דמוגרפיה בישראל- חלק ב'

בחלק הראשון של סדרה זאת ראינו את הנתונים של הדמוגרפיה בישראל ואת ההשלכות ההרסניות שעלולות להיות לה על הכלכלה והחברה הישראלית.

בפרק זה ננסה להבין האם המצב תמיד היה כזה. כלומר האם הדפוסים של מספר לידות לאישה ושל השתתפות בכוח העבודה תמיד היו כמו שאנחנו מכירים אותם כיום. אם המצב היה כזה תמיד זה מעורר סימני שאלה לגבי היכולת לשנות אותו בעתיד. אך אם המצב לא היה כזה זה נותן לנו אפשרות לדמיין "עתיד אלטרנטיבי" שבו אוכלוסיות המיעוט יתכנסו למספרים של האוכלוסיה הכללית.

חשוב שוב לציין את כוחה של ה"ריבית דריבית" בדמוגרפיה ובכלכלה. כל שינוי קטן שנעשה כבר מהיום ולאורך זמן יסתכם בסופו של דבר בשינוי גדול בתוצאות. לעומת זאת אם נמתין זמן רב נצטרך לעשות שינויים הרבה יותר דרסטיים כדי להצליח להגיע לאותה נקודה.

היסטוריה- האם המצב תמיד היה זהה?

התשובה הפשוטה היא לא. אך נגדיר קודם על מה אנחנו נסתכל. מצד אחד חשוב לנו שקבוצות המיעוט יקחו חלק אקטיבי בחברה ובכלכלה הישראלית. מכיוון שזה לא בדיוק המצב נשאל האם אנחנו אחראים (לפחות בצורה חלקית) על החלטתם לא לקחת חלק בחיים המודרניים והאם אנחנו מעודדים את שיעורי הריבוי הטבעי שלהם, שיעורים שכמותם יש רק במדינות עולם שלישי. נחלק את חלק זה לילודה ולמאפיינים בשוק העבודה.

ילודה

בגרף הבא נראה את מספר הלידות לאישה בישראל לעומת מדינות אחרות, ביניהן כאלו שאנחנו רוצים להידמות להן וכאלו שלא.

בגרף רואים שיעורי הילודה במגזר החרדי מתאימים הרבה יותר למדינות אפריקה מאשר למדינות המערב. אך האם תמיד שיעורי הלידות במגזר החרדי היו כה גבוהים? אין לנו בסיס נתונים מלא אבל הגרף הבא נותן תשובה חלקית.

ניתן לראות בגרף שתי תופעות מעניינות. התופעה הראשונה היא ירידה בילודה בקרב נשים ערביות (מסביבות 9 בשנות ה-60 לסביבות 3 כיום). כיום נשים ערביות מביאות בממוצע מספר ילדים דומה לזה שמביאות נשים יהודיות. זאת תופעה שהתרחשה בכל העולם (ירידת הפריון לאישה) מאז המהפכה התעשייתית והיא מעודדת אותנו לחשוב שתופעה כזאת יכולה לקרות בעוד אוכלוסיות. מצד שני אנחנו רואים שבקרב הנשים החרדיות (האשכנזיות) חלה דווקא תופעה הפוכה. לא ברור בדיוק מתי חל השינוי כי הגרף קטוע אבל כנראה שאיפה שהוא בשנות ה-70 התחילה עלייה משמעותית בילודה במגזר זה. מה שלא רואים בגרף זה נתונים על הנשים הבדואיות. אין לי נתונים מלאים להציג אבל מהמחקר המצורף (לינק) עולה כי שיעורי הילודה שם ירדו מסביבות 7 ילדים לאישה בשנות ה-90 ל-5.5 ילדים לאישה בשנות ה-2000.

אפשר לסכם את חלק זה ולומר שהנטייה ההיסטורית היא של הקטנת שיעור הילודה לאישה. מחקרים רבים מוצאים הסברים לזה ביניהם עלייה בהשכלת האישה, ירידה בתמותת תינוקות וילדים, תהליכי עיור, שינויים תרבותיים ועוד. אפשר להסיק מזה שתהליך דומה אמור לקרות גם באוכלוסיה הבדואית והחרדית. בעוד הוא מתרחש בעוצמה פחותה באוכלוסיה הבדואית הוא לא מתרחש באוכלוסיה החרדית (עדיין). נשאלת השאלה מדוע? החלק הבא אולי יתן תשובה ראשונית.

דפוסים בשוק העבודה

נתחיל עם כמה מספרים כדי שיהיה לנו רפרנס טוב.

שיעורי התעסוקה בישראל הם היום גבוהים מעט מ-ממוצע ה-OECD. סה"כ המצב טוב בתחום זה (לינק למצגת שהצגתי בנושא). אך הממוצעים מטעים מאוד. אפשר לראות שיש שתי אוכלוסיות בישראל שמשתתפות בשיעורים נמוכים מאוד בכוח העבודה והן נשים ערביות וגברים חרדים.

בגרף הבא ניתן לראות השוואה בין שיעורי התעסוקה בקרב נשים וגברים, חרדים ויהודים לא חרדים.

אפשר לראות מהגרף שיש מגמת שיפור ברורה (ומעודדת) בכל המגזרים ובעיקר בקרב גברים חרדים. אך הגרף מספר סיפור חלקי ביותר. כדי להבין לעומק את המגמות ומה עומד מאחוריהן, נצלול להיסטוריה.

בגרף הבא ניתן לראות שאצל הגברים החרדים למשל היה שיעור השתתפות גבוה בכוח העבודה עד סוף שנות ה-70.

בעקבות החלטות ממשלה שנתנו יותר קצבאות ויותר תקציבים לחרדים אנחנו רואים שהם עם הזמן יצאו משוק העבודה. כמובן שלא מדובר רק על החלטות ממשלה. שוק העבודה השתנה עם השנים ודרש יותר ויותר מיומנויות שלגברים חרדים אין מכיוון שהם אינם לומדים לימודי ליבה. ולכן הם נדחקו החוצה משוק העבודה (בדומה לגברים עם עד 4 שנות השכלה). צריך לציין פה שהחל מהתכנית הכלכלית של 2003 אנחנו רואים שינויי מגמה חיובי בהקשר זה ובעשור האחרון יש עלייה בשיעור הגברים החרדים שעובדים, אפילו אם שיעור זה עדיין נמוך. צריך לזכור עם זאת שני דברים. א' יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש- לכן אנחנו רואים (בגרף הקודם) שהעלייה בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים היא מתונה ויקח לה עוד הרבה זמן להגיע למספרים משביעי רצון. ב' גם אלו שנכנסו לשוק העבודה עושים זאת בשכר נמוך מאוד בגלל מחסור בכישורים רלוונטיים לשוק העבודה.

אמנם יש שיפור חיובי אך לא הייתי מציע לנוח על זרי הדפנה. בשנה האחרונה העליה בשיעורי ההשתתפות של החרדים נעצרה ואף חלה ירידה קלה. אנחנו מניחים שזה נובע שוב מתקציבים שמועברים לחברה החרדית. המסר החשוב בחלק זה הוא שניתן להשפיע על שיעורי התעסוקה במגזרים החרדים והערבים. אבל עלייה של שיעורי התעסוקה אצל גברים חרדים תיקח הרבה זמן ותלווה בהמון קשיים.

לסיכום חלק זה

ראינו שגם החברה הערבית וגם החברה החרדית חוו תמורות משמעותיות לאורך השנים. בעוד שהאוכלוסייה הערבית הקטינה את שיעורי הילודה שלה והצטרפה (באיטיות) לשוק העבודה אצל האוכלוסייה החרדית הדפוס מאוד שונה. עושה רושם שלתמיכות ממשלתיות וקצבאות יש השפעה דרמטית על שיעורי הילודה שלהם ועל שיעורי ההשתתפות שלהם בשוק העבודה. מכאן אנחנו מתחילים לחשוב כבר על הפרק הבא שיעסוק בדרכים שלנו להשפיע על התחזית הדמוגרפית והכלכלית העגומה שראינו בפרק הראשון.

חשוב לציין עוד עובדה מעניינת. בדוח בנק ישראל האחרון בדקו את רמת הסגרגציה של שתי קבוצות המיעוט בין השנים 1995 ו-2008. בעוד בקרב הערבים חלה היפתחות קטנה אל שאר האוכלוסייה אצל החרדים דווקא הייתה הסתגרות. כלומר הטענה הרווחת כאילו החברה החרדית "משנה את פניה" ונפתחת אל העולם צריכה להיבדק לעומק.

 

בחלק הבא של סדרה זאת ננסה להבין מה קבוצת הרוב יכולה לעשות ומה חלון הזמנים לבצע שינויים אלו.

על הדמוגרפיה של מדינת ישראל- חלק א'

הנה נתון שכנראה לא הכרתם: בשנת 2015 נולדו בישראל 180,000 תינוקות. 100,000 יהודים לא-חרדים (55%), 40,000 חרדים (23%) ו-40,000 ערבים (23%). היחס בין הקבוצות ישתנה במהירות בשנים הקרובות, כך שבשנת 2040, על פי האומדנים המעודכנים ביותר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קבוצת הילדים בגילאי 0 עד 15 מהמגזר היהודי לא-חרדי יהיו רק 45% מהאוכלוסייה. הקבוצה שהייתה רגילה להיות קבוצת הרוב במדינת ישראל, תהפוך למיעוט כבר בדור הילדים שלנו.

לשינויים דמוגרפיים אלו יהיו השלכות דרמטיות על החברה הישראלית ובפרט על הכלכלה שלה. במיוחד חשוב לשים לב שקבוצות המיעוט (הערבים והחרדים) הן אוכלוסיות שחיות בצורה גרעונית, כלומר, ללא העברות תקציביות ותשלום מסים של קבוצת הרוב רמת החיים שלהן הייתה נמוכה בהרבה. עולה מכך שקבוצות אלו משמשות מעין "משקולת" על הכלכלה הישראלית. הן לוקחות יותר משאבים ממה שהן תורמות ובכך משפיעות גם על רמת החיים של קבוצת הרוב.

בסדרת הפוסטים הזאת נרצה לענות על מספר שאלות. דבר ראשון נראה את ההשלכות של המצב על העתיד הכלכלי של מדינת ישראל. דבר שני שנעשה הוא שנראה האם המצב תמיד היה ככה, כלומר האם זאת גזירת גורל שלא ניתן לשנות. מכיוון שזאת אינה גזירת גורל (ספוילר) הדבר השלישי שנעשה הוא שנשאל מה קבוצת הרוב יכולה לעשות. הדבר הרביעי שנבדוק הוא מה חלון הזמן שבו ניתן לבצע שינויים שיגנו על קבוצת הרוב ועד כמה ניתן לשנות את העתיד העגום הזה.

חשוב לציין שפוסט זה מבוסס ברובו על פרק 38 שעשיתי ביחד עם שותפי לפודקאסט "ערך מוסף" ואני ממליץ לכם להקשיב לו ולשאר הפרקים שלנו. אך תחילה הנתונים.

נתונים

כאמור כבר היום קבוצות המיעוט מהוות 45% מסך הילדים שנולדים כל שנה בישראל. זאת בניגוד לעובדה שקבוצות אלו מהוות (בינתיים) 32% מהאוכלוסייה. כלומר בקרב הילדים יש ייצוג יתר לקבוצות המיעוט. אם המצב יימשך לפי המגמה הנוכחית בתוך 10 שנים רוב הילדים שיוולדו בישראל יהיו מקבוצות המיעוט. את המצב הבעייתי הזה ניתן לראות בתרשימים הבאים:

מהתרשים עולה כי בשנת 2065 מחצית מהילדים בישראל יהיו כבר מהאוכלוסייה החרדית. כלומר כבר ילדינו יגדלו במציאות בה מרבית הילדים אינם מקבוצת הרוב הקיים היום בישראל. יש לכך כמובן הרבה השלכות קונקרטיות. גיוס לצבא למשל כבר ממזמן אינו מהווה כור היתוך לחברה הישראלית שכן בערך מחצית מכל מחזור גיוס כבר אינו מתגייס. מגמה זאת צפויה ללכת ולהחמיר עם השנים.

המצב לא תמיד היה כזה. התרשים הבא מראה את הילודה בכל שנתון מאז קום המדינה. אפשר לראות שבעוד בדור ההורים שלנו קבוצת הרוב היוותה כ-80% כיום המספר כבר מתקרב ל-50% והוא במגמת ירידה מדאיגה.

