על הביטוח הסיעודי

השבוע פרץ לתודעה הציבורית הדיון על ביטוח סיעודי ממלכתי בעקבות מהלך של 80 ח"כים, מהקואליציה והאופוזיציה, שחתמו על הצעת חוק פרטית להקמת מנגנון ביטוח סיעודי ממלכתי בישראל.

ההודעה הזאת תפסה אותי בחילוקי דעות עם עצמי. מצד אחד אני תומך ומצד שני מתנגד. מצד אחד שמח על מהלך אחראי (יחסית) של חברי הכנסת, שהציעו במקביל להעלות את מס בריאות ומצד שני מתוסכל מחוסר המקצועיות שבהצעה. אז בואו ננסה לעשות סדר בדברים. נבחן את התהליך הפוליטי, את מהות ההצעה, את הפוליטיקה מאחוריה ולבסוף את אופן היישום של החוק במידה ויחוקק.

מראש אומר שהצורך בביטוח סיעוד ממלכתי הוא שנוי במחלוקת ואציע לקרוא מאמר מצוין בנושא.

תהליך

המהלך של חברי הכנסת הוא בהחלט מהלך מעודד. ביום יום חברי הכנסת מציפים את הלשכה המשפטית של הכנסת ואת הממשלה באלפי הצעות חוק שיש בהן מעט הגיון וכמעט שום סיכוי שיעברו את כל תהליך החקיקה. הצעות חוק אלו נקראות הרבה פעמים בזלזול "הצהרות חוק" כי כל מטרתן הוא להשיג כותרת מחמיאה לחבר הכנסת המציע.

כאן חברי הכנסת עשו שני צעדים שראויים לשבח. הראשון הוא התגייסות רחבה לנושא שהוא בלי ספק בעל חשיבות גבוהה לאזרח הישראלי. אפשר להתווכח אם ביטוח סיעודי ממלכתי הוא טוב או רע ואפשר לדון בשאלה כמה אנחנו מוכנים לשלם עליו אך אלו שאלות מסדר שני. עצם ההעלאה של הנושא לדיון הציבורי עם תמיכה כל כך רחבה מראה לנו שנבחרי הציבור סבורים שמהלך כזה יהיה חיובי לאזרחים ועל זה אני מוריד את הכובע. נקודה שנייה שראויה לתשבוחות היא העובדה שחברי הכנסת לא הציעו הצעה תקציבית בלי מקורות תקציביים. באופן די נדיר הם הציעו בעצמם להעלות את המסים ומהבחינה הזאת מדובר בהצעה שהיא, לפחות לכאורה, מאוזנת תקציבית. גם זה יוצא דופן במחוזותינו וגם על זה מגיעים שבחים.

מהצד השני עולה השאלה כיצד חברי הכנסת הגיעו למספרים אליהם הגיעו. לצערי כיום לחברי הכנסת אין את המומחיות והיכולות להבין את המשמעויות מרחיקות הלכת של ההצעה ולכן כל מספר שהם יזרקו לאוויר כנראה יהיה מוטעה. אני כולי תקווה שחברי הכנסת מבינים זאת ומבחינתם ההצעה היא בגדר "הצעה לדיון" ולא "תורה מסיני".

למעשה לפני מספר שנים כאשר הנושא עלה לאוויר בגלגולו הקודם נשאלתי במשרד האוצר כיצד להתמודד עם הנושא. אז דובר על העלאת מס הבריאות ב-0.5% ומיד ראיתי שהמספר אינו נכון כי אינו לוקח בחשבון את עליית תוחלת החיים הצפויה ואת העלייה הצפויה בעלויות הטיפול הרפואי. במילים אחרות החישוב היה סטטי ולא דינאמי. כיום מדברים על 0.75% אבל אני חושד שנצטרך העלאת מסים גדולה יותר מזה וממליץ שהנושא יבחן לעומקו על ידי צוות מומחים ממשלתי.

מהות ההצעה

אני אמנם לרוב מתנגד למעורבות ממשלתית בשווקים אבל צריך להבין ששוק הבריאות הוא שוק מאוד יוצא דופן. בשוק זה עצם קיומו של היצע יוצר ביקוש ולכן יש הגיון להגביל את ההיצע ולא לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם. זה דיון ארוך ועמוק בפני עצמו אבל זאת התפיסה השולטת באגף תקציבים באוצר ואני השתכנעתי מהטיעונים שלה.

לכן בגדול אני בעד ההצעה. אני חושב שהנושא הסיעודי מטריד אנשים רבים שמפחדים שהם או קרוביהם יגיעו למצב הזה הדורש הרבה תמיכה משפחתית וכספית. במצב זה יש הגיון שהממשלה תקבע רשת בטחון חברתית שתספק לכל אחד הגנה מפני הגעה למצב כזה והתמודדות איתו לבד.

כמובן שעולה שאלת המימון של השינוי המוצע וניגע בה בהמשך.

פוליטיקה

לצערנו אי אפשר בלי פוליטיקה ולא מפתיע שהנושא עולה עכשיו לדיון בצורה כה סוערת. יש פה כמה שחקנים עם אינטרסים שונים שבעת הזאת מתלכדים לכדי אינטרס מאוד חזק וצריך לשים לב אליו.

ראשונים נציין את החרדים. שר הבריאות ליצמן מסתובב כבר שנים עם ההצעה להחיל בארץ ביטוח סיעוד ממלכתי. הסיבה העיקרית (להבנתי) היא שחלק גדול מציבור הבוחרים שלו אינו מבוטח. בלי קשר, המפלגות החרדיות נוטות לשמאל הכלכלי. אולי זה בגלל שהציבור שלהם כמעט אינו משלם מסים ומצד שני נהנה מאוד מהשירותים הממשלתיים ואולי יש סיבה אחרת. אבל בלי ספק החרדים יתמכו בהצעה, בוודאי כל עוד הם לא צפויים לשלם עליה.

ההסתדרות גם היא שותפה למהלך וזה בעקבות סאגת ביטול הביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים. בהערת אגב אומר שההחלטה של רשות שוק ההון בנושא היא מוצדקת כי למעשה הביטוחים שהיו לוועדים הגדולים לא היו שווים כלום וכולם ידעו את זה ושתקו במשך הרבה מאוד שנים. אבל כעת כאשר רוצים לבטל את "ההטבה" שיש לוועדים הגדולים ההסתדרות נזעקת להגן עליהם ועל הדרך מקווה להפיק הון פוליטי כאשר היא מציירת את מאבקה למען הקשישים החלשים. ציניות לצערי לא חסרה במחוזותינו.

ביטוח סיעוד ממלכתי יוציא את הוועדים מהפלונטר שהם נכנסו אליו ועם התקשורת הגרועה שיש לנו עוד יוציא אותם החבר'ה הטובים בסיפור הזה. לכן ניסנקורן תומך ואף לוחץ ללכת למתווה הזה.

האופוזיציה גם היא במשחק (ולמעשה איתה גם ח"כים מהקואליציה). אלו מעוניינים להגיע להישגים וזיהו הזדמנות מצויינת לעשות זאת. אחרי שכחלון גנב להם את כל הכובעים ה"חברתיים" הם מצאו כובע חדש לחבוש. בנוסף לגבי ח"כים מהליכוד ומהעבודה הקריצה להסתדרות יכולה להיות שווה הרבה קולות בפריימריז ועל הזדמנות כזאת לא מוותרים.

משרד האוצר גם הוא בתמונה כמובן, או יותר נכון לומר- אמור להיות בתמונה. למעשה שר האוצר ממולכד. מצד אחד הוא לא מוכן להיתפס כמי שהעלה מסים ומצד שני הוא לא יתנגד בפומבי למהלך חברתי שכזה. אז מה עושים? בינתיים כהרגלו הוא לא עושה כלום, לפחות לא בצורה פומבית. אבל אני בטוח שמאחורי הקלעים הוא כבר רוקח איזו תכנית איך לעשות ביטוח סיעודי בלי להעלות מסים. אם יעשה מהלך שכזה הוא יהיה קסטרופלי לביטוח הלאומי שגם כך צפוי לפשוט את הרגל עוד פחות מ-30 שנים.

שאלת המימון

כרגע ההצעה היא להעלות את מס בריאות ב-0.75%. כפי שכבר אמרתי אני די בטוח שההצעה אינה מספקת אבל כמובן צריך לשקול אפשרויות חליפיות. הקישור בין מס בריאות לבין ביטוח סיעודי ממלכתי הוא אינטואיטיבי אבל ממש לא חובה. מכיוון שבסוף התקציב הממשלתי הוא סל סגור אפשר לגבות גם מסים אחרים ולהעביר את הכסף לביטוח הלאומי. בפוסט מעניין שואל הכותב מדוע לא להעלות מע"מ בכדי לממן את ההצעה. ואכן אין סיבה להעלות דווקא מס זה או אחר. מכיוון שגם היקף המימון וגם דרך המימון הן סוגיות מדיניות משמעותיות אני ממליץ שוועדת המומחים תמליץ גם על זה.

הוצאה לפועל

גם אם החלטנו לעשות ביטוח סיעודי ממלכתי עדיין עולה השאלה כיצד לבצע זאת. ההצעה לעשות זאת דרך הביטוח הלאומי נראית לי רעה. לדעתי היא מבטיחה בעיות, עלויות תפעול גבוהות ושירות ירוד לציבור. עדיף בהרבה לחשוב על שיטה כמו חלוקת וואוצ'רים שתינתן לכל אזרח והוא יחליט דרך איזו קופת חולים הוא מבטח את עצמו. ככה לפחות תהייה תחרות על איכות השירות וניסיון להתייעל לטובת המטופלים.

סיכום

מדובר בהחלטה חשובה וקשה. אני מעריך את פעילותם של הח"כים שהעלו את הנושא לסדר היום אך ממליץ לתת לוועדת מומחים לגבש הצעה קונקרטית עם דרכי פעולה וצפי עלויות. כאשר הוועדה תגיש את המלצותיה יוכלו נבחרי הציבור לבחור בין חלופות שונות כמו היקף הביטוח, דרכי מימונו ודרכי הוצאתו לפועל. זאת סוגיה חשובה מדי וגדולה מדי כדי לפתור אותה בצורה חפיפניקית. או כמו שמירב ארלוזרוב כתבה: "… היא אינה יכולה להיפתר באמצעה של מלחמת קרדיטים, או איום השבתה של המשק בידי ההסתדרות."

פוסט אמצע קדנציה

אמצע הקדנציה של הממשלה זה זמן מצוין להיזכר באחד הפוסטים האהובים עלי שהוא התחזית (הדי מדויקת) שלי לגבי איך תראה כהונתו של כחלון כשר אוצר.

בפוסט זה אנסה לסכם את פעילותו של כחלון בחצי הדרך לבחירות הבאות, בהנחה שלא יוקדמו כמובן.

שר האוצר כאמור הציב לעצמו שני יעדים מרכזיים. אז בואו נבדוק מה קרה עם כל יעד כזה ומה בנוסף הוא עשה או לא עשה בתפקידו.

שוק הדיור

כמו שהערכתי זה התחום שעליו שר האוצר הניח את כל כובד משקלו ודי כצפוי אין שינוי אמיתי במגמה עד כה. ניסיתי להסביר הרבה פעמים ששוק מסובך כמו שוק הנדל"ן לא משנה כיוון בצורה כל כך מהירה ושנדרש גידול בהיצע הדירות ו/או עלייה בריבית. בכל זאת שר האוצר האמין שתכניתו "מחיר למשתכן" תביא לירידת מחירים בצורה מהירה וזה כמובן לא קרה.

בנק ישראל, בדוח של 2016, "קטל" את תכנית מחיר למשתכן וטען שהיא הגדילה את הביקושים לרכישת דירה ובצורה זאת למעשה העלתה את המחירים. זה לא יפתיע אף אחד עם תואר בכלכלה אבל עושה רושם שבלשכת שר האוצר קיוו שהם יכולים לכופף את חוקי הכלכלה והתאכזבו לגלות שהחוקים הבסיסיים חזקים מהם.

את תכניתו השנייה למסות בעלי דירה שלישית ומעלה אתאר רק כתכנית גרועה שסובלת מכשלים לוגיים קשים. לא ברור לי מדוע ימוסה אדם שיש לו 3 דירות ששוות מיליון ₪ כל אחת ולא ימוסה אדם שיש לו דירה אחת ששווה 5 מיליון ₪. כמו כן לא ברור מדוע אדם שיש לו 3 דירות בשווי של נניח 5 מיליון ₪ ימוסה יותר מאדם שמחזיק בקניון ששווה 100 מיליון ₪. יש לי עוד הרבה בעיות עם התכנית אבל אעצור פה.

