשרה חלקית מרצונו (נמצא בגמלאות, סובל ממחלה, מטפל בילדים במשק הבית ועוד), כלומר אם אנחנו רוצים להתייחס לבעיות שיש בשוק העבודה ולהבין אותן לעומק, לא יהיה נכון לספור אותם כמי שמושך את השכר החציוני (והממוצע) כלפי מטה, אלא יהיה יותר נכון להתאים את השכר שלהם לשכר שהיו מקבלים אם היו עובדים במשרה מלאה. לצערי אין לי את הנתונים המלאים ולכן אני צריך פשוט להשמיט אותם ולתאר את המצב של משק העבודה בישראל בלעדיהם. אז מה מצבו של שוק העבודה בקרב מי שמועסק במשרה מלאה (או במשרה חלקית שלא מרצונו)?

שכר חציוני "אמיתי"

בחינה מדוקדקת של נתוני הביטוח הלאומי מעלה שבערך 30.5% מהשכירים במשק משתכרים מתחת לשכר מינימום. לא יודע מה איתכם אבל לי זה נשמע לא ריאלי לחלוטין. ניתן להניח שרובם המוחלט הם אנשים שעובדים במשרה חלקית. כלומר אני מניח פה הנחה (מעט חזקה מדי) שמי שמועסק במשרה חלקית תמיד משתכר מתחת לשכר מינימום. כמובן שאין התאמה מלאה בין מי שמשתכר מתחת לשכר מינימום ובין מי שמועסק במשרה חלקית. אך אין ספק שמרבית האנשים שמשתכרים מתחת לשכר מינימום הם שילוב כלשהו של מועסקים במשרה חלקית ועובדים בשחור. מיעוטם הם אנשים שמועסקים במשרה מלאה מתחת לשכר מינימום.

כאשר עושים את התיקון הזה מספר השכירים במשק יורד בכ-830 אלף אנשים. אלו האנשים שמועסקים במשרה חלקית מרצונם. עדיין נותרים קצת יותר מ250 אלף שכירים במשק שמשתכרים מתחת לשכר מינימום ואלו (אני מניח) האנשים שמועסקים במשרה חלקית בניגוד לרצונם (כ-65% מתוכם) ואנשים שעובדים במשרה מלאה והמעסיקים שלהם עוברים על חוק שכר מינימום (כ-35% מתוכם).

כעת התפלגות ההכנסות נראית שונה לחלוטין. יש לנו הרבה פחות עובדים בחלק הנמוך של התפלגות השכר מה שמעלה את השכר החציוני ל-8282 ₪ לעומת 6426 ₪ בנתונים הרשמיים. זה הבדל משמעותי של קרוב ל-30% שנובע רק מההתאמה של אנשים עם משרה חלקית. אם יכולנו להתייחס גם לשכר הלא מדווח התוצאות היו גבוהות יותר.

לסיכום אני מעריך בצורה גסה שהשכר החציוני במשק הוא בין 9,000 ל-10,000 ₪ (לעומת 6426 שמדווח). השכר הממוצע הוא כנראה בסביבות ה-14,000 עד 15,000 ₪ (לעומת 9939 שמדווח). קצת משנה את התמונה שהעיתונות מציירת לנו, לא?

על השכר הממוצע והחציוני

מאז המחאה החברתית בכל פעם שמתפרסמות ידיעות בנוגע לשכר הממוצע מיד עולים קולות ששואלים "ומה עם השכר החציוני?".
קולות אלו טוענים שהשכר הממוצע אינו מייצג וצריך להסתכל על השכר החציוני, הנמוך ממנו.
השכר החציוני אכן נמוך יותר מהשכר הממוצע מה שמייצג את העובדה שקבוצה קטנה של אנשים עם שכר גבוה "מושכת" כלפי מעלה את השכר הממוצע.

יחד עם זאת חשוב לדעת שיש קבוצה שמושכת את השכר כלפי מטה והיא משפיעה גם על השכר הממוצע אך בעיקר על השכר החציוני.
כדי להבין את עיקרון זה צריך להיכנס קצת לתוך ההגדרות של השכר הממוצע והחציוני ולהבין את המכניזם שפועל פה, ויותר חשוב מזה- את ההשלכות החברתיות של הממצאים.
אך קודם כל נתאר מה קרה לשכר בשנים האחרונות. גם פה צפויות לנו הפתעות.

התפתחות השכר

דבר ראשון חשוב לשים לב שהשכר עולה (כמעט) ברציפות מאז שנת 2003 , אז היה משבר כלכלי גדול בארץ. מאז 2006, ולמרות המשבר הכלכלי החמור של 2009, השכר הממוצע והחציוני עולים בצורה ברורה.
אגב הנתונים לקוחים מהמוסד לביטוח לאומי (מקור- לוח 47) כך שהטיעונים (שיצא לי כבר לשמוע הרבה מהם) כאילו משרד האוצר משחק עם הנתונים אינם רלוונטיים.

capture

מה שיותר מעניין לראות זה את היחס בין השכר הממוצע והשכר החציוני. הרי התקשורת וחברי כנסת מסוימים מספרים לנו כבר שנים שהפערים החברתיים רק הולכים וגדלים ושמעמד הביניים נשאר מאחור בזמן שהצמיחה "לא מחלחלת" כלפי מטה.
לכן אנו נצפה לראות שהשכר החציוני קטן ביחס לשכר הממוצע. למרבה הפלא מסתבר שהפערים (כפי שבאים לידי ביטוי בשכר) דווקא מצטמצמים.
השכר החציוני היה קצת פחות מ-60% מהשכר הממוצע בשנת 2000 ובשנת 2014 הגיע כבר כמעט ל-65% מהשכר הממוצע.

capture2

העלייה בשכר המשפחתי

במשך הרבה שנים נשמעו טענות שהשכר "תקוע" ואינו עולה כמו העלייה בתוצר. יש בכך מידה מסוימת של אמת אך חשוב להבין מה היו הגורמים ש"תקעו" את השכר ולמעשה משכו אותו כלפי מטה.
כתבתי על כך כבר בעבר ואשוב לכתוב  בקצרה על שתי התופעות העיקריות.

  1. מספר מפרנסים במשפחה

מאז התכנית הכללית של שנת 2003 יש גידול מאוד משמעותי במספר האנשים שיצאו לעבוד. זאת כתוצאה מירידת הקצבאות מצד אחד וירידת המסים מצד שני.
שתי תופעות אלו הגדילו מאוד את התמריץ לצאת לעבוד והתוצאות לפניכם:

capture1

מספר משקי הבית ללא מפרנס ירדו בחדות ומספר משקי הבית עם שני מפרנסים עלו בחדות. רוב האנשים שנכנסו בעקבות התכנית הכלכלית לשוק העבודה בשנים הללו הם אנשים עם שכר נמוך מהשכר הממוצע, ולכן הכניסה שלהם לשוק העבודה (שהיא דבר מבורך בפני עצמו) משכה את השכר למטה.
לכן הסתכלות על השכר ללא בחינה של שוק העבודה היא שגויה מעיקרה.