היכולת לשנות את מסלול הדמוגרפיה

הנקודה החשובה בסדרת פוסטים זאת היא היכולת להשפיע על התחזית. אך תחילה נגיד משהו על תחזיות ארוכות טווח. באופן טבעי תחזיות כאלו מתקבלות בזלזול עקב ריבוי הפרמטרים שלא ניתן לחזות במודל. אם למשל אדבר על תחזית הצמיחה של ישראל ל-40 השנים הקרובות כנראה שאטעה בצורה די רצינית מכיוון שקשה לחזות צמיחה לתקופת זמן ארוכה כל כך. אך זה לא המקרה בדמוגרפיה. טווחי הזמן שבהם הדמוגרפיה עובדת היא החל מעשרות שנים בודדות (שנות דור) ועד מאות שנים קדימה. הסיכוי שיקרה משהו יוצא דופן כמו עלייה גדולה לארץ של אוכלוסיה חילונית, ירידה משמעותית בקצב הילודה של קבוצות המיעוט או תהליך רחב של חזרה בשאלה הוא נמוך. ובכלל לא הייתי ממליץ לבנות מדינה ומדיניות על תקווה להתחוללות נס. כמו שיכולים להיות תהליכים שיחלישו את המגמה הדמגורפית עלולים להתרחש תרחישים שיחזקו אותה. ירידה מהארץ של העשירונים החזקים, תהליך חזרה בתשובה ועוד. שימו לב שאחד התרחישים ה"חשובים" של חזרה בשאלה של המגזר החרדי כמעט ואינו משנה. ברגע שילדי המגזר הזה מקבלים את החינוך אותו הם מקבלים הסיכוי שלהם להשתלב בחיים המודרניים הוא אפסי. אם ילדי החרדים יצאו בשאלה זה אמנם ישנה את הדמוגרפיה ארוכת הטווח של ישראל אך כמעט ולא יסייע לכלכלה שלה. ובכלל לא ברור כמה זה תרחיש סביר.

אפשר ללמוד מהניסיון הסיני על היכולת לעצור את קטר הדמוגרפיה. כאשר סין הציבה את מגבלת הילד האחד היא עשתה זאת כדי לעצור את תנופת הגידול באוכלוסיית המדינה. אך גם כיום, 40 שנים לאחר המהלך הזה האוכלוסייה ממשיכה לגדול, גם אם בקצב נמוך בהרבה. כלומר לשינויים דמוגרפיים לוקח זמן להיכנס לתוקף ולכן חשוב שנתעורר כבר עכשיו ונראה מה אנחנו יכולים לעשות כי לפחות בעיני רוחי, מצב שבו אוכלוסיית הרוב הופכת למיעוט הוא מצב בלתי נסבל לאופיה של המדינה ולמצבה הכלכלי. מצב כזה עלול לפגוע דרמטית באיכות החיים שלנו כאן ולעודד אנשים צעירים ומוכשרים לרדת מהארץ מה שיצית מעגל שלילי שלא בטוח שנוכל לצאת ממנו.

האם יש מה לעשות?

לא הייתי טורח לכתוב את סדרת הפוסטים הזאת אם לא הייתי מאמין שניתן לשנות את המציאות ואת העתיד של מדינת ישראל.

בפרקים הבאים בסדרה נראה שהמצב לא תמיד היה כזה ולא חייב להיות כזה. למעשה קבוצת הרוב מממנת כיום את הריבוי הטבעי המטורף של קבוצות המיעוט ובצורה הזאת חותרת תחת הערכים של עצמה. ניתן לשנות את המדיניות בישראל כך שקבוצות המיעוט לא יוכלו להסתמך על מימון של קבוצת הרוב. שינוי שכזה יביא בהכרח לירידה בשיעורי הילודה ועלייה בהשתלבות בחיי החברה ובכלכלה הישראלית. אלו שני תהליכים שיקרו (במקרה הטוב) באיטיות כואבת ולכן חובה עלינו להתחיל אותם כבר היום.

חשוב גם לציין שהדמוגרפיה היא אמנם הבעיה הקשה ביותר של ישראל אך ממש לא היחידה. במקביל צפויה הזדקנות אוכלוסיה שתביא בין השאר להתרוקנות קופת הביטוח הלאומי ב-2045. כמו כן לצערינו המצב המדיני בטחוני לא נראה מעודד במיוחד וכנראה שבשנים הבאות גם הוא ידרוש מאיתנו תקציבים והקרבות. אך תחילה על השפעת הדמוגרפיה על הכלכלה הישראלית.

השלכות הדמוגרפיה על המצב הכלכלי בישראל

במחקר מעניין שנערך בשנת 2015 על הכלכלה הישראלית בדק משרד האוצר מה יקרה לכלכלה בעקבות השינויים הדמוגרפיים. בגדול נבחנו שתי אפשרויות. הראשונה היא שקבוצות המיעוט "יתכנסו" לפרמטרים של אוכלוסיית הרוב בהיבטים של שיעור השתתפות בכוח העבודה למשל. האפשרות השנייה היא שאוכלוסיות אלו ישמרו על המאפיינים הייחודים שלהן.

בשני התרחישים המצב אינו נראה טוב בלשון המעטה. אפילו אם קבוצות המיעוט ידביקו את שיעורי ההשתתפות בשוק העבודה של קבוצת הרוב הן עדיין יהוו משקולת על הכלכלה וניתן לראות את זה מכך שיחס החוב תוצר של ישראל לדוגמה יעלה לסביבות ה-90% (כיום הוא בערך 60%). זה תרחיש "לא נעים אבל לא נורא". חשוב לציין שהצטרפות מאסיבית של קבוצות המיעוט לשוק העבודה (בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות) תגרום להרבה תופעות לוואי כמו ירידה בפריון וירידה בשכר הממוצע. אך אלו תופעות לוואי חיוביות כי סך השכר במשק וסך התוצר יעלו בזמן שסך תשלומי ההעברה ירדו מה שיאפשר להפחית את הנטל מקבוצת הרוב. כלומר זה התרחיש אליו אנחנו מכוונים ובהמשך נראה מה אפשר לעשות כדי לגרום לו להתממש.

התרחיש השני הוא תרחיש "קטסטרופה". אם קבוצות המיעוט ימשיכו לשמר את אורח החיים הייחודי שלהן יחס החוב תוצר בישראל יעלה לסביבות ה-170% שזה בעצם מצבה של יוון. כמובן שזה לא אפשרי מה שאומר שכבר היום אנחנו יכולים לדעת בוודאות שבעתיד נראה עליית מסים וירידה בשירותים הממשלתיים לאזרח. אנחנו יודעים לומר שישראל תדרדר בהרבה מדדים ביחס למדינות ה-OECD ותתקשה לספק שירותים ברמה של מדינה מערבית. כשמוסיפים לזה תופעות נוספות כגון הזדקנות האוכלוסייה מבינים שהמצב חמור שבעתיים וצריך לפעול כבר היום ולא לחכות למכה שבוודאות תגיע בעתיד הנראה לעין.

חשוב לציין מספר נקודות חשובות כבר עתה. הראשונה היא שמאז שהמחקר הזה התפרסם יצאה תחזית חדשה של הלמ"ס שמראה שהמצב אף חמור יותר ממה שהערכנו קודם. דבר שני הוא שנראה שתחזית הלמ"ס אינה חמורה מספיק- היא מניחה שמספר הלידות במגזר החרדי והבדוואי ירדו עם הזמן כאשר הנחה זאת אינה מבוססת על שום דבר.

ועל זה בחלק הבא של הסדרה.

פוסט אמצע קדנציה

אמצע הקדנציה של הממשלה זה זמן מצוין להיזכר באחד הפוסטים האהובים עלי שהוא התחזית (הדי מדויקת) שלי לגבי איך תראה כהונתו של כחלון כשר אוצר.

בפוסט זה אנסה לסכם את פעילותו של כחלון בחצי הדרך לבחירות הבאות, בהנחה שלא יוקדמו כמובן.

שר האוצר כאמור הציב לעצמו שני יעדים מרכזיים. אז בואו נבדוק מה קרה עם כל יעד כזה ומה בנוסף הוא עשה או לא עשה בתפקידו.

שוק הדיור

כמו שהערכתי זה התחום שעליו שר האוצר הניח את כל כובד משקלו ודי כצפוי אין שינוי אמיתי במגמה עד כה. ניסיתי להסביר הרבה פעמים ששוק מסובך כמו שוק הנדל"ן לא משנה כיוון בצורה כל כך מהירה ושנדרש גידול בהיצע הדירות ו/או עלייה בריבית. בכל זאת שר האוצר האמין שתכניתו "מחיר למשתכן" תביא לירידת מחירים בצורה מהירה וזה כמובן לא קרה.

בנק ישראל, בדוח של 2016, "קטל" את תכנית מחיר למשתכן וטען שהיא הגדילה את הביקושים לרכישת דירה ובצורה זאת למעשה העלתה את המחירים. זה לא יפתיע אף אחד עם תואר בכלכלה אבל עושה רושם שבלשכת שר האוצר קיוו שהם יכולים לכופף את חוקי הכלכלה והתאכזבו לגלות שהחוקים הבסיסיים חזקים מהם.

את תכניתו השנייה למסות בעלי דירה שלישית ומעלה אתאר רק כתכנית גרועה שסובלת מכשלים לוגיים קשים. לא ברור לי מדוע ימוסה אדם שיש לו 3 דירות ששוות מיליון ₪ כל אחת ולא ימוסה אדם שיש לו דירה אחת ששווה 5 מיליון ₪. כמו כן לא ברור מדוע אדם שיש לו 3 דירות בשווי של נניח 5 מיליון ₪ ימוסה יותר מאדם שמחזיק בקניון ששווה 100 מיליון ₪. יש לי עוד הרבה בעיות עם התכנית אבל אעצור פה.

בשורה התחתונה מחירי הדיור ממשיכים לעלות שנתיים לאחר הבחירות ולמרות שקצב הגידול ירד בשנת 2016 הוא עדיין גבוה מאוד (6.3%).

תחום הבנקאות

בתחום זה שר האוצר יכול לסמן הצלחה עם העברת החקיקה של ועדת שטרום בכנסת. ובכל זאת הפירות של הרפורמה הזאת אינם נראים עדיין בשטח וגם פעולות נוספות שהיו יכולות להינקט לא נעשו.

למשל ועדת היישום של רפורמת שטרום עדיין לא התכנסה פעם אחת ובכלל היישום של המסקנות מתנהל בעצלתיים. כך לדוגמה עדיין לא נקבעו כללים לבנק בכשל, לא הוכרזה תכנית לביטוח פקדונות ולא קודמו הרעיונות של פתיחת ממשקי API לבנקים מה שיכול לשפר את השירות ללקוח ולהוריד מחירים. (גילוי נאות- הכותב היה מרכז ועדת שטרום)

עצם ההעברה של הרפורמה היא בהחלט סיבה לחגיגה וגם עדות לכישורים הפוליטיים של שר האוצר. ועדת הרפורמות שהוא הקים בכנסת הוכיחה את עצמה והצליחה להעביר כמה רפורמות חשובות (רפורמת שטרום היא אחת מהן) והמשחק הפוליטי שהוא שיחק מול נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, צריך להילמד בבתי ספר לממשל. כחלון הבין שהוא חלש בממשלה, כי ראש הממשלה יכל להכריע לטובת פלוג, אבל חזק בכנסת כי הח"כים רוצים להצטייר כלוחמניים נגד הבנקים. לכן הוא העביר נוסח יחסית מרוכך בממשלה והחמיר אותו בכנסת, בוועדה שהוא שולט עליה לחלוטין. אין ספק שזה מהלך יפה שמבדל אותו מאוד מקודמו בתפקיד שלא הכיר את רזי עבודת הכנסת.

צעדים נוספים בתחום, כמו למשל החקיקה של חוק האיגוח אינם נראים באופק שכן השר מעכב אותו כבר יותר משנה. חוק האיגוח היה יכול בין היתר להוריד את ריבית המשכנתאות שרק הולכת ומאמירה אבל השר חושש מלנקוט בצעד כזה כי הוא פוחד שזה ימשיך ויעלה את הביקושים. נראה שהשר אינו מסוגל לעצור את עליית מחירי הדירות. כאמור רק עליית ריבית במשק ו/או הגדלה משמעותית של ההיצע תעצור אותם (להזכירכם משרד האוצר לא הצליח לעמוד ביעד שלו להגדלת ההיצע). לאור העובדה שעליית ריבית מתוכננת ל-2018 ברור הרצון של השר לדחות את הבחירות ועל רקע זה אפשר גם להבין את משבר התאגיד. מעניין לציין שזאת כבר פעם שניה שרה"מ מנצל את הכישלון של שרי האוצר שלו להוריד את מחירי הדיור כדי ללחוץ עליהם. את לפיד הוא גרר לבחירות אחרי הכשלון שלו ועל כחלון הוא מאיים שיעשה לו אותו הדבר וכך משיג ממנו הישגים.

רפורמות מבניות

בתחום זה שהוא הלחם והחמאה של כל שר אוצר אין הרבה מה לפרט מפני ששר האוצר הראה כישלון די מוחלט בקידום רפורמות מסוג זה.

