על מערכת הבקרה החדשה שהכנסת הציגה

כתבתי פה רבות על דרך עבודת הכנסת(פה, פה,פה ופה) ועל העובדה שיושבי ראש הוועדות הם גורמים מאוד חזקים שמעמדם משתווה לזה של שרים. יחד עם זאת אף אחד לא מבקר את אופן עבודתם ולא מעביר ביקורת על התנהלותם.

כעת הסיפור משתנה כאשר הכנסת מאפשרת לעקוב אחרי הליך החקיקה מראשיתו ועד סופו לכל הצעות החוק במדינה (קישור).

ראשית מגיע לכנסת כל הכבוד על המערכת החדשה שהיא הציגה ועל העובדה שהמערכת פתוחה לכל האזרחים, כעת נוכל לבקר בזמן אמת את פעילות הכנסת ולדרוש מנציגינו שיפעלו בצורה טובה יותר למעננו.

מעיון קצר במערכת החדשה עולים מיד כמה נתונים חשובים.

דבר ראשון כמות החוקים שהונחו על שולחנה של הכנסת היא יוצאת דופן (כרגע מונחים על שולחן הכנסת 2958 חוקים) ומעידה על הטירוף שאוחז בחברי הכנסת לחוקק חוקים ששמם כתוב עליהם. מי שרוצה כנסת יותר אפקטיבית שמפקחת על עבודת הממשלה חייב לפעול להפחתת מספר החוקים המונחים על שולחן הכנסת.

שנית ניתן לראות שהכנסת לא דוחה חוקים (לפחות לא ממשלתיים) אלא פשוט ממסמסת אותם. ניתן ללמוד זאת ממספר החוקים שנדחו בוועדות הכנסת (0) וממספר הצעות החוק שבהן החקיקה נעצרה (27 הצעות חוק ממשלתיות- כולן אוחדו עם הצעות חוק אחרות).

שלישית ניתן לראות את כמות הצעות החוק עליהן עובדת הכנסת כרגע. יש 170 חוקים בדיוני הוועדות השונות שמכינות אותן לקראת קריאה שנייה ושלישית. זה מספר גבוה אבל לא גבוה מאוד והוא בעיקר תלוי בשאלה איך הצעות החוק הללו מתפלגות בין הוועדות השונות. זאת שאלה שעדיין לא הספקתי לבחון לעומק. בוועדת כספים לדוגמה ממתינות 38 הצעות חוק.

מתוך ה-170 הצעות חוק שיושבות על שולחן הוועדות השונות ב-31 עדיין לא היה דיון. השאלה היא כמובן כמה זמן הצעות חוק אלו ממתינות לדיון ראשון ואת זה לא ניתן לדעת בקלות מאתר הכנסת. אבל מדובר במספר גבוה שנראה לא פרופורציונלי וחשוב ללחוץ על חברי הכנסת להעלות את הצעות החוק הללו לדיון.

עוד 33 הצעות חוק ממתינות מעל חצי שנה. זאת אומרת שהדיון האחרון בעניינן היה לפני ה-04/04/16 והן היו אמורות לעבור לוועדת הכנסת לניתוב מחדש. שאת נקודה חשובה ששווה להתעכב עליה, מכיוון שזה בעצם הכלי היחיד להגבלת כוחם של יושבי ראש הוועדות וליצירת מנגנון של בלמים ואיזונים. בנוסף התקנה שקובעת החזרה של הצעות חוק לוועדת הכנסת לאחר חצי שנה של "התיישנות" אמורה לאפשר בקרה על עבודתם של יושבי הראש אבל כאמור ההצעות לא מנותבות בחזרה אל ועדת הכנסת ובקרה כזאת אינה בנמצא.

הכנסת פועלת כמועדון חברים סגור ויש דברים שלא עושים לחברים כמו למשל לבקר אותם בצורה חריפה מדי. אני מאוד מקווה שיושב ראש ועדת הכנסת יואב קיש (הליכוד) או יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין (הליכוד) יקראו לסדר את יו"ר הוועדות שאינם דנים בהצעות החוק יותר מחצי שנה. זה באמת דבר בסיסי מאוד בדרך התנהלות הכנסת ואסור לנו לעבור עליו בשתיקה.

לסיכום

הכלי החדש שהציגה הכנסת יאפשר לנו לראשונה לנתח את עבודתן של ועדות הכנסת השונות ולתת ציון להתנהלותו של יו"ר הוועדה. מדובר בכלי חשוב ביותר שלאורך זמן יוכל להראות לנו כיצד הכנסת מתפקדת ויאפשר השוואות בין יו"רים שונים של וועדות שונות ושל אותה ועדה בכנסות שונות.

אז שוב, שאפו לכנסת על הכלי החדש. אני מקווה שתמצאו בו שימוש.

 

 

 

על עבודת הכנסת- חלק ד (ואחרון)- על הדרכים לשפר את תפקודה של הכנסת

בפרקים הקודמים של סקירה זאת תיארתי את העבודה היום יומית בכנסת והעובדה שהכנסת כמעט לא עובדת (חלק א'), הראיתי את חלוקת המשאבים של הכנסת בין פיקוח על עבודת הממשלה וחקיקה פרטית (חלק ב') ודיברתי על חוסר בתכניות עבודה ויעדים מדידים של הכנסת (חלק ג').

בחלק זה אני רוצה לדבר על הצעות לחיזוק מעמדה של הכנסת ולשיפור אופן עבודתה. כמובן שהשינויים לא יהיו פשוטים ויהיו גם כמה נקודות התנגשות עם הממשלה אבל אני מאמין שניתן להגיע לסיכום כולל שכולם יהיו מבסוטים ממנו. בין השאר האופטימיות שלי נובעת מכך שהקואליציה והאופוזיציה הצליחו בשנה האחרונה להגיע לסיכום לפיו יוגבלו הצעות אי האמון בתמורה ל"שעת שאלות" לשרים. סיכום זה מפנה לח"כים ולשרים שעות רבות ויקרות שהם יכולים כעת להקדיש לעבודה, משפר את פיקוח הכנסת על הממשלה ומראה שניתן לשנות סדרי עולם בכנסת.

בנוסף להסכמות שכבר הושגו נראה שיש רצון הן בממשלה והן בכנסת לשנות את אופן עבודת הכנסת. כעת השאלה היא האם תימצא הנוסחה שתהיה מקובלת על כולם. ההצעה שלי היא לכלים מסוימים שלהבנתי ישפרו מאוד את "עבודת הכנסת, היא אינה מתיימרת להיות מלאה או בנויה "כמקשה אחת שחייבים למלא את כל סעיפיה. אך אם אפילו רק סעיף אחד מתוכה יקודם יהיה זה שיפור אדיר.