  1. ירידת המסים והגדלת ההפרשות לפנסיה
    שינויים אלו הביאו לגידול גבוה יותר של השכר נטו מאשר הגידול בשכר ברוטו.
    לפי פרסום של פורום קהלת בעוד הברוטו של משפחה בישראל עלה ב-16.7% בין 1999 ל-2014 הנטו של משפחה בישראל עלה ב-28%. זה כמעט פי 2!

עד כאן כבר יש לכם אחלה סיפור לספר למשפחה בארוחות החג. אבל אני לא אוהב לעשות חצי עבודה, אז בואו נצלול טיפה לתוך ההגדרות של השכר הממוצע והחציוני ונבין את הבעיות בשני מדדים אלו.
אקדים ואומר מראש שבכל מדד סטטיסטי יש יתרונות וחסרונות ועצם ההצבעה על החסרונות לא אומר שהמדד "אינו שווה כלום".
ההצבעה על החסרונות רק מדגישה את מגבלות הכוח של כל מדד ומזכירה לנו שצריך להבין את המספרים לעומק ולא לקבל אותם כמו שהם.

בעיות במדידה

הבעיה הראשונה בכל מדידה היא ההכנסות הלא מדווחות (הון שחור).
ברור שאם עו"ד מרוויח 10,000 ₪ אך מדווח רק על הכנסה של 8,000 ₪ אז השכר הממוצע והחציוני יהיו מוטים כלפי מטה.
עד כמה הבעיה הזאת משמעותית? כמובן שלא ניתן לדעת בוודאות מפני שמדובר על פעילות כלכלית שאינה מדווחת, אך לפי הערכות של הבנק העולמי ההון השחור בישראל הוא
מהגבוהים בעולם כך שמדובר בבעיה רצינית שצריך להכיר אותה.

השכר הממוצע

השכר הממוצע מפורסם על ידי הלמ"ס כל חודש (באיחור של חודשיים) והוא המדד העיקרי המשמש קובעי מדיניות בהתייחסותם אל התפתחות השכר.
כך למשל הוועדה המוניטרית בבנק ישראל משתמשת בנתונים המפורסמים על ידי הלמ"ס בדיוניה על קביעת הריבית (לדוגמה).

כאמור הטענה שהשכר הממוצע מוטה כלפי מעלה ידועה. אך האם ידעתם שיש גם הטיה כלפי מטה בשכר הממוצע? המדד שמקובל להסתכל עליו הוא שכר למשרת שכיר.
יש איתו מספר בעיות שחשוב להכיר. דבר ראשון הוא מייצג שכר של שכירים בלבד ולא של עצמאיים.
עושה רושם שלא מדובר בבעיה גדולה כי א' שכירים הם הרוב המוחלט של העובדים במשק וב' שכר השכירים והעצמאיים די דומה (בממוצע). אך עדיין חשוב להכיר נקודה זאת.

הבעיה העיקרית במדד זה היא שהוא סופר גם חלקיות משרה. כלומר מי שעבד בשני חצאי משרה ובכל אחד מהם הרוויח 5000 ₪ לא יספר כאדם אחד שהרוויח 10,000 ₪ אלא כשני אנשים שהרוויחו 5000 ₪ כל אחד. זה כמובן מושך את השכר הממוצע כלפי מטה בצורה חזקה מאוד. עולה השאלה כמה אנשים כאלו יש?

לפי המוסד לביטוח לאומי בשנת 2014 זוהו 252.3 אלף אנשים שעבדו ביותר ממקום עבודה אחד כלומר מדובר בכ-8.7% מכלל העובדים. זהו מספר לא מבוטל. הבעיה מחמירה עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את המשפט הבא (מדוח הביטוח הלאומי) "השכר הממוצע לחודש עבודה של העובדים במשרות כפולות גבוה ב1.5% מהשכר הממוצע של העובדים במשרה יחידה…". כלומר העובדים שמועסקים ע"י שני מעסיקים בעצם מרוויחים מעט מעל השכר הממוצע במשק בעוד שלפי ההערכה של הלמ"ס הם נספרים כשני עובדים בשכר נמוך משמעותית. למעשה הם אמורים למשוך את השכר כלפי מעלה אך הם מושכים אותו כלפי מטה (פעמיים)!

כשמשווים את השכר הממוצע השנתי שמחושב על ידי הלמ"ס לשכר הממוצע השנתי שמחושב ע"י הבט"ל רואים מיד הבדלים. הבדלים אלו נוגעים ככל הנראה בעיקר לעובדה שהבט"ל כן מזהה את העובדים עם עבודות כפולות ולכן השכר הממוצע לפי הבט"ל גבוה יותר בכ-5.5% מהשכר הממוצע שמדווח על ידי הלמ"ס.

השכר החציוני

השכר החציוני (והממוצע) מחושב על ידי המוסד לביטוח לאומי ומפורסם פעם בשנה (באיחור של שנה וחצי). הסיבה לעיכוב בפרסום מדד זה ע"י הבט"ל הוא שהם מסתמכים על דיווחים שנתיים של כלל המעסיקים במשק, שמגיעים בעיכוב. העובדה שצריך לזהות את כל אחד מהעובדים במשק לפי ת"ז ולבדוק האם הוא עובד במספר עבודות היא עוד סיבה לעיכוב בפרסום זה. אך סיבות אלו מובילות ליצירת אומדן טוב יותר ולכן חשוב להסתכל על ההערכות של הבט"ל.

למרות שמדובר במדד טוב יותר מהמדד של הלמ"ס הוא עדיין אינו מושלם והוא גם מוטה כלפי מטה. ההטיה כלפי מטה נובעת מאנשים שאינם מועסקים על פני השנה כולה (לדוגמה היו חיילים בחצי מהשנה) או שמועסקים בשברירי משרה כדי לדווח לבט"ל שהם מועסקים (לדוגמה סטודנטים שלוקחים משרות חלקיות רק כדי לא לשלם דמי בט"ל כסטודנטים- היה נפוץ מאוד בתקופתי באוניברסיטה)

סיכום

לסיכום, כל המדדים שמודדים את השכר מוטים כלפי מטה ברמה זאת או אחרת. גם השכר החציוני וגם השכר הממוצע גבוהים מכפי שמדווח. אם ניקח בחשבון את השכר שאינו מדווח, את ריבוי המשרות ואת העבודה על פני חלקיות שנה נקבל שהשכר הממוצע והשכר החציוני צריכים לעלות לפחות ב-10% ואולי אף ב-20% ויותר. אלו פערים מאוד משמעותיים.