בשורה התחתונה מחירי הדיור ממשיכים לעלות שנתיים לאחר הבחירות ולמרות שקצב הגידול ירד בשנת 2016 הוא עדיין גבוה מאוד (6.3%).

תחום הבנקאות

בתחום זה שר האוצר יכול לסמן הצלחה עם העברת החקיקה של ועדת שטרום בכנסת. ובכל זאת הפירות של הרפורמה הזאת אינם נראים עדיין בשטח וגם פעולות נוספות שהיו יכולות להינקט לא נעשו.

למשל ועדת היישום של רפורמת שטרום עדיין לא התכנסה פעם אחת ובכלל היישום של המסקנות מתנהל בעצלתיים. כך לדוגמה עדיין לא נקבעו כללים לבנק בכשל, לא הוכרזה תכנית לביטוח פקדונות ולא קודמו הרעיונות של פתיחת ממשקי API לבנקים מה שיכול לשפר את השירות ללקוח ולהוריד מחירים. (גילוי נאות- הכותב היה מרכז ועדת שטרום)

עצם ההעברה של הרפורמה היא בהחלט סיבה לחגיגה וגם עדות לכישורים הפוליטיים של שר האוצר. ועדת הרפורמות שהוא הקים בכנסת הוכיחה את עצמה והצליחה להעביר כמה רפורמות חשובות (רפורמת שטרום היא אחת מהן) והמשחק הפוליטי שהוא שיחק מול נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, צריך להילמד בבתי ספר לממשל. כחלון הבין שהוא חלש בממשלה, כי ראש הממשלה יכל להכריע לטובת פלוג, אבל חזק בכנסת כי הח"כים רוצים להצטייר כלוחמניים נגד הבנקים. לכן הוא העביר נוסח יחסית מרוכך בממשלה והחמיר אותו בכנסת, בוועדה שהוא שולט עליה לחלוטין. אין ספק שזה מהלך יפה שמבדל אותו מאוד מקודמו בתפקיד שלא הכיר את רזי עבודת הכנסת.

צעדים נוספים בתחום, כמו למשל החקיקה של חוק האיגוח אינם נראים באופק שכן השר מעכב אותו כבר יותר משנה. חוק האיגוח היה יכול בין היתר להוריד את ריבית המשכנתאות שרק הולכת ומאמירה אבל השר חושש מלנקוט בצעד כזה כי הוא פוחד שזה ימשיך ויעלה את הביקושים. נראה שהשר אינו מסוגל לעצור את עליית מחירי הדירות. כאמור רק עליית ריבית במשק ו/או הגדלה משמעותית של ההיצע תעצור אותם (להזכירכם משרד האוצר לא הצליח לעמוד ביעד שלו להגדלת ההיצע). לאור העובדה שעליית ריבית מתוכננת ל-2018 ברור הרצון של השר לדחות את הבחירות ועל רקע זה אפשר גם להבין את משבר התאגיד. מעניין לציין שזאת כבר פעם שניה שרה"מ מנצל את הכישלון של שרי האוצר שלו להוריד את מחירי הדיור כדי ללחוץ עליהם. את לפיד הוא גרר לבחירות אחרי הכשלון שלו ועל כחלון הוא מאיים שיעשה לו אותו הדבר וכך משיג ממנו הישגים.

רפורמות מבניות

בתחום זה שהוא הלחם והחמאה של כל שר אוצר אין הרבה מה לפרט מפני ששר האוצר הראה כישלון די מוחלט בקידום רפורמות מסוג זה.

אין בשנתיים האחרונות הישגים של משרד האוצר בהעלאת הפריון במשק, בשילוב אוכלוסיות בשוק העבודה (למעשה יש ירידה בהשתתפות גברים חרדים בשוק העבודה), בהעלאת גיל הפרישה, בהקטנת הריכוזיות במשק, בצמצום העוני, בשיפור היעילות הממשלתית, בהקטנת האבטלה הטבעית או בקידום של כל נושא אחר עם משמעויות מאקרו כלכליות.

שר האוצר עשה למעשה רק 4 דברים בתחום זה- שלושה משמעותיים ורביעי (עדיין טעון ביצוע) שנראה בינוני למדי.

  1. רפורמת קרנות ברירת המחדל בפנסיה.

זהו המהלך המשמעותי ביותר שקידם משרד האוצר אך התכנית היא פרי יוזמתה של המפקחת על שוק ההון, דורית סלינג'ר, והתחילה עוד בתקופת שר האוצר הקודם. למעשה התכנית מבוססת על המסלקה הפנסיונית שהוקמה ביוזמתו של הממונה לשעבר על שוק ההון, פרופ' עודד שריג, כך ששורשיה נטועים עמוק בתקופתו של שטייניץ כשר אוצר. התכנית מכוונת להפחית את דמי הניהול שמשלמים הישראלים על חסכונותיהם לפנסיה. דמי ניהול אלו עלולים לכלות עד שליש מהחיסכון הפנסיוני והמהלך הנוכחי בהחלט בעל פוטנציאל להפחית את דמי הניהול לכלל הלקוחות ובמיוחד ללקוחות החלשים המהווים שליש מכח העבודה.

  1. הסכם תקציב משרד הביטחון.

שר האוצר הגיע להבנות עם שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון על מתווה ארוך טווח לתקציב הביטחון. מתווה זה מבטיח למערכת הביטחון את הכספים שהיא זקוקה להם מצד אחד ומגביל את החשיפה של משרד האוצר לגידול בתקציב הביטחון מהצד השני. מדובר בהסכם טוב וראוי שהוביל השנה לשקט חסר תקדים בגזרה המתוחה מאוד של משרד האוצר מול משרד הביטחון ואפשר העברת תקציב ללא ההתכתשויות הידועות עם משרד הביטחון.

  1. הורדת יוקר המחיה

הממשלה, בהובלתו של שר האוצר, נקטה מספר צעדים להפחתת יוקר המחיה ובראשם הוזלת התחבורה הציבורית והמים. כמו כן צעדים שהתחילו עוד בוועדת טרכטנברג, שאפשרה יבוא של חבילות קטנות ללא מכס ואף ללא מע"מ, הובילו לפי דוח בנק ישראל לירידה משמעותית במחירים. 2016 היא השנה השלישית ברציפות שמדד המחירים הוא שלילי ופעולות הממשלה להפחתת יוקר המחיה שקולות להורדת 1% מע"מ.

  1. תכנית נטו למשפחה

תכנית זאת רק פורסמה כך שמוקדם לומר כיצד והאם היא תצא לפועל. מטרת התכנית היא להקל על מצוקת ההורים הצעירים ולהקל על יוקר המחייה במספר תחומים. החלק הטוב בתכנית הוא הקטנת המיסוי ועידוד היציאה לעבודה- על ידי מתן נקודת זיכוי במס הכנסה והגדלת מס הכנסה שלילי. אך התכנית משתמשת בתקציבים שנועדו לשעת חירום כלכלית ואינה פותרת אף אחת מהבעיות ארוכות הטווח של המשק הישראלי. היא גם אינה מתוקצבת לשנים החל מ-2019 ולכן היא זמנית במתכונתה. מבחינה זאת היא אינה ראויה ומהווה בזבוז הזדמנות גדול לשינוי ארוך טווח. אין ספק שכחלון השיק את התכנית כחלק ממסע הבחירות שהוא מתכונן אליו וכך גם צריך להתייחס לתכנית זאת.

בשורה התחתונה הכהונה של כחלון עד כה הייתה מאכזבת למדי. לא שציפיתי ליותר מדי אבל נראה ששר האוצר פשוט מתחמק באלגנטיות מכל בעיות היסוד של הכלכלה הישראלית. נאחל לו שבחצי השני של כהונת הממשלה הוא יפעל יותר בהצלחה לשיפור מצבה הכלכלי ארוך הטווח של המדינה.

 

על בעיית הסוכן בפוליטיקה הישראלית

הפוסט הזה לא יעסוק בכלכלה אלא במדיניות, ויותר נכון לומר במה שמניע את המדיניות של ישראל. אבל גם פה נסתכל מנקודת מבט "כלכלית".

אחד הדברים הראשונים שכלכלן עושה בכל בעיה שהוא נתקל בה זה לבחון מה היא פונקציית התועלת של השחקנים. מה הם מנסים להשיג או מה הם מנסים למקסם. במקרה של חברה זה ברור שהניסיון הוא מקסום רווח אבל כשמסתכלים על פרטים בתוך החברה נתקלים במה שנקרא "בעיית הסוכן". בעיה זאת צצה כאשר לסוכן יש מטרות שהן שונות ממטרות החברה. למשל הסוכן רוצה למקסם את התגמול האישי שלו מה שלא בהכרח מתיישב עם המטרות של הפירמה.

לכן כלכלנים עסוקים כל הזמן בבניית תמריצים נכונה. תמריצים כאלו יובילו לכך שהמטרות של כל הפרטים בחברה יהיו זהות למטרת החברה והיא למקסם את רווחי החברה. למשל נותנים לסוכן מכירות בונוס על כל מכירה שהוא מבצע, בצורה כזאת הסוכן רוצה למכור הרבה כדי לקבל בונוס גבוה וזה מתיישב עם הרצון של הפירמה למכור הרבה. זאת כמובן דוגמה פשוטה אך אני מקווה שהיא עושה סדר בראש.

כאשר אני מסתכל על חברי הכנסת שלנו אני שואל מה הם בעצם רוצים להשיג? מהיכרות עם הרבה חברי כנסת אני יכול להגיד לכם שכולם רוצים לעשות טוב למדינת ישראל. כמו כן כולם חושבים שהם האנשים המתאימים לתפקיד ח"כ, שר ואפילו ראש ממשלה. ולכן הם רוצים להיבחר שוב. זאת בעצם פונקציית המטרה שלהם וזוהי נקודה שחשוב לזהות.

על מנת להיבחר שוב צריכים להתקיים שני תנאים. התנאי הראשון הוא שהבוחר יבחר במפלגה שלהם ביום הבחירות. על תנאי זה הם יכולים להשפיע מעט וכבר נראה למה ואיך זה משפיע עליהם.

התנאי השני הוא שהם רוצים להיות מדורגים גבוה ברשימה של המפלגה שלהם על מנת למקסם את הסיכוי שיכנסו לכנסת הבאה. על תנאי זה הם יכולים להשפיע הרבה וכבר נראה למה ואיך זה משפיע עליהם.

תנאי ראשון- בחירות לכנסת

הבחירות לכנסת נעשות על המון נושאים. יחסי דת ומדינה, איכות סביבה, איכות החינוך, היקף התערבות המדינה בכלכלה, שחיתות ועוד ועוד. אך בשורה התחתונה לאורך שנים ההצבעה הייתה בעיקר על המצע המדיני של המפלגות. החלוקה שלנו לשמאל וימין מושתת בעיקר על השאלה מה אתה חושב על יחסינו עם מדינות ערב והפלסטינים. לא חריג לראות מישהו שהוא שמאל מדיני וימין כלכלי (אז נכנה אותו שמאלני) או מישהו שהוא ימין מדיני ושמאל כלכלי (אז נכנה אותו ימני).

בבחירות הכלליות הציבור בוחר על פי הלכי רוח, הצבעות עבר, מחשבות לגבי תפקוד הממשלה הנוכחית, מצבנו הבטחוני-מדיני ועוד. קל לראות שהח"כ הבודד כמעט לא יכול להשפיע על דברים אלו ולכן הוא לא מתעסק בזה הרבה. כמובן שהוא ידאג להוציא הודעה בומבסטית לתקשורת או להציע הצעת חוק פופוליסטית שתסייע למפלגה שלו אבל זה בטל בשישים. בבחירות הכלליות מתעסק בעיקר ראש המפלגה וקבוצת היועצים האסטרטגיים שלו.

הח"כ הבודד לעומת זאת מתעסק בעיקר בבחירות הפנימיות שנקראות "הפריימריז".

תנאי שני- דירוג ברשימת המפלגה

הבחירות הפנימיות במפלגה נעשות בצורה שונה ממפלגה למפלגה. במפלגות החרדיות אלו "חכמי התורה" שמחליטים. במפלגות מסוימות, שנקראות גם המפלגות "הדיקטטוריות" (ישראל ביתנו, יש עתיד, כולנו) ראש הרשימה הוא זה שמכריע איך תראה הרשימה. ובמפלגות מסוימות, הנקראות ה"דמוקרטיות", אלו מתפקדי המפלגה שמכריעים (עבודה, ליכוד, הבית היהודי).