חיזוק הכנסת

הכנסת היום היא מוסד די חלש בסנקציות שהיא יכולה להפעיל על הממשלה. היא גם אינה מוסד שקוף כפי שאנחנו רוצים לחשוב מפני שרוב הדברים נסגרים בחדרי חדרים בין נציגי הממשלה וחברי הכנסת והדיונים בוועדות השונות (שם כפי שהסברתי כבר מתנהלת עבודת הכנסת האמתית) הן לרוב בעיקר הצגה.
בכדי לחזק את מעמדה של הכנסת אני מציע שני צעדים. הראשון דורש שנציגי הממשלה יעבירו בכתב עד שבוע לפני הישיבה את כל ניירות העמדה שלהם. צעד זה יאפשר לחברי הכנסת לבוא מוכנים יותר לדיונים ולהתייעץ לפניהם עם גורמי מקצוע. כמובן שהצעד הזה דורש שהכנסת תפרסם לו"ז מסודר מראש וגם לזה נגיע.
הצעד השני הוא חובת התייצבות של השר ומנכ"ל משרדו לפחות 4 פעמים בשנה בוועדת הכנסת שמפקחת עליהם. השר יצטרך להציג את פעילות משרדו, את עמידתו בתכנית העבודה, את החקיקה שהוא מקדם ואת נחיצותה ועוד. התייצבות זאת תאפשר לח"כים לבחון באופן רחב את פעילות המשרד עליו הם אמורים לפקח, לשאול שאלות ולהציע דרכי פעולה שונות מאלו שבחר המשרד.

החלשת" הכנסת"

במקביל לחיזוק מעמדה של הכנסת ויכולתה לפקח על עבודת הממשלה מוצע להחליש את יכולתה של הכנסת לחוקק חוקים פרטיים. בהצעה זאת אני מציע בראש ובראשונה להגביל את מספר הצעות החוק, הצעות לסדר יום ושאילתות שח"כ יכול להעלות. הגבלה כזאת תוודא שההצעות שח"כ מעלה אכן יקרות לליבו ועברו הליך עבודה משמעותי.
שינוי משמעותי נוסף שאני מציע הוא לנתב מחדש לוועדת הכנסת כל הצעת חוק שיושבת על שולחן ועדה יותר מ-6 חודשים. אני אסביר את כוונתי ומדוע זה תיקון חשוב- כיום הסנקציה העיקרית של יו"ר ועדה כנגד הממשלה היא לתקוע הצעת חוק ממשלתית ולא להעלות אותה לסדר היום. בצורה כזאת יכול יו"ר הועדה ללחוץ על הממשלה בנושאים שונים. אך כמו כל סמכות גם זאת מוגבלת על מנת שיו"ר הוועדה לא יהפוך לדיקטטור בממלכתו. תקנון הכנסת (סעיף 117) קובע שלאחר 6 חודשים שהצעת החוק יושבת בוועדה ניתן לדרוש מוועדת הכנסת להעביר אותה לוועדה אחרת. אך הסנקציה הזאת אף פעם לא ממומשת מה שמראה שמדובר בחוק בלי שיניים (אגב הכנסת גם לא מפרסמת כמה הצעות חוק יושבות מעל 6 חודשים בוועדות, אך עוד נגיע לזה). לכן אני מציע לשנות את תקנון הכנסת כך שלאחר 6 חודשים הצעת החוק תועבר אוטומטית לוועדת הכנסת. ועדת הכנסת תחליט אם להחזיר את הצעת החוק לוועדה או להעביר אותה לוועדה אחרת. הצעה זאת תחליש במידה מסוימת את כוחו של יו"ר הוועדה ותגרום לו לרצות לסיים לדון בכל הצעת חוק בתוך 6 חודשים אחרת הוא עלול להתבזות. כיום הכנסת בכלל לא יכולה לעשות צעד כזה כי אין לה מנגנון שמבקר היכן נמצאות כל הצעות החוק השונות. מה שמוביל אותנו לסעיף הבא.

שקיפות, בקרה ותכנון

בפוסט הקודם בסדרה זאת הסברתי שהכנסת לא מנוהלת אלא מתנהלת. ניתן לראות את זה בהרבה מובנים אבל אני אתמקד בעובדה שאין מערכת שעוקבת אחרי כל הצעות החוק ואיפה הן נמצאות. הכנסת אינה יודעת כמה הצעות חוק עברו קריאה ראשונה, כמה נמצאות בכל ועדה, כמה מוכנות לקריאה שנייה ושלישית וכו'. היא גם אינה יודעת כמה הצעות חוק עברו אך עדיין ממתינות לתקנות.

כלומר לכנסת אין יכולות שליטה ובקרה ולכן לא ניתן לנהל אותה. מכאן מגיעות ההצעות הבאות שלי:

  1. הכנסת (וכל אחת מוועדותיה) תחויב לדווח דוח שנתי שמתאר בין השאר כמה הצעות חוק הונחו על שולחנה, כמה מהן עברו, כמה נדחו וכמה עדיין בדיונים. בין היתר כל אחת מוועדות הכנסת תדווח כמה הצעות חוק עברו את רף ששת החודשים על שולחנן ויעבירו אותן לדיון מחודש בוועדת הכנסת.
  2. כל אחת מוועדות הכנסת תבנה תכנית עבודה ותפרסם אותו לקראת תחילת כל מושב. בסוף המושב תדווח הוועדה כיצד עמדה בתכנית העבודה שהיא בנתה. יו"ר הכנסת יאשר את תכניות העבודה ויפקח על העמידה בהן.
  3. כחלק מבניית תכנית העבודה כל ועדה בכנסת תפרסם את לוח הזמנים שלה לפחות חודש מראש, מה שיאפשר לממשלה ולגופים אזרחיים להגיש בזמן את ניירות העבודה שלהם לעיון חברי הכנסת. פרסום הלו"ז מראש לא מונע השארת משבצות ריקות לדיונים דחופים לנושאים שעל סדר היום.
  4. פעמים רבות נציגי ממשלה, חברי כנסת ונציגי ציבור מחכים שעות ארוכות מחוץ לאולם ועדה מכיוון שהדיון הקודם עדיין לא הסתיים ולא ידוע מתי יתחיל הדיון אליו הם הוזמנו. לכן אני מציע שבדומה לרכבת ישראל, ועדות הכנסת יפרסמו את עמידתן בלוח הזמנים שהן קבעו. יהיו סנקציות נגד יו"ר ועדות שיחרגו מלוחות זמנים בצורה מוגזמת.