וכאמור התפתחות השכר אינה חזות הכל, בעיקר בתקופה שבה יש שינויים משמעותיים בדפוסי העבודה ו/או המסים במשק. בשנים האחרונות עלו מאוד מספר העובדים במשק כאשר נכנסו לתוך מעגל העבודה הרבה עובדים חדשים, רובם בשכר נמוך (מה שמשך את השכר הממוצע והחציוני כלפי מטה). כמו כן ירידת המסים ועליית ההפרשות לפנסיה הגדילו את הכנסתם של העובדים מה שלא מיוצג בכלל בהתפתחות השכר.

אני מקווה שכעת יש לכם כלים יותר משמעותיים לנתח את התפתחות השכר במשק ולדון על פערי השכר והמדיניות הכלכלית שהממשלה צריכה לנקוט בה. בברכת חגים שמחים לכולם!

על אפליית השכר של נשים בישראל

דוח בנק ישראל לשנת 2015 הוא מכרה זהב של תובנות בנוגע לכלכלה ולחברה שלנו (סיכום הנקודות זמין כאן). בפוסט זה אני רוצה להתמקד בנקודה אחת, קטנה יחסית, שמעלה הדוח והוא עדויות לאפליה שכר כנגד נשים. לא שהדוח מחדש כאן משהו שלא ידענו אבל  הנתונים עצמם מעניינים (זמינים כאן).

הדוח קובע כי: "מעניין לראות שהשכלתו של המפרנס המשני גבוהה ,בממוצע ,מהשכלתו של המפרנס הראשי .תופעה זו נובעת מכך שרמת ההשכלה של נשים ,בפרט של נשים עובדות , גבוהה מזו של גברים ,בשעה שבמרבית משקי הבית בישראל גברים משׂתכרים יותר מבנות זוגם." (פרק ח', זמין כאן)

בחינה של הנתונים מראה שכמעט בכל סוגי משקי הבית השכלתו של המפרנס המשני גבוהה מהשכלתו של המפרנס הראשי. כמו כן כמעט בכל סוגי משקי הבית (מלבד משקי בית שבהם המפרנס הראשי מעל גיל 64) גברים מהווים את הרוב המוחלט של המפרנסים הראשיים, החל מ-59% ועד ל-75% מהמפרנסים הראשיים הם גברים, בהתאם לסוג משק הבית. מכאן אנו למדים שכושר ההשתכרות של הגברים גבוה יותר מכושר ההשתכרות של בנות זוגן, למרות פערי ההשכלה.

מחקרים רבים בכלכלה מראים על קשר ישיר בין השכלה ובין רמת שכר (מה שנקרא "התשואה על ההשכלה") כך שככל שעולה ההשכלה עולה רמת השכר הצפויה. בעולם מושלם היינו מצפים שבן הזוג עם ההשכלה הגבוהה יותר יהיה המפרנס הראשי. ברור שהנחה זאת אינה מדויקת כי יש יוצאי דופן בהם בעל תואר ראשון (למשל בהנדסה) משתכר פוטנציאלית יותר מאשר בעל תואר שני (למשל בהיסטוריה). אבל כשמסתכלים על כלל המשק הנחה זאת אמורה להיות נכונה. אבל כאמור זה בעולם מושלם, בעולם שלנו המצב למעשה הפוך!

לפיכך אם אנחנו רוצים להביא את החברה שלנו ליותר יעילות כלכלית צריך להגיע למצב שבו המפרנס הראשי במשק הבית הוא המפרנס עם יכולת ההשתכרות הגבוהה ביותר. בעולם ללא אפליה זה כמעט תמיד היה המפרנס עם ההשכלה הגבוהה יותר.

אפשר להניח שכל משק בית עושה את השיקולים שלו ומשתדל למקסם את ההכנסה הפוטנציאלית שלו. מכאן כבר אפשר ללמוד שמשקי הבית מכירים את אפליית השכר נגד נשים ופועלים בהתאם על ידי הוספת שעות עבודה לבן הזוג במשק הבית. בהכללה ניתן לומר כי משק הבית מתנהל בהתאם לשתי מגבלות:

  1. מגבלה כלכלית- בן הזוג בעל פוטנציאל השכר הגבוה יותר יהיה המפרנס העיקרי.
  2. מגבלה תרבותית- בחלק מהמשפחות גברים יתעקשו להיות המפרנס העיקרי גם אם פוטנציאל ההשתכרות שלהם נמוך יותר.

קל לראות שהיעילות הכלכלית נפגעת משתי המגבלות שתוארו לעיל. יהיה מעניין לקרוא מחקר שיבחן את גובה הפגיעה בתוצר של המשק בעקבות האפליה בשכר של נשים ובעקבות ההעדפה התרבותית של היותו של בן הזוג המפרנס העיקרי במשפחה. אני לצערי לא מכיר מחקר כזה.

על הפנסיה התקציבית

ספק אם יש עוד נושא שהוא מצד אחד כל כך קריטי לעתיד הכלכלי של מדינת ישראל ומצד שני כל כך לא מעניין את הציבור כמו תחום הפנסיה. המחקר הכלכלי מלא בעדויות על כך שאנו משתדלים ככל יכולתנו להדחיק את העובדה שאנו נזדקן יום אחד ולכן כל אזכור של המונח פנסיה גורם לנו להתעלמות או לפחות למסמוס הנושא כמשהו שיגיע בעתיד הרחוק ויום אחד נטפל בו. אפילו כשלא מדובר על הפנסיה שלנו, אלא על נושא ציבורי כמו הפנסיות התקציביות אנחנו מיד נמנעים מלחשוב עליהן.

את חשיבות הנושא דווקא קל יחסית להסביר. החוב הממשלתי עמד בסוף שנת 2014 על 715.8 מיליארד ש"ח (כ-67.1% מהתוצר). באותו זמן סך ההתחייבויות של הממשלה בגין הפנסיה התקציבית הסתכמו ב-769 מיליארד ש"ח. כלומר אם היינו סופרים את ההתחייבויות הפנסיוניות בתוך החוב הממשלתי הוא היה יותר ממוכפל ומגיע ל-140% תוצר. וזה עוד לפני שמכניסים לחישוב גם את החובות של הביטוח הלאומי שנמצא בדרך לפשיטת רגל ב-2042 ואת העובדה שממשלת ישראל כבר נתנה התחייבויות לחלץ את קרנות הפנסיה הוותיקות בסכום כולל של 134 מיליארד ש"ח (עמ' 29 סעיף 3ג') שגם אותם נצטרך לשלם בעתיד.