אין בשנתיים האחרונות הישגים של משרד האוצר בהעלאת הפריון במשק, בשילוב אוכלוסיות בשוק העבודה (למעשה יש ירידה בהשתתפות גברים חרדים בשוק העבודה), בהעלאת גיל הפרישה, בהקטנת הריכוזיות במשק, בצמצום העוני, בשיפור היעילות הממשלתית, בהקטנת האבטלה הטבעית או בקידום של כל נושא אחר עם משמעויות מאקרו כלכליות.

שר האוצר עשה למעשה רק 4 דברים בתחום זה- שלושה משמעותיים ורביעי (עדיין טעון ביצוע) שנראה בינוני למדי.

  1. רפורמת קרנות ברירת המחדל בפנסיה.

זהו המהלך המשמעותי ביותר שקידם משרד האוצר אך התכנית היא פרי יוזמתה של המפקחת על שוק ההון, דורית סלינג'ר, והתחילה עוד בתקופת שר האוצר הקודם. למעשה התכנית מבוססת על המסלקה הפנסיונית שהוקמה ביוזמתו של הממונה לשעבר על שוק ההון, פרופ' עודד שריג, כך ששורשיה נטועים עמוק בתקופתו של שטייניץ כשר אוצר. התכנית מכוונת להפחית את דמי הניהול שמשלמים הישראלים על חסכונותיהם לפנסיה. דמי ניהול אלו עלולים לכלות עד שליש מהחיסכון הפנסיוני והמהלך הנוכחי בהחלט בעל פוטנציאל להפחית את דמי הניהול לכלל הלקוחות ובמיוחד ללקוחות החלשים המהווים שליש מכח העבודה.

  1. הסכם תקציב משרד הביטחון.

שר האוצר הגיע להבנות עם שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון על מתווה ארוך טווח לתקציב הביטחון. מתווה זה מבטיח למערכת הביטחון את הכספים שהיא זקוקה להם מצד אחד ומגביל את החשיפה של משרד האוצר לגידול בתקציב הביטחון מהצד השני. מדובר בהסכם טוב וראוי שהוביל השנה לשקט חסר תקדים בגזרה המתוחה מאוד של משרד האוצר מול משרד הביטחון ואפשר העברת תקציב ללא ההתכתשויות הידועות עם משרד הביטחון.

  1. הורדת יוקר המחיה

הממשלה, בהובלתו של שר האוצר, נקטה מספר צעדים להפחתת יוקר המחיה ובראשם הוזלת התחבורה הציבורית והמים. כמו כן צעדים שהתחילו עוד בוועדת טרכטנברג, שאפשרה יבוא של חבילות קטנות ללא מכס ואף ללא מע"מ, הובילו לפי דוח בנק ישראל לירידה משמעותית במחירים. 2016 היא השנה השלישית ברציפות שמדד המחירים הוא שלילי ופעולות הממשלה להפחתת יוקר המחיה שקולות להורדת 1% מע"מ.

  1. תכנית נטו למשפחה

תכנית זאת רק פורסמה כך שמוקדם לומר כיצד והאם היא תצא לפועל. מטרת התכנית היא להקל על מצוקת ההורים הצעירים ולהקל על יוקר המחייה במספר תחומים. החלק הטוב בתכנית הוא הקטנת המיסוי ועידוד היציאה לעבודה- על ידי מתן נקודת זיכוי במס הכנסה והגדלת מס הכנסה שלילי. אך התכנית משתמשת בתקציבים שנועדו לשעת חירום כלכלית ואינה פותרת אף אחת מהבעיות ארוכות הטווח של המשק הישראלי. היא גם אינה מתוקצבת לשנים החל מ-2019 ולכן היא זמנית במתכונתה. מבחינה זאת היא אינה ראויה ומהווה בזבוז הזדמנות גדול לשינוי ארוך טווח. אין ספק שכחלון השיק את התכנית כחלק ממסע הבחירות שהוא מתכונן אליו וכך גם צריך להתייחס לתכנית זאת.

בשורה התחתונה הכהונה של כחלון עד כה הייתה מאכזבת למדי. לא שציפיתי ליותר מדי אבל נראה ששר האוצר פשוט מתחמק באלגנטיות מכל בעיות היסוד של הכלכלה הישראלית. נאחל לו שבחצי השני של כהונת הממשלה הוא יפעל יותר בהצלחה לשיפור מצבה הכלכלי ארוך הטווח של המדינה.

 

על בעיית הסוכן בפוליטיקה הישראלית

הפוסט הזה לא יעסוק בכלכלה אלא במדיניות, ויותר נכון לומר במה שמניע את המדיניות של ישראל. אבל גם פה נסתכל מנקודת מבט "כלכלית".

אחד הדברים הראשונים שכלכלן עושה בכל בעיה שהוא נתקל בה זה לבחון מה היא פונקציית התועלת של השחקנים. מה הם מנסים להשיג או מה הם מנסים למקסם. במקרה של חברה זה ברור שהניסיון הוא מקסום רווח אבל כשמסתכלים על פרטים בתוך החברה נתקלים במה שנקרא "בעיית הסוכן". בעיה זאת צצה כאשר לסוכן יש מטרות שהן שונות ממטרות החברה. למשל הסוכן רוצה למקסם את התגמול האישי שלו מה שלא בהכרח מתיישב עם המטרות של הפירמה.

לכן כלכלנים עסוקים כל הזמן בבניית תמריצים נכונה. תמריצים כאלו יובילו לכך שהמטרות של כל הפרטים בחברה יהיו זהות למטרת החברה והיא למקסם את רווחי החברה. למשל נותנים לסוכן מכירות בונוס על כל מכירה שהוא מבצע, בצורה כזאת הסוכן רוצה למכור הרבה כדי לקבל בונוס גבוה וזה מתיישב עם הרצון של הפירמה למכור הרבה. זאת כמובן דוגמה פשוטה אך אני מקווה שהיא עושה סדר בראש.

כאשר אני מסתכל על חברי הכנסת שלנו אני שואל מה הם בעצם רוצים להשיג? מהיכרות עם הרבה חברי כנסת אני יכול להגיד לכם שכולם רוצים לעשות טוב למדינת ישראל. כמו כן כולם חושבים שהם האנשים המתאימים לתפקיד ח"כ, שר ואפילו ראש ממשלה. ולכן הם רוצים להיבחר שוב. זאת בעצם פונקציית המטרה שלהם וזוהי נקודה שחשוב לזהות.

על מנת להיבחר שוב צריכים להתקיים שני תנאים. התנאי הראשון הוא שהבוחר יבחר במפלגה שלהם ביום הבחירות. על תנאי זה הם יכולים להשפיע מעט וכבר נראה למה ואיך זה משפיע עליהם.

התנאי השני הוא שהם רוצים להיות מדורגים גבוה ברשימה של המפלגה שלהם על מנת למקסם את הסיכוי שיכנסו לכנסת הבאה. על תנאי זה הם יכולים להשפיע הרבה וכבר נראה למה ואיך זה משפיע עליהם.

תנאי ראשון- בחירות לכנסת

הבחירות לכנסת נעשות על המון נושאים. יחסי דת ומדינה, איכות סביבה, איכות החינוך, היקף התערבות המדינה בכלכלה, שחיתות ועוד ועוד. אך בשורה התחתונה לאורך שנים ההצבעה הייתה בעיקר על המצע המדיני של המפלגות. החלוקה שלנו לשמאל וימין מושתת בעיקר על השאלה מה אתה חושב על יחסינו עם מדינות ערב והפלסטינים. לא חריג לראות מישהו שהוא שמאל מדיני וימין כלכלי (אז נכנה אותו שמאלני) או מישהו שהוא ימין מדיני ושמאל כלכלי (אז נכנה אותו ימני).

בבחירות הכלליות הציבור בוחר על פי הלכי רוח, הצבעות עבר, מחשבות לגבי תפקוד הממשלה הנוכחית, מצבנו הבטחוני-מדיני ועוד. קל לראות שהח"כ הבודד כמעט לא יכול להשפיע על דברים אלו ולכן הוא לא מתעסק בזה הרבה. כמובן שהוא ידאג להוציא הודעה בומבסטית לתקשורת או להציע הצעת חוק פופוליסטית שתסייע למפלגה שלו אבל זה בטל בשישים. בבחירות הכלליות מתעסק בעיקר ראש המפלגה וקבוצת היועצים האסטרטגיים שלו.

הח"כ הבודד לעומת זאת מתעסק בעיקר בבחירות הפנימיות שנקראות "הפריימריז".

תנאי שני- דירוג ברשימת המפלגה

הבחירות הפנימיות במפלגה נעשות בצורה שונה ממפלגה למפלגה. במפלגות החרדיות אלו "חכמי התורה" שמחליטים. במפלגות מסוימות, שנקראות גם המפלגות "הדיקטטוריות" (ישראל ביתנו, יש עתיד, כולנו) ראש הרשימה הוא זה שמכריע איך תראה הרשימה. ובמפלגות מסוימות, הנקראות ה"דמוקרטיות", אלו מתפקדי המפלגה שמכריעים (עבודה, ליכוד, הבית היהודי).

כל ח"כ יודע כמובן איך מתבצעות הבחירות במפלגתו ודואג לעשות פעולות שישפרו את מצבו בתוך מפלגתו. את פעולות אלו הציבור פחות רואה אבל הן אלו שקובעות כיצד יראו החיים שלנו במדינה הזאת. במפלגות הדיקטטוריות דואגים שראש הרשימה יאהב אותך. לפעמים זה דורש לקפוץ על רימון פוליטי בשבילו ולפעמים פשוט דורש להתחנף אליו. במפלגות הדמוקרטיות זה דורש להשיג את חיבתם של מתפקדי המפלגה בכל מיני דרכים כמו קידום הצעות חוק מסוימות, אמירות בתקשורת, השתתפות בחתונות ובר מצוות ועוד. מיד אראה שהח"כים צריכים להתחבב רק על כמה אלפי אנשים ולכן כל מעייניהם היא איך לשרת טוב יותר את ציבור הפקודים למפלגה ולא את ציבור הבוחרים הרחב. זוהי בעיית תמריצים קלאסית ולמזלנו יש לה גם פתרון פשוט.

אני אתמקד במפלגות הדמוקרטיות משתי סיבות. הראשונה היא שמדובר על יותר מחצי מנבחרי הציבור. והשנייה היא שרק שם אנחנו כיחידים יכולים להשפיע. וההשפעה שלנו למעשה יכולה להיות גדולה מאוד.

פריימריז במפלגות הדמוקרטיות

המפלגות הדמוקרטיות העיקריות הן הליכוד והעבודה. בשתיהן פקודים רק כמה עשרות אלפי אנשים ובבחירות המקדימות (הפריימריז) בוחרים עוד פחות מכך.למשל בעבודה הצביעו רק 28,368 אנשים בפריימריז האחרון (לעומת 786,313 אנשים שהצביעו למפלגה בבחירות). חשוב לומר שבפריימריז מצביעים ליותר ממועמד אחד, כל אחד בוחר רשימה של בערך 10 מועמדים, תלוי במפלגה.

כך יוצא ששלי יחימוביץ נבחרה למקום הראשון בפריימריז (שנייה אחרי ראש התנועה- בוז'י הרצוג) עם 22,865 קולות בלבד!

כלומר כדי להיכנס לכנסת כל מה שצריך זה כמה אלפי תומכים שמתפקדים למפלגה הנכונה. כדי לנצח את המתחרים שלך לפעמים צריך כמה מאות קולות בלבד.

כאשר לוקחים בחשבון שכל אחד יכול להתפקד לכל מפלגה (לא משנה למי הוא מצביע בסוף) ושהתפקדות עולה בסה"כ 64 ₪ בשנה מבינים כמה קל להטות את תוצאות הבחירות הפנימיות.

המצב גרוע עוד יותר כשמבינים שיש שיריונים למקומות מסוימים, למשל שיריון לאשה חדשה, שיריון לנציג מחוז דן ועוד. לכן נכנסו לכנסת אנשים שבחרו בהם רק 1000 מתפקדים! כך למשל נכנס ח"כ יואב קיש לרשימת הליכוד כאשר תמכו בו רק 1282 פקודי ליכוד מאזור גוש דן. חשוב לשים לב שהוא עקף את המתחרה שלו ב-171 קולות בלבד! כיום יואב קיש הוא יו"ר ועדת הכנסת, אחד התפקידים החשובים ביותר בכנסת שלנו. גם ח"כ אמיר אוחנה נכנס עם 1198 קולות בלבד. הוא עקף את המתחרה שלו ב-81 קולות בלבד.

קל לראות שהמתמודדים מתחרים למעשה על כל קול של הפקודים למפלגה שלהם. הבדל של עשרות או מאות קולות יכול להיות ההבדל מבחינתם אם יקבלו תפקיד שר או לא.