נראות

האזרח שמביט בדיונים של הכנסת רואה בעיקר את מליאת הכנסת. לצערינו ה"דיונים" במליאת הכנסת הם ברובם מונולוגים של ח"כ מול מליאה כמעט ריקה. אין חובת נוכחות במליאת הכנסת מה שיוצר זילות בדיונים של הכנסת. לכן ההצעה הראשונה שלי בנושא זה היא לחייב "קוורום" של 20% מחברי הכנסת בכל ישיבה אחרת הישיבה מתבטלת. חיוב זה יוביל לשני דברים לטעמי. הראשון הוא שיהיו פחות דיונים בכנסת (כי חברי הכנסת לא ירצו סתם לשבת במליאה) והשני הוא שהדיונים שכן יתקיימו יהיו יותר מועילים ובטח בעלי נראות גבוהה יותר.

בדומה אני מציע שבדיוני ועדות יהיה קוורום זהה של לפחות חמישית מחברי הוועדה. זאת על מנת למנוע את המצב (הנפוץ מאוד) שיו"ר הוועדה הוא הח"כ היחיד בדיון. מסתבר שדרישה לקוורום היא נפוצה בעולם.

שינוי נוסף שנדרש בעבודת הכנסת הוא בימי ושעות הפעילות. מצד אחד הכנסת אינה עובדת לפחות 4 חודשים בשנה (כי היא נמצאת בפגרות) ואינה עובדת בימי ראשון וחמישי (כפי שהדגשתי כאן). מצד שני בימים שהיא כן עובדת הכנסת לא פעם ממשיכה דיונים עד השעות הקטנות של הלילה.

אני מציע להפסיק עם שני הנוהגים המגונים הללו. מצד אחד הכנסת צריכה לעבוד יותר ימים בשבוע ויותר חודשים בשנה. מצד שני אני מציע שהכנסת תפסיק את עבודתה כל יום בשעה נורמלית (נניח 8 בערב מקסימום) אלא באישור מיוחד של יו"ר הכנסת.

לבסוף עולה הבעיה של ח"כים שמצביעים בדיונים בהם לא היו נוכחים ומבלי שהם יודעים אפילו על מה הם מצביעים. נוהג זה קיים בעיקר בקואליציה מפני שחלק גדול מחבריה הם חברים בממשלה (שרים וסגני שרים ולכן לא יכולים להצביע בוועדות הכנסת) מה שמטיל עומס  רב על שאר חברי הקואליציה.
הדרך הנכונה לפתור בעיה זאת היא הגבלת גודל הממשלה עליה נכתב רבות. אם לא מגבילים את גודל הממשלה מומלץ לקיים איזה שהוא סוג של החוק הנורבגי שאומר שחלק מחברי הממשלה (או כולם) צריכים להתפטר מהכנסת. שינוי זה יאפשר שיהיו מספיק חברי כנסת מהקואליציה על מנת שהם יוכלו להיות נוכחים פעילים בדיוני הוועדות.

ביטול חוק ההסדרים

הנושא האחרון אליו אני רוצה להתייחס הוא ביטול חוק ההסדרים. כתבתי כבר (פה) שחוק ההסדרים הוא חוק שאינו נחוץ למשרד האוצר אלא לכנסת. חברי הכנסת אינם מסוגלים להעביר רפורמות קשות ולכן הם צריכים את חוק ההסדרים (ואת המשמעת הקואליציונית) ש"יכריחו" אותם להעביר את החוקים והתקנות הדרושים על מנת לנהל מדינה. אני מאמין ש-31 שנים לאחר שהתחילו את החוק (החד פעמי) הזה הגיע הזמן לבטל אותו. הכנסת בתמורה תצטרך להתחייב להעביר או לדחות רפורמות עד תאריך מסוים שיאפשר לממשלה להציע צעדים חלופיים לתקציב. לדוגמה אם התקציב חייב לעבור עד ה-31 בדצמבר יקבע שכל החוקים המשתייכים לחוק ההסדרים חייבים להגיע להכרעה עד ל-24 בדצמבר. ביחד עם חוק ההסדרים יוצעו הצעות חלופיות לכל אחד מהחוקים (בדמות העלאת מסים, קיצוץ רוחבי וכו') והח"כים יוכלו לאשר או לדחות את ההצעות שבחוק ההסדרים מבלי שהממשלה תיפול. אם הצעות החקיקה של הממשלה ידחו, ההצעות החלופיות יכנסו לתוקף. וכך הממשלה תצליח לנהל את תקציב המדינה והכנסת לא תהיה כפויה לאשר חוקים שהיא אינה אוהבת. זה עדיין לא דמוקרטיה במיטבה אבל זה בהחלט צעד בכיוון הנכון. אם הח"כים יוכיחו בגרות אולי בעתיד ניתן יהיה לבטל את חוק ההסדרים לחלוטין.

סיכום

הגיע הזמן שהכנסת תשנה את דרך עבודתה הלא יעילה. הכנסת צריכה להיות שקופה יותר לציבור (ולעצמה), צריכה להיות מנוהלת ולא מתנהלת וצריכה להפגין רצינות ולקחת את החוק לידיים (תרתי משמע). אם הכנסת תפגין רצינות היא תזכה ליחס יותר רציני מהממשלה, מהתקשורת ומהעם. זה באמת אפשרי והרעיונות שאני הצעתי פה הם רק חלק מהרעיונות שניתן לקדם.

 

על עבודת הכנסת- חלק ג'- תכניות עבודה וחוק ההסדרים

בפוסטים הקודמים תיארתי כיצד נראית העבודה היום יומית בכנסת וכיצד חברי הכנסת משקיעים זמן עודף בהצעות חוק פרטיות אך אינם עוסקים כלל בפיקוח על עבודת הממשלה.

בפוסט זה אני רוצה לעסוק בתוכניות העבודה והיעדים השנתיים של הכנסת ובהקשרם לתקציב המדינה וכמובן לחוק ההסדרים.

נתחיל מהשורה התחתונה- לכנסת אין שום תוכנית עבודה ואין יעדים. אפשר לומר יותר מכך. הכנסת למעשה אינה מנוהלת כלל והיא בסה"כ אכסנייה המאפשרת לחברי הכנסת לפעול בתוכה. לכן הכנסת כמוסד אינה מודדת את עצמה ואינה יכולה להשתנות ולהשתפר. אמירה זאת נכונה לגבי הכנסת בכללותה אך גם לכל אחת מוועדות הכנסת שבהן, כמו שכבר הסברתי, מתבצעת דה פאקטו עבודת החקיקה.

אתן לכם דוגמא- התעלמו רגע מעמדתכם הפוליטית לגבי תוצאות הבחירות ואמרו לי האם הכנסת הנוכחית טובה יותר או פחות מקודמתה? האם יש לכם דעה לגבי תפקודו של יולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת, ביחס ליו"ר הקודם רובי ריבלין? האם לדעתכם אלי אלאלוף יו"ר ועדת עבודה ורווחה טוב יותר או פחות מהיו"ר הקודם חיים כ"ץ?