על השאלה מדוע ההתחייבויות העתידיות של ממשלת ישראל אינן נספרות בחוב הממשלתי ועל ההשלכות של החלטה זאת אני מקווה לכתוב בעתיד. בינתיים על מנת לא לסבך נושא בנושא אומר רק שזה עניין של חשבונאות וכך נהוג גם בשאר העולם.

בשלב זה של המאמר אני מקווה שכבר ביססתי את העובדה שההתחייבויות הפנסיונית הן בעלות השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה הישראלית. אבל איך זה קשור לביטחון, לדו"ח לוקר, לבן גוריון ולחוסר בהנהגה אזרחית בישראל היום? זה מעט יותר מסובך.

תחילה אסביר בקצרה על מנגנון הפנסיה. בעבר היה נהוג בישראל ובעולם שעובד המגיע לגיל פרישה עוזב את מקום עבודתו אבל ממשיך לקבל קצבה עד ליום מותו. הקצבה הייתה תלויה בשכר של העובד ובמספר השנים שעבד באותו מקום עבודה. בפשטות ניתן לומר כי הקצבה שווה ל-70% מהשכר האחרון של העובד אם הוא עבד באותו מקום לפחות 35 שנים. אם הוא עבד פחות מ35 שנים הוא צבר זכויות של 2% על כל שנה. כלומר אם עבד 25 שנים הקצבה שלו תהיה 50% מהשכר האחרון. עוד נקודה חשובה- העובד לא היה מפריש מהשכר שלו לחיסכון כמו שאנחנו עושים היום והאחריות הייתה מוטלת כולה על המעסיק.

המנגנון הזה שנבנה לפני שנים רבות כאשר תוחלת החיים הייתה נמוכה משמעותית התגלה כגרעוני מאוד. במקומות מסוימים בעולם מפעלים לא יכלו לשלם לעובדים את הפנסיה שהם צברו. במקומות בהם הפנסיה היא ממשלתית כמובן הבעיה הזאת לא התקיימה, למרות שיש קולות הטוענים כי מדינות אירופה לא יוכלו בעתיד לשלם את הפנסיות לאזרחיהן. קיצוצים בתחום זה כבר עלו על שולחן הדיונים ביוון, ספרד ועוד.

בגלל שהמנגנון הישן לא עבד (למעשה הוא היה סוג של הונאת פונזי) עברו בישראל למנגנון שאנחנו מכירים היום בו כל אחד מפריש בעצמו לפנסיה. יש לשינוי הזה המון השלכות אך לא ניכנס אליהן במאמר זה.

ההחלטה הקריטית שהתקבלה באותו שלב אצל מקבלי ההחלטות היא שהשינוי יקרה "מכאן והלאה" ולא יחול "רטרואקטיבית". אני בכוונה שם דגש על שאלת הרטרואקטיביות מפני שהיא תמלא תפקיד סופר משמעותי בשאלה כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה הזאת. הפוליטיקאים לדוגמא יכלו לקבל החלטה שונה- לומר שכל הזכויות שנצברו בעבר ישמרו אבל שמכאן והלאה זכויות חדשות יצברו בקרנות הפנסיה עם הפרשה שוטפת (כמו שאנחנו עושים היום). ההבדלים בין ההחלטות הללו היו תהומיים. ניקח לדוגמא שני עובדי מדינה שנכנסו לתפקיד בהפרש של שנה. אחד בשנת 1999 כשעוד היו פנסיות תקציביות והשני בשנת 2000 מיד לאחר שבוטלו. במצב הנוכחי הפנסיה של העובד הותיק תהיה גבוהה באלפי ש"ח מהפנסיה של העובד הצעיר. אם היו מקבלים את ההחלטה השניה ההבדל היה מינורי (כמה עשרות או מאות בודדות של ש"ח בחודש). אז למה החליטו דווקא על האופציה הראשונה ולא על השניה? כי באופציה הראשונה דופקים את האנשים שהם עדיין לא במערכת ולכן לא יכולים למחות. באופציה השנייה פוגעים גם באנשים שכבר בתוך המערכת ולהם יש כוח להתנגד לשינוי.

זה סוג ההחלטות שפוליטיקאים נוהגים לקבל. תמיד קל יותר לדחות בשורות רעות לעתיד ולהקריב את הדור הבא, שאינו חלק מהמצביעים היום, מאשר להתמודד עם העובדים שלך. הבעיה היא שאותם פוליטיקאים תקעו את הדור שלנו עם הר חובות של יותר מטריליון ש"ח. איזה כיף אה?

זה סיכום מקוצרר של ההיסטוריה שאיתה התגלגלנו למצב הנוכחי. מה ניתן לעשות בנוגע לפנסיות התקציביות?

חשוב לדעת שכבר שנים רבות יושבות במשרד האוצר תוכניות שמאפשרות לצמצם את הר החובות הזה. אולם הפוליטיקאים תמיד מסרבים לגעת בתפוח אדמה הלוהט. הצעה אחת היא להטיל מיסוי פרוגרסיבי על הפנסיות התקציביות. הצעה אחרת היא להעלות את גיל הפרישה, בנושא הזה חשוב לדעת ש90% מהוצאות הפנסיה של מערכת הבטחון היום היא לאנשים שעוד לא הגיעו לגיל הפרישה החוקי (6.5 מיליארד מתוך 7). עוד הצעה מדברת על הגדלת ההפרשה של העובדים לטובת הפנסיה שלהם. אנחנו (אלו ללא פנסיה תקציבית) מפרישים 10% לפנסיה (5% אנחנו מפרישים, 5% המעסיק ויש עוד חלק שהוא לרוב 8.33% המיועד לפיצויים). לעומת זאת העובדים הזכאים לפנסיה תקציבית מפרישים רק 2%.

כל אחד מהשינויים שציינתי בקצרה בפסקה האחרונה שווה מיליארדים רבים, כולם ברי ביצוע ללא קושי רב וכולם סבירים מאוד והוגנים. כמובן שכל שנה שעוברת ללא יישום של צעדים אלו מקטינה את התועלת מנקיטתם. אבל הממשלה אינה רוצה לגעת בנושא ומעדיפה לקצץ בחינוך, להוריד את קצבאות הילדים או להקטין את סל הבריאות. העיקר לא לגעת בזכויות של העובדים.