כל ח"כ יודע כמובן איך מתבצעות הבחירות במפלגתו ודואג לעשות פעולות שישפרו את מצבו בתוך מפלגתו. את פעולות אלו הציבור פחות רואה אבל הן אלו שקובעות כיצד יראו החיים שלנו במדינה הזאת. במפלגות הדיקטטוריות דואגים שראש הרשימה יאהב אותך. לפעמים זה דורש לקפוץ על רימון פוליטי בשבילו ולפעמים פשוט דורש להתחנף אליו. במפלגות הדמוקרטיות זה דורש להשיג את חיבתם של מתפקדי המפלגה בכל מיני דרכים כמו קידום הצעות חוק מסוימות, אמירות בתקשורת, השתתפות בחתונות ובר מצוות ועוד. מיד אראה שהח"כים צריכים להתחבב רק על כמה אלפי אנשים ולכן כל מעייניהם היא איך לשרת טוב יותר את ציבור הפקודים למפלגה ולא את ציבור הבוחרים הרחב. זוהי בעיית תמריצים קלאסית ולמזלנו יש לה גם פתרון פשוט.

אני אתמקד במפלגות הדמוקרטיות משתי סיבות. הראשונה היא שמדובר על יותר מחצי מנבחרי הציבור. והשנייה היא שרק שם אנחנו כיחידים יכולים להשפיע. וההשפעה שלנו למעשה יכולה להיות גדולה מאוד.

פריימריז במפלגות הדמוקרטיות

המפלגות הדמוקרטיות העיקריות הן הליכוד והעבודה. בשתיהן פקודים רק כמה עשרות אלפי אנשים ובבחירות המקדימות (הפריימריז) בוחרים עוד פחות מכך.למשל בעבודה הצביעו רק 28,368 אנשים בפריימריז האחרון (לעומת 786,313 אנשים שהצביעו למפלגה בבחירות). חשוב לומר שבפריימריז מצביעים ליותר ממועמד אחד, כל אחד בוחר רשימה של בערך 10 מועמדים, תלוי במפלגה.

כך יוצא ששלי יחימוביץ נבחרה למקום הראשון בפריימריז (שנייה אחרי ראש התנועה- בוז'י הרצוג) עם 22,865 קולות בלבד!

כלומר כדי להיכנס לכנסת כל מה שצריך זה כמה אלפי תומכים שמתפקדים למפלגה הנכונה. כדי לנצח את המתחרים שלך לפעמים צריך כמה מאות קולות בלבד.

כאשר לוקחים בחשבון שכל אחד יכול להתפקד לכל מפלגה (לא משנה למי הוא מצביע בסוף) ושהתפקדות עולה בסה"כ 64 ₪ בשנה מבינים כמה קל להטות את תוצאות הבחירות הפנימיות.

המצב גרוע עוד יותר כשמבינים שיש שיריונים למקומות מסוימים, למשל שיריון לאשה חדשה, שיריון לנציג מחוז דן ועוד. לכן נכנסו לכנסת אנשים שבחרו בהם רק 1000 מתפקדים! כך למשל נכנס ח"כ יואב קיש לרשימת הליכוד כאשר תמכו בו רק 1282 פקודי ליכוד מאזור גוש דן. חשוב לשים לב שהוא עקף את המתחרה שלו ב-171 קולות בלבד! כיום יואב קיש הוא יו"ר ועדת הכנסת, אחד התפקידים החשובים ביותר בכנסת שלנו. גם ח"כ אמיר אוחנה נכנס עם 1198 קולות בלבד. הוא עקף את המתחרה שלו ב-81 קולות בלבד.

קל לראות שהמתמודדים מתחרים למעשה על כל קול של הפקודים למפלגה שלהם. הבדל של עשרות או מאות קולות יכול להיות ההבדל מבחינתם אם יקבלו תפקיד שר או לא.

ככה שמי מצליח לפקוד 100 אנשים למפלגה הוא "קבלן קולות" שכל חברי הכנסת ישמחו לפגוש אותו וינסו לרצות אותו. מי שפקד 1000 אנשים הוא כבר מלך במפלגה שלו וכל רצונו ימומש. ומה הם רוצים בתמורה לתמיכה במועמד מסוים? לפעמים זה להעביר הצעת חוק כלשהי או להרוג הצעת חוק. לפעמים זה ג'וב לבן של. לפעמים זה להשיג העלאת שכר לעובדים בנמל או ברשות שדות התעופה. אלו דברים "קטנים" ופשוטים שחברי הכנסת שלנו והשרים מתמודדים איתם יום יום במטרה להיבחר מחדש. והם משחיתים את הכנסת שלנו ופוגעים בדמוקרטיה שלנו.

הבעיה

הבעיה טמונה בכך שהפקודים למפלגה לא בהכרח מייצגים את מצביעי המפלגה ובנוסף מבקשים לעצמם הרבה פעמים טובות אישיות (בעיית הסוכן). כך למשל אחד הדברים הידועים בכנסת היא שועדי העובדים החזקים התפקדו למפלגות ומשפיעים ככה על השרים שממונים על מקומות העבודה שלהם. חיים כ"ץ הוא אלוף השיטה הזאת ופקד לליכוד בין 8000 ל-12000 אנשים (תלוי את מי שואלים). בדרך הזאת הוא האיש הכי חזק בליכוד ואף אחד לא מעז להתעסק איתו.

שרי האנרגיה לדורותיהם פחדו להתעסק עם חברת החשמל מהסיבה הזאת. גם חוסר הרצון של שר התחבורה להכניס תחבורה שיתופית לישראל נובע מהתפקדות של 2000 נהגי מוניות לליכוד.

גם פייגלין למד את השיטה ופקד יותר מ-10 אלף מתנחלים אל הליכוד במטרה למשוך אותו יותר ימינה ממה שהוא תמיד היה. אפילו שפייגלין עזב ואפילו שהמתפקדים שלו לא בוחרים בליכוד בבחירות הם עדיין מצליחים להשפיע על איך נראית רשימת הליכוד ואיך מתבטאים שרי הליכוד. בכך הם הכפילו את כוחם הפוליטי עשרות מונים מעבר לכוח שיש להם כאשר הם מצביעים בבחירות הכלליות לבית היהודי.

הפתרון

יש כמה פתרונות אבל הפתרון האידיאלי הוא להתפקד למפלגה שאתם הכי מסכימים עם המצע שלה ולהשפיע מבפנים. בצורה כזאת אתם מגבירים מאוד את השפעתכם הפוליטית, מדללים את הכוח של קבוצות הלחץ וגורמים לח"כים ולשרים לעבוד בשביל הציבור הרחב ולא בשביל קבוצות אינטרסים ספציפיות. יש כבר כמה קבוצות שקמו במטרה לפקוד את ההמונים למפלגות. אני אישית הייתי מעורב עוד בקבוצה הראשונה "מתפקדים" שקמה במחאה החברתית וקראה לציבור להתפקד למפלגות. מתפקדים אינה פעילה כיום למיטב ידיעתי אך קבוצות אחרות המשיכו את דרכה.

אני ממליץ להתפקד ל"ליכודניקים החדשים" מכמה סיבות. א' אם אתם קוראים את הבלוג שלי דעותיכם הכלכליות כנראה בצד הימני של המפה. הליכודניקים החדשים עוסקים רק בנושאי כלכלה וחברה ולא מתעסקים בכלל בנושאים מדיניים ככה שהם לוחצים על חברי הכנסת לבנות כלכלה יותר חופשית בישראל עם פחות כוח לקבוצות הלחץ השונות. ב' הליכוד היא מפלגת השלטון וכנראה תישאר כזאת גם בהמשך. ו-ג' הליכוד היא המפלגה עם הכי הרבה שחיתות פנימית (זאת דעתי הלא מבוססת אמפירית) ולכן הכי חשוב לשפר אותה מבפנים.
יש כמובן עוד קבוצות בליכוד וקבוצות דומות בעבודה. "נתיב" ו"הליברלים בליכוד" הן חלופה אם לא מצאתם את מקומכם בליכודניקים החדשים.  "הוועד" מנסה לפקוד לשתי המפלגות הגדולות ובעבודה אני מכיר רק את "נושאי הדגל" אך בטח יש קבוצות נוספות.

 

סיכום

יש הרבה שיח על לאיזה מפלגה להתפקד, איך ואת מי לקדם בפריימריז ועוד. אני מזמין את כולכם לנהל דיונים על זה (גם) בעמוד הפייסבוק שלי. אבל קודם כל והכי חשוב, תתפקדו. אחרי זה נתווכח על כל השאר. כאשר אתם מתפקדים אתם מכפילים את הכוח הפוליטי שלכם פי 500 ועוזרים לעצב מדינה טובה יותר לכם ולילדים שלכם על ידי שבירת בעיית הסוכן בה שבויים הח"כים שלנו. זה לא דורש מכם כמעט כלום וזה נותן לכם הכי הרבה. אז למה להישאר אדישים?

להתפקדות לליכוד

להתפקדות לעבודה

על המשבר הכלכלי במצרים

הכלכלה של מדינות ערב בכלל ומצרים בפרט נתקלת בשנים האחרונות בקשיים הולכים וגוברים וזאת, בין השאר, על רקע הזעזועים הפוליטיים והביטחוניים שהאזור כולו חווה. אבל זאת ממש לא הסיבה היחידה.

הכלכלה של מצרים נוהלה עד היום בצורה מזוויעה עם מדיניות פרוטקציוניסטית ותרבות מקורבים, כאשר הממשלה נלחמת בכוחות השוק במקום לעבוד איתם.
אחת הדוגמאות לכך היא שער החליפין המנוהל שיוצר עיוותים בכלכלה ומוביל ליצירת שוק שחור.

לא מספיק אנשים במדינה יודעים שעד שנת 85 המשק הישראלי היה מאוד דומה למשק המצרי. משק שמייצר כמעט הכל לעצמו, עם שיעורי מכס גבוהים, עם שער חליפין מנוהל ועם סובסידיות רבות.
עם ממשלה שנלחמת בכוחות השוק במקום להשתמש בהם. למזלנו המשבר הכלכלי שהכה בנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, במשך מה שמכונה "העשור האבוד", הגיע לשיאו בשנת 85 וחייב את הממשלה לשנות כיוון בצורה דרסטית (מה שנקרא "תכנית הייצוב").
התזמון לא היה יכול להיות טוב יותר. בשנת 89 קרסה בריה"מ והביאה לשני גלים שהכו במשק הישראלי שזה עתה התחיל להתייצב אחרי השוק של 85- גל עלייה לארץ (של עובדים מאוד משכילים ומוכשרים) וגל של גלובליזציה .

הגלובליזציה שהכתה בעיקר בסין ובהודו שינתה דרמטית את העולם. היא הכניסה מאות מיליוני ידיים עובדות לשוק העבודה העולמית ושינתה דרמטית את כל תמונת ההיצע והביקוש העולמיים. למזלנו, המשק הישראלי היה בעמדה מצוינת "לתפוס" את הגל הזה עם המוני מהנדסים שהקימו את מה שלימים יכונה הסטארט-אפ ניישן.

מצרים לא הייתה כל כך ברת מזל. כמו רוב מדינות ערב היא לא זיהתה את שינוי המגמה והמשיכה במדיניות הפרוטקציוניסטית ובכלכלה ששמה את שיעור המועסקים מעל לכל דבר אחר על מנת לשמר יציבות חברתית.

ההשכלה במצרים הייתה דפוקה וגם העבודות היו דפוקות והניבו פריון עלוב.
הפתרון לכך היה ממשלה גדולה שמעסיקה רבים מבוגרי האוניברסיטאות.
ככל שהשנים עברו וסין התחזקה ככה נהייה קשה יותר להתחרות בה. הרעב האסייתי (תרתי משמע) לסחורות, מזון ואנרגיה העלה את מחירי הנפט (מה שעזר לכלכלות הערביות) אך גם את מחירי הסחורות כמו חיטה וסוכר מה שהקשה על מדיניות הסובסידיות ורוקן את המדינות הללו ממטבע חוץ.

הכלכלות הערביות נחלשו ונהיו מאוד פגיעות לזעזועים. אני חייב לציין במאמר מוסגר שלא ברור לי האם המצב הכלכלי במדינות ערב הוביל למשבר הפוליטי או להיפך- זה יצטרך להיבחן במאמרים אקדמיים עתידיים. אך כשזעזועים אלו הגיעו אחרי המשבר הכלכלי העולמי של 2009, עם גלי ההדף האדירים שלו, המדינות קרסו בזו אחר זו.