לי אישית אין תשובה על כל השאלות הללו מעבר לתחושת בטן. אני בטוח שגם אם תשאלו את הפרשנים הפוליטיים הם יתקשו לתת תשובה מבוססת או להפנות אתכם לנתונים שיחזקו את טענותיהם.

לגבי הממשלה דווקא מתקיים דיון ציבורי בנושא (גם אם אינו מקצועי במיוחד). לקראת כל מערכת בחירות התקשורת עושה סיכום קדנציה של כל שרי הממשלה, מחלקת ציונים וקובעת מי הפתיע ומי אכזב. אך כאשר יושבי ראש הוועדות בכנסת יכולים לחסום כל הצעת חקיקה של הממשלה, ברור שנדרשים שניים לטנגו. רמת החינוך אינה תלויה רק בשר החינוך אלא גם ביו"ר ועדת החינוך. בצורה דומה הגרעון תלוי בשר האוצר וגם ביו"ר ועדת הכספים, יוקר המחייה תלוי בשר הכלכלה אך גם ביו"ר ועדת הכלכלה וזכויות האזרח תלויות בשר המשפטים אך גם ביו"ר ועדת חוקה. כמובן שישנם הרבה שחקנים נוספים (למשל משרד האוצר והמשפטים שמשפיעים על כל התחומים) ויחסי גומלין בין השחקנים השונים גם בממשלה וגם בכנסת. אבל הנקודה החשובה להבין היא שיושבי ראש הוועדות הם גורמים שחשיבותם מקבילה לשרים. אך הם אינם נתפסים כאחראיים ולכן מהם לא נדרשות תוצאות ולא מופעל עליהם לחץ ציבורי.

בעוד שרי הממשלה עובדים עם תוכניות עבודה (לפחות בתיאוריה) יו"ר ועדות הכנסת השונות אינם מציגים תכנית עבודה או לוחות זמנים שנתיים. למעשה מה שקובע את סדר העבודה של הוועדות הוא כמות הלחץ שהח"כים והתקשורת מפעילים על יו"ר הוועדה להעלות נושאים לדיון. קשה לתפוס זאת אך כך עובדת השיטה. אם למשל שרת המשפטים מחליטה שלא מעניין אותה לקדם הצעת חוק של משרדה היא פשוט תעלם איפשהו במסדרונות הכנסת. אף אחד אפילו לא ישים לב, אף אחד לא ידרוש הסברים. רק אם שרת המשפטים תדחוף את הצעת החוק מבוקר ועד ערב יש לה סיכוי לסיים את מסלול המכשולים של הכנסת ולהפוך לחוק. ליו"ר הכנסת אין תשתית של שליטה ובקרה על המתרחש בכנסת, הוא לא יודע כמה הצעות חוק ממתינות על שולחן הכנסת והוא לא יודע מה הסטטוס שלהן. הדבר היחיד שמאפשר לכנסת לקדם יוזמות היא העובדה שהח"כים כל הזמן דוחפים את ההצעות שלהם קדימה. זאת הבירוקרטיה בהתגלמותה- אין סדר עדיפויות, אין חלוקת משאבים, אין ניהול. לכן מרבית הוועדות מפרסמות לוחות זמנים רק לחודש העבודה הקרוב. ועדת הכספים בכלל מגזימה- היא קובעת סדר יום שבוע מראש בלבד.

להרבה גורמים הסיטואציה הקיימת נוחה. אם שר מסוים לא באמת רוצה לקדם נושא הוא יכול לספר לעם בגאווה שהוא הגיש תיקון חקיקה בנושא חשוב זה. הוא "שוכח" לספר שהוא לא עושה שום מאמץ להעלות את תיקון החקיקה לדיון בכנסת. גם כל המנגנון של הכנסת נהנה מהמצב מכיוון שהוא נהייה חשוב לח"כים, ללוביסטים ולפקידי הממשלה- מי שלא יודע לעבוד עם המנגנון, הצעות החוק שלו יתקעו. הנהנית האחרונה היא התקשורת שהמצב הקיים מגביר פי כמה את יכולתה להפעיל לחץ ולקדם נושאים שיקרים לליבה,. כל כלי תקשורת לפי האינטרסים שלו כמובן.

באין אג'נדה או תוכנית מסודרת פועלת הכנסת בעיקר בשיטת השלוף- אם היום בבוקר נסגר מפעל בדרום חברי הכנסת יקיימו דיון על מצב התעסוקה בפריפריה. אם התפרסם שלא נמצא מוסד חינוכי לילדים ממוצע אתיופי חברי הכנסת יקיימו דיון על אפלייה במערכת החינוך ועל מצבה של קהילת עולי אתיופיה בארץ. הדיונים הם אופורטוניסטיים, אינם מובילים לעשייה ממשלתית או לשינוי המצב ולכן גם חוזרים על עצמם כל כמה שנים.

עד כאן סיכום של התהליכים שהכנסת עוברת. מדי פעם עוברות הצעות חוק, כמה נושאים זוכים לדיון ציבורי הולם, מתרחשים מספר רגעים משעשעים והרבה רגעי מבוכה לדמוקרטיה הישראלית.

אבל אחת לשנה (או לשנתיים, או למערכת בחירות- תלוי במצב בפוליטי) כל תהליך טחינת המים הזה מתכנס לפסטיבל חוק ההסדרים, שידועה בתור ההצגה הכי טובה בעיר.

בתקופה זאת הפקידות הממשלתית מזכירה לחברי הכנסת שאמנם נחמד לדבר ולהעלות הצעות אבל יש פה גם מדינה לנהל ומספר החלטות חייבות להתקבל. מכיוון שחברי הכנסת לא יודעים לקבל החלטות אם אין עליהם שוט הומצאו שני מנגנונים חשובים- הראשון הוא משמעת קואליציונית והשני הוא חוק ההסדרים. שניהם מאפשרים מצד אחד לממשלה לנהל את המדינה ומצד שני לח"כים להסביר שהם לא רצו לתמוך בהצעת החוק הזאת והזאת אבל אז הממשלה הייתה נופלת. על הדרך מנגנונים אלו מספקים אויב משותף לכל הח"כים בדמות חוק ההסדרים ונערי האוצר הרשעים.