אבל הצעדים שממש חייבים להינקט בלי שום קשר הם הביטול של זכויות שערוריתיות שיש בפנסיה התקציבית. במשרד הביטחון לדוגמא סופרים במספר שנות השירות של איש קבע פורש גם את שנות שירות החובה שלו. זאת לעומת עובד מדינה אחר ששירת בצבא ושנות שירות החובה שלו לא נספרות (שלא לדבר עלינו שלא מקבלים כלום על אותן 3 שנים). בנוסף הרמטכ"ל יכול, על פי שיקול דעתו, לתת בונוס לפורש ששווה ל-6% מהמשכורת האחרונה שלו. בפועל הבונוס ניתן כמעט תמיד. שתי טובות ההנאה ה"קטנות" הללו הן מתנות בשווי כולל של 12%-15% מהשכר האחרון של אותו משרת קבע. כלומר מי שלפני הפרישה השתכר 20,000 ש"ח מקבל פה מהרמטכ"ל מתנה של 3000 ש"ח בחודש ששווה בסה"כ בערך 600,000 ש"ח. המתנות הללו נהוגות גם בשאר הארגונים הבטחוניים (משטרה, שב"כ, מוסד וכו'). אם נבטל את טובות ההנאה המוגזמות הללו נחסוך סדר גודל של 15-20 מיליארד ש"ח למדינה. כסף קטן לא?

לצערנו טובות הנאה כאלו נהוגות בהרבה מקומות. השופטים למשל סידרו לעצמם מתנה אחרת. כאשר עובד המדינה הולך לעולמו אם הוא משאיר אחריו אלמן/ה אותו בן זוג ממשיך לקבל פנסיה מוקטנת ששווה ל60%-70% מהפנסיה המקורית. כלומר אלמנה של איש קבע שקיבל פנסיה של 10,000 ש"ח תקבל בערך 7000 ש"ח כל חודש. השופטים שמקבלים פנסיות מכובדות מאוד המגיעות לעשרות אלפי ש"ח החליטו שלא הגיוני שאלמנה תרד מפנסיה של 50,000 ש"ח ל-30,000 לאחר מות בעלה. אז רק להם/ן הפנסיה נשארת באותו גובה בדיוק. הרי מאוד הגיוני שאלמנים רגילים ירדו מ-10,000 ש"ח ל-7,000 לאחר מות בן זוגם, אבל השופטים לא יוכלו להסתפק רק ב-30,000 ש"ח. איך הם יחיו מסכום פעוט שכזה?

גם במקומות אחרים לא חסכו פינוקים. בחברת החשמל לא משלמים פנסיה על פי המשכורת עצמה. לתוך החישוב מכניסים גם את המשכורת 13 ומשכורת 14 שהעובד היה רגיל לקבל וגם קצבת ביגוד, תלושי חג, חשמל חינם, "תוספת מאמץ" ועוד (ראו נספח א'). ואם חס וחלילה פרשת בדרגה נמוכה אתה לא צריך לדאוג, אפשר להמשיך להתקדם בדרגות גם לאחר הפרישה! (ראו לדוגמא עמוד 527). כמובן שכל העלויות האלו באות מהכיס שלנו בחשבון החשמל שאנחנו משלמים.

אני בטוח שיש עוד הטבות רבות, אלו פשוט כמה שיצא לי להיתקל בהן. התנאים שעובדי המדינה השונים סידרו לעצמם הם פשוט שערוריה והדור שלנו בהחלט יכול לדרוש לתקן אותם.

מתנגדי התיקון תמיד טוענים שמדובר בשינוי רטרואקטיבי של כללי המשחק. כלומר התנאים הללו הובטחו לעובדים ולכן זה לא מוסרי לקחת אותם מהם כעת כאשר העובדים לא יכולים לשנות את דרך התנהגותם. אחרי הכל, אולי בלי התנאים הללו הם היו בוחרים לא להיות עובדי מדינה.

תסלחו לי על השפה המעט בוטה אבל הטיעונים הללו אינם מכבדים את הטוענים, או במילים אחרות- זה פשוט בולשיט. ואני אפרט: דבר ראשון הטיעון עצמו הוא חרב פיפיות- אם נדבר על הציפיות שהיו לאותם עובדים עם כניסתם למקום העבודה אפשר לדבר על כך שתוחלת החיים בזמנו הייתה נמוכה בהרבה ורמת הריבית הייתה הרבה יותר גבוהה. שני פרטים אלו משפיעים בצורה דרמטית על שווי הפנסיות של הפורשים. כלומר אם רוצים לתת להם בדיוק את מה שהם ציפו לו, פנסיות בשווי 3-4 מיליון ש"ח יכולות להיחתך בחצי ואף ביותר מכך. אפשר למשוך את הטיעון הזה לכיוונים נוספים ולומר שהם ציפו לרמת חיים נמוכה בהרבה מזו הקיימת היום, לדוגמא הם ממש לא חשבו שהם יוכלו לטוס כל שנה לחו"ל. אז אולי ניתן להם הכנסה שתואמת את "הציפיות" שהיו להם. אין בזה שום הגיון.

אבל הסיבה היותר מקצועית שהטיעון הזה אינו תופס הוא העובדה שבכל מה שקשור לפנסיה אנחנו סובלים מתופעה הנקראת "מיופיה" כלומר מקוצר ראייה. זאת כנראה הבעיה הכי גדולה בעולם הפנסיה, אנשים צעירים פשוט מסרבים לחשוב על הפנסיה שלהם ולדאוג לה, וזה חוזר על עצמו בבדיקות בכל העולם. בצורה מוזרה מסתבר שרק במדינת ישראל ורק אצל עובדי המדינה בעיית המיופיה נפתרה. כלומר עובדים לא הלכו למשרד הפנים או למשטרה בגלל השכר, התנאים, העובדה שאח שלהם עובד שם, הקרבה למקום המגורים, אפשרויות קידום, הגשמה עצמית או שאר הסיבות שאנשים פשוטים בוחרים מקום עבודה. לא. עובדי המדינה בחרו בנתיב המקצועי שלהם מתוך ראייה מפוקחת של הטבות הפנסיה לה יהיו זכאים בעוד 40 שנים. זה הרי די ברור לא?

הפוסט הזה היה אמור לעסוק בתקציב הביטחון ובוועדת לוקר. אבל היו לי כל כך הרבה דברים להוציא על הפנסיות התקציביות שלא הגעתי לזה. בפוסט הבא אנסה להגיע לתקציב הביטחון (אני כבר צובר פה חובות, גם את הסדרה על הכנסת אני צריך להשלים). אבל בינתיים אני ממליץ שהדור הצעיר יתעורר ויבין איזה משקולת משאירים לנו על הצוואר. יש לנו יותר מטריליון ש"ח לשלם מהמיסים העתידיים שלנו כדי לממן הטבות מופרזות שאנחנו לא נזכה להן בשום צורה. כולי תקווה שחברי הכנסת הצעירים יעלו את הנושא לסדר היום וידרשו שינויים שיאפשרו גם לנו לחיות בכבוד במדינה הזאת ולא רק לשלם את החובות שהשאירו לנו.

