על ניגודי עניינים והדלת המסתובבת

רבות מדברים על מעבר של רגולטורים לשעבר לשוק הפרטי (המפקח הופך למפוקח) ועל מעבר של אנשים מהשוק הפרטי לעמדת הרגולטורים (המפוקח הופך למפקח). תופעה זאת נקראת "הדלת המסתובבת". יש בציבור שיח מאוד שלילי בנושא הזה וחשש כבד לניגודי עניינים של אותם אנשים.

בעוד שיש צדדים שליליים במעברים אלו וחששות לגיטימיים יש גם הרבה צדדים חיוביים במעברים אלו. לדעתי השיח הקצין לחלוטין את הצדדים השליליים ומתעלם לחלוטין מהצדדים החיוביים.

השורה התחתונה לדעתי היא שאין סיבה לעשות סיפור כזה גדול ממעברים אלו והחששות של הציבור הם לחלוטין לא במקום. שיח ציבורי חייב להתקיים לגבי נושא זה כמו כל נושא אחר, בקרה ציבורית (מוגברת) חייבת להתקיים. אבל החשד המיידי כלפי אותם אנשים אינו במקום ופוגע בתפקוד של הרשויות הציבוריות. באותו זמן הוא גם פוגע באמון הכללי של הציבור במערכת ובכך מחליש את החברה שלנו.

למה התופעה מתרחשת

דבר ראשון חשוב לדעת שהתופעה מתרחשת הרבה פחות ממה שנראה לנו. בכלכלה ההתנהגותית (ואני מניח שבכלל בפסיכולוגיה) מדברים הרבה על ההטיות שלנו. כהנמן למשל מדבר על אפקט 'משזמ"י' (מה שרואים זה מה שיש). תופעה זאת גורמת לנו לשים תשומת לב מוגברת לתופעות שראינו ולהתעלם ממה שלא ראינו. כאשר העיתונות מדווחת בהרחבה על מקרים שבהם רגולטורים הפכו למפוקחים אנחנו נוטים לחשוב שזה תמיד קורה. האמת מאוד רחוקה מזה. אם נבחן את רשימת הרגולטורים והבכירים לשעבר שעברו לעבוד דווקא בחברות עליהן פיקחו לעומת כאלו שעברו למקומות שונים לחלוטין נגלה שהתופעה פחות רחבה ממה שציפינו. ועדיין היא מתרחשת.

ההסבר להתרחשות התופעה הוא שאנשים משיגים ידע מסוים במהלך עבודתם שרלוונטי רק למקומות עבודה מסוימים. הם כנראה ירצו לנצל את הידע שהם צברו במקום שהוא שווה הכי הרבה ולא יפנו למקומות שבהם הידע הזה לא שווה כלום. אפשר למשל לראות שהרבה בוגרי אגף תקציבים מגיעים למשרדי ממשלה או לחברות ממשלתיות שמתוקצבות על ידי המדינה. הידע שיש להם בתהליכי התקצוב הממשלתיים הוא ידע ששווה הרבה מאוד במקומות אלו והרבה פחות בחברות היי טק למשל.

חלק מהמעברים הם בתוך הממשלה ולכן אינם נראים לנו בעייתים. אחרים הם בין הסקטור הפרטי לבין הממשלה ובהם התקשורת מתמקדת. אני רוצה לפרק את החשד לניגודי עניינים לשני חלקים שונים ולדון בכל אחד מהם בנפרד. לבסוף אדון בקצרה במדיניות הצינון בישראל.

תופעת הדלת המסתובבת

תופעה זאת מתייחסת למקרה שהמפקח נהפך למפוקח או להיפך. בשנים האחרונות היו לנו למשל את מקרי פרופ' עודד שריג שהפך מהמפקח על הביטוח ליו"ר מגדל ביטוח ואת מקרה חדווה בר שהפכה ממנהלת הסיכונים הראשית של בנק לאומי למפקחת על הבנקים.

התקשורת מיד חושדת באנשים אלו שיש להם כוונות רעות אבל אני (ואולי בתמימותי) דווקא מסתכל על זה הפוך. יש כמה בעיות שלדעתי תופעת הדלת המסתובבת יכולה לפתור, כמובן שהיא יוצרת בעצמה בעיות ובהן צריך לטפל.