האמת שאפשר לוותר על חוק ההסדרים די בקלות, והפקידות במשרד האוצר הציעה לשר האוצר אפשרות כזאת פעמים רבות. אני יודע גם שהצעה כזאת הועברה לכנסת לפחות פעם אחת אבל היא סירבה. ההצעה פשוטה מאוד- חוק ההסדרים יבוטל אבל הכנסת תתחייב שעד תאריך שהוא שבוע לפני העברת התקציב היא תצביע על כל הסעיפים המופיעים בו. בצורה כזאת הכנסת תוכל להתנגד לסעיפים מסוימים בחוק ההסדרים מבלי להפיל את הממשלה ולממשלה יהיה זמן להציע תוכנית חלופית (ככל הנראה העלאת מיסים או קיצוץ רוחבי) שתאפשר לה לנהל את המדינה בשנה הקרובה.

ההצעה נדרשת מפני שהכנסת נוטה למסמס נושאים שלא נוח לה לדון בהם. אבל בסופו של דבר החלטות חייבות להתקבל ותיקוני חקיקה, העלאות מיסים, קיצוציים תקציביים ועוד החלטות לא פופלריות הן חלק עיקרי מסמכות ואחריות הריבון. חברי הכנסת מעוניינים תמיד לצאת טוב ולכן הם צריכים מישהו שיגלם את תפקיד הרשע בעוד הם מגוננים על העם ומגיעים ל"הישגים" מול אותו רשע. כדי להשביע את רצונם של חברי הכנסת להישגים הומצאה שיטת העז המפורסמת.  השיטה מאוד פשוטה- הממשלה רוצה להעביר רפורמה, אבל הכנסת לא יכולה להצטייר כ"חותמת גומי". לכן הממשלה תכניס לרפורמה סעיפים מיותרים או שהיא תקצין את השינוי הנדרש. או אז מקורבים ילחשו על אוזני הח"כים על אילו סעיפים השר מוכן להתפשר. הח"כים יצאו בהצהרות לתקשורת: "לא ניתן לסעיף הזה לעבור" ואכן כך קורה. הסעיף מבוטל, הרפורמה עוברת כפי שהממשלה רצתה (פחות או יותר) והח"כ הופך להיות הגיבור התורן.

יצא לי להתבונן מקרוב במשחק הזה. אם זה לא היה עצוב זה היה משעשע ביותר. ראיתי ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה שהתלוננו כשהשר קיצץ את חוק ההסדרים. חלקם פחדו שלא ישארו להם מספיק סעיפים להילחם עליהם.

מסרים בהולים הועבר ללשכת השר שישאיר עיזים בתקציב ובהצעות חוק שהגשנו לכנסת. עד כדי כך הכנסת מזלזלת בעצמה.

הסיכום הזה היה נוח למשרד האוצר כי הוא הבטיח לאוצר שליטה במסגרות הפיסקאליות. מאז המחאה החברתית ההסדר הזה לא כל כך עובד ולדעתי הוא מהווה את האיום האסטרטגי העיקרי על משרד האוצר. הוא גם מונע מהאוצר להעביר רפורמות מוצדקות רבות כי הציבור אוטומטית מתייחס בחשדנות לדברים שהאוצר מציג. אין ספק שהגיע הזמן להחליף דיסקט, המערכת הציבורית שלנו צריכה להתבגר ולפחות באוצר מרבית האנשים מבינים זאת.

גם חברי הכנסת מראים סימנים שהם מבינים שהמערכת לא עובדת ורוחות של שינוי עוברות במסדרונות הכנסת. בינתיים אלו רק רעיונות אך לא מן הנמנע שבקרוב הם יהפכו למעשים.

האם אנחנו יכולים לבטל את חוק ההסדרים? האם ניתן להתחיל לעבוד בצורה מקצועית ובשיתוף פעולה בין הממשלה לכנסת? אני מאמין שכן. מזמין את כולם להפנות את השאלה הזאת לשר האוצר, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. אני מאוד מקווה שהם יביאו את השינוי הדרוש עוד בימינו.

הצבעה על חוק ההסדרים

על עבודת הכנסת- חלק ב'- הנושאים שהכנסת עוסקת בהם

בפוסט הקודם תיארתי את זמני עבודת הכנסת ופגרותיה וכיצד נראה שבוע עבודה בכנסת. בפוסט זה אני רוצה להתמקד בתפקידיה השונים של הכנסת וביכולתה לבצע אותם בהצלחה.

לכנסת כמו שאני רואה אותה יש ארבעה תפקידים, שניים עיקריים הניתנים להערכה ומדידה ושניים נוספים בעלי חשיבות חברתית:

  • חקיקה- הכנסת היא הרשות המחוקקת. כל חקיקה מאושרת אך ורק על ידי הכנסת בין אם מקור החקיקה הוא ביוזמה ממשלתית או יוזמה פרטית. מרבית יוזמות החקיקה הן פרטיות (כלומר הועלו על ידי חברי כנסת מהאופוזיציה או הקואליציה, ולא ע"י הממשלה) אך מרבית החוקים שמאושרים בסוף הם ממשלתיים. על נקודה זאת ארחיב בהמשך.
  • פיקוח על עבודת הממשלה- הכנסת היא הריבון בדמוקרטיה שלנו. היא זאת שמאשרת את מינוי הממשלה והיא זאת שמביעה חוסר אמון בממשלה וקובעת מועד בחירות כלליות. בנוסף הכנסת מאשרת לממשלה את התקציב לפיו היא רשאית לפעול והיא מסמיכה את הממשלה להפעיל את סמכויותיה (כלל יסוד בדמוקרטיה- הממשלה אינה יכולה לעשות שום פעולה שהחוק לא הסמיך אותה לבצע). הסעיף הזה הוא בעיקר בתיאוריה, בפרקטיקה הכנסת כמעט ואינה עוסקת בפיקוח על הממשלה.
  • מקום לייצוג הקבוצות השונות באוכלוסיה- הכנסת היא המקום בו מתכנסים נציגי העם ובו באופן סימבולי משהו נפגש העם עצמו. זה המקום ליהודים וערבים, דתיים וחילונים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. יש מעט מאוד קריטריונים המונעים בחירה לכנסת, וכמובן אין קריטריונים של השכלה או ניסיון. במובן הזה כנסת ישראל היא פני החברה הישראלית.
  • זירה מרכזית להחלפת דעות- מליאת הכנסת היא המקום בו נציגי העם יכולים לדון בכל נושא שיחפצו ובו הם מעלים לדיון את טענות העם. מליאת הכנסת היא המקום האידיאלי לקיים דיונים אלו בין נציגי העם ושם ניתן לדרוש תשובות מהממשלה.

שני התפקידים הראשונים שהזכרתי הם החשובים יותר בעיני מפני שלכנסת יש מונופול עליהם- היא היחידה שיכולה לעשות אותם. כל זאת מבלי לגרוע חלילה מחשיבותם של שני התפקידים הנוספים.