על עובדי קבלן

המונח עובדי קבלן מסתובב איתנו כבר שנים. שנים ארוכות מדי. יש כאלו הקוראים למיגור תופעת עובדי הקבלן ואני בשמחה אציב את עצמי בראש המחנה. לצערי אנחנו אף פעם לא שואלים את עצמנו מאיפה הגיעו עובדי הקבלן ומדוע?

יש מי שאומר שעובדי הקבלן הן תופעה שבה החזירים הקפיטליסטים מנצלים עובדים מוחלשים. זאת תיאוריה נחמדה שמסייעת לארגונים ופוליטיקאים מסויימים להפנות את הזעם הציבורי רחוק מהם, חבל רק שהיא אינה נכונה. עובדי קבלן לא נמצאים בארגונים תחרותיים כמו חברות היי טק או חברות תעשייה. הם נמצאים בארגונים בהם יש ועד עובדים חזק שדואג לבצר את מעמדו בצורה כזאת שכל מי שאינו חלק מאותו מעמד לא מעניין אותם.

עובדי הקבלן נמצאים בעיקר בממשלה, בחברות הממשלתיות, בעיריות ובמונופולים המוגנים על ידי הממשלה (בנקים לדוגמא). המעמד הזה נולד בגלל שכבר הרבה שנים הממשלה לא יכולה לעשות שום דבר בלי האישור של ועדי העובדים. כל שינוי דורש את האישור של ועד העובדים. אי אפשר להזיז עובד, או אפילו לגרום לו לעבוד אם הוא לא רוצה. הוועד יכול להגן על העובדים גם במקרים אבסורדיים לחלוטין. כיום עובדים בשירות המדינה כ-65,000 עובדים. כל שנה מפוטרים כאלפית מהעובדים, רובם בגלל הליכים פליליים שמתנהלים נגדם. ואפילו זה לא תמיד מוביל לפיטורים. המערכת בנויה כדי להגן על העובד בכל מחיר בלי שום התחשבות בעובדה שהמשרדים הללו והמשרות הללו קיימים על מנת שהממשלה תוכל לספק שירות לאזרחים.

אפשר מחר בבוקר לסיים את התופעה של עובדי קבלן. כדי לעשות זאת צריך לטפל בבעיה שיצרה את עובדי הקבלן והיא תופעת הקביעות המוחלטת. זה לא אומר שצריך לשבור את הסכמי העבודה הקיימים לחלוטין. זה גם לא אומר שאסור שלעובדים יהיה ביטחון תעסוקתי. אפשר בהחלט לשמר ביטחון תעסוקתי, אפילו ברמה גבוהה מאוד.

כל מה שצריך היא מעט "גמישות ניהולית". מהי בעצם אותה גמישות ניהולית כשפורטים אותה לצעדים בשטח?

גמישות ניהולית היא בעיקר היכולת לפטר מספר מצומצם של עובדים ללא הגנה אוטומטית של הוועד. עדיף שיתווסף אליה גם היכולת לקדם עובדים על פי מצוינות (במקום על פי ותק), לתגמל על עבודה טובה וכו'. אך הנקודה העיקרית, בטח במצב שנוצר בשירות המדינה היא היכולת לפטר עובדים שאינם תורמים לארגון ואף פוגעים בו. כמובן שהוויכוח תמיד יהיה על היקף הפיטורים המותר להנהלה. אבל אם אתם מדמיינים תרחיש של אלפי מפוטרים שהולכים הבייתה תחשבו שוב. על פי הערכות שלי, בהתבסס כמובן על עבודתי בממשלה, מספיק לפטר 0.5% מהעובדים כל שנה בכדי לשנות דרמטית את העבודה בממשלה. כלומר מתוך כל 200 עובדים הממשלה תפטר (במקסימום) עובד אחד. אני ארחיק ואומר- להערכתי אם הממשלה תוכל לפטר 0.5% מהעובדים כל שנה, היא אפילו לא תגיע למכסה שניתנה לה, אלא תפטר פחות מכך.

למהלך כזה יהיו מספר השלכות חיוביות ודרמטיות על עבודת הממשלה. דבר ראשון הממשלה תיפטר מכוח האדם הירוד ביותר שלה. מדובר בעובדים שלעיתים לא רק שאינם תורמים לארגון אלא אף פוגעים בו. מיעוטם אפילו יגיעו להתנהגויות פסולות כגון התעמרות באזרחים, פגיעה בעובדים אחרים ואף שוחד. הרחקתם מהארגון תתרום גם לאווירת העבודה בארגון ולשיפור סביבת העבודה של כלל העובדים. מכירים את זה שבצבא יש את המעצבנים האלו שמוציאים גימלים כל הזמן ורק גורמים לכולם להרגיש פראיירים? יש כאלו גם בשירות המדינה. רק שהם לא עושים איתכם טירונות של כמה חודשים, אלא הם עובדים לצידכם 30 שנים. והם לא רק עובדים "פשוטים", הם גם מנהלים בדרגי הביניים (שהתקדמו על בסיס ותק בלבד) ואפילו מגיעים לדרגת סמנכ"לים. חלקם יכולים לנהל עשרות ומאות עובדים.

והאנשים האלו גורמים להמון עובדים להתמרמר ולעבוד הרבה פחות טוב ממה שהם יכולים. בנוסף הידיעה שניתן לפטר תגרום לעובדים לדעת שהם חייבים להתאמץ, לפחות טיפה, על מנת שהם לא ימצאו את עצמם בין העובדים הגרועים ביותר והמועמדים לפיטורים. זה שינוי חשיבה משמעותי ביחס למצב הקיים היום בשירות המדינה שמרגע שעובד מקבל קביעות אי אפשר לגעת בו.

אני אישית לא חושב שכל העובדים במשלה גרועים. עברתי בהרבה יחידות ממשלתיות, חלקן עם מוניטין נמוך ביותר ואני יכול לומר שהרוב המוחלט של העובדים הם עובדים טובים עם תחושת שליחות ורצון לעשות טוב. אבל כמעט בכל משרד אתה תיתקל בתפוח הרקוב הזה. אותו אדם שמוציא לכולם את החשק להגיע לעבודה. ואותו צריך להרחיק מהארגון. זה יהיה לטובת ההנהלה, לטובת האזרחים אבל בראש ובראשונה זה יהיה לטובת העובדים.