כל מדינה לקחה את הכיוון שלה כמובן. לא ניתן להשוות את המצב בסוריה לזה של מצרים או של תוניסיה לזה של לוב. אבל המצב של אף אחת מהן הוא לא טוב.

כעת מצרים הגיע למצב שקצת מזכיר את ישראל ב-85. כשגבה לקיר וקופת המזומנים מתרוקנת במהירות הממשלה נאנסת לעשות צעדים חריגים שיש להן השלכות עצומות על האזרחים. אחרי שתי הפיכות, בקשת עזרה ממדינות המפרץ (שעלתה הון פוליטי רב ויתור על ריבונות מצרית בשני איים) ואחרי שכבר קיצצה בסובסידיות על אנרגיה ומזון מצרים סוף סוף עושה את מה שחייב להיעשות. אבל כשמשק נמצא מחוץ לשיווי משקל במשך זמן רב כל כך המעבר לשיווי משקל עלול להיות כואב. מאוד כואב.
ביום הראשון לניוד הלירה המצרית היא צנחה ב-32% (שווה ערך לזה ששער הדולר יזנק מחר ל-5.6 ₪). כל מוצרי הייבוא, כולל מוצרים שעניים צורכים כמו חיטה וסוכר יתייקרו בין לילה בעשרות אחוזים. זאת מהלומה שלא בטוח שמצרים מסוגלת לעמוד בה מבחינה חברתית.

כשרואים מדינות שמגיעות לנקודת קיצון חייבים לעצור ולשאול את עצמנו איך הם הגיעו לנקודה הזאת? ויותר חשוב- איך אנחנו נמנע מלהגיע לנקודה הזאת בעתיד?

אני ממש ממש לא מומחה לכלכלת מצרים או לפוליטיקה שלה. אני כן מוכן להמר שלא הייתה החלטה אחת שאפשר להצביע עליה ולומר-זה מה שהוביל לקריסה. קריסה כלכלית מתרחשת אחרי שורה ארוכה של החלטות גרועות. כך היה עם בריה"מ, כך היה עם יוון, כך היה עם ונצואלה וכך היה גם עם ישראל בשנות ה-80. דוגמאות אלו מחזקות את הצורך במדיניות אחראית לאורך זמן. אי אפשר לשבת על זרי הדפנה ולחשוב שבגלל שהמצב הכלכלי טוב לא נדרשים צעדים נועזים וקשים. כי המשבר יבוא, זה רק שאלה של זמן ושאלה של עד כמה אנחנו נגיע מוכנים אליו. למשבר של 2009 הגענו מוכנים אחרי שנים של גרעון אפסי ויחס חוב תוצר בירידה מתמשכת. צלחנו אותו בצורה טובה, אולי אפילו בצורה הטובה ביותר מכל מדינות המערב.

מה הקשר בין משבר כלכלי במצרים לבלוג שעוסק במדיניות כלכלית בישראל אתם שואלים? כמובן שיש השלכות על המצב הביטחוני בגבול ישראל-מצרים וכו' אבל יש גם קונוטציה לאקטואליה הכלכלית בישראל. הלוואי שהתקציב שאושר השבוע בכנסת (בקריאה ראשונה בינתיים) היה תקציב טוב שלוקח אותנו עוד צעד הרחק ממצבה של מצרים. לצערי זה תקציב רע שלוקח אותנו צעד קטן לכיוונה של מצרים. הגרעון בו גבוה, נשברו בו כל הכללים הפיסקאלים (ללא שום סיבה) ואין בו אף רפורמה חשובה, לא צרכנית ולא בדרך עבודת הממשלה.

אם חס וחלילה ישראל תקרוס בעתיד היסטוריונים כלכליים ינסו למצוא לכך הסברים. תקציב 2017-18 יהיה לצערי אחד המשתנים שהם יצטרכו לקחת בחשבון.

על עבודת הכנסת- חלק ג'- תכניות עבודה וחוק ההסדרים

בפוסטים הקודמים תיארתי כיצד נראית העבודה היום יומית בכנסת וכיצד חברי הכנסת משקיעים זמן עודף בהצעות חוק פרטיות אך אינם עוסקים כלל בפיקוח על עבודת הממשלה.

בפוסט זה אני רוצה לעסוק בתוכניות העבודה והיעדים השנתיים של הכנסת ובהקשרם לתקציב המדינה וכמובן לחוק ההסדרים.

נתחיל מהשורה התחתונה- לכנסת אין שום תוכנית עבודה ואין יעדים. אפשר לומר יותר מכך. הכנסת למעשה אינה מנוהלת כלל והיא בסה"כ אכסנייה המאפשרת לחברי הכנסת לפעול בתוכה. לכן הכנסת כמוסד אינה מודדת את עצמה ואינה יכולה להשתנות ולהשתפר. אמירה זאת נכונה לגבי הכנסת בכללותה אך גם לכל אחת מוועדות הכנסת שבהן, כמו שכבר הסברתי, מתבצעת דה פאקטו עבודת החקיקה.

אתן לכם דוגמא- התעלמו רגע מעמדתכם הפוליטית לגבי תוצאות הבחירות ואמרו לי האם הכנסת הנוכחית טובה יותר או פחות מקודמתה? האם יש לכם דעה לגבי תפקודו של יולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת, ביחס ליו"ר הקודם רובי ריבלין? האם לדעתכם אלי אלאלוף יו"ר ועדת עבודה ורווחה טוב יותר או פחות מהיו"ר הקודם חיים כ"ץ?

לי אישית אין תשובה על כל השאלות הללו מעבר לתחושת בטן. אני בטוח שגם אם תשאלו את הפרשנים הפוליטיים הם יתקשו לתת תשובה מבוססת או להפנות אתכם לנתונים שיחזקו את טענותיהם.

לגבי הממשלה דווקא מתקיים דיון ציבורי בנושא (גם אם אינו מקצועי במיוחד). לקראת כל מערכת בחירות התקשורת עושה סיכום קדנציה של כל שרי הממשלה, מחלקת ציונים וקובעת מי הפתיע ומי אכזב. אך כאשר יושבי ראש הוועדות בכנסת יכולים לחסום כל הצעת חקיקה של הממשלה, ברור שנדרשים שניים לטנגו. רמת החינוך אינה תלויה רק בשר החינוך אלא גם ביו"ר ועדת החינוך. בצורה דומה הגרעון תלוי בשר האוצר וגם ביו"ר ועדת הכספים, יוקר המחייה תלוי בשר הכלכלה אך גם ביו"ר ועדת הכלכלה וזכויות האזרח תלויות בשר המשפטים אך גם ביו"ר ועדת חוקה. כמובן שישנם הרבה שחקנים נוספים (למשל משרד האוצר והמשפטים שמשפיעים על כל התחומים) ויחסי גומלין בין השחקנים השונים גם בממשלה וגם בכנסת. אבל הנקודה החשובה להבין היא שיושבי ראש הוועדות הם גורמים שחשיבותם מקבילה לשרים. אך הם אינם נתפסים כאחראיים ולכן מהם לא נדרשות תוצאות ולא מופעל עליהם לחץ ציבורי.

בעוד שרי הממשלה עובדים עם תוכניות עבודה (לפחות בתיאוריה) יו"ר ועדות הכנסת השונות אינם מציגים תכנית עבודה או לוחות זמנים שנתיים. למעשה מה שקובע את סדר העבודה של הוועדות הוא כמות הלחץ שהח"כים והתקשורת מפעילים על יו"ר הוועדה להעלות נושאים לדיון. קשה לתפוס זאת אך כך עובדת השיטה. אם למשל שרת המשפטים מחליטה שלא מעניין אותה לקדם הצעת חוק של משרדה היא פשוט תעלם איפשהו במסדרונות הכנסת. אף אחד אפילו לא ישים לב, אף אחד לא ידרוש הסברים. רק אם שרת המשפטים תדחוף את הצעת החוק מבוקר ועד ערב יש לה סיכוי לסיים את מסלול המכשולים של הכנסת ולהפוך לחוק. ליו"ר הכנסת אין תשתית של שליטה ובקרה על המתרחש בכנסת, הוא לא יודע כמה הצעות חוק ממתינות על שולחן הכנסת והוא לא יודע מה הסטטוס שלהן. הדבר היחיד שמאפשר לכנסת לקדם יוזמות היא העובדה שהח"כים כל הזמן דוחפים את ההצעות שלהם קדימה. זאת הבירוקרטיה בהתגלמותה- אין סדר עדיפויות, אין חלוקת משאבים, אין ניהול. לכן מרבית הוועדות מפרסמות לוחות זמנים רק לחודש העבודה הקרוב. ועדת הכספים בכלל מגזימה- היא קובעת סדר יום שבוע מראש בלבד.

להרבה גורמים הסיטואציה הקיימת נוחה. אם שר מסוים לא באמת רוצה לקדם נושא הוא יכול לספר לעם בגאווה שהוא הגיש תיקון חקיקה בנושא חשוב זה. הוא "שוכח" לספר שהוא לא עושה שום מאמץ להעלות את תיקון החקיקה לדיון בכנסת. גם כל המנגנון של הכנסת נהנה מהמצב מכיוון שהוא נהייה חשוב לח"כים, ללוביסטים ולפקידי הממשלה- מי שלא יודע לעבוד עם המנגנון, הצעות החוק שלו יתקעו. הנהנית האחרונה היא התקשורת שהמצב הקיים מגביר פי כמה את יכולתה להפעיל לחץ ולקדם נושאים שיקרים לליבה,. כל כלי תקשורת לפי האינטרסים שלו כמובן.

באין אג'נדה או תוכנית מסודרת פועלת הכנסת בעיקר בשיטת השלוף- אם היום בבוקר נסגר מפעל בדרום חברי הכנסת יקיימו דיון על מצב התעסוקה בפריפריה. אם התפרסם שלא נמצא מוסד חינוכי לילדים ממוצע אתיופי חברי הכנסת יקיימו דיון על אפלייה במערכת החינוך ועל מצבה של קהילת עולי אתיופיה בארץ. הדיונים הם אופורטוניסטיים, אינם מובילים לעשייה ממשלתית או לשינוי המצב ולכן גם חוזרים על עצמם כל כמה שנים.

עד כאן סיכום של התהליכים שהכנסת עוברת. מדי פעם עוברות הצעות חוק, כמה נושאים זוכים לדיון ציבורי הולם, מתרחשים מספר רגעים משעשעים והרבה רגעי מבוכה לדמוקרטיה הישראלית.

אבל אחת לשנה (או לשנתיים, או למערכת בחירות- תלוי במצב בפוליטי) כל תהליך טחינת המים הזה מתכנס לפסטיבל חוק ההסדרים, שידועה בתור ההצגה הכי טובה בעיר.

בתקופה זאת הפקידות הממשלתית מזכירה לחברי הכנסת שאמנם נחמד לדבר ולהעלות הצעות אבל יש פה גם מדינה לנהל ומספר החלטות חייבות להתקבל. מכיוון שחברי הכנסת לא יודעים לקבל החלטות אם אין עליהם שוט הומצאו שני מנגנונים חשובים- הראשון הוא משמעת קואליציונית והשני הוא חוק ההסדרים. שניהם מאפשרים מצד אחד לממשלה לנהל את המדינה ומצד שני לח"כים להסביר שהם לא רצו לתמוך בהצעת החוק הזאת והזאת אבל אז הממשלה הייתה נופלת. על הדרך מנגנונים אלו מספקים אויב משותף לכל הח"כים בדמות חוק ההסדרים ונערי האוצר הרשעים.

האמת שאפשר לוותר על חוק ההסדרים די בקלות, והפקידות במשרד האוצר הציעה לשר האוצר אפשרות כזאת פעמים רבות. אני יודע גם שהצעה כזאת הועברה לכנסת לפחות פעם אחת אבל היא סירבה. ההצעה פשוטה מאוד- חוק ההסדרים יבוטל אבל הכנסת תתחייב שעד תאריך שהוא שבוע לפני העברת התקציב היא תצביע על כל הסעיפים המופיעים בו. בצורה כזאת הכנסת תוכל להתנגד לסעיפים מסוימים בחוק ההסדרים מבלי להפיל את הממשלה ולממשלה יהיה זמן להציע תוכנית חלופית (ככל הנראה העלאת מיסים או קיצוץ רוחבי) שתאפשר לה לנהל את המדינה בשנה הקרובה.