הדבר הראשון שקל לראות הוא שהכנסת מוטה בצורה קיצונית מאוד לכיוון של חקיקה ולמעשה לא מפקחת כמעט בכלל על יעדי הממשלה ועבודתה. חברי הכנסת מעלים המון הצעות חוק פרטיות. למרות שהפרלמנט שלנו קטן ביחס לפרלמנטים מקבילים בעולם ולמרות שתקופת כהונתו הממוצעת נמוכה ממקביליו הכנסת מצליחה להיות אלופת העולם בהצעות חוק פרטיות. מרביתן המוחלטת של הצעות החוק הפרטיות נדחות ולא נכנסות לספר החוקים של מדינת ישראל. כפי שניתן לראות בטבלה הבאה, כ-5% מהצעות החוק הפרטיות שהועלו ב-20 השנים בין 1991-2009 הפכו לחוקים (המקור כאן).

חקיקה פרטית בישראל

ריבוי החקיקה הפרטית יוצר מספר בעיות קשות. דבר ראשון המיקוד של הח"כים והצוות שלהם הוא בכתיבת הצעות חוק רבות ככל האפשר ולא בבחינה מקצועית של נושאים. מהלכים משמעותיים דורשים למידת עומק של נושא ועבודת הכנה משמעותית לפני בחירת מסלול הפעולה המועדף. הח"כים לכן לא עוסקים כלל במהלכים ארוכי טווח אלא רק בכתיבת כמה שיותר הצעות חוק, רובן המוחלט חובבני לחלוטין ושטחי (וזה מעבר לעובדה שהן כנראה לעולם לא יעברו). ריבוי הצעות החוק מוביל לעומס עצום על עבודת הכנסת (בעיקר הלשכות המשפטיות) הגורם לעיכוב של חקיקה ממשלתית. כלומר המהלכים המשמעותיים שהכנסת יכולה לבצע בתחום החקיקה נתקעים כדי שחברי הכנסת יוכלו להתהדר בהצעת חוק פרטית וכותרת בעיתון. הצעות החוק הפרטיות גם מטילות עומס על משרדי הממשלה, בעיקר משרדי המשפטים והאוצר, שנדרשים להגיב כל הזמן להצעות חוק חדשות במקום להתמקד בעבודתם וליזום תיקוני חקיקה משמעותיים.

לבסוף באקט החקיקה עצמו, ובטח בכמות החקיקה הנוכחית, יש מסר של סירוס יוזמות ציבוריות רחבות. קחו למשל את מחאת יוקר המחייה שהתחילה כמחאת הקוטג', המחאה על תחבורה ציבורית בשבת או מחאה על בנייה בחופים. כאשר ח"כ "מאמץ" את המחאה ומגיש הצעת חוק "שתפתור" את הבעיה הוא בעצם נותן מסר לציבור שרק הממשלה והכנסת מסוגלים לשנות את המצב. למה בעצם? למה שהאזרחים לא יפתחו במחאה או ישנו את ההתנהגות שלהם למשל בחרם צרכני על חברה עסקית? למה שהאזרחים לא יתאגדו ביוזמות מקומיות לטיפול בבעיה שהם רואים כחשובה? יש סיכוי הרבה יותר גבוה שהאזרחים יפתרו את הבעיה מאשר שהצעת חוק של ח"כ מהאופוזיציה תפתור את הבעיה.

ההתנהגות הזאת של הכנסת גם נוטעת בציבור הרחב את תחושת חוסר האחריות האישית, "כי הכל פה חרא והממשלה צריכה לטפל בזה" וגם מונעת ממנהיגות חדשה, איכותית ומנוסה לצמוח מהשטח.

הצד השני של המטבע הוא חוסר הפיקוח של הכנסת על עבודת הממשלה. הח"כים כל כך עמוסים בעבודת החקיקה, שאין להם זמן לפקח על עבודת הממשלה. בשנים האחרונות התחילה הממשלה סוף סוף לעבוד עם תוכניות עבודה מסודרות. אמנם באיחור אופנתי של 60 שנים אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. תוכניות העבודה אינן מוצגות באופן שיטתי לכנסת וחברי הכנסת אינם מבקשים לדון בהן, לבחון את סדר העדיפויות שקבעה הממשלה או את ההנחות של הממשלה בבניית תוכניות העבודה. זה לא מפני שתוכניות העבודה הן סודיות, נהפוך הוא, הן מתפרסמות לציבור (קישור). הסיבה המצערת היא שחברי הכנסת לא מעוניינים לקיים דיון מקיף על תוכניות העבודה ולהציג תוכנית חלופית, אלא מעדיפים לתקוף נקודתית החלטות של הממשלה מבלי להציג חלופות אופרטיביות.

בכנסת גם לא מתקיים דיון לגבי הקשר בין התקציב שהמשרד דורש לתוכנית העבודה שהוא הציג ואין גם בקרה על התוצאות שהמשרדים משיגים ביחס לתוכניות העבודה שהם קבעו ו/או התקציב שהם הוציאו. במצב זה אין בקרה של הכנסת, ובוודאי לא של האזרחים, על עבודת הממשלה ואין תהליך עבודה מקצועי של קביעת סדרי עדיפויות- הצבת יעדים- ביצוע- בקרה- למידה- הסקת מסקנות. אותו תהליך שמתרחש בכל חברה עסקית, ואפילו בעסקים קטנים לא מתרחש בכנסת. הייתי אומר שזה רע לדמוקרטיה. אבל זה הרבה מעבר לזה, זה פשוט עצוב. אני חושב שהנקודה הזאת מציגה יותר טוב מכל נקודה אחרת את חובבנות הכנסת.

כאשר הכנסת כן בוחנת את עבודת הממשלה זה תמיד בהקשר להצעת חוק נקודתית או העברה תקציבית. ניקח לדוגמא את השאלה האם כדאי להוסיף לתלמידי התיכון שתי שעות לימוד שבועיות במתמטיקה. כשלוקחים בחשבון את התוצאות הלא מחמיאות של ישראל במבחנים בינלאומיים ואת מספרם הנמוך של בוגרי 5 יחידות לימוד במתמטיקה נראה שכולם יתמכו בהוספת שעות הלימוד הללו. קל לדמיין כותרת בעיתון בסגנון "ועדת החינוך דורשת מהממשלה להגדיל את שעות לימוד המתמטיקה בתיכונים". פרופ' דניאל כהנמן (זוכה פרס נובל לכלכלה) מעיר שבחינה מסוג זה היא בחינה ב"היבט צר" של הבעיה. על מנת לקבל החלטות טובות יותר צריך לקיים דיונים ב"היבט רחב", כלומר להסתכל על התמונה המלאה. בדוגמא הנ"ל נניח שעכשיו אומר שהתוספת בשעות מתמטיקה תבוא על חשבון שעות לימוד בספרות. או לחילופין שהתוספת בתקציב החינוך תבוא על חשבון הפחתת התקציב למעקות בטיחות בצד הכביש או העלאת המע"מ ב-1%. כעת כשהתמונה המלאה נמצאת מולנו יהיו מי שיתנגדו לה. התמונה הזאת לא מוצגת לכנסת כמעט בשום מקרה מפני שהכנסת כל הזמן מקיימת דיונים על הצעות ספציפיות ולא על המדיניות הכללית של הממשלה. למעשה דיון כזה כמעט ולא מתקיים אפילו בתוך הממשלה, וזאת בעיית משילות חמורה ביותר.