ככה שמי מצליח לפקוד 100 אנשים למפלגה הוא "קבלן קולות" שכל חברי הכנסת ישמחו לפגוש אותו וינסו לרצות אותו. מי שפקד 1000 אנשים הוא כבר מלך במפלגה שלו וכל רצונו ימומש. ומה הם רוצים בתמורה לתמיכה במועמד מסוים? לפעמים זה להעביר הצעת חוק כלשהי או להרוג הצעת חוק. לפעמים זה ג'וב לבן של. לפעמים זה להשיג העלאת שכר לעובדים בנמל או ברשות שדות התעופה. אלו דברים "קטנים" ופשוטים שחברי הכנסת שלנו והשרים מתמודדים איתם יום יום במטרה להיבחר מחדש. והם משחיתים את הכנסת שלנו ופוגעים בדמוקרטיה שלנו.

הבעיה

הבעיה טמונה בכך שהפקודים למפלגה לא בהכרח מייצגים את מצביעי המפלגה ובנוסף מבקשים לעצמם הרבה פעמים טובות אישיות (בעיית הסוכן). כך למשל אחד הדברים הידועים בכנסת היא שועדי העובדים החזקים התפקדו למפלגות ומשפיעים ככה על השרים שממונים על מקומות העבודה שלהם. חיים כ"ץ הוא אלוף השיטה הזאת ופקד לליכוד בין 8000 ל-12000 אנשים (תלוי את מי שואלים). בדרך הזאת הוא האיש הכי חזק בליכוד ואף אחד לא מעז להתעסק איתו.

שרי האנרגיה לדורותיהם פחדו להתעסק עם חברת החשמל מהסיבה הזאת. גם חוסר הרצון של שר התחבורה להכניס תחבורה שיתופית לישראל נובע מהתפקדות של 2000 נהגי מוניות לליכוד.

גם פייגלין למד את השיטה ופקד יותר מ-10 אלף מתנחלים אל הליכוד במטרה למשוך אותו יותר ימינה ממה שהוא תמיד היה. אפילו שפייגלין עזב ואפילו שהמתפקדים שלו לא בוחרים בליכוד בבחירות הם עדיין מצליחים להשפיע על איך נראית רשימת הליכוד ואיך מתבטאים שרי הליכוד. בכך הם הכפילו את כוחם הפוליטי עשרות מונים מעבר לכוח שיש להם כאשר הם מצביעים בבחירות הכלליות לבית היהודי.

הפתרון

יש כמה פתרונות אבל הפתרון האידיאלי הוא להתפקד למפלגה שאתם הכי מסכימים עם המצע שלה ולהשפיע מבפנים. בצורה כזאת אתם מגבירים מאוד את השפעתכם הפוליטית, מדללים את הכוח של קבוצות הלחץ וגורמים לח"כים ולשרים לעבוד בשביל הציבור הרחב ולא בשביל קבוצות אינטרסים ספציפיות. יש כבר כמה קבוצות שקמו במטרה לפקוד את ההמונים למפלגות. אני אישית הייתי מעורב עוד בקבוצה הראשונה "מתפקדים" שקמה במחאה החברתית וקראה לציבור להתפקד למפלגות. מתפקדים אינה פעילה כיום למיטב ידיעתי אך קבוצות אחרות המשיכו את דרכה.

אני ממליץ להתפקד ל"ליכודניקים החדשים" מכמה סיבות. א' אם אתם קוראים את הבלוג שלי דעותיכם הכלכליות כנראה בצד הימני של המפה. הליכודניקים החדשים עוסקים רק בנושאי כלכלה וחברה ולא מתעסקים בכלל בנושאים מדיניים ככה שהם לוחצים על חברי הכנסת לבנות כלכלה יותר חופשית בישראל עם פחות כוח לקבוצות הלחץ השונות. ב' הליכוד היא מפלגת השלטון וכנראה תישאר כזאת גם בהמשך. ו-ג' הליכוד היא המפלגה עם הכי הרבה שחיתות פנימית (זאת דעתי הלא מבוססת אמפירית) ולכן הכי חשוב לשפר אותה מבפנים.
יש כמובן עוד קבוצות בליכוד וקבוצות דומות בעבודה. "נתיב" ו"הליברלים בליכוד" הן חלופה אם לא מצאתם את מקומכם בליכודניקים החדשים.  "הוועד" מנסה לפקוד לשתי המפלגות הגדולות ובעבודה אני מכיר רק את "נושאי הדגל" אך בטח יש קבוצות נוספות.

 

סיכום

יש הרבה שיח על לאיזה מפלגה להתפקד, איך ואת מי לקדם בפריימריז ועוד. אני מזמין את כולכם לנהל דיונים על זה (גם) בעמוד הפייסבוק שלי. אבל קודם כל והכי חשוב, תתפקדו. אחרי זה נתווכח על כל השאר. כאשר אתם מתפקדים אתם מכפילים את הכוח הפוליטי שלכם פי 500 ועוזרים לעצב מדינה טובה יותר לכם ולילדים שלכם על ידי שבירת בעיית הסוכן בה שבויים הח"כים שלנו. זה לא דורש מכם כמעט כלום וזה נותן לכם הכי הרבה. אז למה להישאר אדישים?

להתפקדות לליכוד

להתפקדות לעבודה

על השכר הריאלי, מדד המחירים לצרכן ועלות הדיור

בעקבות פוסט על מצב המשק בשנת 1996 ובשנת 2016 התפתחו דיונים שלמים על מתודולוגיית ההשוואה. בקצרה עולות השאלות הבאות:

  1. האם שכר ריאלי הוא השוואה טובה למצב על פני טווח של 20 שנים?
  2. האם מדד המחירים לצרכן מייצג את עליות המחירים שהציבור חווה? במיוחד לאור העובדה שיש קשיים מתודולוגיים במדידת עלות הדיור [ועל זה בהמשך]
  3. האם המדד "מספר משכורות הנדרשות לרכישת דירה" הוא מדד רלוונטי להשוואה. זאת במיוחד על רקע השינויים בגודל ואיכות הדירה והשינויים במשק בשנים הללו (מיסוי, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ועוד)

שלושת השאלות הללו הן שאלות טובות ואני שמח כשמתפתח דיון ער בדף הפייסבוק שלי. כל עוד הדיון נעשה בצורה מכובדת (לצערי זה לא תמיד המקרה) ומתבסס על נתונים ולא על סיסמאות (גם זה לא תמיד המקרה לצערי) אז אני בעצם משיג את המטרה לשמה הקמתי את הבלוג הזה ואת דף הפייסבוק והיא העלאת המודעות הציבורית לנושאים כלכליים ופיתוח שיח ציבורי איכותי.

אני רוצה לפתח את הדיון בשלושת השאלות הנדונות לעיל. כמו כן אני רוצה להודות לכל מי שחלק עלי וגרם לי להתעמק בחומר וללמוד כיצד הלמ"ס מחשבים את מדד מחירי הדיור.

מראש אומר שאף מדד בעולם הזה הוא לא מושלם. המטרה של מדדים ומודלים היא לפשט את העולם מתמונת מצב מורכבת מאוד לעולם שהוא (לרוב) דו ממדי ו"פשוט". לכן אנחנו לעולם לא נסתמך רק על מספר אחד ויחיד כדי לתאר את מצב המשק. יחד עם זאת הביקורת על מדדים שונים אינה הופכת אותם לחסרי משמעות ואינה אומרת שלא ניתן להסיק מהם כלום. אחרי שהבהרתי את זה בואו נענה על השאלות הפתוחות אחת אחת.

שכר ריאלי

השכר הריאלי מודד את השינויים בשכר הממוצע ובמדד המחירים. בפשטות ניתן לומר שהוא מודד מה הישראלי הממוצע יכול לקנות בסופר. אם נכנס קצת יותר לעומק נראה שהוא אינו מתייחס לעושר צבור, לציפיות בנוגע לעתיד, כמו כל ממוצע הוא מושפע בצורה חזקה יחסית מערכים קיצוניים (במקרה שלנו בעיקר משכר גבוה) והוא גם מושפע מגודל המדגם. נסתכל על כמה תרחישים אפשריים ונבין את מגבלות המדד.

אם מחר למשל נסגר מפעל בפריפריה ו-1000 עובדים בשכר מינימום מפוטרים השכר הממוצע במשק יעלה. זה כמובן התפתחות שלילית אך המדד מראה התפתחות חיובית.

אם מחר שכר הבנקאים ירד השכר הממוצע ירד גם. זאת התפתחות חיובית בעיני הרבה אנשים אך המדד יצביע על התפתחות שלילית.

ושוב אני אדגיש שחשוב להכיר את נקודות התורפה של כל מדד אך הן לא (בהכרח) מייצגות את חוזקו של המדד. צריך בין השאר גם לשאול את עצמנו האם השינויים הללו אכן קרו או שהם רק מצביעים על בעיות תיאורטיות במדד.

כאשר בוחנים את השינויים שבאמת קרו אנחנו רואים שהשינוי הגדול והמשמעותי ביותר שהתרחש הוא הגידול במספר האנשים העובדים במשק. כתבתי כבר בעבר שהגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא כנראה השינוי המשמעותי ביותר בכלכלה שלנו בעשור האחרון. הגידול בשיעור ההשתתפות הכניס לשוק העבודה הרבה עובדים בשכר נמוך מהממוצע מה ש"משך" את הממוצע כלפי מטה. כלומר מצבו של האדם העובד השתפר יותר ב-20 השנים האחרונות מאשר השינוי בשכר הממוצע. לפי נתוני ביטוח לאומי השכר הריאלי הממוצע במשק עלה ב-38.2% משנת 2000 עד שנת 2014. לצערי אין נתונים רחבים יותר בביטוח הלאומי. בלמ"ס ניתן להשיג נתונים משנים קודמות ולפיהם השכר בין 96 ל-2000 עלה ב-14% נוספים ריאלית. לצערי צריך לקחת בערבון מוגבל את נתוני הלמ"ס ועל זה גם כן כתבתי כבר.

שימו לב גם שהשכר החציוני עלה בתקופה זאת ב-49.6% מה שאומר שהחציון עלה יותר מהר מהממוצע והפערים החברתיים קטנו.

עוד שינוי משמעותי שהמשק הישראלי עובר הוא הזדקנות האוכלוסיה. יש לזה הרבה צדדים בעייתים אבל בכל הנוגע לשכר זה דווקא חיובי כי השכר הולך ועולה (בממוצע) לאורך החיים ואדם עם יותר ניסיון ירוויח יותר. לכן מצבו של האדם העובד השתפר פחות ב-20 השנים האחרונות מאשר השיפור בשכר הריאלי.

השינוי המשמעותי האחרון הוא הירידה במס והגידול בהפרשות לפנסיה. הירידה במס הכנסה ובהפרשות לביטוח הלאומי הייתה בעיקר ל"מעמד הביניים" כשהמס על הכנסות גבוהות הוא עדיין גבוה מאוד בהשוואה בינלאומית כך שמעמד הביניים הרוויח בנטו עוד יותר מאשר בברוטו. כמו כן היה גידול בנקודות זיכוי שכל אחד מאיתנו מקבל ממס הכנסה (בעיקר להורים צעירים). במקביל גדלו מאוד ההפרשות שלנו לפנסיה מצד המעסיק כך שהתמורה לעבודה עלתה הרבה יותר ממה שמראים הגרפים של השכר הממוצע.

בסיכומו של דבר קשה להשוות את התופעות השונות בלי לעשות מחקר מעמיק יותר שלצערי אין לי זמן לעשות. להערכתי מצבו של האדם העובד השתפר יותר מאשר השיפור השכר הממוצע כך שהסתכלות על השכר הממוצע כמייצג למצב שלנו במדינה היא הסתכלות חסר לדעתי ומצבנו בוודאות השתפר ביחס ל-1996.

חישוב מדד המחירים לצרכן

מדד המחירים לצרכן מודד את עלותו של סל מוצרים ממוצע שכל משקי הבית בישראל רוכשים. כמובן שאין כמעט אף משק בית שרוכש בדיוק את סל המוצרים לצרכן אך זה מדגם שמייצג את הממוצע בדיוק כמו השכר הממוצע.

ההוצאה הגדולה ביותר בסל היא על דיור והיא מהווה רבע מההוצאות של משקי הבית. כאן צריך להבין כיצד מחושב מדד הדיור כדי להבין האם המדד הוא מייצג טוב או לא.

דבר ראשון ההוצאה על דיור מחולקת ל-3 הוצאות שונות. הגדולה מביניהן היא "שירותי דיור בבעלות הדיירים" שזאת אומרת שמתייחסים לאנשים שבבעלותם דירה כאילו הם משקיעים שקנו נכס (דירה) ושוכרים אותו מעצמם. החלק השני הוא שכר דירה והחלק השלישי הוא קטן ומתייחס לעלויות רכישת דירה כמו תיווך, שכר טרחה לעו"ד, ביטוח ועוד.