הבעיה הראשונה היא שהמגזר הציבורי סובל מסטגנציה, הרבה אנשים טובים עוזבים לאורך השנים ולצערנו במנגנון כוח האדם הנוכחי כמעט שאי אפשר להיכנס למגזר הציבורי אלא בתפקידים התחלתיים. כניסה של מישהו מהמגזר הפרטי לראש הפירמידה של יחידות מסוימות מכניסה ידע חדש וצורות עבודה חדשות שקריטיות למגזר הציבורי על מנת להתקדם. בנוסף אנשים שמגיעים מהשוק הפרטי מבינים את ההשלכות של החלטות רגולטוריות על הגופים הפרטיים ויודעים לדבר בשפה של השוק הפרטי ובכך מפחיתים את הנטל הרגולטורי שמוטל על הגופים הפרטיים. שימו לב שאין זה אומר פחות רגולציה אלא דווקא רגולציה חכמה יותר ושנעשית יותר בהידברות ופחות בהחלטות קפריזיות של הרגולטור (ויש כאלו לא מעט. מי כמוני יודע אחרי שעבדתי עם הרבה מהרגולטורים בממשלה).

הבעיה השנייה היא שהגופים המפוקחים אינם מבינים את מגוון האילוצים שפניהם עומד המפקח. במקרה זה מעבר של אנשים מהפיקוח אל השוק הפרטי עוזר גם כן בהעברת ידע ובשיפור השיח בין המפקח למפוקח.

את החשש של הציבור שהמפקח יעלים עין או יהיה רך כנגד המפוקחים בתמורה לעבודה משתלמת (חשש עליו כתבי דה מארקר בנו קריירות שלמות) אני פוטר בהינף יד. לטעמי ההיפך הוא הנכון. בעלים של בנק לא רוצה למנות איש קל להשפעה למנכ"ל הבנק כי אז גם בתפקידו הזה הוא יעשה עבודה גרועה. ממה שאני ראיתי בממשלה יש הרבה יותר הערכה בשוק הפרטי למי שעושה את עבודתו נאמנה ואינו נותן להשפעות זרות לפגוע בשיקול דעתו.

אני יודע שמדובר על עמדה שהיא 180 מעלות ביחס למה שכתוב בעיתון. אולי אני טועה וכל העיתונאים צודקים. אבל גם אולי אני צודק וכל העיתונאים טועים. צריך לזכור שרובם מעולם לא עבדו בממשלה ואינם מבינים באמת את הדרך שבה המערכת פועלת. בכל מקרה שווה לשמוע את שתי הדעות ולחשוב עליהן לפני שקופצים למסקנות.

שבי רגולטורי

שקלתי ליחד מאמר שלם רק לחלק הקודם ולהתעמק בו יותר אבל הרגשתי שאני אחטא לאמת אם לא אדבר על הבעיה הקשה באמת של רגולטורים בישראל וזהו שבי רגולטורי.

מהו שבי רגולטורי? הכוונה היא למצב שבו הרגולטור כל כך קשוב לבעיות ולצרכים של המפוקח שהוא שוכח את הציבור עליו הוא אמור להגן. זאת הבעיה האמיתית של ניגודי עניינים בפניהם עומדים הרגולטורים למיניהם החל מרגולטורים פיננסיים ועד רגולטורים בתחום המזון או הדיג.

הסיבה לשבי הרגולטורי היא שהמפקח נמצא בקשר מתמיד עם המפוקח ושומע ממנו חדשות לבקרים את הקשיים איתם המפוקח מתמודד. שלא יהיה ספק- מדובר בקשיים אמיתיים וכנים. הבעיה היא שהמפקח אינו שומע באותו אופן תדיר את הבעיות של הציבור עליו הוא אמור להגן. התוצאה היא שהמפקח נוטה לעזור למפוקחים להתמודד עם הקשיים שלהם הרבה יותר מאשר הוא נוטה לעזור לציבור עם הקשיים שלו. וזאת הרי העבודה שלו. יש כמה דרכים לפתור בעיה זאת אך כולן בעייתיות.

דבר ראשון יש להרבה רגולטורים יחידה לפניות הציבור. הבעיה היא שרוב מי שפונה ליחידות אלו הם נודניקים מקצועיים. גם כאשר מגיעות פניות לגיטימיות המפקח מוצא את עצמו מטפל בבעיות מיקרו ולא בבעיות המאקרו. לכן דרך פעולה זאת מצליחה לפתור רק חלק קטן מהבעיות.