ההצעה נדרשת מפני שהכנסת נוטה למסמס נושאים שלא נוח לה לדון בהם. אבל בסופו של דבר החלטות חייבות להתקבל ותיקוני חקיקה, העלאות מיסים, קיצוציים תקציביים ועוד החלטות לא פופלריות הן חלק עיקרי מסמכות ואחריות הריבון. חברי הכנסת מעוניינים תמיד לצאת טוב ולכן הם צריכים מישהו שיגלם את תפקיד הרשע בעוד הם מגוננים על העם ומגיעים ל"הישגים" מול אותו רשע. כדי להשביע את רצונם של חברי הכנסת להישגים הומצאה שיטת העז המפורסמת.  השיטה מאוד פשוטה- הממשלה רוצה להעביר רפורמה, אבל הכנסת לא יכולה להצטייר כ"חותמת גומי". לכן הממשלה תכניס לרפורמה סעיפים מיותרים או שהיא תקצין את השינוי הנדרש. או אז מקורבים ילחשו על אוזני הח"כים על אילו סעיפים השר מוכן להתפשר. הח"כים יצאו בהצהרות לתקשורת: "לא ניתן לסעיף הזה לעבור" ואכן כך קורה. הסעיף מבוטל, הרפורמה עוברת כפי שהממשלה רצתה (פחות או יותר) והח"כ הופך להיות הגיבור התורן.

יצא לי להתבונן מקרוב במשחק הזה. אם זה לא היה עצוב זה היה משעשע ביותר. ראיתי ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה שהתלוננו כשהשר קיצץ את חוק ההסדרים. חלקם פחדו שלא ישארו להם מספיק סעיפים להילחם עליהם.

מסרים בהולים הועבר ללשכת השר שישאיר עיזים בתקציב ובהצעות חוק שהגשנו לכנסת. עד כדי כך הכנסת מזלזלת בעצמה.

הסיכום הזה היה נוח למשרד האוצר כי הוא הבטיח לאוצר שליטה במסגרות הפיסקאליות. מאז המחאה החברתית ההסדר הזה לא כל כך עובד ולדעתי הוא מהווה את האיום האסטרטגי העיקרי על משרד האוצר. הוא גם מונע מהאוצר להעביר רפורמות מוצדקות רבות כי הציבור אוטומטית מתייחס בחשדנות לדברים שהאוצר מציג. אין ספק שהגיע הזמן להחליף דיסקט, המערכת הציבורית שלנו צריכה להתבגר ולפחות באוצר מרבית האנשים מבינים זאת.

גם חברי הכנסת מראים סימנים שהם מבינים שהמערכת לא עובדת ורוחות של שינוי עוברות במסדרונות הכנסת. בינתיים אלו רק רעיונות אך לא מן הנמנע שבקרוב הם יהפכו למעשים.

האם אנחנו יכולים לבטל את חוק ההסדרים? האם ניתן להתחיל לעבוד בצורה מקצועית ובשיתוף פעולה בין הממשלה לכנסת? אני מאמין שכן. מזמין את כולם להפנות את השאלה הזאת לשר האוצר, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. אני מאוד מקווה שהם יביאו את השינוי הדרוש עוד בימינו.

הצבעה על חוק ההסדרים

המשבר היווני והלקחים שישראל חייבת להפיק

the-acropolis-was-built-in-the-bronze-ages-n1-greece-greece+1152_12949633144-tpfil02aw-12732

אם לא יהיה שינוי משמעותי בשעות הקרובות, יוון תגיע מחר לחדלות פרעון. האיום הזה נמצא באוויר כבר מספר שנים אך נראה שכעת הוא כמעט בלתי נמנע. למרות שכל הצדדים מעוניינים להשאיר את יוון בגוש היורו, האירועים המתגלגלים כנראה יצאו משליטה. גם אם תמצא הנוסחה למניעת הקריסה של יוון הסיטואציה כיום, בה כלל הציבור היווני עומד שעות בשמש בתקווה למשוך את כספו מהבנק היוא בלתי נסבלת לכל מדינה מפותחת.

יש במשבר היווני כמה לקחים חשובים שכל מדינה, ובמיוחד ישראל, חייבת להפנים.

  1. עצמאות כלכלית היא חיונית לצורך שמירה על עצמאות מדינית ופוליטית. היוונים מרבים לדבר על "ההוראות" שמגיעות אליהם מבריסל וברלין בניגוד להחלטות של הממשלה הדמוקרטית שלהם. אבל כאשר מדינה אינה יכולה לספק לאזרחיה שירותים בסיסיים מבלי להסתמך על מדינות אחרות, היא מאבדת את עצמאותה.
  2. הממשלה היוונית הנוכחית נבחרה תחת הבטחה שהיא לא תיכנע למדיניות הצנע. כמו שקורה לפוליטיקאים בכל העולם, קל להם לבקר את התנהלות הממשלה כשהם באופוזיציה. אבל כשהם מגיעים לעמדות הכוח הם צריכים להתמודד עם המציאות ולא עם סלוגנים ויועצים אסטרטגיים. והמציאות מה לעשות היא הרבה יותר מורכבת כשאתה אחראי על רווחתם של מיליוני אנשים מאשר כשאתה משחק משחקי מילים עם היועץ התקשורתי שלך. לא צריך להפליג רחוק בהיסטוריה הפוליטית של ישראל כדי למצוא פוליטיקאים שהבטיחו עולם ומלואו מהאופוזיציה רק כדי לגלות עם כניסתם לממשלה שהצעדים שהם דרשו אינם ישימים וההבטחות שהם נתנו נכתבו בקרח.
  3. דיבורים מתלהמים ולאומנים אולי משיגים קולות בקלפי אבל הם לא מהווים אסטרטגיה מדינית מוצלחת. ככל שהמשבר התרחב צללו יוונים רבים לעבר המפואר שלהם ולעוולות שלטענתם נעשו להם. זה התחיל בהאשמות שהבנקים הגרמנים הם האחראים למשבר ולא ההתנהלות של ממשלות יוון לדורותיהן. לפני חודשיים הפרלמנט היווני הגיע לשיא חדש כאשר דרש מגרמניה 300 מיליארד דולר פיצוי על נזקי מלחמת העולם השנייה. השבוע היה זה כבר ראש הממשלה ציפראס שהבהיר שיוון היא ערש הדמוקרטיה והיא לא תבקש משר האוצר הגרמני רשות לקיים הליכים דמוקרטים.

ההתנהלות של ממשלת יוון במשבר הנוכחי אינה ייחודית. לפני כשנה, נשיאת ארגנטינה בחרה לתקוף את נושיה כאשר הם הביאו את המדינה לחדלות פרעון. האמירות הן קשות, הדיבורים מתלהמים והתוצאה זהה והיא שהאזרחים סובלים.

ייתכן והמערכת הכלכלית העולמית אינה הוגנת, ייתכן שהיוונים והארגנטינאים היו הצד הצודק בויכוח. יכול אפילו להיות שצריך לשנות את חוקי המשחק. אבל מדינה צריכה לדעת את מגבלות כוחה, במיוחד מדינה קטנה כמו יוון.

וכל מה שנאמר כאן על יוון נכון שבעתיים למדינה קטנה ומבודדת מדינית כמו ישראל.

ישראל נמצאת מרחק רב מהמקרה היווני, למרות זאת חשוב לזכור שכמה שנים של התנהלות כלכלית  לא אחראיות בתוספת משבר מקומי או עולמי יביאו אותנו בקלות לתרחיש היווני. למעשה ב-1984 כבר היינו בנקודה הזאת ובקושי רב נחלצנו ממנה.

פוליטיקאים ישראלים גם אוהבים להתכנס בתחושת הצדק שלהם ולדבר על העוולות שנעשות לנו יום יום (לדוגמה) או על חסר ההבנה של האמריקאים והאירופאים את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה (עוד דוגמא אחת מני רבות). ייתכן והם צודקים, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע למצב שבו אין לחם בסופרמרקט או שאין כסף בבנק. אף אחד מאיתנו לא רוצה להתחלף היום עם אזרח יווני שלא בטוח מה יהיה עליו ועל הילדים שלו בשבוע הבא.

כדי להבטיח שלא נגיע למצב הזה חשוב תמיד לזכור את המשבר היווני וללמוד ממנו לקחים. אנחנו חייבים תמיד לשמור על אחראיות כלכלית. אנחנו חייבים לשמר את הקשרים האסטרטגים שלנו עם מדינות העולם. אסור אף פעם לחשוב שמגיע לנו משהו או שהצדק איתנו ולכן בסוף ננצח. כשמדינה מגיעה למצב שהיא תלויה לחלוטין במדינות אחרות היא מאבדת שליטה על גורלה. זה כואב ומבזה כשמדובר ביוון, זה עלול להיות קטלני כשמדובר בישראל.

על עבודת הכנסת- חלק ב'- הנושאים שהכנסת עוסקת בהם

בפוסט הקודם תיארתי את זמני עבודת הכנסת ופגרותיה וכיצד נראה שבוע עבודה בכנסת. בפוסט זה אני רוצה להתמקד בתפקידיה השונים של הכנסת וביכולתה לבצע אותם בהצלחה.

לכנסת כמו שאני רואה אותה יש ארבעה תפקידים, שניים עיקריים הניתנים להערכה ומדידה ושניים נוספים בעלי חשיבות חברתית:

  • חקיקה- הכנסת היא הרשות המחוקקת. כל חקיקה מאושרת אך ורק על ידי הכנסת בין אם מקור החקיקה הוא ביוזמה ממשלתית או יוזמה פרטית. מרבית יוזמות החקיקה הן פרטיות (כלומר הועלו על ידי חברי כנסת מהאופוזיציה או הקואליציה, ולא ע"י הממשלה) אך מרבית החוקים שמאושרים בסוף הם ממשלתיים. על נקודה זאת ארחיב בהמשך.
  • פיקוח על עבודת הממשלה- הכנסת היא הריבון בדמוקרטיה שלנו. היא זאת שמאשרת את מינוי הממשלה והיא זאת שמביעה חוסר אמון בממשלה וקובעת מועד בחירות כלליות. בנוסף הכנסת מאשרת לממשלה את התקציב לפיו היא רשאית לפעול והיא מסמיכה את הממשלה להפעיל את סמכויותיה (כלל יסוד בדמוקרטיה- הממשלה אינה יכולה לעשות שום פעולה שהחוק לא הסמיך אותה לבצע). הסעיף הזה הוא בעיקר בתיאוריה, בפרקטיקה הכנסת כמעט ואינה עוסקת בפיקוח על הממשלה.
  • מקום לייצוג הקבוצות השונות באוכלוסיה- הכנסת היא המקום בו מתכנסים נציגי העם ובו באופן סימבולי משהו נפגש העם עצמו. זה המקום ליהודים וערבים, דתיים וחילונים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. יש מעט מאוד קריטריונים המונעים בחירה לכנסת, וכמובן אין קריטריונים של השכלה או ניסיון. במובן הזה כנסת ישראל היא פני החברה הישראלית.
  • זירה מרכזית להחלפת דעות- מליאת הכנסת היא המקום בו נציגי העם יכולים לדון בכל נושא שיחפצו ובו הם מעלים לדיון את טענות העם. מליאת הכנסת היא המקום האידיאלי לקיים דיונים אלו בין נציגי העם ושם ניתן לדרוש תשובות מהממשלה.

שני התפקידים הראשונים שהזכרתי הם החשובים יותר בעיני מפני שלכנסת יש מונופול עליהם- היא היחידה שיכולה לעשות אותם. כל זאת מבלי לגרוע חלילה מחשיבותם של שני התפקידים הנוספים.

הדבר הראשון שקל לראות הוא שהכנסת מוטה בצורה קיצונית מאוד לכיוון של חקיקה ולמעשה לא מפקחת כמעט בכלל על יעדי הממשלה ועבודתה. חברי הכנסת מעלים המון הצעות חוק פרטיות. למרות שהפרלמנט שלנו קטן ביחס לפרלמנטים מקבילים בעולם ולמרות שתקופת כהונתו הממוצעת נמוכה ממקביליו הכנסת מצליחה להיות אלופת העולם בהצעות חוק פרטיות. מרביתן המוחלטת של הצעות החוק הפרטיות נדחות ולא נכנסות לספר החוקים של מדינת ישראל. כפי שניתן לראות בטבלה הבאה, כ-5% מהצעות החוק הפרטיות שהועלו ב-20 השנים בין 1991-2009 הפכו לחוקים (המקור כאן).