את העלות של שכר דירה ואת העלות (האלטרנטיבית) של שירותי דיור מנתחים באמצעות נתונים שנאספים על עלויות שכר דירה ברחבי הארץ בהתאם לגודל הדירה, מיקומה ואיכותה.

כלומר כמעט כל עלות הדיור נובעת מהעלות של שכר דירה (בין שבאמת משולם ובין שלא) ועד כמה שאני מבין לעלויות המשכנתה (ריבית והחזר קרן) אין השפעה ישירה על יוקר הדיור.

יש מספר עיוותים שמייד קופצים לעין. דבר ראשון החיסרון של המשכנתא הוא בעייתי כי מרבית מי שגר בדירה משלו, וזה מרבית האזרחים במדינת ישראל, משלם משכנתה. שנית בגלל שעלויות המשכנתה מאוד ירדו בשנים האחרונות. מכאן נובע שיוקר הדיור נמוך ממה שהלמ"ס מפרסם.

עוד בעיה נובעת מכך שהלמ"ס בוחן רק 85% מהעסקאות. אם ההשמטה של עסקאות הייתה מפוזרת בצורה אחידה זאת לא הייתה בעיה אבל נראה שבניגוד למה שהלמ"ס חושב (שההשמטה אחידה) הוא משמיט דווקא את העסקאות הזולות ביותר- ביניהן עסקאות בקיבוצים, עסקאות שבהן המוכר הוא חברה משכנת (עמידר וכו'), בנייה עצמית וקבוצות רכישה. גם לפי סעיף זה נראה שסך הכל יוקר הדיור בארץ נמוך יותר ממה שהלמ"ס מדווח.

בהערת אגב צריך לחשוב האם העובדה שהרבה דירות בדיור הציבורי נמכרו לבעליהן בעצם יצרה סוג של עליית מחירים בשוק. זה נשמע הגיוני אבל צריך לבחון את זה לעומק.

נקודה מאוד חשובה שצריך להכיר (ואני מודה שלא הכרתי אותה) היא שהלמס כן לוקח בחשבון את איכות הדירה ברגרסיה שהוא עורך. זאת הסיבה שבשנים 99 עד 2010 המחיר הממוצע עלה ב-55.5% והמחיר לפי הלמ"ס עלה "רק" ב-28.7% שזה ממש חצי מעליית המחיר שאנחנו רואים. כלומר אפשר להגיד שחצי מעליית המחיר נובעת מעלייה אמיתית במחיר וחצי נובעת משיפור באיכות הדירות.

לסיכום חלק זה עולות בעיני שתי טענות עיקריות. דבר ראשון ניתן להתלונן על כך שאין כבר בניה של דירות קטנות באיכות נמוכה ולכן מי שרוצה לרכוש דירה מוצא את עצמו חייב (לפעמים בעל כורחו) לשלם על איכות הרבה יותר גבוהה ממה שהוא עצמו היה מוכן להתפשר עליה. זאת לדעתי בעיה רצינית שצריך להפנות למקבלי ההחלטות.

טענה שניה היא שהמדד לא מייצג אמיתית את השינוי ברמת המחירים של הדיור ואני נוטה לקבל את הטענה הזאת. שוב צריך לזכור שהאיכות שאנחנו מקבלים היא הרבה יותר טובה ושיש בשוק אלטרנטיבות של דירות ישנות. צריך גם לזכור שמדידת האיכות של דירות הלמ"ס היא לא מושלמת והיא לא לוקחת בחשבון למשל אם הדירה באה עם חניה ועם מעלית.

גם נקודות אלו אם היו נמדדות היו לדעתי מראות שהאיכות מאוד השתפרה מה שהיה מוריד את העלייה במחירי הדיור (הצעה מעניינת לשר האוצר- תכלול את המידע הזה בקובץ הנתונים של הלמ"ס והעלייה במחירי הדיור תיעצר). סה"כ אני משוכנע שמצד אחד העלייה האמיתית במחירי הדירות (מנוכי איכות) הייתה נמוכה יותר ממה שהלמ"ס מפרסם.

מצד שני העלות לישראלי הממוצע עלתה יותר מאשר המדד מראה ולכן ההסתמכות על שכר ריאלי היא קצת יותר בעייתית ממה שחשבתי ואני מודה שצריך לנסות לחשב מדד של שכר ריאלי מנוכה עלויות דיור מלאות. אולי אף אעשה את זה בקרוב אם יהיה לי זמן אבל אני ממש אשמח אם מישהו אחר ייקח על עצמו את העבודה הזאת.

מספר משכורות שנדרשות לקניית דירה

הבעייתיות במדידת שינוי המחירים מביאה אותנו למדד הבא. זהו מדד פשטני אך מכאן גם נובע כוחו. המדד בודק את עלות הדירה הממוצעת לעומת שכר העבודה הממוצע ומחשב חישוב פשוט שעונה על השאלה כמה משכורות נדרשות על מנת לקנות דירה בישראל. השימוש במדד כזה הוא טוב ברוב הזמנים אך שוב בגלל התמורות שחלו במשק הישראלי אני חושב שלא נכון להשתמש בו כפשוטו בתקופה זאת. הדברים העיקריים שחלו בזמן זה (ואת כולם הסברתי בפירוט) הם:

  • שיפור משמעותי באיכות הדירות בישראל
  • עלייה משמעותית בכוח העבודה בישראל
  • ירידה במיסוי הישיר על משקי הבית

ובכל זאת בואו נבדוק את המדד הזה. אז משרד הבינוי והשיכון מפרסם אותו ובקובץ הרשמי היחיד שהשגתי עולה שב-2009 נדרשו 116 משכורות על מנת לרכוש דירה וב- 2014 נדרשו 144 משכורות כדי לרכוש דירה. (עלייה של 24%)

אז רק חשוב לדעת שמשרד השיכון עשה טעות כשהוא השתמש בנתוני הלמ"ס על השכר הממוצע ולא בנתוני הביטוח הלאומי שהם מדויקים יותר. כאשר מכניסים את נתוני הביטוח הלאומי יוצא שעלות דירה עלתה מ-110 משכורות ל-136 משכורות (עלייה של 23%). אז כבר טוב לדעת שעלות דירה במשכורות היא נמוכה יותר ממה שחשבנו וגם העליה במספר המשכורות מעט נמוך ממה שחשבנו 🙂

שנית אני חושב שהמדד אינו מייצג בגלל התמורות שחלו בישראל. היה מעניין לנסות לחשב את הנטו של אזרח ישראל בשנת 2000 ואת הנטו היום לעומת מחירי הדירות בשתי התקופות ולראות בכמה באמת התייקר שוק הדיור ביחס למשכורת הממוצעת. מישהו מרים את הכפפה?

 

על מערכת הבקרה החדשה שהכנסת הציגה

כתבתי פה רבות על דרך עבודת הכנסת(פה, פה,פה ופה) ועל העובדה שיושבי ראש הוועדות הם גורמים מאוד חזקים שמעמדם משתווה לזה של שרים. יחד עם זאת אף אחד לא מבקר את אופן עבודתם ולא מעביר ביקורת על התנהלותם.

כעת הסיפור משתנה כאשר הכנסת מאפשרת לעקוב אחרי הליך החקיקה מראשיתו ועד סופו לכל הצעות החוק במדינה (קישור).

ראשית מגיע לכנסת כל הכבוד על המערכת החדשה שהיא הציגה ועל העובדה שהמערכת פתוחה לכל האזרחים, כעת נוכל לבקר בזמן אמת את פעילות הכנסת ולדרוש מנציגינו שיפעלו בצורה טובה יותר למעננו.

מעיון קצר במערכת החדשה עולים מיד כמה נתונים חשובים.

דבר ראשון כמות החוקים שהונחו על שולחנה של הכנסת היא יוצאת דופן (כרגע מונחים על שולחן הכנסת 2958 חוקים) ומעידה על הטירוף שאוחז בחברי הכנסת לחוקק חוקים ששמם כתוב עליהם. מי שרוצה כנסת יותר אפקטיבית שמפקחת על עבודת הממשלה חייב לפעול להפחתת מספר החוקים המונחים על שולחן הכנסת.

שנית ניתן לראות שהכנסת לא דוחה חוקים (לפחות לא ממשלתיים) אלא פשוט ממסמסת אותם. ניתן ללמוד זאת ממספר החוקים שנדחו בוועדות הכנסת (0) וממספר הצעות החוק שבהן החקיקה נעצרה (27 הצעות חוק ממשלתיות- כולן אוחדו עם הצעות חוק אחרות).

שלישית ניתן לראות את כמות הצעות החוק עליהן עובדת הכנסת כרגע. יש 170 חוקים בדיוני הוועדות השונות שמכינות אותן לקראת קריאה שנייה ושלישית. זה מספר גבוה אבל לא גבוה מאוד והוא בעיקר תלוי בשאלה איך הצעות החוק הללו מתפלגות בין הוועדות השונות. זאת שאלה שעדיין לא הספקתי לבחון לעומק. בוועדת כספים לדוגמה ממתינות 38 הצעות חוק.

מתוך ה-170 הצעות חוק שיושבות על שולחן הוועדות השונות ב-31 עדיין לא היה דיון. השאלה היא כמובן כמה זמן הצעות חוק אלו ממתינות לדיון ראשון ואת זה לא ניתן לדעת בקלות מאתר הכנסת. אבל מדובר במספר גבוה שנראה לא פרופורציונלי וחשוב ללחוץ על חברי הכנסת להעלות את הצעות החוק הללו לדיון.

עוד 33 הצעות חוק ממתינות מעל חצי שנה. זאת אומרת שהדיון האחרון בעניינן היה לפני ה-04/04/16 והן היו אמורות לעבור לוועדת הכנסת לניתוב מחדש. שאת נקודה חשובה ששווה להתעכב עליה, מכיוון שזה בעצם הכלי היחיד להגבלת כוחם של יושבי ראש הוועדות וליצירת מנגנון של בלמים ואיזונים. בנוסף התקנה שקובעת החזרה של הצעות חוק לוועדת הכנסת לאחר חצי שנה של "התיישנות" אמורה לאפשר בקרה על עבודתם של יושבי הראש אבל כאמור ההצעות לא מנותבות בחזרה אל ועדת הכנסת ובקרה כזאת אינה בנמצא.

הכנסת פועלת כמועדון חברים סגור ויש דברים שלא עושים לחברים כמו למשל לבקר אותם בצורה חריפה מדי. אני מאוד מקווה שיושב ראש ועדת הכנסת יואב קיש (הליכוד) או יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין (הליכוד) יקראו לסדר את יו"ר הוועדות שאינם דנים בהצעות החוק יותר מחצי שנה. זה באמת דבר בסיסי מאוד בדרך התנהלות הכנסת ואסור לנו לעבור עליו בשתיקה.

לסיכום

הכלי החדש שהציגה הכנסת יאפשר לנו לראשונה לנתח את עבודתן של ועדות הכנסת השונות ולתת ציון להתנהלותו של יו"ר הוועדה. מדובר בכלי חשוב ביותר שלאורך זמן יוכל להראות לנו כיצד הכנסת מתפקדת ויאפשר השוואות בין יו"רים שונים של וועדות שונות ושל אותה ועדה בכנסות שונות.

אז שוב, שאפו לכנסת על הכלי החדש. אני מקווה שתמצאו בו שימוש.

 

 

 

על המשבר הכלכלי במצרים

הכלכלה של מדינות ערב בכלל ומצרים בפרט נתקלת בשנים האחרונות בקשיים הולכים וגוברים וזאת, בין השאר, על רקע הזעזועים הפוליטיים והביטחוניים שהאזור כולו חווה. אבל זאת ממש לא הסיבה היחידה.

הכלכלה של מצרים נוהלה עד היום בצורה מזוויעה עם מדיניות פרוטקציוניסטית ותרבות מקורבים, כאשר הממשלה נלחמת בכוחות השוק במקום לעבוד איתם.
אחת הדוגמאות לכך היא שער החליפין המנוהל שיוצר עיוותים בכלכלה ומוביל ליצירת שוק שחור.

לא מספיק אנשים במדינה יודעים שעד שנת 85 המשק הישראלי היה מאוד דומה למשק המצרי. משק שמייצר כמעט הכל לעצמו, עם שיעורי מכס גבוהים, עם שער חליפין מנוהל ועם סובסידיות רבות.
עם ממשלה שנלחמת בכוחות השוק במקום להשתמש בהם. למזלנו המשבר הכלכלי שהכה בנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, במשך מה שמכונה "העשור האבוד", הגיע לשיאו בשנת 85 וחייב את הממשלה לשנות כיוון בצורה דרסטית (מה שנקרא "תכנית הייצוב").
התזמון לא היה יכול להיות טוב יותר. בשנת 89 קרסה בריה"מ והביאה לשני גלים שהכו במשק הישראלי שזה עתה התחיל להתייצב אחרי השוק של 85- גל עלייה לארץ (של עובדים מאוד משכילים ומוכשרים) וגל של גלובליזציה .