לבסוף שבירת הקביעות המוחלטת תסייע בעוד שני היבטים חשובים:

  1. הממשלה תוכל להפחית משמעותית את הבירוקרטיה של קבלת עובד למשרה. זאת מפני שגם אם הוא אינו עובד טוב היא תוכל בעתיד לפטר אותו. וזאת בניגוד למצב הקיים שמרגע שהוא נכנס לתפקיד הוא נשאר עד הפנסיה. זה יאפשר לצמצם משמעותית את כוח האדם הנדרש במחלקות משאבי אנוש ולהפנות אותו למתן שירותים טובים יותר לאזרחים. זה יאפשר מתן קביעות בשלב מוקדם יותר לעובדים החדשים (והבטחת ביטחון תעסוקתי גבוה), זה יאפשר לקצר משמעותית את הליכי הקבלה לעבודה בממשלה שיכולים לארוך כיום יותר משנה. התארכות המכרזים יוצרת מצב שהממשלה נמצאת תמיד בחוסר כוח אדם ושהרבה פעמים העובד שמתקבל לעבודה הוא לא העובד הטוב ביותר שניגש למכרז, אלא זה שעדיין לא הצליח למצוא עבודה. זה יזניק את כוח האדם בממשלה ואת האפקטיביות של משרדי הממשלה בכמה רמות.
  2. עם התארכות תוחלת החיים הרבה אנשים מגלים שבשנות ה-60 שלהם הם עדיין בשיאם ומעוניינים להמשיך לעבוד. בעוד שבמגזר הפרטי זה אפשרי, הממשלה אוסרת על כך. בשנים האחרונות מתנהלות בבתי המשפט תביעות של עובדים המעוניינים להמשיך בעבודתם לאחר גיל פרישה בניגוד לעמדת המדינה. מצד אחד המדינה מעודדת אנשים לעבוד לאחר גיל פרישה ואף מעוניינת להעלות את גיל הפרישה. אך מהצד השני כאמור המדינה מתנגדת לעשות זאת כשמדובר בעובדים שלה. הסיבה היא כמובן אותם עובדים בעייתים שתקועים לה כמו עצם בגרון (מה שנקרא "מסמרים בלי ראש"). אם המדינה תדע שהיא יכולה לפטר עובדים היא לא תתנגד לאפשר לעובדים הטובים להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה (אם הם ירצו כמובן). זה יגדיל את התוצר, יגדיל את הפריון במשק, יצמצם את העוני בגילאי זקנה והכי חשוב זה יגרום לאותם אנשים להרגיש שהם עדיין פרודוקטיבים ויכולים לתרום לחברה. אגב, הוכח שאנשים הממשיכים לעבוד נשארים בריאים יותר ותוחלת החיים שלהם גבוהה יותר.

לסיכום, אם נצמצם רק במעט את הקביעות המוחלטת של עובדי המדינה נוכל לסיים את המצב המביש של עובדי הקבלן, נוכל לשפר את השירות הציבורי לאזרח, נוכל לשפר את הביטחון התעסוקתי של עובדים צעירים, נוכל לצמצם את הבירוקרטיה הממשלתית ונוכל לאפשר לעובדים שירצו בכך להמשיך לעבוד אחרי שהגיעו לגיל פרישה.

הקביעות הקיימת היום במנגנון הממשלתי אינה משרתת את כלל העובדים, ההיפך- היא פוגעת ברובם כאשר היא יוצרת אנטגוניזם כלפי השירות הציבורי, תנאי עבודה קשים ומשמרת סביבם אנשים הפוגעים בציבור, בהם ובתדמיתם.

הגיע הזמן שנפסיק עם הדמגוגיה ונטפל אחת ולתמיד בבעיית עובדי הקבלן ובסיבה שהיא נוצרה- הקביעות המוחלטת.

על אי שוויון בישראל ובעולם

בשנים האחרונות גבר מאוד השיח הציבורי על נושא האי שוויון בישראל בפרט ובעולם בכלל. סיסמאות כגון "העם דורש צדק חברתי" ו"אנחנו ה-99%" נשמעות מכל עבר. פוליטיקאים ואנשי חברה ממהרים לקפוץ על העגלה ומדברים על חשש לדמוקרטיה, על קשרי הון-שלטון ומה לא.

בשיח הציבורי המבורך הזה חסר רק דבר אחד- נתונים שתומכים בטענות. הנתונים הכלכליים אינם מצביעים על עלייה באי שוויון אלא על ירידה חדה באי שוויון בעשורים האחרונים. כן כן, קראתם נכון- האי שוויון נמצא במגמת ירידה (חדה!).

אז איך זה שבעיתונים מופיעות כתבות ונתונים סטטיסטיים שמראים שהפערים החברתיים נמצאים במגמת עלייה? זה פשוט מאוד- המחקרים והנתונים הללו מתמקדים בחלק קטן של התמונה ולא בתמונה הגדולה.

המחקר המשמעותי ביותר בתחום האי שוויון שאני מכיר הוא של הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי אשר בוחן נתונים על התפלגות הכנסות ועושר ב-30 מדינות שונות לאורך עשרות ואף מאות שנים ומראה שהאי שוויון שיש כיום במדינות המערב חזר לרמתו מסוף המאה ה-19, תקופה בה אריסטוקרטים מעטים שלטו על איכרים ופועלים רבים.

גם מחקר זה (שהוא מצויין בפני עצמו) מפספס את התמונה הגדולה באמת. התמונה הגדולה נקראת גלובליזציה.

אנחנו נוטים לחשוב על העולם המערבי בתור "העולם הגדול" אך למעשה באותן מדינות שמרכיבות את העולם המערבי (אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד) חיים בערך מיליארד אנשים בעוד בעולם כולו חיים כ-7 מיליארד אנשים. כלומר רק כשביעית מהאנשים (14%) מתגוררים בעולם המערבי. חשוב לציין שבהודו לבדה חיים כ-1.27 מיליארד אנשים ובסין חיים כ-1.37 מיליארד אנשים. כלומר כל אחת ממדינות אלו לבדה יותר גדולה מכל העולם המערבי ביחד.

על מנת להבין כיצד האי שוויון פועל בעולם צריך להתבונן בעולם כולו. וכאן אנחנו מגלים תמונה מעניינת. בסין ובהודו, שכל אחת מהן בפני עצמה יותר גדולה מהעולם המערבי כולו, מתחוללת ב-30 השנים האחרונות מהפכה כמותה העולם לא ראה. קצב הצמיחה בסין עמד ב-30 השנים האחרונות על 10% בשנה. זה אומר שהכלכלה הסינית הכפילה את גודלה כל 7 שנים בערך וסה"כ גדלה פי 17.5 מתחילת שנות ה-80. בהודו הצמיחה קצת יותר נמוכה, "רק" כ-6% בשנה מה שאומר שב-30 השנים האחרונות הודו צמחה כמעט פי 6.