חקיקה פרטית בישראל

ריבוי החקיקה הפרטית יוצר מספר בעיות קשות. דבר ראשון המיקוד של הח"כים והצוות שלהם הוא בכתיבת הצעות חוק רבות ככל האפשר ולא בבחינה מקצועית של נושאים. מהלכים משמעותיים דורשים למידת עומק של נושא ועבודת הכנה משמעותית לפני בחירת מסלול הפעולה המועדף. הח"כים לכן לא עוסקים כלל במהלכים ארוכי טווח אלא רק בכתיבת כמה שיותר הצעות חוק, רובן המוחלט חובבני לחלוטין ושטחי (וזה מעבר לעובדה שהן כנראה לעולם לא יעברו). ריבוי הצעות החוק מוביל לעומס עצום על עבודת הכנסת (בעיקר הלשכות המשפטיות) הגורם לעיכוב של חקיקה ממשלתית. כלומר המהלכים המשמעותיים שהכנסת יכולה לבצע בתחום החקיקה נתקעים כדי שחברי הכנסת יוכלו להתהדר בהצעת חוק פרטית וכותרת בעיתון. הצעות החוק הפרטיות גם מטילות עומס על משרדי הממשלה, בעיקר משרדי המשפטים והאוצר, שנדרשים להגיב כל הזמן להצעות חוק חדשות במקום להתמקד בעבודתם וליזום תיקוני חקיקה משמעותיים.

לבסוף באקט החקיקה עצמו, ובטח בכמות החקיקה הנוכחית, יש מסר של סירוס יוזמות ציבוריות רחבות. קחו למשל את מחאת יוקר המחייה שהתחילה כמחאת הקוטג', המחאה על תחבורה ציבורית בשבת או מחאה על בנייה בחופים. כאשר ח"כ "מאמץ" את המחאה ומגיש הצעת חוק "שתפתור" את הבעיה הוא בעצם נותן מסר לציבור שרק הממשלה והכנסת מסוגלים לשנות את המצב. למה בעצם? למה שהאזרחים לא יפתחו במחאה או ישנו את ההתנהגות שלהם למשל בחרם צרכני על חברה עסקית? למה שהאזרחים לא יתאגדו ביוזמות מקומיות לטיפול בבעיה שהם רואים כחשובה? יש סיכוי הרבה יותר גבוה שהאזרחים יפתרו את הבעיה מאשר שהצעת חוק של ח"כ מהאופוזיציה תפתור את הבעיה.

ההתנהגות הזאת של הכנסת גם נוטעת בציבור הרחב את תחושת חוסר האחריות האישית, "כי הכל פה חרא והממשלה צריכה לטפל בזה" וגם מונעת ממנהיגות חדשה, איכותית ומנוסה לצמוח מהשטח.

הצד השני של המטבע הוא חוסר הפיקוח של הכנסת על עבודת הממשלה. הח"כים כל כך עמוסים בעבודת החקיקה, שאין להם זמן לפקח על עבודת הממשלה. בשנים האחרונות התחילה הממשלה סוף סוף לעבוד עם תוכניות עבודה מסודרות. אמנם באיחור אופנתי של 60 שנים אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. תוכניות העבודה אינן מוצגות באופן שיטתי לכנסת וחברי הכנסת אינם מבקשים לדון בהן, לבחון את סדר העדיפויות שקבעה הממשלה או את ההנחות של הממשלה בבניית תוכניות העבודה. זה לא מפני שתוכניות העבודה הן סודיות, נהפוך הוא, הן מתפרסמות לציבור (קישור). הסיבה המצערת היא שחברי הכנסת לא מעוניינים לקיים דיון מקיף על תוכניות העבודה ולהציג תוכנית חלופית, אלא מעדיפים לתקוף נקודתית החלטות של הממשלה מבלי להציג חלופות אופרטיביות.

בכנסת גם לא מתקיים דיון לגבי הקשר בין התקציב שהמשרד דורש לתוכנית העבודה שהוא הציג ואין גם בקרה על התוצאות שהמשרדים משיגים ביחס לתוכניות העבודה שהם קבעו ו/או התקציב שהם הוציאו. במצב זה אין בקרה של הכנסת, ובוודאי לא של האזרחים, על עבודת הממשלה ואין תהליך עבודה מקצועי של קביעת סדרי עדיפויות- הצבת יעדים- ביצוע- בקרה- למידה- הסקת מסקנות. אותו תהליך שמתרחש בכל חברה עסקית, ואפילו בעסקים קטנים לא מתרחש בכנסת. הייתי אומר שזה רע לדמוקרטיה. אבל זה הרבה מעבר לזה, זה פשוט עצוב. אני חושב שהנקודה הזאת מציגה יותר טוב מכל נקודה אחרת את חובבנות הכנסת.

כאשר הכנסת כן בוחנת את עבודת הממשלה זה תמיד בהקשר להצעת חוק נקודתית או העברה תקציבית. ניקח לדוגמא את השאלה האם כדאי להוסיף לתלמידי התיכון שתי שעות לימוד שבועיות במתמטיקה. כשלוקחים בחשבון את התוצאות הלא מחמיאות של ישראל במבחנים בינלאומיים ואת מספרם הנמוך של בוגרי 5 יחידות לימוד במתמטיקה נראה שכולם יתמכו בהוספת שעות הלימוד הללו. קל לדמיין כותרת בעיתון בסגנון "ועדת החינוך דורשת מהממשלה להגדיל את שעות לימוד המתמטיקה בתיכונים". פרופ' דניאל כהנמן (זוכה פרס נובל לכלכלה) מעיר שבחינה מסוג זה היא בחינה ב"היבט צר" של הבעיה. על מנת לקבל החלטות טובות יותר צריך לקיים דיונים ב"היבט רחב", כלומר להסתכל על התמונה המלאה. בדוגמא הנ"ל נניח שעכשיו אומר שהתוספת בשעות מתמטיקה תבוא על חשבון שעות לימוד בספרות. או לחילופין שהתוספת בתקציב החינוך תבוא על חשבון הפחתת התקציב למעקות בטיחות בצד הכביש או העלאת המע"מ ב-1%. כעת כשהתמונה המלאה נמצאת מולנו יהיו מי שיתנגדו לה. התמונה הזאת לא מוצגת לכנסת כמעט בשום מקרה מפני שהכנסת כל הזמן מקיימת דיונים על הצעות ספציפיות ולא על המדיניות הכללית של הממשלה. למעשה דיון כזה כמעט ולא מתקיים אפילו בתוך הממשלה, וזאת בעיית משילות חמורה ביותר.

דיון כזה בדיוק צריך להתבצע לפני קביעת תוכניות העבודה כאשר הכנסת צריכה להתוות לממשלה את סדרי העדיפויות ואת התוצאות הנדרשות. לאחר שהכנסת קובעת זאתאת סדרי העדיפויות, הממשלה צריכה להכין תוכנית עבודה שלוקחת את החלטות הכנסת בחשבון. היא צריכה להגדיר מה התוצאות שהיא מסוגלת להשיג ומה התקציב הנדרש לכך. לאחר מכן הכנסת אמורה לאשר את התקציב ובמהלך השנה השוטפת (ובוודאי בסופה) לבקש מהממשלה דין וחשבון על הפעולות שהיא ביצעה והאם עמדה ביעדים שהציבה. במהלך הדיונים הללו אמור להתקיים תהליך של למידה והסקת מסקנות להמשך כך שבשנים הבאות התהליך יתבצע בצורה טובה יותר.

כל התהליך הזה לא מתקיים כלל כיום. למעשה הוא נמצא שנות אור מאופן עבודת הכנסת כיום. אם תבחנו את סדר היום של ועדות הכנסת תגלו שהן מפרסמות את לו"ז עבודתן רק חודש קדימה במקרה הטוב. ועדת הכספים בכלל לקחה את חוסר התכנון צעד אחד רחוק יותר והיא לרוב מפרסמת את לו"ז עבודתה רק שבוע מראש. אם תנסו למצוא את תוכנית העבודה השנתית של הכנסת, או את יעדיה השנתיים כנראה שאפילו גוגל לא יצליח לעזור לכם. תוכנית כזאת פשוט אינה קיימת. וזו היא לב הבעיה בהתנהלות הכנסת

בחלק הבא של סדרה זאת אבחן מהם הצעדים הנדרשים על מנת לחזק את הכנסת ומה יהיו הקשיים בישומם.

על עבודת הכנסת- חלק א'- סדרי עבודת הכנסת

אתמול חבר שאל אותי איך זה לעבוד בממשלה ובכנסת, איך זה בעצם נראה מבפנים? התפתחה שיחה שבה שמעתי מסביב לשולחן הרבה טענות כנגד מוסדות השלטון וניסיתי (בהצלחה מסוימת) להבהיר איך דברים נראים משם. אני חושב שכדאי להתחיל מהשורה התחתונה. הכנסת הרבה פחות מושחתת ממה שנהוג לחשוב, אני גם לא חושב שיש בה אנשים רעים שמנסים לפגוע בציבור הרחב, וגם הלוביסטים הם ממש לא גרועים כמו שחושבים. יותר מהכל הבעיה היא שהכנסת היא ארגון חובבני שאין לו מטרות, אין לו סדרי עבודה הגיונים, לא נמדד בשום צורה שהיא ומורכב מהרבה אנשים שחסרים את הכישורים הנדרשים. כשמוסיפים לזה את הרצון של 120 הח"כים להתבלט, את קצב האירועים המסחרר ואת חוסר היציבות הפוליטית מקבלים ארגון שרץ ספרינט רק כדי להשאר במקום.

אפשר לכתוב עשרות מאמרים על הכנסת ואפשר לדון באינסוף רפורמות פוליטיות של שינוי שיטת המשטר, שינוי שיטת הבחירות, חיזוק מעמדה של הכנסת ועוד. אני אנסה בסדרת מאמרים קצרה להציג את העבודה בכנסת ולסכם את הבעיות העיקריות והמאוד קלות לפתרון של הכנסת. אם נפתור את הבעיות הללו אני מאמין שאפשר לשפר את היעילות של עבודת הכנסת בעשרות אחוזים, אולי אפילו מאות אחוזים. עם כנסת מעט יותר מתפקדת יכול להיות שנוכל להתחיל לנהל כאן דיונים רציניים לאן המדינה הזאת רוצה ללכת ומה החזון שלנו.

אני חושב שהמקום הנכון להתחיל בהצגת עבודת הכנסת הוא לדבר על היקפי העבודה של מוסד זה. בממוצע כל שנתיים וחצי יש בישראל בחירות. מרגע ההכרזה על בחירות בישראל ועד הבחירות עצמן עבודת הכנסת משותקת למעשה. באותה צורה מרגע הבחירות ועד הקמת הממשלה עבודת הכנסת גם כן משותקת. כשלוקחים בחשבון שההכרזה על בחירות חדשות נעשית לפחות 3 חודשים לפני יום הבחירות ושהקמת ממשלה לוקחת בערך חודשיים יוצא שהכנסת משותקת כמעט חצי שנה. כך יוצא שהכנסת לא עובדת במשך חמישית מהזמן.

אם בשאר הזמן הכנסת הייתה עובדת כמו שצריך הייתי אומר שההפוגות בעבודת הכנסת היא עובדה מצערת הנובעת מחוסר היציבות הפוליטית בישראל. לצערנו זה לא המקרה. כנסת ישראל נמצאת בפגרה חמישה חודשים בשנה. הפגרות נקבעו בזמנו (שנות ה-50) על מנת לאפשר לחברי הכנסת לסייר בארץ ולשמוע ממקור ראשון מה מפריע לעם. כמובן שהיום עם התפתחות הטכנולוגיה אין שום צורך בפגרות כל כך ארוכות. מדוע לא משנים את הנוהג הזה? כמו בהרבה מאוד נושאים במדיניות ציבורית כל עוד אין אף אחד שלוחץ לשינוי, האינרציה הפנימית של המוסדות עושה את שלה. האם ראיתם קמפיין ציבורי הקורא לקיצור הפגרות של הכנסת?