הדרך השנייה היא בפיקוח של הכנסת על הרגולטורים. זוהי דרך המלך שהרי חברי הכנסת מייצגים את עמדות הציבור ואמורים להוות את החוליה המקשרת בין הציבור לבין הממשלה (וספציפית המפקחים). הבעיה היא שחברי הכנסת עושים עבודה גרועה מאוד בפיקוח על הממשלה בכלל ועל המפקחים בפרט. הם עסוקים בעיקר בכותרות בעיתונים שמתקבלות, לצערנו, ע"י צעקות על המפקחים. ולכן השיח שמתפתח ביניהם הוא שלילי במקום להיות חיובי. המפקחים משתדלים להגיע כמה שפחות לכנסת וכשהם מגיעים הם מעדיפים לחשוף כמה שפחות. במקום שיהיה שיח פתוח אנחנו מקבלים שיח חרשים.

הדרך השלישית היא ע"י גופים בחברה האזרחית. זאת כיום הדרך הטובה ביותר לטעמי לקדם שיח איכותי בין המפקחים לבין הציבור. הבעיה בציר זה היא שלרוב הארגונים מהחברה האזרחית אינם מקצועיים דיים ולכן מדברים בסיסמאות בעוד הגופים המפוקחים מדברים "לעניין". אני רואה בחיוב רב הצטרפות של מומחים בתחומם כיועצים לגופים האזרחיים ובעצמי עושה קצת עבודה כזאת בתחומים בהם אני מבין.

מדיניות הצינון בישראל

מכיוון שעסקתי בנושא (ישבתי בוועדה ציבורית שדנה בנושא הצינון) אני יכול לומר לכם שמדיניות הצינון בישראל דומה מאוד למקובל במדינות המפותחות. אני בטוח שצינון ארוך יותר לא ישיג את המטרה של הפחתת ניגודי העניינים א' כי הדלת המסתובבת אינה הבעיה לדעתי וב' בגלל שמדובר בפוטנציאל שחיתות כל כך גדול שההפרש בין שנה של צינון ל-3 שנים של צינון אינו רלוונטי למי שבאמת מושחת. הגדלת תקופת הצינון תפגע רק בחבר'ה הטובים ותרחיק ממשרות בכירות אנשים איכותיים שלא ירצו לשבת מספר שנים בבית ולהיות מובטלים.

הפתרון לבעיות ניגוד העניינים הוא פיקוח ציבורי ולא חקיקת צינון. בכלל צריך להבין שהפתרון לבעיות שלנו הוא הרבה יותר בשיח ציבורי והרבה פחות ביוזמות חקיקה. כתבתי על זה לא מעט בפוסטים שלי על הכנסת ועל ריבוי יוזמות החקיקה הפרטית.

לסיכום

אני חושב שבעיית ניגודי העניינים נמוכה בהרבה ממה שכתוב בעיתון. דווקא הבעיה העיקרית של ניגודי עניינים של מפקחים אינה מטופלת מכיוון שתשומת הלב הציבורית מופנית לבעיה המשנית. טוב יעשו חברי הכנסת אם יפקחו על עבודת המפקחים (והממשלה בכלל) וידרשו לראות תכניות עבודה, אבני דרך, דוחות ביקורת וכו'. טוב עוד יותר הם יעשו אם יפתחו שיח חיובי ובונה עם המפקחים שבודק הצלחות וכישלונות במקום לנסות לעשות על גבם הון פוליטי.

בנוסף יש לחזק את עבודת הקבוצות מהחברה האזרחית. אני קורא לכל קוראי שעבדו במגזר הציבורי להצטרף או לייעץ לקבוצות אזרחיות שרלוונטיות למקום עבודתם. ככל שהשיח יהיה מקצועי יותר כך יטב לכולנו.

Facebooktwittergoogle_plusredditpinterestlinkedinmail

20 thoughts on “על ניגודי עניינים והדלת המסתובבת

  1. כמה נאיביות. אתה צריך לקרוא קצת יותר עיתונות כלכלית בנושא. מן הסתם המאמר הזה נכתב בגלל שעבדת באוצר. קח אחריות על בחירות הקריירה שלך. מעציב אותי הטור הזה.

    1. הוא התייחס לזה במאמר שלו. בדיוק לזה.
      לפחות תקרא לפני שאתה מגיב.
      לא מכובד.