הגלובליזציה שהכתה בעיקר בסין ובהודו שינתה דרמטית את העולם. היא הכניסה מאות מיליוני ידיים עובדות לשוק העבודה העולמית ושינתה דרמטית את כל תמונת ההיצע והביקוש העולמיים. למזלנו, המשק הישראלי היה בעמדה מצוינת "לתפוס" את הגל הזה עם המוני מהנדסים שהקימו את מה שלימים יכונה הסטארט-אפ ניישן.

מצרים לא הייתה כל כך ברת מזל. כמו רוב מדינות ערב היא לא זיהתה את שינוי המגמה והמשיכה במדיניות הפרוטקציוניסטית ובכלכלה ששמה את שיעור המועסקים מעל לכל דבר אחר על מנת לשמר יציבות חברתית.

ההשכלה במצרים הייתה דפוקה וגם העבודות היו דפוקות והניבו פריון עלוב.
הפתרון לכך היה ממשלה גדולה שמעסיקה רבים מבוגרי האוניברסיטאות.
ככל שהשנים עברו וסין התחזקה ככה נהייה קשה יותר להתחרות בה. הרעב האסייתי (תרתי משמע) לסחורות, מזון ואנרגיה העלה את מחירי הנפט (מה שעזר לכלכלות הערביות) אך גם את מחירי הסחורות כמו חיטה וסוכר מה שהקשה על מדיניות הסובסידיות ורוקן את המדינות הללו ממטבע חוץ.

הכלכלות הערביות נחלשו ונהיו מאוד פגיעות לזעזועים. אני חייב לציין במאמר מוסגר שלא ברור לי האם המצב הכלכלי במדינות ערב הוביל למשבר הפוליטי או להיפך- זה יצטרך להיבחן במאמרים אקדמיים עתידיים. אך כשזעזועים אלו הגיעו אחרי המשבר הכלכלי העולמי של 2009, עם גלי ההדף האדירים שלו, המדינות קרסו בזו אחר זו.

כל מדינה לקחה את הכיוון שלה כמובן. לא ניתן להשוות את המצב בסוריה לזה של מצרים או של תוניסיה לזה של לוב. אבל המצב של אף אחת מהן הוא לא טוב.

כעת מצרים הגיע למצב שקצת מזכיר את ישראל ב-85. כשגבה לקיר וקופת המזומנים מתרוקנת במהירות הממשלה נאנסת לעשות צעדים חריגים שיש להן השלכות עצומות על האזרחים. אחרי שתי הפיכות, בקשת עזרה ממדינות המפרץ (שעלתה הון פוליטי רב ויתור על ריבונות מצרית בשני איים) ואחרי שכבר קיצצה בסובסידיות על אנרגיה ומזון מצרים סוף סוף עושה את מה שחייב להיעשות. אבל כשמשק נמצא מחוץ לשיווי משקל במשך זמן רב כל כך המעבר לשיווי משקל עלול להיות כואב. מאוד כואב.
ביום הראשון לניוד הלירה המצרית היא צנחה ב-32% (שווה ערך לזה ששער הדולר יזנק מחר ל-5.6 ₪). כל מוצרי הייבוא, כולל מוצרים שעניים צורכים כמו חיטה וסוכר יתייקרו בין לילה בעשרות אחוזים. זאת מהלומה שלא בטוח שמצרים מסוגלת לעמוד בה מבחינה חברתית.

כשרואים מדינות שמגיעות לנקודת קיצון חייבים לעצור ולשאול את עצמנו איך הם הגיעו לנקודה הזאת? ויותר חשוב- איך אנחנו נמנע מלהגיע לנקודה הזאת בעתיד?

אני ממש ממש לא מומחה לכלכלת מצרים או לפוליטיקה שלה. אני כן מוכן להמר שלא הייתה החלטה אחת שאפשר להצביע עליה ולומר-זה מה שהוביל לקריסה. קריסה כלכלית מתרחשת אחרי שורה ארוכה של החלטות גרועות. כך היה עם בריה"מ, כך היה עם יוון, כך היה עם ונצואלה וכך היה גם עם ישראל בשנות ה-80. דוגמאות אלו מחזקות את הצורך במדיניות אחראית לאורך זמן. אי אפשר לשבת על זרי הדפנה ולחשוב שבגלל שהמצב הכלכלי טוב לא נדרשים צעדים נועזים וקשים. כי המשבר יבוא, זה רק שאלה של זמן ושאלה של עד כמה אנחנו נגיע מוכנים אליו. למשבר של 2009 הגענו מוכנים אחרי שנים של גרעון אפסי ויחס חוב תוצר בירידה מתמשכת. צלחנו אותו בצורה טובה, אולי אפילו בצורה הטובה ביותר מכל מדינות המערב.

מה הקשר בין משבר כלכלי במצרים לבלוג שעוסק במדיניות כלכלית בישראל אתם שואלים? כמובן שיש השלכות על המצב הביטחוני בגבול ישראל-מצרים וכו' אבל יש גם קונוטציה לאקטואליה הכלכלית בישראל. הלוואי שהתקציב שאושר השבוע בכנסת (בקריאה ראשונה בינתיים) היה תקציב טוב שלוקח אותנו עוד צעד הרחק ממצבה של מצרים. לצערי זה תקציב רע שלוקח אותנו צעד קטן לכיוונה של מצרים. הגרעון בו גבוה, נשברו בו כל הכללים הפיסקאלים (ללא שום סיבה) ואין בו אף רפורמה חשובה, לא צרכנית ולא בדרך עבודת הממשלה.

אם חס וחלילה ישראל תקרוס בעתיד היסטוריונים כלכליים ינסו למצוא לכך הסברים. תקציב 2017-18 יהיה לצערי אחד המשתנים שהם יצטרכו לקחת בחשבון.

על השכר החציוני "האמיתי"

השכר החציוני (שמפורסם על ידי הביטוח הלאומי-המחקר כאן) הוא נתון חשוב מאוד בשיח הכלכלי חברתי. פעמים רבות מתייחסים אליו כאל השכר ש"חצי מהישראלים צריכים לחיות ממנו". אבל צריך להבין שהקשר בין הנתון "השכר החציוני" לבין התמונה שהתקשורת מציירת לנו הוא שגוי לחלוטין.
חלק גדול מהאנשים שמשתכרים פחות מהשכר החציוני אינם "חיים" מהשכר הזה אלא זה יותר כמו "דמי כיס" בשבילם. מדובר על בני נוער, חיילים, סטודנטים, עובדים מזדמנים ועוד.
לדוגמה ראו את טבלה 40 מדוח הביטוח הלאומי. בטבלה זאת ניתן לראות כי מי שמועסק עד 2 חודשים בשנה משתכר בממוצע 3400 ₪ לחודש עבודה לעומת מי שמועסק כל השנה שמשתכר בממוצע 11600 ₪ לחודש עבודה.

capture

ניתן לראות כי מי שמועסק מעט חודשים בשנה מושך את הממוצע (והחציון) חזק מאוד כלפי מטה. מי הם אותם האנשים? כאמור אלו בעיקר סטודנטים בחופשת סמסטר, בני נוער בחופשת הקיץ ועוד עובדים מזדמנים. מה שחשוב להבין הוא שמספרם אמנם לא גדול אך גם לא מבוטל. 5% מהשכירים הועסקו בשנה החולפת (שנת 2014) עד חודשיים. עוד 7.3% הועסקו עד 5 חודשים בשנה. בחישובים שאעשה בהמשך הפוסט אשתדל להוציא את אנשים אלו מהחישוב של השכר החציוני. בתגובה השכר החציוני (והממוצע) יעלה בצורה משמעותית.

חשוב לומר כי אין בידי את הנתונים המלאים ולכן אני לא יכול לחשב את השכר הממוצע וגם השכר החציוני שאני מציג הוא רק הערכה גסה. בכל זאת חשוב להציג עד כמה הנתונים של השכר מוטים כלפי מטה.

נתונים

דבר ראשון שחשוב לומר בדיון הזה הוא שהשכר החציוני עולה בצורה חדה. הוא עולה באופן אבסולוטי וגם עולה באופן ריאלי מה שמייתר את הטיעון כאילו יוקר המחייה עולה בישראל וקשה יותר לחיות כאן. ההיפך הוא הנכון, קל יותר לחיות פה.

capture

אך השכר החציוני גם עולה ביחס לשכר הממוצע (כלומר השכר החציוני כאחוז מתוך השכר הממוצע עולה) מה שנוגד לחלוטין את הטיעונים כי הפערים החברתיים גדלים, למעשה הם קטנים.

capture2

כל זה מאוד מפתיע בהתחשב בעובדה שיש עלייה מאוד חדה בהשתתפות בשוק העבודה (כתבתי על כך בעבר ואפילו דיברתי על הנושא בפודקאסט המומלץ שלי). כלומר אם חושבים על זה, כשיש גידול בהיצע העובדים השכר אמור לרדת. במיוחד כשלוקחים בחשבון שמרבית העובדים שנכנסו לשוק העבודה בשנים האחרונות הם עובדים עם יכולת השתכרות נמוכה יחסית. למשל יש גידול מאוד מרשים במספר הגברים החרדים שנכנסו לשוק העבודה. אני מקווה שברור לכולנו שא' כניסתם היא דבר חיובי וב' שהיא "משכה" את השכר הממוצע והחציוני כלפי מטה. אך למרות זאת השכר עולה.

בעיה נוספת היא העבודה בשחור. מלצרים לדוגמה מקבלים את רוב השכר שלהם בטיפים שאינם מדווחים. כאשר מלצר נספר בנתוני הביטוח הלאומי הוא נספר כמי שמקבל רק את השכר בתלוש שלו. שכר זה נמוך משמעותית מהשכר האמיתי שלו. ככה שגם מלצר זה מושך את השכר החציוני כלפי מטה כאשר למעשה השכר שלו גבוה בהרבה.

חלקיות משרה

בעיה נוספת וחשובה מאוד היא שהשכר החציוני אינו מתייחס לחלקיות משרה. ההערה הטכנית הזאת מגלמת בתוכה סיפור גדול מאוד. בעצם כל מי שמועסק אפילו שעה אחת בחודש נספר בתוך נתוני השכר הממוצע והשכר החציוני והוא מושך כלפי מטה את התפלגות השכר.

זאת כבר בעיה רצינית. לפי נתונים של הלמ"ס כ-28% מהעובדים במשק מועסקים במשרה חלקית. רובם המכריע (בערך 84%) עובד רק במשרה חלקית מרצונו (נמצא בגמלאות, סובל ממחלה, מטפל בילדים במשק הבית ועוד), כלומר אם אנחנו רוצים להתייחס לבעיות שיש בשוק העבודה ולהבין אותן לעומק, לא יהיה נכון לספור אותם כמי שמושך את השכר החציוני (והממוצע) כלפי מטה, אלא יהיה יותר נכון להתאים את השכר שלהם לשכר שהיו מקבלים אם היו עובדים במשרה מלאה. לצערי אין לי את הנתונים המלאים ולכן אני צריך פשוט להשמיט אותם ולתאר את המצב של משק העבודה בישראל בלעדיהם. אז מה מצבו של שוק העבודה בקרב מי שמועסק במשרה מלאה (או במשרה חלקית שלא מרצונו)?

שכר חציוני "אמיתי"

בחינה מדוקדקת של נתוני הביטוח הלאומי מעלה שבערך 30.5% מהשכירים במשק משתכרים מתחת לשכר מינימום. לא יודע מה איתכם אבל לי זה נשמע לא ריאלי לחלוטין. ניתן להניח שרובם המוחלט הם אנשים שעובדים במשרה חלקית. כלומר אני מניח פה הנחה (מעט חזקה מדי) שמי שמועסק במשרה חלקית תמיד משתכר מתחת לשכר מינימום. כמובן שאין התאמה מלאה בין מי שמשתכר מתחת לשכר מינימום ובין מי שמועסק במשרה חלקית. אך אין ספק שמרבית האנשים שמשתכרים מתחת לשכר מינימום הם שילוב כלשהו של מועסקים במשרה חלקית ועובדים בשחור. מיעוטם הם אנשים שמועסקים במשרה מלאה מתחת לשכר מינימום.

כאשר עושים את התיקון הזה מספר השכירים במשק יורד בכ-830 אלף אנשים. אלו האנשים שמועסקים במשרה חלקית מרצונם. עדיין נותרים קצת יותר מ250 אלף שכירים במשק שמשתכרים מתחת לשכר מינימום ואלו (אני מניח) האנשים שמועסקים במשרה חלקית בניגוד לרצונם (כ-65% מתוכם) ואנשים שעובדים במשרה מלאה והמעסיקים שלהם עוברים על חוק שכר מינימום (כ-35% מתוכם).