דיון כזה בדיוק צריך להתבצע לפני קביעת תוכניות העבודה כאשר הכנסת צריכה להתוות לממשלה את סדרי העדיפויות ואת התוצאות הנדרשות. לאחר שהכנסת קובעת זאתאת סדרי העדיפויות, הממשלה צריכה להכין תוכנית עבודה שלוקחת את החלטות הכנסת בחשבון. היא צריכה להגדיר מה התוצאות שהיא מסוגלת להשיג ומה התקציב הנדרש לכך. לאחר מכן הכנסת אמורה לאשר את התקציב ובמהלך השנה השוטפת (ובוודאי בסופה) לבקש מהממשלה דין וחשבון על הפעולות שהיא ביצעה והאם עמדה ביעדים שהציבה. במהלך הדיונים הללו אמור להתקיים תהליך של למידה והסקת מסקנות להמשך כך שבשנים הבאות התהליך יתבצע בצורה טובה יותר.

כל התהליך הזה לא מתקיים כלל כיום. למעשה הוא נמצא שנות אור מאופן עבודת הכנסת כיום. אם תבחנו את סדר היום של ועדות הכנסת תגלו שהן מפרסמות את לו"ז עבודתן רק חודש קדימה במקרה הטוב. ועדת הכספים בכלל לקחה את חוסר התכנון צעד אחד רחוק יותר והיא לרוב מפרסמת את לו"ז עבודתה רק שבוע מראש. אם תנסו למצוא את תוכנית העבודה השנתית של הכנסת, או את יעדיה השנתיים כנראה שאפילו גוגל לא יצליח לעזור לכם. תוכנית כזאת פשוט אינה קיימת. וזו היא לב הבעיה בהתנהלות הכנסת

בחלק הבא של סדרה זאת אבחן מהם הצעדים הנדרשים על מנת לחזק את הכנסת ומה יהיו הקשיים בישומם.

על עבודת הכנסת- חלק א'- סדרי עבודת הכנסת

אתמול חבר שאל אותי איך זה לעבוד בממשלה ובכנסת, איך זה בעצם נראה מבפנים? התפתחה שיחה שבה שמעתי מסביב לשולחן הרבה טענות כנגד מוסדות השלטון וניסיתי (בהצלחה מסוימת) להבהיר איך דברים נראים משם. אני חושב שכדאי להתחיל מהשורה התחתונה. הכנסת הרבה פחות מושחתת ממה שנהוג לחשוב, אני גם לא חושב שיש בה אנשים רעים שמנסים לפגוע בציבור הרחב, וגם הלוביסטים הם ממש לא גרועים כמו שחושבים. יותר מהכל הבעיה היא שהכנסת היא ארגון חובבני שאין לו מטרות, אין לו סדרי עבודה הגיונים, לא נמדד בשום צורה שהיא ומורכב מהרבה אנשים שחסרים את הכישורים הנדרשים. כשמוסיפים לזה את הרצון של 120 הח"כים להתבלט, את קצב האירועים המסחרר ואת חוסר היציבות הפוליטית מקבלים ארגון שרץ ספרינט רק כדי להשאר במקום.

אפשר לכתוב עשרות מאמרים על הכנסת ואפשר לדון באינסוף רפורמות פוליטיות של שינוי שיטת המשטר, שינוי שיטת הבחירות, חיזוק מעמדה של הכנסת ועוד. אני אנסה בסדרת מאמרים קצרה להציג את העבודה בכנסת ולסכם את הבעיות העיקריות והמאוד קלות לפתרון של הכנסת. אם נפתור את הבעיות הללו אני מאמין שאפשר לשפר את היעילות של עבודת הכנסת בעשרות אחוזים, אולי אפילו מאות אחוזים. עם כנסת מעט יותר מתפקדת יכול להיות שנוכל להתחיל לנהל כאן דיונים רציניים לאן המדינה הזאת רוצה ללכת ומה החזון שלנו.

אני חושב שהמקום הנכון להתחיל בהצגת עבודת הכנסת הוא לדבר על היקפי העבודה של מוסד זה. בממוצע כל שנתיים וחצי יש בישראל בחירות. מרגע ההכרזה על בחירות בישראל ועד הבחירות עצמן עבודת הכנסת משותקת למעשה. באותה צורה מרגע הבחירות ועד הקמת הממשלה עבודת הכנסת גם כן משותקת. כשלוקחים בחשבון שההכרזה על בחירות חדשות נעשית לפחות 3 חודשים לפני יום הבחירות ושהקמת ממשלה לוקחת בערך חודשיים יוצא שהכנסת משותקת כמעט חצי שנה. כך יוצא שהכנסת לא עובדת במשך חמישית מהזמן.

אם בשאר הזמן הכנסת הייתה עובדת כמו שצריך הייתי אומר שההפוגות בעבודת הכנסת היא עובדה מצערת הנובעת מחוסר היציבות הפוליטית בישראל. לצערנו זה לא המקרה. כנסת ישראל נמצאת בפגרה חמישה חודשים בשנה. הפגרות נקבעו בזמנו (שנות ה-50) על מנת לאפשר לחברי הכנסת לסייר בארץ ולשמוע ממקור ראשון מה מפריע לעם. כמובן שהיום עם התפתחות הטכנולוגיה אין שום צורך בפגרות כל כך ארוכות. מדוע לא משנים את הנוהג הזה? כמו בהרבה מאוד נושאים במדיניות ציבורית כל עוד אין אף אחד שלוחץ לשינוי, האינרציה הפנימית של המוסדות עושה את שלה. האם ראיתם קמפיין ציבורי הקורא לקיצור הפגרות של הכנסת?