  2. את הצדדים החיוביים של הדלת המסתובבת אתה יודע להעביר היטב, ושמחתי לקרוא עליהם.
    אבל הדעה שלך לגבי הצד השלילי, אינה מנומקת. להגיד "סמכו עלי, אף אחד לא עושה את זה", זה בדיוק ליפול לכל אותן הטיות שהזכרת קודם.
    הרי מלבד הטענה שלא ימנו אדם קל להשפעה להיות מנכ"ל, שהיא הפשטה של המציאות, אין בטענות האלה דבר.

    1. אני מסכים איתך. בגלל קוצר היריעה ובגלל שהנושאים הללו מקבלים כבר מאמרים על גבי מאמרים קיצרתי את הכתיבה שלי לעמדתי בלבד. אין ספק שיש סכנות בדלת המסתובבת וחובה עלינו לוודא שבכירים אינם מנצלים את כוחם לרעה. ועדיין בשורה התחתונה לדעתי אין סיבה אמיתית לדאגה ממה שאני ראיתי. שוב ייתכן ואני טועה אבל הדעה הזאת פחות חייבת להישמע ולהילקח בחשבון

      1. אני לפחות אשמח לקרוא מאמר נוסף שלך בנושא שיסביר את העמדה הזאת לעומק, אם בא לך לכתוב אותו 🙂

        1. אני אשתדל אבל לא מבטיח, יש לי בתקופה הזאת דברים אחרים על הראש ואני מופתע שאפילו את המאמר הזה כתבתי

  3. שלום רב,

    אכן, כפי שצוין לעיל, הטור מעציב מאד מאד.
    אוטופיה שהלוואי היתה אפשרות לקיומה בימינו המאופיינים בקפיטליזם עד טירוף.

    נתחיל מהפתיחה בה אתה מציין את הידע המסוים הרולונטי שטבעי שאנשים ירצו לנצל.
    אז ברשותך, בוא נעבור על הבולטים בפארסת הדלתות המסתובבות:

    ניר גלעד – איך תורם הידע שלו מאגף התקציבים לידע בנושא כימיקלים ושאר עיסוקי עופר ?
    או שאולי התכוונת לידע שלו בפתיחת דלתות והשפעה שלו על נערי האוצר הצעירים ?

    טרובוביץ – מה הידע שלו בענייני עו"ד והגבלים עסקיים חשוב כל כך לענייני דלק ושאר עיסוקי תשובה ? איזה ידע יש לו בענייני דלק, גז וכדו' ?

    אודי ניסן – ומה הידע מאגף התקציבים עוזר לו לנהל עסקי דלק ואחרים של תשובה ?

    נסתפק באלו, נדמה לי כי הכוונה ברורה.

    אתה מדבר על ידע חדש וצורת עבודה חדשה שמביאים המצטרפים החדשים – נקודה חשובה מאין כמוה !! לטעמי, שוב אוטופיה. נדמה לי שהמערכת כל כך מקובעת, שהידע החדש נוגע אולי לשוליים של הפעילות כי כל היתר פשוט נדחה ע"י שלל דברים כמו כ"א לא מוכשר ורדום, ביורקרטיה טבעית וחוסר שיתוף פעולה בין גופים.

    לגבי הנקודה של אי הבנת הגופים המפוקחים ותרומת העוברים אליהם, נדמה לי שאתה מזלזל בידע ובחוכמה של גופים אלה. אותם מעניין רק דבר אחד והוא לא טובת הציבור והמדינה.

    לגבי העלמת עין בתמורה לתפקיד שאתה פוטר בפשטות כל כך, ברצינות ?
    אכפת לבעל ההון שמפקח התרשל ולא ייצג את הציבור או אכפת לבעל ההון שהמפקח יעלים עין מכשלי שוק מהותיים או שימכור לו חברה ממשלתית בנזיד עדשים ? אז נכון, המפקח הוא עלה נידף, אבל "נתן" הנחה של מאות מיליוני שקלים ולכן לבעל ההון אין בעיה להחזיר עשרות מיליונים.

    לנושא השבי הרגולטורי, לא יאמן איך אתה כל כך מאמין בשני הגופים שכתבת עליהם:
    פניות הציבור – הצחקת אותי. ללא התערבות המדיה אין סיכוי שיפתר משהו.
    כנסת – נו באמת, מעניין אותם משהו מעבר למרכז המפלגה ?
    גופים אזרחיים – גם אני כתבתי בהתרגשות מכתב תודה לעו"ד נילי אבן חן ועו"ד יעל קריב אחרי הופעתן המרשימה בשימוע הציבורי בנושא "שוד הגז", אבל לטעמי כוחם מוגבל מאד. פעילותם מעניינית מעט מאד מהציבור החופשי. חבל מאד.