אבל אפילו בשבועות המעטים שהכנסת כן מתכנסת היא עובדת שבועות קצרים. האם ידעתם שהכנסת למעשה אינה עובדת בימי ראשון וחמישי? ימי ראשון הכנסת דוממת בכדי לכבד את האזרחים הנוצרים של המדינה. ימי חמישי הכנסת ריקה (חוץ מאשר באירועים חריגים) שוב מטעמים היסטוריים- זקני הכנסת מספרים שחברי כנסת מהפריפריה התלוננו שהעבודה בימי חמישי מקשה עליהם להגיע בזמן להכנות לשבת. בימים בהם מכוניות התחממו בעלייה לירושלים והמסע בין ירושלים לטבריה לקח מספר שעות טובות הוחלט לסיים את שבוע העבודה של הכנסת ביום רביעי בערב, אלא אם כן יש נושאים הדורשים התייחסות מיוחדת מצד חברי הכנסת. ושוב, הנוהג השתרש והאינרציה ממשיכה לעבוד.

אם כן שבוע העבודה בכנסת אורך 3 ימים במשך 7 חודשים בשנה וזה בתנאי שאין בחירות. איך נראים שלושת הימים הללו?

לפני שאני נכנס לפירוט חשוב להדגיש שעבודת הכנסת נעשית במספר מישורים. יש את מליאת הכנסת שכולנו מכירים אך כמו כן יש את ועדות הכנסת והשדולות. בהכללה גסה אומר שעבודת הכנסת נעשית אך ורק בוועדות. זה המקום שבו עוברים על הצעות החוק סעיף סעיף ודנים בהם. יש עבודה מקצועית, יש ויכוחים פוליטיים, יש נציגי ציבור ולא פעם חוזרים שוב ושוב לאותו נושא עד שמגיעים להסכמה. את מליאת הכנסת אפשר לדמות לכיכר העיר בה חברי הכנסת צועקים זה על זה ומקווים להגיע לחדשות הערב. זה המקום בו אמורים להתקיים הדיונים אך למעשה מהווה זירת התגוששות שבה כל התוצאות ידועות מראש. לבסוף קיימות השדולות שהן מעין הצהרת כוונות של חברי הכנסת ולרוב אין להם שום משמעות אופרטיבית.

אז איך נראה שבוע עבודה בכנסת?

יום שני מתחיל עם מספר שעות עבודה בוועדות עד שמסיימים את העבודה ב-16:00. או אז עוברים לדובדן שבקצפת- הצעות אי אמון בממשלה. האם ידעתם שבכל יום שני מוגשות בממוצע 4-5 הצעות אי אמון שונות עליהן נדרשת הממשלה להשיב? בימים אלו המליאה מתכנסת במשך שעות ארוכות מאוד בהם כל חבר כנסת מדבר (או שמה נאמר מקשקש?) במשך 10 דקות על כל נושא שעולה ברוחו ומאשים את הממשלה הנוכחית בכל בעיה שיש בעולם. אחר כך נציג הממשלה עולה להגיב ומאשים את האופוזיציה הנוכחית בכל הבעיות הקיימות במדינה וחוזר חלילה נושא לאחר נושא. באמצע יש קריאות ביניים,  צעקות ועוד אירועים שלפעמים מגיעים לחדשות אך לעולם לא ישנו דבר במדינה הזאת ובטח לא ישפרו את איכות חיינו. מתישהו בין 11 בלילה ל-4 לפנות בוקר הסאגה השבועית תסתיים בתוצאה הידועה מראש- הממשלה זכתה באמון הכנסת. באופן פרדוקסלי דווקא כאשר הממשלה נופלת הדיון הוא קצר יחסית, וכמובן שגם פה התוצאה ידועה מראש.

אז הגענו ליום שלישי כאשר בדיוני הבוקר בוועדות הח"כים אינם מתייצבים (עדיין ישנים אחרי ש"עבדו" עד 4 בבוקר) או שמגיעים לא מפוקסים. יש כמה שעות של עבודה שמסתיימות עם פתיחת המליאה, שוב ב-16:00. ביום זה שוב חברי הכנסת נותנים נאומים (הפעם רק דקה), מציינים ימים מיוחדים (לדוגמא יום השמירה על הסביבה) ומגישים שאילתות להבכת הממשלה. בין לבין מעבירים חקיקה ממשלתית בהסכמה שהיא הדבר המעשי היחיד שמליאת הכנסת עושה.

ביום רביעי נציגינו החרוצים מצליחים להכניס עוד שעתיים של עבודה בוועדות עד השעה 11:00 בבוקר. אז הם עוברים שוב למליאת הכנסת כדי להציג את הצעות החוק הפרטיות שלהם. בישראל מוגשות בכל כנסת אלפי הצעות חקיקה פרטית. כמעט אף אחת מהן אינה עוברת. למעשה בישראל מוגשות יותר הצעות חוק פרטיות מאשר בכל שאר מדינות המערב ביחד. צריך לקחת בחשבון שכנסת בישראל מכהנת בממוצע רק שנתיים וחצי בעוד הפרלמנט במדינות המערב מכהן 4-5 שנים.

יום רביעי בערב הגיע וחברי הכנסת כבר עם הלשון בחוץ. את יום חמישי הם כנראה יקדישו לפגישות פוליטיות ולמחשבה כיצד בשבוע הבא יצליחו לקבל יותר תשומת לב ציבורית.

בזמן שהם עובדים קשה הם לא מצליחים להשפיע כמעט בכלל על חיינו במדינה. החלומות הגדולים והאידיאולוגיה מתכנסים בסוף לרצף של הצעות חוק, הצעות דחופות לסדר היום, שאילתות וקריאות ביניים שאף אחד לא יזכור. שנתיים וחצי אח"כ הם יבקשו את אמוננו בבחירות ויסבירו שאם רק היו להם יותר מנדטים כל הדברים במדינה הזאת היו נראים הרבה יותר טוב. לאחר שהם יכנסו לכנסת (או שלא) מירוץ העכברים ימשיך בדיוק מהנקודה בה הפסיק. השמות אולי יתחלפו אך למתבונן מהצד הכל יראה בדיוק אותו דבר….

בפוסטים הבאים בסדרה זאת אתמקד בחוסר היעילות של עבודת הכנסת, באבחנה על חלוקת המשאבים של הכנסת בין תפקידיה השונים (ייצוג העם, חקיקה, פיקוח על עבודת הממשלה וזירה לדיונים והחלפת דעות), בשאלות כיצד ניתן לשפר את תפקוד הכנסת ומה אנחנו כאזרחים יכולים לדרוש מנציגינו. כמובן שאתייחס במיוחד לשאלת מקומו של משרד האוצר בחולשת הכנסת ולשאלה מיליון הדולר- האם ניתן לבטל את חוק ההסדרים. לבסוף אנסה לסכם ולצייר את חזון הכנסת כפי שאני רואה אותו. ועל הדרך אני אשאל מדוע אף נבחר ציבור, ובראשם יו"ר הכנסת, אינו מתווה לכנסת חזון ותוכנית עבודה מסודרת.

ממשלה חדשה- למה ניתן לצפות משר האוצר

בשבוע הקרוב תוקם ממשלה חדשה בישראל. אחרי שבועות של משא ומתן  מתיש ומיותר, תושבע הממשלה ה-34 ומשה כחלון יכנס לתפקיד שר האוצר. קצת יותר משנתיים אחרי שלפיד התיישב על כיסא זה ינסה כחלון, הכוכב העולה החדש בפוליטיקה, להתמודד בהצלחה עם קשיי התפקיד. באופן לא כל כך מפתיע הקשיים עימם יתמודד כחלון דומים בצורה יוצאת דופן לקשיים שעמדו בפני לפיד ובסוף גם ריסקו אותו. מה ששוב מדגיש כמה תפקיד שר האוצר חשוב אך לא מתגמל פוליטית. זאת תמונת המצב שמחכה לשר האוצר:

  • הממשלה מצויה עמוק בתוך השנה האזרחית ועדיין ללא תקציב- יש.
  • גרעון הדורש שינוי סדרי עדיפויות או העלות מיסים- יש.
  • ציבור כועס ועייף הדורש טיפול מיידי בבעיות המערכתיות של הכלכלה הישראלית- יש.
  • ראש ממשלה ריכוזי המעוניין בהצלחתו המקצועית של שר האוצר אך בכשלונו הפוליטי- יש.
  • שותפים קואליציונים שידרשו הזרמת כספים סקטוריאלים ויטילו וטו על טיפול בבעיות הקשות במגזרים שלהם- גם יש.

לטובתו של כחלון עומדת העובדה שהוא יותר מנוסה פוליטית מלפיד והתקוות שעורר בציבור במערכת הבחירות האחרונה מתונות יותר מאלו שלפיד הביא איתו בסיבוב הקודם. כחלון גם אינו מחשק את עצמו בעליונות המוסרית של "פוליטיקה חדשה" שכל כך אהבו לנפנף בה מול פרצופו של לפיד. לרעתו עומדת העובדה שמפלגתו קטנה בהרבה (10 מנדטים לעומת 19 שהיו ליש עתיד), הליכוד חזקה יותר (30 מנדטים לעומת 20 שהיו לליכוד) והקואליציה הרבה פחות נוחה. נקודה נוספת היא שהממשלה הצרה תדרוש מאמץ עצום ומתמשך לעצם שימורה, והעברת רפורמות תחייב הסכמה גורפת של כל חברי הכנסת. במצב זה נדרשים כישורים פוליטיים יוצאי דופן על מנת להעביר רפורמות ולעמוד ביעדי התקציב.

כחלון הוכיח את הבנתו הפוליטית בדרישות שהוא העלה במשא ומתן להקמת הממשלה. כל הסמכויות הרלוונטיות הוכפפו אליו כך שהוא אינו משאיר דבר ליד המקרה. הוא גם אינו מסתמך על שותפיו הפוליטיים שצפויים לתקוע מקלות בגלגלים של כל רפורמה. ועדת הרפורמות שתוקם בכנסת על מנת לקדם את הרפורמות שהשר מתכנן היא דוגמה מעולה לנסיונו הפוליטי. הוועדה מסתמנת כהזדמנות מצויינת לעקוף את הסחטנות שאפיינה וצפוייה להמשיך לאפיין את ועדת הכספים. צעד זה מדגיש שוב את ההבדלים בינו לבין לפיד אשר התמקד בקבלת תיקים ביצועיים בממשלה והזניח לחלוטין את ועדות הכנסת. נותר לראות האם המהלך הפוליטי הזה אכן יעבוד או שהמתנגדים למהלכים של שר האוצר יצליחו לעצור גם את הוועדה הזאת.

איך תיראה כהונתו של כחלון

כחלון סימן מספר יעדים. היעד הראשון במעלה הוא תחום הדיור. בנוסף יש לכחלון תכניות להורדת יוקר המחיה עם דגש על שוק המזון והתחום הפיננסי, להקטנת הפערים החברתיים, שיפור השירות הציבורי ועוד.

בנוסף יאלץ כחלון להתמודד עם הקשיים ה"רגילים" של שרי אוצר. בעיקר העברת התקציב הדו שנתי הקרוב (והתקציבים הבאים בהנחה שהממשלה תשרוד) עם קואליציה צרה מאוד ועם דרישות סקטוריאליות משמעותיות.

נראה כי כחלון לוקח הימור פוליטי עצום בתחום הדיור. כשלון בהורדת מחירי הדיור ירשם כעת לחלוטין על שמו היות וכל הסמכויות בתחום הועברו אליו. שינוי מדיניות ובייחוד בתחום סבוך כמו תחום הדיור הוא תהליך ארוך טווח ורצוף קשיים. בניגוד לרפורמה בסלולר כחלון יהיה כעת במוקד תשומת הלב הציבורית וכל צעד שלו יעורר הדים ומתנגדים.

אפשר להניח שאם לא יתרחש שינוי כבר בחודשים הקרובים הסקרים יראו אכזבה מביצועיו של שר האוצר, הלחץ בלשכת השר יעלה וראש הממשלה ינצל הזדמנויות פוליטיות להפעיל לחץ עליו ואולי אפילו לשנות את הרכב הקואליציה. כחלון יצטרך לעבוד קשה מאוד וגם להיעזר בלא מעט מזל על מנת לסיים את הקדנציה בצורה שונה משר האוצר הקודם.

 זאת כבר הממשלה השלישית ברציפות שמנסה להביא בשורה מהירה בשוק הדיור. למרות שלא הצליחו להוריד את מחירי הדיור שתי הממשלות הקודמות עשו מספר צעדים משמעותיים בתחום. במיוחד שווה לציין את זירוז קבלת אישור  בנייה (הממשלה ה-32 הגדילה פי 3 את היקפי האישורים הניתנים כל שנה) והסכמי הגג שהורידו חסמים ואפשרו בנייה של אלפי יחידות דיור במספר ערים (הממשלה ה-33). הניסיון להשיג תוצאות מהירות בתחום בעייתי שכזה, "תרופות הפלא" שכל שר מביא וחוסר העקביות שמאפיינות את מדיניות הממשלה הן דוגמה טובה למחיר שאנחנו משלמים על חוסר היציבות הפוליטית בארץ, אך זה נושא לפוסט אחר.

