על פיתוח אסטרטגיה ארוכת טווח

בשנת 2010 ביקשו מנכ"ל האוצר, חיים שני, וראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, להקים צוות שיבחן את אופן גיבוש האסטרטגיה בממשלה. התחושה שלהם הייתה שהממשלה מתנהלת ואינה מנוהלת ושאין לה את הכלים והיכולות לגבש אסטרטגיה כלכלית-חברתית קוהרנטית.

ראש הממשלה ושר האוצר אכן הקימו את צוות האסטרטגיה אך הוא לא הספיק לעשות עבודה רבה בטרם המחאה החברתית והתפטרותו של מנכ"ל האוצר קטעו את העבודה. אך העבודה לא נפסקה לחלוטין והיא הובלה על ידי המועצה הלאומית לכלכלה בשנים האחרונות עד אשר לפני מספר ימים הממשלה קיבלה לידה דו"ח מתאגיד ראנד העולמי שנשכר ללוות את עבודת הצוות. (הדוח זמין כאן)

הדו"ח שכותרתו היא "פיתוח אסטרטגיה חברתית-כלכלית ארוכת טווח בישראל" מגלה כבר בפתיחתו את מצבה העגום של הממשלה בניסוח אסטרטגיה, תכנונה והוצאתה לפועל. למרות שהרבה השתנה ב-5 השנים שעברו מאז זוהו הכשלים אני מאמין שנקודות אלו עדיין רלוונטיות במידה רבה לתפקוד הממשלה כיום ושווה להתעכב עליהן. אלו 7 הבעיות ביישום אסטרטגיה כלכלית-חברתית בישראל:

  1. היעדר מעורבות מצד המנהיגות הפוליטית

זה לא סוד מדיני שאת מרבית זמנו מקדיש ראש הממשלה לנושאים ביטחוניים. העדרותו הכמעט מוחלטת של ראש הממשלה מהנושאים החברתיים משאירה אותם בידי השרים שכל אחד מהם רואה אך ורק את משרדו. כל שר מבקש להצטיין בתפקידו ומגבש תכנית שרלוונטיות למשרדו בלבד ואינה לוקחת בחשבון השפעות על משרדים אחרים. לכן הממשלה לא מצליחה לגבש אסטרטגיה כוללת והמשרדים פועלים ללא תיאום.

  1. עמדה תגובתית והיעדר גישה אסטרטגית לאתגרי מדיניות ביוזמת הממשלה

כל הנקודות ובעיקר נקודה זאת נובעות מהנקודה הראשונה. ממשלת ישראל אינה מצליחה לגבש תכנית כוללת לזיהוי וטיפול בבעיות של המדינה ולכן היא עסוקה בתגובה לבעיות שצצות מהשטח.

  1. היעדר תיאום בין-משרדי בגיבוש עקרונות מדיניות

כל משרד פועל בעצמו ללא תיאום עם משרדים אחרים ולפעמים אף באופן שמנוגד לפעולתם של משרדים אחרים. יוצאי הדופן לסעיף זה הם משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה שמנסים לתכלל את פעולתם של שאר המשרדים, בהצלחה מסוימת.

  1. מעורבות ברמה נמוכה בקרב בעלי עניין והציבור

נקודה זאת השתנתה רבות מאז המחאה החברתית אך אני מאמין שיש עוד הרבה מה לשפר בנושא זה. בעיות היסוד של מדינת ישראל לא נוצרו אתמול ולא יפתרו מחר וצריך התעסקות מתמשכת מצד בעלי עניין כגון התקשורת והאקדמיה כדי לטפל בהן. במדינה שקופצת כל יום מנושא לנושא לא ניתן לבצע טיפול שורש לבעיות החמורות באמת.

  1. שימוש לא מספיק במחקר ומידע

בעיה נוספת היא שליפת פתרונות מהמותן ללא בחינה מעמיקה של הסוגיה לפני כן. זה מתבטא בהקמת צוותי 100 ימים שאמורים להביא במהירות שיא פתרון לבעיות סופר מסובכות (למשל הדיור). זה מתבטא בכך שאנשים ללא ידע מספק מחליטים על צעדים ללא שום בחינה של ההשפעות וללא בדיקה של הצעדים המקובלים בעולם.

  1. קושי ביצירת מדיניות על בסיס אסטרטגיה ויישומה

גם ברגע שהממשלה בוחרת כיוון פעולה היא מתקשה ליישם אותו. רבות דובר על איכות כוח האדם הנמוכה בממשלה, על בעיות שנובעות מקביעות יתר ועל התערבות ועדי העובדים בקבלת החלטות ניהוליות. עד שהממשלה לא תפתור את בעיות הניהול שלה היא תתקשה להוציא אל הפועל תכניות עבודה.

  1. מדידה והערכה ברמה לא מספקת של צעדי מדיניות

כאשר הממשלה כבר פועלת היא לעולם לא מביטה אחורה בצורה מסודרת ולומדת מטעויותיה. מרגע שתכנית הוצאה אל הפועל הממשלה ממשיכה אל התכנית הבאה (או שמה צריך לומר כיבוי השריפה הבאה). אין בחינה של הצלחות וכשלונות ואין למידה מטעויות.