    לסיכום, טור קשה ומאכזב לקריאה.

    גילוי נאות, אני איש כלכלה וכספים שעשה בעבר את המעבר שעליו אתה כותב.

    בברכה,
    אודי

    1. היי אודי, אני ממש לא מצטער שאתה חושב שהטור הזה "קשה ומאכזב לקריאה" כי חלק גדול ממה שאני עושה פה (או מנסה לעשות) זה לפתוח לאנשים את העיניים לחשיבה ביקורתית ואני משתדל לכתוב על דברים שאו שהעיתונות לא כותבת עליהם או שהיא מסקרת אותם בצורה מוטה. לדעתי הנושא הזה מסוקר בצורה מוטה מאוד. אתה יכול להסכים איתי או שלא אבל אני מאוד מבקש שתהרהר בנושא לפני שאתה קופץ למסקנות.
      לגבי מה שכתבת כמה תיקונים- א' ניר גלעד היה חשב כללי. לגבי יורם טורובוביץ הוא בא מהמגזר הפרטי וחזר אליו ואני לא רואה בזה שום טעם לפגם. מה ציפית שהוא ישאר לעד במגזר הציבורי? אודי ניסן זה דוגמה טובה למישהו שהיה בכיר אבל לא קיבל בתפקידו שום סמכות ושום החלטה שקשורה לדלק. אז מה הבעיה שהוא יעבוד שם? איפה אתה מצפה שהוא יעבוד אם אסור לו לעבוד בחברות הגדולות? אז נכון שהוא יכול לעבוד בהיי טק והייתי מעדיף לראות אותו שם אבל אי אפשר להגיד לבן אדם איפה לעבוד. כמו שלושת הדוגמאות שאתה בחרת אני אביא 3 דוגמאות מנוגדות- אבי בן בסט, שמואל סלבין וחיים שני. שלושתם היו מנכ"לי אוצר ושלושתם לא הלכו לעבוד בחברות הגדולות. אז מה זה מוכיח? זה לא מוכיח כלום

      1. שלום רב,

        לצערי, לא ענית מה הכישורים הרלוונטיים של הבכירים (בין אם בתקציבים או בחשבות) עוזרים להם בניהול העסקים השונים של עופר, תשובה וחבריהם.
        האם החשב הכללי לשעבר הינו בעל ידי ייחודי בענפי הספנות והכימיקלים, או אולי הוא היה מעורב בעיסקה מחפירה שהכניסה לעופר הון תועפות ע"ח הציבור ? אולי, בכל זאת הייחוד שלו הוא בפתיחת דלתות והיכרות המסדרונות ? מסכים, גם זה מהווה כישורים מיוחדים !!

        לטעמי, די לראות את רשימת הבכירים לשעבר בשרות הציבורי שעובדים אצל בעלי ההון הגדולים כדי להבין שמשהו פה מסריח (גם אם כשר).

        לעניין חלק מהדוגמאות שנתת,
        אבי בן בסט כיהן כבכיר בבנק ישראל ובמקביל כפרופסור בעברית (שני מוסדות הידועים בריפוד הכספי ובפנסיה התקציבית המופרכת) לפני שהצטרף כמנכ"ל האוצר. הוא גם שמח מאד לחזור לשם !!
        מאד הייתי מעריך את תפקודו באוצר אם היה מתריע על הסכמי השכר והתנאים המופרכים הקיימים בשני המוסדות שהוא חבר בהם. רק לקרוא לפני שבוע-שבועיים על הפארסה של "שוד" הפנסיות והגרעונות הענק שקיימים באוניברסיטה העברית. בכל מקרה, הוא בהחלט אדם ראוי.
        שמואל סלבין היה תקופה קצרה מאד מנכ"ל האוצר, אולם בין לבין כיהן כמנכ"ל הפיס ויו"ר מבטחים. האם אלו לא גופים גדולים מספיק עם ריפוד מתאים ??

        בברכה,
        אודי

  4. 1. חבל שטענתך שרוב הרגולטורים הפורשים לא מגיעים לעבודה בחברות עליהם פיקחו לא מגובה בנתונים סטטיסטיים להוכחת הטענה.
    2. מסכים איתך שיש לעודד "דלת מסתובבת" מהמגזר הפרטי לציבורי אך לא להפך.
    3. למרות הפגנות הגז אין שינוי במדיניות הרגולטור – הציבור צועק והמדינה בשלה. קצת עומד בניגוד לתזת השבי הרגולטורי שלך.