אבל אפילו בשבועות המעטים שהכנסת כן מתכנסת היא עובדת שבועות קצרים. האם ידעתם שהכנסת למעשה אינה עובדת בימי ראשון וחמישי? ימי ראשון הכנסת דוממת בכדי לכבד את האזרחים הנוצרים של המדינה. ימי חמישי הכנסת ריקה (חוץ מאשר באירועים חריגים) שוב מטעמים היסטוריים- זקני הכנסת מספרים שחברי כנסת מהפריפריה התלוננו שהעבודה בימי חמישי מקשה עליהם להגיע בזמן להכנות לשבת. בימים בהם מכוניות התחממו בעלייה לירושלים והמסע בין ירושלים לטבריה לקח מספר שעות טובות הוחלט לסיים את שבוע העבודה של הכנסת ביום רביעי בערב, אלא אם כן יש נושאים הדורשים התייחסות מיוחדת מצד חברי הכנסת. ושוב, הנוהג השתרש והאינרציה ממשיכה לעבוד.

אם כן שבוע העבודה בכנסת אורך 3 ימים במשך 7 חודשים בשנה וזה בתנאי שאין בחירות. איך נראים שלושת הימים הללו?

לפני שאני נכנס לפירוט חשוב להדגיש שעבודת הכנסת נעשית במספר מישורים. יש את מליאת הכנסת שכולנו מכירים אך כמו כן יש את ועדות הכנסת והשדולות. בהכללה גסה אומר שעבודת הכנסת נעשית אך ורק בוועדות. זה המקום שבו עוברים על הצעות החוק סעיף סעיף ודנים בהם. יש עבודה מקצועית, יש ויכוחים פוליטיים, יש נציגי ציבור ולא פעם חוזרים שוב ושוב לאותו נושא עד שמגיעים להסכמה. את מליאת הכנסת אפשר לדמות לכיכר העיר בה חברי הכנסת צועקים זה על זה ומקווים להגיע לחדשות הערב. זה המקום בו אמורים להתקיים הדיונים אך למעשה מהווה זירת התגוששות שבה כל התוצאות ידועות מראש. לבסוף קיימות השדולות שהן מעין הצהרת כוונות של חברי הכנסת ולרוב אין להם שום משמעות אופרטיבית.

אז איך נראה שבוע עבודה בכנסת?

יום שני מתחיל עם מספר שעות עבודה בוועדות עד שמסיימים את העבודה ב-16:00. או אז עוברים לדובדן שבקצפת- הצעות אי אמון בממשלה. האם ידעתם שבכל יום שני מוגשות בממוצע 4-5 הצעות אי אמון שונות עליהן נדרשת הממשלה להשיב? בימים אלו המליאה מתכנסת במשך שעות ארוכות מאוד בהם כל חבר כנסת מדבר (או שמה נאמר מקשקש?) במשך 10 דקות על כל נושא שעולה ברוחו ומאשים את הממשלה הנוכחית בכל בעיה שיש בעולם. אחר כך נציג הממשלה עולה להגיב ומאשים את האופוזיציה הנוכחית בכל הבעיות הקיימות במדינה וחוזר חלילה נושא לאחר נושא. באמצע יש קריאות ביניים,  צעקות ועוד אירועים שלפעמים מגיעים לחדשות אך לעולם לא ישנו דבר במדינה הזאת ובטח לא ישפרו את איכות חיינו. מתישהו בין 11 בלילה ל-4 לפנות בוקר הסאגה השבועית תסתיים בתוצאה הידועה מראש- הממשלה זכתה באמון הכנסת. באופן פרדוקסלי דווקא כאשר הממשלה נופלת הדיון הוא קצר יחסית, וכמובן שגם פה התוצאה ידועה מראש.

אז הגענו ליום שלישי כאשר בדיוני הבוקר בוועדות הח"כים אינם מתייצבים (עדיין ישנים אחרי ש"עבדו" עד 4 בבוקר) או שמגיעים לא מפוקסים. יש כמה שעות של עבודה שמסתיימות עם פתיחת המליאה, שוב ב-16:00. ביום זה שוב חברי הכנסת נותנים נאומים (הפעם רק דקה), מציינים ימים מיוחדים (לדוגמא יום השמירה על הסביבה) ומגישים שאילתות להבכת הממשלה. בין לבין מעבירים חקיקה ממשלתית בהסכמה שהיא הדבר המעשי היחיד שמליאת הכנסת עושה.

ביום רביעי נציגינו החרוצים מצליחים להכניס עוד שעתיים של עבודה בוועדות עד השעה 11:00 בבוקר. אז הם עוברים שוב למליאת הכנסת כדי להציג את הצעות החוק הפרטיות שלהם. בישראל מוגשות בכל כנסת אלפי הצעות חקיקה פרטית. כמעט אף אחת מהן אינה עוברת. למעשה בישראל מוגשות יותר הצעות חוק פרטיות מאשר בכל שאר מדינות המערב ביחד. צריך לקחת בחשבון שכנסת בישראל מכהנת בממוצע רק שנתיים וחצי בעוד הפרלמנט במדינות המערב מכהן 4-5 שנים.

יום רביעי בערב הגיע וחברי הכנסת כבר עם הלשון בחוץ. את יום חמישי הם כנראה יקדישו לפגישות פוליטיות ולמחשבה כיצד בשבוע הבא יצליחו לקבל יותר תשומת לב ציבורית.

בזמן שהם עובדים קשה הם לא מצליחים להשפיע כמעט בכלל על חיינו במדינה. החלומות הגדולים והאידיאולוגיה מתכנסים בסוף לרצף של הצעות חוק, הצעות דחופות לסדר היום, שאילתות וקריאות ביניים שאף אחד לא יזכור. שנתיים וחצי אח"כ הם יבקשו את אמוננו בבחירות ויסבירו שאם רק היו להם יותר מנדטים כל הדברים במדינה הזאת היו נראים הרבה יותר טוב. לאחר שהם יכנסו לכנסת (או שלא) מירוץ העכברים ימשיך בדיוק מהנקודה בה הפסיק. השמות אולי יתחלפו אך למתבונן מהצד הכל יראה בדיוק אותו דבר….

בפוסטים הבאים בסדרה זאת אתמקד בחוסר היעילות של עבודת הכנסת, באבחנה על חלוקת המשאבים של הכנסת בין תפקידיה השונים (ייצוג העם, חקיקה, פיקוח על עבודת הממשלה וזירה לדיונים והחלפת דעות), בשאלות כיצד ניתן לשפר את תפקוד הכנסת ומה אנחנו כאזרחים יכולים לדרוש מנציגינו. כמובן שאתייחס במיוחד לשאלת מקומו של משרד האוצר בחולשת הכנסת ולשאלה מיליון הדולר- האם ניתן לבטל את חוק ההסדרים. לבסוף אנסה לסכם ולצייר את חזון הכנסת כפי שאני רואה אותו. ועל הדרך אני אשאל מדוע אף נבחר ציבור, ובראשם יו"ר הכנסת, אינו מתווה לכנסת חזון ותוכנית עבודה מסודרת.