בתחום יוקר המחיה נראה כי חייו של כחלון יהיו מעט יותר קלים. תחום המזון מראה סימנים של תחרות גוברת כבר מספר שנים כאשר שתי הרשתות הגדולות (שופרסל ומגה) נמצאות כעת במגמת ירידה והרשתות הקטנות צומחות מהר. גם הורדת המע"מ על מוצרי יסוד (שהיא צעד שגוי לחלוטין) תייצר מראית עין של ירידת מחירים בתחום זה. בתחום הפיננסי לכחלון יהיה קשה יותר להציג תוצאות משמעותיות ונראה שהוא במסלול התנגשות חזיתית עם מספר גורמי כוח ובראשם נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג. חלק מההצעות ששר האוצר מעלה בנוגע לבנקים אינן מקובלות על בנק ישראל. שר האוצר גם מציע לבחון מחדש את מודל הפיקוח הפיננסי בישראל, צעד הצפוי לעורר התנגדויות לפחות אצל חלק מהרגולטורים הפיננסים. אם יחליטו שר האוצר וראש הממשלה להוציא את הפיקוח על הבנקים מבנק ישראל תהיה זאת לא פחות מרעידת אדמה. בנוסף בנק ישראל מבקר את משרד האוצר אופן שוטף וצפוי להעלות ביקורת בנוגע לאופן הכנת התקציב הקרוב. גם השינויים המבניים האופן עבודת הממשלה, בניית והצגת ה"נומרטור" שיציג את ההתחייבויות עתידיות של הממשלה הן כר פורה למאבק עם בנק ישראל. לסיכום, יהיו מספר זירות התנגשות בין השר לבנק ישראל והשאלה כיצד הוא יתמודד עם הביקורת היא קריטית. גם הצעתו לשינויים במנגנון הטבות המס לפנסיה צפויה לעורר קשיים עם ח"כ חיים כ"ץ שבשנים האחרונות אימץ את התחום ולא מאפשר לממשלה לעשות אף צעד ללא אישורו.

שר האוצר מתכנן לשנות את עבודת המגזר הציבורי, צעד אשר יוביל להתנגשות עם ההסתדרות. עד היום פוליטיקאים נמנעו מטיפול בתפוח האדמה הלוהט הזה כיוון שמצד אחד קשה למכור רפורמה במגזר הציבורי לאזרחים ומצד שני אף אחד לא רוצה לריב סתם עם יו"ר ההסתדרות. כשמוסיפים לכך את הבעיות הצפויות בנמלים ואת הנושאים הרגילים בחברת החשמל וכדומה נראה כי שר האוצר יצטרך למצוא דרך לעבוד בצורה טובה עם יו"ר ההסתדרות. גם כאן נראה כי נסיון פוליטי ויחס אישי יקבעו לא מעט אם שר האוצר יכשל או יצליח.

 לבסוף צפויות לשר כל אותן הפתעות קבועות (דו"ח העוני, יום השואה וכו') ואלו שלא ניתן לזהות מראש. חלקן טובות אבל רובן רעות. מחאת יוצאי אתיופיה מהשבוע האחרון היא דוגמה קטנה ומוחשית לנושאים שעולים על סדר היום הציבורי ודורשים משאבים ציבוריים. כאשר המערכת הפוליטית מאמצת נושאים אלו כדרך להשגת רייטינג וככלי לניגוח הממשלה נופל בחלקו של שר האוצר להיות האיש הרע בסיפור. לצערנו אירועים כאלו מתרחשים בתדירות גבוהה מאוד. הסטטיסטיקה אפילו מראה שצפוי סבב לחימה נוסף בשנתיים הקרובות וגם הוא ידרוש הקצאת משאבים נוספים מעבר לתקציב הרגיל.

אנחנו נוהגים למדוד שרי אוצר לפי שיעורי צמיחה, אבטלה ופערים חברתיים אבל האמת היא שמרבית התוצאות הללו כבר נקבעו ברובן על פי עבודת השר הקודם (ואפילו זה שלפניו). שינויים מבניים בכלכלה לוקחים זמן וחיי המדף של שר אוצר בישראל הם קצרים מאוד. לכן בבואנו למדוד את עבודתו של שר האוצר עדיף להתמקד ברפורמות המבניות שהוא העביר ובשאלה האם הן מקדמות את החברה הישראלית בטווח הארוך.

בסופו של דבר תפקידו של שר האוצר הוא הרבה יותר פוליטי מאשר כלכלי. יש מספיק כלכלנים טובים במשרד האוצר ושאר זרועות הממשלה. תפקידו של השר הוא להצליח לקדם יוזמות עם הגורמים השונים בממשלה, בכנסת ובציבור או על אף התנגדותם. העובדה שכחלון עומד בראש מפלגת מרכז קטנה תדרוש ממנו יכולות אסטרטגיות ובין אישיות גבוהות במיוחד. השאלה כיצד הוא יתמודד עם השחקנים השונים בזירה הפוליטית ובתקשורת תקבע את הצלחתו או כשלונו.

לא ניתן לחזות כיצד תראה כהונתו של משה כחלון במשרד האוצר ומתי היא תסתיים. מה שבטוח הוא שכחלון עושה צעד פוליטי אמיץ כאשר הוא לוקח על עצמו את המשימה הזאת. אם יעשה את ההחלטות הנכונות רמת החיים של כולנו תשתפר. אם יטעה אנחנו נישאר לשלם את החשבון.

כל שנותר הוא לאחל לו, ולכל הממשלה, בהצלחה!

תחבורה ציבורית בשבת

בשבוע האחרון רועשת הארץ ממחאה חדשה ישנה- המחסור בתחבורה ציבורית בשבת ובחג. המאבק הזה אמנם תמיד היה קיים אך מעת לעת הוא תופס תאוצה, לרוב לאחר התבטאות מטופשת של אחד מנבחרי הציבור. כך היה שנה שעברה כאשר חברת הכנסת איילת שקד מהבית היהודי, אשר מתנגדת לתחבורה ציבורית בימי שבת, העלתה תמונה שלה מטיילת בצפון בזמן חופשה. גם ב-2008 התעוררה מחאה בעקבות דברים דומים. אז אמר יהודה אלבז, מנהל אגף התחבורה הציבורית במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, בראיון לYNET כי "אנחנו לא רואים אנשים עומדים ומחכים בתחנות [בשבת]". האמירה האומללה הזאת גררה קמפיין ציבורי שעדיין נמשך. שבוע שעבר היה זה שר התחבורה ח"כ ישראל כץ שטען שהמחאה היא "מחאה שמאלנית" שמטרתה להביא לכניסת מפלגת העבודה לממשלה. כץ לא הסתפק בהתעלמות מוחלטת מהמפגינים אלא מספר ימים מאוחר יותר התחמק מההפגנה שנערכה מול ביתו ונסע לטיול עם רכבו הממשלתי כאשר הוא טורח לנקר את עיני המפגינים ולכתוב בעמוד הפייסבוק שלו " בלי אוטובוסים, בלי מתי מעט המפגינים, סתם טיול שטח בנחל התאומים. חג שמח!". התגובה לא איחרה לבוא. בימים האחרונים רצה ברשת עצומה הקוראת לאסור על שרי הממשלה לנסוע ברכב השרד שלהם ביום שבת וחג עד שלא תהיה תחבורה ציבורית בימים אלו. העצומה היא יוזמה מבורכת שצברה כבר מעל 29,000 חתימות של אזרחים ישראלים, ועוררה מחדש את הדיון הציבורי בנושא זה. עם כל הכבוד לדיון הציבורי, הרשו לי להמר ששום דבר לא ישתנה בעתיד הקרוב. זה לא שאני פסימיסט אלא שאני יודע כיצד המערכת הפוליטית מגיבה למחאות מסוג זה, גדולות ככל שיהיו. הדיון בנושא מזכיר לי את מחאת שעון החורף שהיתה עולה כל שנה לקראת חגי תשרי. גם במחאה זאת וגם במחאה ההיא הצדדים התעקשו על אותם טיעונים. הצד ה"דתי" במפה הפוליטית דיבר על הסטטוס קוו ועל הצביון היהודי של המדינה. בעוד הצד ה"חילוני" הביא נתונים ממדינות העולם, הציג תועלות חברתיות וכלכליות שונות וטען לכפייה דתית. הטיעונים לכאן או לכאן היו רלוונטים אם היה מדובר במחלוקת עניינית. אך האמת היא שמדובר במחלוקת פוליטית. אף פוליטיקאי לא רוצה סתם לעצבן את הדתיים כאשר הוא יודע שהוא לא ירוויח מכך שום הון פוליטי. הרי אף מצביע שמאל לא יערוק לליכוד אם ישראל כץ יעשה מהפכה בתחום התחבורה הציבורית בשבת נכון? וכמו במחלוקת ההיא גם בזאת רק שינוי פוליטי יביא לשינוי במציאות. אז הייתה זאת כניסתה של יש עתיד לקואליציה שהביאה בתוך זמן קצר לשינוי. הליכוד שנלחץ מכוחו של לפיד וראה את "שותפיו הטבעיים" נבעטים מהקואלציה הביא לשינוי החוק. הבית היהודי שהיה חלק מהקואליציה לא הביע שום התנגדות משמעותית. גם במקרה זה נדרש שינוי פוליטי על מנת להביא לשינוי במדיניות. אז מה האפשרויות שעומדות בפנינו? אפשר לחכות לבחירות הבאות ולהצביע לפוליטיקאי שיבטיח תחבורה ציבורית בשבת. זאת אפשרות די גרועה משלוש סיבות. הראשונה היא שצריך לחכות עד הבחירות הבאות. השנייה היא שממש לא בטוח שהנושא יהיה מהותי בבחירות הבאות ועם כל הכבוד ל-30 אלף מוחים, המספר הזה בקושי מספיק בשביל להכניס ח"כ אחד לכנסת. והסיבה השלישית היא שגם לאחר הבחירות הבאות תהיה קואליציה ויהיו "אילוצים" ואנחנו הרי רגילים שפוליטיקאים מבטיחים ולא מקיימים. אם קראתם עד פה אתם בטח מרגישים את הייאוש או האדישות משתלטים עליכם . אבל יש דרך לשנות והיא אפילו די קלה. כל מה שצריך הוא להתפקד למפלגות הגדולות, ובמקרה הספציפי הליכוד. כי אמנם בבחירות הנושא הזה איזוטרי אבל בפריימריס זה יהיה אחד הנושאים העיקריים שיביאו לבחירתו או לאי בחירתו של מי שיכהן כשר התחבורה. בפריימריס כל מתפקד בוחר במספר מועמדים, כך שהוא יכול לתת משקל לנושאים שבהם התעסק כל מועמד. ומבחינתו של שר התחבורה הנוכחי, זה עלול להשפיע על מיקומו ברשימת הליכוד. כץ העריך שמתפקדי הליכוד יעדיפו את עמדתו הניצית והמתלהמת. ולכן דווקא הפנייה של קבוצת מתפקדי ליכוד בשם "הליכודניקים החדשים" בדרישה לתת מענה מקצועי והולם, השפיעה עליו יותר מכל צעד אחר. כץ, למוד מערכות פריימריס רבות, יודע שאלף קולות לכאן או לכאן בפריימריס יכולים לשנות עולמות. הוא מבין שאם קבוצה של 2000 מתפקדים בסך הכל תנטוש אותו הוא יאבד את מקומו ברשימה לטובת ח"כ מירי רגב. 5000 מתפקדים נוספים שיתמכו בו כבר יבטיחו לו את המקום הראשון ברשימה. למעשה אם מחר מתמודד כלשהוא (נקרא לו ישראל ישראלי) יחליט לרוץ בפריימריס של הליכוד רק על הבטחה של תחבורה ציבורית בשבת ויפקוד את כל האנשים שחתמו על העצומה האחרונה הוא יזכה במקום ה-6 בפריימריס (לפני בוגי יעלון, זאב אלקין ועוד רבים אחרים) וככל הנראה יהיה שר בממשלה הבאה. פשוט לא? הדרך היחידה לגרום לחברי הכנסת לעבוד בשבילנו הוא להיות חלק מהפריימריס שבוחרים אותם. אז אל תתייאשו ואל תסתפקו בחתימה על עצומות וביציאה להפגנות. פשוט תתפקדו.