    1. 1. אני אומר שהנתונים שונים ממה שאנשים חושבים, יש לי דוגמאות לכאן ולכאן אבל לא עשיתי סטטיסטיקות ואני לא מתכוון לעשות. שאלה גדולה מאוד זה מתי נחשב שמישהו עבר לעבוד בחברה שיוצרת ניגוד עניינים ומתי לא. (כותב אחר נתן את דוגמאת אודי ניסן שעבר לדלק- לדעתו זה בעייתי ולדעתי זה לא)
      3. לא היה כאן שבי רגולטורי אלא חילוקי דעו לגבי מהו ההסכם הטוב ביותר שהממשלה יכולה להביא והאם זה צריך להיות בחקיקה ראשית או שלא. שבי רגולטורי הוא יותר רלוונטי למשל לחוזר של המפקח על הביטוח שלרוב לא מתייעץ עם הציבור לפני שהוא מוציא אותו אבל כן עושה הליך התייעצות עם חברות הביטוח

  5. נראה שגם בעניין "הדלת המסתובבת" מהווה חוסר אמון גורם מרכזי בבעיה. חלק ניכר מהציבור פשוט אינו מאמין ל"קברניטי המשק". מי שעולה על אוניה שהולכת לחצות אוקיינוס, מאמין בכל ליבו שהקברניט יעשה הכל כדי להצליח במשימתו ולהביאו בשלום לצד השני. גם אם לעתים ההנחה הזו מסתברת כלא נכונה (למשל בספינת הטיולים שתבעה בדרום איטליה), האמון הבסיסי נותר.
    לא כך בנוגע לקברניטי הכלכלה בארץ. הציבור אינו סומך עליהם שהם פועלים לטובתו. אדרבא, הרבים מאמינים שמנהיגי המדינה פועלים למען אינטרסים של מעטים על חשבון הציבור הרחב. צמיחת הפערים החברתיים משמשת דלק סילוני לאמונה הזו, והתנהלות הממשלה סביב מתווה הגז, בעיקר ניסיונות ההסתרה שנעשו על ידה ועל ידי רגולטורים, לא יכולים לעורר אמון. וכשאדם מהציבור נחשף למידע שהמחירים שהוא יידרש לשלם גבוהים מדי, מידע שהידע הפרטי שלו אינו יכול לאמת או להפריך, חוסר האמון הופך למעצב דעה מכריע.
    טבען של החלטות רגולטוריות שאין הציבור יכול באמת לבקר אותן, וחברי הכנסת ברובם אינם מצויידים בידע הדרוש. אדרבא, הם לעתים קרובות מייצגים אג'נדות פוליטיות ולא אינטרס ציבורי. במצב זה, כאשר רגולטור חוצה קו לחברה פרטית או להפך, הרהורי הקונספירציה עולים כפורחים. מה שטוב בקונספירציה הוא שהיא איננה זקוקה להוכחות, היא פשטנית ומתאימה לתפיסתו של בעליה, ויש תמיד סימנים שיכולים לבסס אותה.

    1. אחת המטרות המוצהרות של הבלוג הזה הוא להגביר את האמון בין הגורמים השונים והציבור. אני חושב שהעיתונות בכלל והעיתונות הכלכלית בפרט חוטאות לתפקידן ופוגעות באמון הציבור, פעמים רבות לשווא.
      אני חושב שח"כ יכולים בקלות ללמוד את החומר הנדרש ולבקר עבודה של רגולטורים, הבעיה היא שהם לא רוצים לעבוד קשה ולהכין שיעורי בית וככה נראית הכנסת שלנו

  6. משפט המפתח הוא " יש כמה דרכים לפתור בעיה זאת אך כולן בעייתיות". לדעתי צריך לבטל רגולציה שאינה הכרחית (כפועל יוצא של מדיניות ממשלתית נקודתית) שכן הרגולציה יוצרת בעיות נוספות שעשויות להתפתח להיות יותר משמעותיות מהבעיה שהיא באה לפתור. מתי שמעת על רגולטור (משרד, וועדה או משרה) שהחזירו את המפתחות ואמרו "My work here is done"? במקום זה, מוסיפים רגולטורים בכדי לפקח על הרגולטורים.

  7. לדעתי גם הכתבה וגם ההתעסקות בתקשורת מפספסים את הנקודה.
    הנקודה העיקרית היא – מדוע אנחנו רוצים גוף רגולטורי כל כך חזק?