צריך לזכור שתמונת המצב הלא מחמיאה שצוירה לעיל מתארת את הממשלה עד שנת 2011. כאמור הרבה מהכשלים עדיין קיימים אך אני מאמין שהרבה גם השתפר ובהחלט יכול להמשיך להשתפר. הדוח אכן ממליץ על שורה של צעדים ביניהם:

  1. הקמת קבינט אסטרטגי בהובלת ראש הממשלה.
  2. הקמת יחידה לאסטרטגיה חברתית כלכלית במסגרת המועצה הלאומית לכלכלה
  3. הקמה של מועצה המורכבת מבעלי עניין ומומחים חיצוניים ,כדי ליצור קשר בין הציבור לבין התהליכים האסטרטגיים
  4. שימוש במחקר ,בקרה והערכה במטרה לבדוק את עבודתם של המוסדות והתהליכים החדשים

להמלצות אלו צריך להוסיף תהליכים אחרים שכבר מקודמים בממשלה בתחום כוח האדם, התקצוב, התכנון והבדיקה העצמית.

בתחום כוח האדם הרפורמה בשירות המדינה מתקדמת בעצלתיים וצריך להגביר את הקצב שלה על מנת לרענן את השירות הציבורי ולשפר אותו. כאמור ללא כוח אדם איכותי לא תצליח המדינה לתכנן אסטרטגיה ולהוציאה אל הפועל.

בתחום התקצוב התרחשו השנה שתי מהפכות. בתקציב האחרון הוסף מנגנון "הנומרטור" אשר מחייב את המדינה להסתכל על התחייבויותיה 3 שנים קדימה. כל פעם שהמדינה מכריזה על תכנית מתוקצבת חדשה היא חייבת לאזן אותן עם הכנסות בגובה דומה. מהפכת הנומרטור מסיימת את הנוהג הקבוע בממשלה לקבל כל יום ראשון החלטות תקציביות חדשות.

המהפכה השנייה היא שמשרדי הממשלה יתחילו לסרוק את התקציב שלהם ולחפש תכניות מיותרות שעדיין מתוקצבות מכוח האינרציה. לפי הערכה תכנית זאת תאפשר הקצאה מחדש של חצי מיליארד ₪ לצרכים שהם חיוניים יותר.

בתחום התכנון הממשלה התחילה בשנים האחרונות לעבוד עם תכניות עבודה וככל שהזמן עובר תכניות אלו מחלחלות לתוך המשרדים ומייצרות מהפכה באופן עבודת הממשלה. לראשונה יש יעדים מדידים ותכנית ארוכות טווח שיש ליישם. זאת מהפכה שאין להמעיט בחשיבותה ותעשה נכון הכנסת אם היא תבקר את תכניות העבודה והוצאתן אל הפועל כפי שהצאתי פה.

לבסוף הממשלה התחילה למנות אחראי טיוב רגולציה במשרדים השונים. התפקיד מנסה "לפעול למציאת האיזון הנכון בין מעורבות ממשלתית חיונית, לבין כזו שמכבידה על האזרחים והעסקים." כלומר, אחראי טיוב רגולציה לראשונה בודקים את תהליכי העבודה בממשלה ומציעים כיצד ניתן לשפר אותם ועל אילו פונקציות ניתן לוותר. גם זאת מהפכה במדינה שרגילה לשנות תהליכים רק אחרי דוחות מבקר המדינה.

לסיכום, יש הרבה תהליכים חיוביים שקורים בממשלה בשנים האחרונות אך עדיין יש הרבה מה לשפר. זה אחריותנו כאזרחים ללחוץ על הממשלה ונבחרי הציבור להטמיע תהליכי עבודה מתקדמים בממשלה.

 

Facebooktwittergoogle_plusredditpinterestlinkedinmail

2 thoughts on “על פיתוח אסטרטגיה ארוכת טווח

  1. 1. מעניין עד כמה דומה התיאור שלך את התמונה הכלכלית לתמונת מערכת החינוך בארץ, כמעט אחת לאחת. התזזיתיות המופרעת, ההרסנית לשתיהן, היא מהמאפיינים היותר מאפיינים של שתיהן.
    2. נראה לי שחסר מרכזי ומכשיל הוא חוסר שיתופו של הציבור בעיצוב האסטרטגיה והמדיניות. אינני משלה עצמי באפשרות לקיים דיון ציבורי כולל בכל נושא, אבל יש בהחלט מקום לאפשר לציבור לדון ולעצב את המטרות החברתיות שלו. המחאה החברתית היא תוצאה של תחושת תסכול וחוסר אמון של הציבור בממשלה ובמדיניותה. חלקים רבים בציבור חשים שהממשלה אינה פועלת למען האינטרסים שלהם, להפך. גם אם הם טועים (הנחה לצורך הטיעון בלבד) הרי שתחושה מובילה להתנהגות, חוסר אמון מוביל לחוסר שיתוף פעולה. מה שאמרת לגבי שיפור איכות כוח האדם לא ימצא את פתרונו עד אשר הציבור לפסיק לחוש שהמדינה מוכנה לזרוק אותו לזבל בעת צרה. מה יגרום לועד עובדים להסכים לפיטורי חבריו אם אלו יובילו את המפוטרים לחורבן מוחלט? קריסת הסכם הגז (אפשרות מרחפת באויר) גם היא מלמדת עד כמה מעט אמון יש בציבור כלפי הממשלה, והתוצאות של חוסר אמון זה ניכרות.

    1. אני מאוד מסכים איתך נעם. אמון הוא המצרך הבסיסי ביותר של כלכלה וחברה. אובדן האמון אפילו אם הוא לא מוצדק מוביל להמון בעיות ואינו מאפשר עבודה משותפת ואיכותית.
      אני חושב שיש מקום ליותר שקיפות וליותר השתתפות של נציגי ציבור בוועדות ממשלתיות שונות. אני מאמין שזה יכול לשפר את האמון במערכת.
      אבל צריך גם לזכור שעם סמכות באה אחריות. ככל שנעביר יותר כוח מנבחרי הציבור אל הציבור עצמו ככה נדרש גם הציבור לגלות אחריות

Comments are closed.