כעת התפלגות ההכנסות נראית שונה לחלוטין. יש לנו הרבה פחות עובדים בחלק הנמוך של התפלגות השכר מה שמעלה את השכר החציוני ל-8282 ₪ לעומת 6426 ₪ בנתונים הרשמיים. זה הבדל משמעותי של קרוב ל-30% שנובע רק מההתאמה של אנשים עם משרה חלקית. אם יכולנו להתייחס גם לשכר הלא מדווח התוצאות היו גבוהות יותר.

לסיכום אני מעריך בצורה גסה שהשכר החציוני במשק הוא בין 9,000 ל-10,000 ₪ (לעומת 6426 שמדווח). השכר הממוצע הוא כנראה בסביבות ה-14,000 עד 15,000 ₪ (לעומת 9939 שמדווח). קצת משנה את התמונה שהעיתונות מציירת לנו, לא?

על השכר הממוצע והחציוני

מאז המחאה החברתית בכל פעם שמתפרסמות ידיעות בנוגע לשכר הממוצע מיד עולים קולות ששואלים "ומה עם השכר החציוני?".
קולות אלו טוענים שהשכר הממוצע אינו מייצג וצריך להסתכל על השכר החציוני, הנמוך ממנו.
השכר החציוני אכן נמוך יותר מהשכר הממוצע מה שמייצג את העובדה שקבוצה קטנה של אנשים עם שכר גבוה "מושכת" כלפי מעלה את השכר הממוצע.

יחד עם זאת חשוב לדעת שיש קבוצה שמושכת את השכר כלפי מטה והיא משפיעה גם על השכר הממוצע אך בעיקר על השכר החציוני.
כדי להבין את עיקרון זה צריך להיכנס קצת לתוך ההגדרות של השכר הממוצע והחציוני ולהבין את המכניזם שפועל פה, ויותר חשוב מזה- את ההשלכות החברתיות של הממצאים.
אך קודם כל נתאר מה קרה לשכר בשנים האחרונות. גם פה צפויות לנו הפתעות.

התפתחות השכר

דבר ראשון חשוב לשים לב שהשכר עולה (כמעט) ברציפות מאז שנת 2003 , אז היה משבר כלכלי גדול בארץ. מאז 2006, ולמרות המשבר הכלכלי החמור של 2009, השכר הממוצע והחציוני עולים בצורה ברורה.
אגב הנתונים לקוחים מהמוסד לביטוח לאומי (מקור- לוח 47) כך שהטיעונים (שיצא לי כבר לשמוע הרבה מהם) כאילו משרד האוצר משחק עם הנתונים אינם רלוונטיים.

capture

מה שיותר מעניין לראות זה את היחס בין השכר הממוצע והשכר החציוני. הרי התקשורת וחברי כנסת מסוימים מספרים לנו כבר שנים שהפערים החברתיים רק הולכים וגדלים ושמעמד הביניים נשאר מאחור בזמן שהצמיחה "לא מחלחלת" כלפי מטה.
לכן אנו נצפה לראות שהשכר החציוני קטן ביחס לשכר הממוצע. למרבה הפלא מסתבר שהפערים (כפי שבאים לידי ביטוי בשכר) דווקא מצטמצמים.
השכר החציוני היה קצת פחות מ-60% מהשכר הממוצע בשנת 2000 ובשנת 2014 הגיע כבר כמעט ל-65% מהשכר הממוצע.

capture2

העלייה בשכר המשפחתי

במשך הרבה שנים נשמעו טענות שהשכר "תקוע" ואינו עולה כמו העלייה בתוצר. יש בכך מידה מסוימת של אמת אך חשוב להבין מה היו הגורמים ש"תקעו" את השכר ולמעשה משכו אותו כלפי מטה.
כתבתי על כך כבר בעבר ואשוב לכתוב  בקצרה על שתי התופעות העיקריות.

  1. מספר מפרנסים במשפחה

מאז התכנית הכללית של שנת 2003 יש גידול מאוד משמעותי במספר האנשים שיצאו לעבוד. זאת כתוצאה מירידת הקצבאות מצד אחד וירידת המסים מצד שני.
שתי תופעות אלו הגדילו מאוד את התמריץ לצאת לעבוד והתוצאות לפניכם:

capture1

מספר משקי הבית ללא מפרנס ירדו בחדות ומספר משקי הבית עם שני מפרנסים עלו בחדות. רוב האנשים שנכנסו בעקבות התכנית הכלכלית לשוק העבודה בשנים הללו הם אנשים עם שכר נמוך מהשכר הממוצע, ולכן הכניסה שלהם לשוק העבודה (שהיא דבר מבורך בפני עצמו) משכה את השכר למטה.
לכן הסתכלות על השכר ללא בחינה של שוק העבודה היא שגויה מעיקרה.

  1. ירידת המסים והגדלת ההפרשות לפנסיה
    שינויים אלו הביאו לגידול גבוה יותר של השכר נטו מאשר הגידול בשכר ברוטו.
    לפי פרסום של פורום קהלת בעוד הברוטו של משפחה בישראל עלה ב-16.7% בין 1999 ל-2014 הנטו של משפחה בישראל עלה ב-28%. זה כמעט פי 2!

עד כאן כבר יש לכם אחלה סיפור לספר למשפחה בארוחות החג. אבל אני לא אוהב לעשות חצי עבודה, אז בואו נצלול טיפה לתוך ההגדרות של השכר הממוצע והחציוני ונבין את הבעיות בשני מדדים אלו.
אקדים ואומר מראש שבכל מדד סטטיסטי יש יתרונות וחסרונות ועצם ההצבעה על החסרונות לא אומר שהמדד "אינו שווה כלום".
ההצבעה על החסרונות רק מדגישה את מגבלות הכוח של כל מדד ומזכירה לנו שצריך להבין את המספרים לעומק ולא לקבל אותם כמו שהם.

בעיות במדידה

הבעיה הראשונה בכל מדידה היא ההכנסות הלא מדווחות (הון שחור).
ברור שאם עו"ד מרוויח 10,000 ₪ אך מדווח רק על הכנסה של 8,000 ₪ אז השכר הממוצע והחציוני יהיו מוטים כלפי מטה.
עד כמה הבעיה הזאת משמעותית? כמובן שלא ניתן לדעת בוודאות מפני שמדובר על פעילות כלכלית שאינה מדווחת, אך לפי הערכות של הבנק העולמי ההון השחור בישראל הוא
מהגבוהים בעולם כך שמדובר בבעיה רצינית שצריך להכיר אותה.

השכר הממוצע

השכר הממוצע מפורסם על ידי הלמ"ס כל חודש (באיחור של חודשיים) והוא המדד העיקרי המשמש קובעי מדיניות בהתייחסותם אל התפתחות השכר.
כך למשל הוועדה המוניטרית בבנק ישראל משתמשת בנתונים המפורסמים על ידי הלמ"ס בדיוניה על קביעת הריבית (לדוגמה).

כאמור הטענה שהשכר הממוצע מוטה כלפי מעלה ידועה. אך האם ידעתם שיש גם הטיה כלפי מטה בשכר הממוצע? המדד שמקובל להסתכל עליו הוא שכר למשרת שכיר.
יש איתו מספר בעיות שחשוב להכיר. דבר ראשון הוא מייצג שכר של שכירים בלבד ולא של עצמאיים.
עושה רושם שלא מדובר בבעיה גדולה כי א' שכירים הם הרוב המוחלט של העובדים במשק וב' שכר השכירים והעצמאיים די דומה (בממוצע). אך עדיין חשוב להכיר נקודה זאת.

הבעיה העיקרית במדד זה היא שהוא סופר גם חלקיות משרה. כלומר מי שעבד בשני חצאי משרה ובכל אחד מהם הרוויח 5000 ₪ לא יספר כאדם אחד שהרוויח 10,000 ₪ אלא כשני אנשים שהרוויחו 5000 ₪ כל אחד. זה כמובן מושך את השכר הממוצע כלפי מטה בצורה חזקה מאוד. עולה השאלה כמה אנשים כאלו יש?

לפי המוסד לביטוח לאומי בשנת 2014 זוהו 252.3 אלף אנשים שעבדו ביותר ממקום עבודה אחד כלומר מדובר בכ-8.7% מכלל העובדים. זהו מספר לא מבוטל. הבעיה מחמירה עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את המשפט הבא (מדוח הביטוח הלאומי) "השכר הממוצע לחודש עבודה של העובדים במשרות כפולות גבוה ב1.5% מהשכר הממוצע של העובדים במשרה יחידה…". כלומר העובדים שמועסקים ע"י שני מעסיקים בעצם מרוויחים מעט מעל השכר הממוצע במשק בעוד שלפי ההערכה של הלמ"ס הם נספרים כשני עובדים בשכר נמוך משמעותית. למעשה הם אמורים למשוך את השכר כלפי מעלה אך הם מושכים אותו כלפי מטה (פעמיים)!

כשמשווים את השכר הממוצע השנתי שמחושב על ידי הלמ"ס לשכר הממוצע השנתי שמחושב ע"י הבט"ל רואים מיד הבדלים. הבדלים אלו נוגעים ככל הנראה בעיקר לעובדה שהבט"ל כן מזהה את העובדים עם עבודות כפולות ולכן השכר הממוצע לפי הבט"ל גבוה יותר בכ-5.5% מהשכר הממוצע שמדווח על ידי הלמ"ס.

השכר החציוני

השכר החציוני (והממוצע) מחושב על ידי המוסד לביטוח לאומי ומפורסם פעם בשנה (באיחור של שנה וחצי). הסיבה לעיכוב בפרסום מדד זה ע"י הבט"ל הוא שהם מסתמכים על דיווחים שנתיים של כלל המעסיקים במשק, שמגיעים בעיכוב. העובדה שצריך לזהות את כל אחד מהעובדים במשק לפי ת"ז ולבדוק האם הוא עובד במספר עבודות היא עוד סיבה לעיכוב בפרסום זה. אך סיבות אלו מובילות ליצירת אומדן טוב יותר ולכן חשוב להסתכל על ההערכות של הבט"ל.

למרות שמדובר במדד טוב יותר מהמדד של הלמ"ס הוא עדיין אינו מושלם והוא גם מוטה כלפי מטה. ההטיה כלפי מטה נובעת מאנשים שאינם מועסקים על פני השנה כולה (לדוגמה היו חיילים בחצי מהשנה) או שמועסקים בשברירי משרה כדי לדווח לבט"ל שהם מועסקים (לדוגמה סטודנטים שלוקחים משרות חלקיות רק כדי לא לשלם דמי בט"ל כסטודנטים- היה נפוץ מאוד בתקופתי באוניברסיטה)

סיכום

לסיכום, כל המדדים שמודדים את השכר מוטים כלפי מטה ברמה זאת או אחרת. גם השכר החציוני וגם השכר הממוצע גבוהים מכפי שמדווח. אם ניקח בחשבון את השכר שאינו מדווח, את ריבוי המשרות ואת העבודה על פני חלקיות שנה נקבל שהשכר הממוצע והשכר החציוני צריכים לעלות לפחות ב-10% ואולי אף ב-20% ויותר. אלו פערים מאוד משמעותיים.

וכאמור התפתחות השכר אינה חזות הכל, בעיקר בתקופה שבה יש שינויים משמעותיים בדפוסי העבודה ו/או המסים במשק. בשנים האחרונות עלו מאוד מספר העובדים במשק כאשר נכנסו לתוך מעגל העבודה הרבה עובדים חדשים, רובם בשכר נמוך (מה שמשך את השכר הממוצע והחציוני כלפי מטה). כמו כן ירידת המסים ועליית ההפרשות לפנסיה הגדילו את הכנסתם של העובדים מה שלא מיוצג בכלל בהתפתחות השכר.

אני מקווה שכעת יש לכם כלים יותר משמעותיים לנתח את התפתחות השכר במשק ולדון על פערי השכר והמדיניות הכלכלית שהממשלה צריכה לנקוט בה. בברכת חגים שמחים לכולם!

על עבודת הכנסת- חלק ד (ואחרון)- על הדרכים לשפר את תפקודה של הכנסת

בפרקים הקודמים של סקירה זאת תיארתי את העבודה היום יומית בכנסת והעובדה שהכנסת כמעט לא עובדת (חלק א'), הראיתי את חלוקת המשאבים של הכנסת בין פיקוח על עבודת הממשלה וחקיקה פרטית (חלק ב') ודיברתי על חוסר בתכניות עבודה ויעדים מדידים של הכנסת (חלק ג').