    כביכול הייתי מצפה שהמפקח על הבנקים, לדוגמא, ידאג רק לדברים בסיסיים כמו זה שהבנקים לא יברחו עם הכסף, או שיטעו את הציבור בצורה קשה. ובמקרה כזה ההשפעה של הדלת המסתובבת קטנה ואין שום צורך להגביל אותה.
    אבל המציאות היא שהרגולטורים צוברים עוד ועוד כח, בעיקר כי הם יכולים, אבל גם כי זה תורם לפגיעה בתחרות ולכן אינטרס של הגופים הגדולים במשק (דוגמא: הרגולציה בתחום הבנקאות בעיקר תורמת לכך שלא יקום בישראל בנק חדש).

    יש לנו נטיה להאמין שאם רק נוסיף עוד רגולציה, עוד פיקוח והגבלות, אז נוכל לתקן את העולם. אבל המציאות היא שיותר פיקוח משמעותו יותר מקום לשחיתות, ניצול כח ומעמד, ופגיעה בצרכן.

    לכן הפתרון שלך "טוב יעשו חברי הכנסת אם יפקחו על עבודת המפקחים (והממשלה בכלל) וידרשו לראות תכניות עבודה, אבני דרך, דוחות ביקורת וכו'." הוא שגוי.
    הפתרון הנכון צריך להיות הקטנה משמעותית של עבודת הרגולציה, תוך שמירה על כללים מינימליים שאין ויכוח עליהם, ואז כל הדיון על דלת מסתובבת יהיה מיותר.

    1. שלום ינאי ושאר הקוראים,

      האמת, תגובתך יותר קשה ומאכזבת מהמאמר לעיל.
      אני ארשה לעצמי להניח שזה פועל יוצא של נאיביות ואולי גם חוסר הבנה.
      קטונתי מלהגיב, הפעם אסתפק במאמר מכובד מאד וטרי מאד פרי עטה של הפרופסור הישראלית (לשעבר?) ענת אדמתי. אני מניח שכולנו צפינו זה מעת לעת גם בראיונות בעברית בכלי התקשורת הישראליים כמו גם הזרים.
      אולי אחרי הקריאה המהנה קצת תבין מדוע צריך רגולציה טובה וחזקה על פני הפארסה הקיימת היום במרבית התחומים.

      http://bankersnewclothes.com/wp-content/uploads/2016/06/Takes-a-Village-May-2016.pdf

      בברכה,
      אודי

      1. אודי, ענת אדמתי מסכימה עם ינאי הרבה יותר מכפי שנדמה לך. תראה מה היא כותבת במאמר שהבאת:
        "Complex regulations can create the pretense
        of tough action while their flaws remain
        obscured."

        שזה דומה מאוד להעדפה של ינאי לכללים פשוטים: "הפתרון הנכון צריך להיות הקטנה משמעותית של עבודת הרגולציה, תוך שמירה על כללים מינימליים שאין ויכוח עליהם".

        הפתרון שאדמתי מציעה (בלי להביע עליו דעה) הוא דווקא פשוט: לחייב את הבנקים להעלות את שיעור ההון העצמי, בלי קשר לפרופיל הסיכון של ההלוואות. היא בעצמה מציינת שזה פתרון פשוט ו*זול* לאכיפה:

        "These distortions can be addressed at
        little cost, and the likelihood of failure would also be reduced, if these institutions were
        forced to rely much more on equity and thus reduce their dependence on subsidized debt
        funding. "

  8. שלום גל,

    אשריך שצטטת את המשפט הנ"ל, מה חשבת ? שהפרופסור שכחה מאיזה צד מרוחה החמאה ?
    אני מניח שהיא עדיין מעוניינת להיות מוזמנת לכינוסים, הרצאות, קוקטיילים ושאר ירקות.
    אני בהחלט לא מזלזל בזה, ומבין את מס השפתיים שהיא משלמת.

    יש כל כך הרבה קטעים אחרים משמעותיים שהעדפת לדלג עליהם, אני אצרף רק אחד, כדלקמן,

    There are well-intentioned people in government and elsewhere, including within the financial system itself, who would want to act to promote the public interest, but are often prevented or deterred from doing so by political constraints, institutional policies and more subtle forms of discouragement. In a system dominated by powerful industry players and supported by powerful enablers, the need to promote institutional objective puts many people in conflict with the public interest. Regulators and financial practitioners may put their careers, status and prestige at risk if they challenge certain narratives.