הנתונים האלו נשמעים מאוד טכנים ולא כל כך קשורים למציאות היום יומית שאנחנו חיים בה של מחירי קוטג', עליית מחירי הדיור, שחיקת מעמד הביניים וכו'. אבל האמת היא שהנתונים האלה מספרים יותר טוב מכל נתון אחר את השינוי שעברנו מתחילת שנות ה-80. אלו הם התנועות של הלוחות הטקטוניים מתחת לכלכלה העולמית שמתארים את מה שכבר קרה ואת העתיד של העולם שלנו. אנחנו כמדינה שמונה בסה"כ 8 מיליון תושבים ממש לא פקטור בסיפור הזה.

ואולי עדיף לספר את הסיפור הזה ככה: לפני 30 שנים היו מיליארד סינים ומילארד הודים, רובם עניים מרודים. ב-30 השנים האחרונות הם הגדילו את העושר שלהם פי 17.5 ופי 6 (בהתאמה).לשם השוואה כלכלת ישראל צמחה באותה תקופה פי 3.4 וכלכלת ארה"ב פי 2.2. כך שלמרות שהסינים וההודים עדיין עניים במונחים מערביים הם צימצמו בצורה משמעותית את הפער שלהם ממדינות המערב. למעשה ב-30 השנים האחרונות מדינות העולם השלישי צימצמו את הפערים שלהן מהמדינות העשירות בצורה מרשימה מאוד (גם אם הפערים עדיין גדולים) ומאות מיליוני אנשים יצאו מתחת לקו העוני העולמי (לדוגמא).

מחקר שנעשה בבנק העולמי בדק את השינוי בהכנסות של כל האנשים בכדור הארץ על פני תקופה של 30 שנים. אלו התוצאות שפורסמו:

שינויים בהכנסה הריאלית של תושבי העולם

בגרף אפשר לראות את הגידול בהכנסה הריאלית (על ציר ה-Y) של כל קבוצת אוכלוסיה (על ציר ה-X) החל מ-5% האנשים העניים ביותר בעולם ועד ה-1% אנשים העשירים ביותר בעולם. אפשר לראות שבתקופה זאת ההכנסות של כמעט כל האנשים בעולם גדלו. רק באחוזונים 0-5 (בעיקר תושבי המדינות העניות ביותר באפריקה) ובאחוזונים 80-85 (בעיקר תושבים ממדינות מזרח אירופה ואמריקה הלטינית) הייתה ירידה בהכנסה. כל שאר האנשים בעולם הגדילו את הכנסתם. המרוויחים הגדולים של התהליך הם האנשים שנמצאים החל מאחוזון 20 ועד 65 (כלומר 3.15 מיליארד אנשים) והאחוזון העליון שהכנסתם עלתה ב-60% ויותר. למעשה אנחנו עדים לתהליך שיוצר בפעם הראשונה בהיסטוריה מעמד ביניים עולמי, ומעמד זה אינו מורכב מישראלים צעירים ששירתו בצבא, למדו באוניברסיטה והפגינו ברוטשילד (הם נמצאים בעשירון 9 או 10) אלא בעיקר מהודים וסינים אבל גם מלזים, ברזילאים, דרום אפריקאים ורוסים.

אז איך למעשה קיבלנו את הרושם שהאי שוויון בכל העולם רק גדל? התשובה היא שהעיתונות ואפילו מרבית החוקרים באקדמיה מתמקדים רק במדינות ה"מעניינות" שהן מדינות העולם המערבי. מדינות אלו מהוות בערך כ-15% מהאוכלוסיה העשירה ביותר על כדור הארץ. אם נסתכל שוב על הגרף והפעם נתמקד רק ב-15% העשירים ביותר נקבל תמונה מעניינת.

רק מדינות הOECD

נסתכל רק על קבוצת האוכלוסיה שהיא ב-20% הכי עשירים בעולם ונחלק אותם ל-4 קבוצות של 25% מהאוכלוסיה. בנוסף, נדגיש את האחוזון העליון בעולם שמהווה בקבוצה זאת את ה-5% העשירים ביותר באוכלוסיה. זה הגרף שנקבל :

התמקדות בעולם המערבי

ניתן כעת לראות שה"עניים" בתוך הקבוצה עליה אנחנו מסתכלים לא הרוויחו כמעט כלום מהצמיחה העולמית ב-30 השנים הללו. לעומת זאת העשירים הרוויחו מאוד. בחלק הזה של הגרף, שמתאר די טוב את החלק הזה של העולם, האי שוויון בהחלט עלה. אבל זאת תמונה חלקית שממש לא מספרת את הסיפור המלא.

התמונה שהצגתי כאן היא פשטנית ולא מדויקת. בתוך האנשים העשירים בעולם יש גם אנשים מהודו, ברזיל או אוקראינה. מצד שני האנשים העניים במדינות המערב נמצאים גם באחוזונים נמוכים יותר. אבל כאמירה כללית ניתן לומר שיש כמעט התאמה מוחלטת בין 15% העשירים ביותר בעולם לבין העולם המערבי.

האמת היא שמה שאנו חווים כיום הוא חזרה לכיוון עולם שוויוני יותר שלא היה כמותו מאז קולומבוס התחיל את המסע של מדינות המערב לכיבוש העולם. 500 שנות שליטה מערבית על העולם יצרו אי שוויון אדיר בהכנסות. ירידת כוחו של המערב היא התופעה שאנחנו מרגישים כיום.

זכותו של כל אדם, ושל כל מדינה, לנסות להשיג לעצמו את המירב בתוך התחרות העולמית הזאת. גם ברור שאנשים בארץ מתעניינים בדברים שקורים פה ולא ממש מעניין אותם מה מתרחש בסין או בזימבבואה. זה מובן לגמרי והגיוני. אבל חשוב להכיר את העולם שאנחנו חיים בו ולהבין את השינויים שחלים בו. התעלמות מ-6 מיליארד אנשים לא תוביל למדיניות חכמה. יש הרבה דברים שאנחנו כישראלים יכולים לעשות על מנת שמצבנו האישי ישתפר בעולם הזה. יש הרבה החלטות מדיניות שהממשלה יכולה לקבל על מנת לשפר את הצמיחה ולהפחית את הפערים החברתיים בתוך ישראל (שאגב בכלל נמצאים במגמת ירידה מאז 2006). אבל התעלמות מהתזוזות הטקטוניות בכלכלה העולמית ומחשבה שניתן לחזור למדיניות הסוציאליסטית שהייתה פה עד 1985 יכול לפתור את בעיית האי שוויון היא טעות חמורה.

אז בבקשה, תפסיקו לומר שהאי שוויון גובר ושהדמוקרטיה בסכנה. למעשה העולם מעולם לא היה כל כך שוויוני וכל כך דמוקרטי.