    ויש כמובן, עוד רבים אחרים.

    והנה, רק אתמול התפרסמה הכתבה הבאה לגבי הבנקאות המושחתת בארה"ב,

    http://www.themarker.com/wallstreet/1.2969206

    זה במיוחד מעצים את הציטוט (שאני שותף לו באופן מלא) מהמאמר,

    “Traders risk the bank’s capital…. If they win they get a share of the winning. If they lose, then the bank picks up the losses…. the money at risk is not their own, it’s all OPM — other people’s money…. Traders can always play the systemic risk trump card. It is the ultimate in capitalism — the privatization of gains, the socialization of losses…. Traders are given every incentives to take risk and generate short-term profits.”

    הבנת ? זה מה שאנחנו שואפים לו כחברה – הפרטת הרווחים (עאלק קפיטליזם) ושיתוף כולם בהפסדים (רק לזה טוב הסוציאליזם?).

    בברכה,
    אודי

  9. שלום רב,

    נדמה לי שאפשר לסיים את דין הדברים וטיעוני בעד/נגד עם פרסום מינויו המצויין (לעופר) והמופרך עד בלתי יאמן של האלוף לוקר ליו"ר כי"ל. את כישוריו המעולים של ניר גלעד (במכירת נכסי המדינה בנזיד עדשים) יחליף כעת האלוף (המזכיר הצבאי של נתניהו) המהולל עם הכישורים הבלתי נלאים (של גישה חופשית למסדרונות ולחדרו של רה"מ). אין ספק, זה מה שצריך כאשר הזיכיון בים המלח על הפרק וכאשר כריית פוספטים על הפרק.
    זה אכן מגיע לנו כי אנחנו שותקים.

    במאמר מוסגר, אפשר לקשר את המאמר הזה עם המאמר החדש יותר של נער האוצר בנוגע לפנסיה התקציבית. כמובן, האלוף לוקר נהנה מפנסיה כזאת. הוא נהנה גם מהכשלים שצויינו במאמר בכל הנוגע לתוספת המופרכת של 6% ועוד.
    אולי יתכבד האלוף ויוותר על אותם 6% ??
    אולי, כצעד נוסף בהורדת העול הלאומי, יוחלט שכל מסכן שמצליח למצוא עבודה אחרי פרישתו יאלץ לוותר על הפנסיה התקציבית (הגישור) עד גיל הפנסיה ??
    אין ספק, הצחקתי אתכם.

    בברכה,
    אודי

  10. שלום רב,

    למרות ששמענו על כך לפני כשבועיים-שלושה, ויתרתי על תגובה כי הנחתי שבמילא אף אחד כבר לא יקרא ולא יפנים. מדובר במינויים "המטורפים, הזויים והבלתי נתפסים" (לטעמי) של בכירי אגף הפיקוח על שוק ההון והביטוח (והדגש על הביטוח במקרה זה) לבכירים מאד בהפניקס.
    הס מלהזכיר, תקופת צינון אפסית כולל קיצור התקופה ע"י החברים.
    הבנתם, אנשי הפיקוח על הביטוח מתמנים, כמעט מיידית, לבכירים בחברות הענק שעליהן פיקחו.
    אבסורד.

    מה שמביא אותי לכתיבת התגובה, גם אם מעט יבחינו בה, הוא מאמרו של ח"כ שמולי בו גילה לנו, לאספסוף המטופש, את עובדות החיים האמיתיים. ח"כ שמולי מספר לנו כי קיימת ועדה פנימית בה מכריזים על תקופת צינון פנימית של הפורש והמועמד להצטרף לגוף מפוקח.
    הבנתם ?? הפורש עוד לא פרש, ממשיך לעבוד כרגיל, אפילו ניהל מו"מ ארוך עם הגוף אליו יצטרף בעתיד הקרוב, מספר לחבריו ומנהליו על כך, ובתמורה מכריזים על פארסה (מכירים מילה אחרת ??) של צינון פנימי.

    אוי אוי אוי, נער האוצר.
    רק כתבת מאמר קצר ותוך חודש-חודשיים קיבלנו 3 סטירות לכי מהדהדות – אלוף לוקר, גברת פלדמן ואדון רגואן.

    אין ספק, מגיע לנו ובגדול !!!
    יש דברים הרבה יותר חשובים, כגון לחפש פוקימונים…..

    בברכה,
    אודי

Comments are closed.