בחלק זה אני רוצה לדבר על הצעות לחיזוק מעמדה של הכנסת ולשיפור אופן עבודתה. כמובן שהשינויים לא יהיו פשוטים ויהיו גם כמה נקודות התנגשות עם הממשלה אבל אני מאמין שניתן להגיע לסיכום כולל שכולם יהיו מבסוטים ממנו. בין השאר האופטימיות שלי נובעת מכך שהקואליציה והאופוזיציה הצליחו בשנה האחרונה להגיע לסיכום לפיו יוגבלו הצעות אי האמון בתמורה ל"שעת שאלות" לשרים. סיכום זה מפנה לח"כים ולשרים שעות רבות ויקרות שהם יכולים כעת להקדיש לעבודה, משפר את פיקוח הכנסת על הממשלה ומראה שניתן לשנות סדרי עולם בכנסת.

בנוסף להסכמות שכבר הושגו נראה שיש רצון הן בממשלה והן בכנסת לשנות את אופן עבודת הכנסת. כעת השאלה היא האם תימצא הנוסחה שתהיה מקובלת על כולם. ההצעה שלי היא לכלים מסוימים שלהבנתי ישפרו מאוד את "עבודת הכנסת, היא אינה מתיימרת להיות מלאה או בנויה "כמקשה אחת שחייבים למלא את כל סעיפיה. אך אם אפילו רק סעיף אחד מתוכה יקודם יהיה זה שיפור אדיר.

חיזוק הכנסת

הכנסת היום היא מוסד די חלש בסנקציות שהיא יכולה להפעיל על הממשלה. היא גם אינה מוסד שקוף כפי שאנחנו רוצים לחשוב מפני שרוב הדברים נסגרים בחדרי חדרים בין נציגי הממשלה וחברי הכנסת והדיונים בוועדות השונות (שם כפי שהסברתי כבר מתנהלת עבודת הכנסת האמתית) הן לרוב בעיקר הצגה.
בכדי לחזק את מעמדה של הכנסת אני מציע שני צעדים. הראשון דורש שנציגי הממשלה יעבירו בכתב עד שבוע לפני הישיבה את כל ניירות העמדה שלהם. צעד זה יאפשר לחברי הכנסת לבוא מוכנים יותר לדיונים ולהתייעץ לפניהם עם גורמי מקצוע. כמובן שהצעד הזה דורש שהכנסת תפרסם לו"ז מסודר מראש וגם לזה נגיע.
הצעד השני הוא חובת התייצבות של השר ומנכ"ל משרדו לפחות 4 פעמים בשנה בוועדת הכנסת שמפקחת עליהם. השר יצטרך להציג את פעילות משרדו, את עמידתו בתכנית העבודה, את החקיקה שהוא מקדם ואת נחיצותה ועוד. התייצבות זאת תאפשר לח"כים לבחון באופן רחב את פעילות המשרד עליו הם אמורים לפקח, לשאול שאלות ולהציע דרכי פעולה שונות מאלו שבחר המשרד.

החלשת" הכנסת"

במקביל לחיזוק מעמדה של הכנסת ויכולתה לפקח על עבודת הממשלה מוצע להחליש את יכולתה של הכנסת לחוקק חוקים פרטיים. בהצעה זאת אני מציע בראש ובראשונה להגביל את מספר הצעות החוק, הצעות לסדר יום ושאילתות שח"כ יכול להעלות. הגבלה כזאת תוודא שההצעות שח"כ מעלה אכן יקרות לליבו ועברו הליך עבודה משמעותי.
שינוי משמעותי נוסף שאני מציע הוא לנתב מחדש לוועדת הכנסת כל הצעת חוק שיושבת על שולחן ועדה יותר מ-6 חודשים. אני אסביר את כוונתי ומדוע זה תיקון חשוב- כיום הסנקציה העיקרית של יו"ר ועדה כנגד הממשלה היא לתקוע הצעת חוק ממשלתית ולא להעלות אותה לסדר היום. בצורה כזאת יכול יו"ר הועדה ללחוץ על הממשלה בנושאים שונים. אך כמו כל סמכות גם זאת מוגבלת על מנת שיו"ר הוועדה לא יהפוך לדיקטטור בממלכתו. תקנון הכנסת (סעיף 117) קובע שלאחר 6 חודשים שהצעת החוק יושבת בוועדה ניתן לדרוש מוועדת הכנסת להעביר אותה לוועדה אחרת. אך הסנקציה הזאת אף פעם לא ממומשת מה שמראה שמדובר בחוק בלי שיניים (אגב הכנסת גם לא מפרסמת כמה הצעות חוק יושבות מעל 6 חודשים בוועדות, אך עוד נגיע לזה). לכן אני מציע לשנות את תקנון הכנסת כך שלאחר 6 חודשים הצעת החוק תועבר אוטומטית לוועדת הכנסת. ועדת הכנסת תחליט אם להחזיר את הצעת החוק לוועדה או להעביר אותה לוועדה אחרת. הצעה זאת תחליש במידה מסוימת את כוחו של יו"ר הוועדה ותגרום לו לרצות לסיים לדון בכל הצעת חוק בתוך 6 חודשים אחרת הוא עלול להתבזות. כיום הכנסת בכלל לא יכולה לעשות צעד כזה כי אין לה מנגנון שמבקר היכן נמצאות כל הצעות החוק השונות. מה שמוביל אותנו לסעיף הבא.

שקיפות, בקרה ותכנון

בפוסט הקודם בסדרה זאת הסברתי שהכנסת לא מנוהלת אלא מתנהלת. ניתן לראות את זה בהרבה מובנים אבל אני אתמקד בעובדה שאין מערכת שעוקבת אחרי כל הצעות החוק ואיפה הן נמצאות. הכנסת אינה יודעת כמה הצעות חוק עברו קריאה ראשונה, כמה נמצאות בכל ועדה, כמה מוכנות לקריאה שנייה ושלישית וכו'. היא גם אינה יודעת כמה הצעות חוק עברו אך עדיין ממתינות לתקנות.

כלומר לכנסת אין יכולות שליטה ובקרה ולכן לא ניתן לנהל אותה. מכאן מגיעות ההצעות הבאות שלי:

  1. הכנסת (וכל אחת מוועדותיה) תחויב לדווח דוח שנתי שמתאר בין השאר כמה הצעות חוק הונחו על שולחנה, כמה מהן עברו, כמה נדחו וכמה עדיין בדיונים. בין היתר כל אחת מוועדות הכנסת תדווח כמה הצעות חוק עברו את רף ששת החודשים על שולחנן ויעבירו אותן לדיון מחודש בוועדת הכנסת.
  2. כל אחת מוועדות הכנסת תבנה תכנית עבודה ותפרסם אותו לקראת תחילת כל מושב. בסוף המושב תדווח הוועדה כיצד עמדה בתכנית העבודה שהיא בנתה. יו"ר הכנסת יאשר את תכניות העבודה ויפקח על העמידה בהן.
  3. כחלק מבניית תכנית העבודה כל ועדה בכנסת תפרסם את לוח הזמנים שלה לפחות חודש מראש, מה שיאפשר לממשלה ולגופים אזרחיים להגיש בזמן את ניירות העבודה שלהם לעיון חברי הכנסת. פרסום הלו"ז מראש לא מונע השארת משבצות ריקות לדיונים דחופים לנושאים שעל סדר היום.
  4. פעמים רבות נציגי ממשלה, חברי כנסת ונציגי ציבור מחכים שעות ארוכות מחוץ לאולם ועדה מכיוון שהדיון הקודם עדיין לא הסתיים ולא ידוע מתי יתחיל הדיון אליו הם הוזמנו. לכן אני מציע שבדומה לרכבת ישראל, ועדות הכנסת יפרסמו את עמידתן בלוח הזמנים שהן קבעו. יהיו סנקציות נגד יו"ר ועדות שיחרגו מלוחות זמנים בצורה מוגזמת.

נראות

האזרח שמביט בדיונים של הכנסת רואה בעיקר את מליאת הכנסת. לצערינו ה"דיונים" במליאת הכנסת הם ברובם מונולוגים של ח"כ מול מליאה כמעט ריקה. אין חובת נוכחות במליאת הכנסת מה שיוצר זילות בדיונים של הכנסת. לכן ההצעה הראשונה שלי בנושא זה היא לחייב "קוורום" של 20% מחברי הכנסת בכל ישיבה אחרת הישיבה מתבטלת. חיוב זה יוביל לשני דברים לטעמי. הראשון הוא שיהיו פחות דיונים בכנסת (כי חברי הכנסת לא ירצו סתם לשבת במליאה) והשני הוא שהדיונים שכן יתקיימו יהיו יותר מועילים ובטח בעלי נראות גבוהה יותר.

בדומה אני מציע שבדיוני ועדות יהיה קוורום זהה של לפחות חמישית מחברי הוועדה. זאת על מנת למנוע את המצב (הנפוץ מאוד) שיו"ר הוועדה הוא הח"כ היחיד בדיון. מסתבר שדרישה לקוורום היא נפוצה בעולם.

שינוי נוסף שנדרש בעבודת הכנסת הוא בימי ושעות הפעילות. מצד אחד הכנסת אינה עובדת לפחות 4 חודשים בשנה (כי היא נמצאת בפגרות) ואינה עובדת בימי ראשון וחמישי (כפי שהדגשתי כאן). מצד שני בימים שהיא כן עובדת הכנסת לא פעם ממשיכה דיונים עד השעות הקטנות של הלילה.

אני מציע להפסיק עם שני הנוהגים המגונים הללו. מצד אחד הכנסת צריכה לעבוד יותר ימים בשבוע ויותר חודשים בשנה. מצד שני אני מציע שהכנסת תפסיק את עבודתה כל יום בשעה נורמלית (נניח 8 בערב מקסימום) אלא באישור מיוחד של יו"ר הכנסת.

לבסוף עולה הבעיה של ח"כים שמצביעים בדיונים בהם לא היו נוכחים ומבלי שהם יודעים אפילו על מה הם מצביעים. נוהג זה קיים בעיקר בקואליציה מפני שחלק גדול מחבריה הם חברים בממשלה (שרים וסגני שרים ולכן לא יכולים להצביע בוועדות הכנסת) מה שמטיל עומס  רב על שאר חברי הקואליציה.
הדרך הנכונה לפתור בעיה זאת היא הגבלת גודל הממשלה עליה נכתב רבות. אם לא מגבילים את גודל הממשלה מומלץ לקיים איזה שהוא סוג של החוק הנורבגי שאומר שחלק מחברי הממשלה (או כולם) צריכים להתפטר מהכנסת. שינוי זה יאפשר שיהיו מספיק חברי כנסת מהקואליציה על מנת שהם יוכלו להיות נוכחים פעילים בדיוני הוועדות.

ביטול חוק ההסדרים

הנושא האחרון אליו אני רוצה להתייחס הוא ביטול חוק ההסדרים. כתבתי כבר (פה) שחוק ההסדרים הוא חוק שאינו נחוץ למשרד האוצר אלא לכנסת. חברי הכנסת אינם מסוגלים להעביר רפורמות קשות ולכן הם צריכים את חוק ההסדרים (ואת המשמעת הקואליציונית) ש"יכריחו" אותם להעביר את החוקים והתקנות הדרושים על מנת לנהל מדינה. אני מאמין ש-31 שנים לאחר שהתחילו את החוק (החד פעמי) הזה הגיע הזמן לבטל אותו. הכנסת בתמורה תצטרך להתחייב להעביר או לדחות רפורמות עד תאריך מסוים שיאפשר לממשלה להציע צעדים חלופיים לתקציב. לדוגמה אם התקציב חייב לעבור עד ה-31 בדצמבר יקבע שכל החוקים המשתייכים לחוק ההסדרים חייבים להגיע להכרעה עד ל-24 בדצמבר. ביחד עם חוק ההסדרים יוצעו הצעות חלופיות לכל אחד מהחוקים (בדמות העלאת מסים, קיצוץ רוחבי וכו') והח"כים יוכלו לאשר או לדחות את ההצעות שבחוק ההסדרים מבלי שהממשלה תיפול. אם הצעות החקיקה של הממשלה ידחו, ההצעות החלופיות יכנסו לתוקף. וכך הממשלה תצליח לנהל את תקציב המדינה והכנסת לא תהיה כפויה לאשר חוקים שהיא אינה אוהבת. זה עדיין לא דמוקרטיה במיטבה אבל זה בהחלט צעד בכיוון הנכון. אם הח"כים יוכיחו בגרות אולי בעתיד ניתן יהיה לבטל את חוק ההסדרים לחלוטין.

סיכום

הגיע הזמן שהכנסת תשנה את דרך עבודתה הלא יעילה. הכנסת צריכה להיות שקופה יותר לציבור (ולעצמה), צריכה להיות מנוהלת ולא מתנהלת וצריכה להפגין רצינות ולקחת את החוק לידיים (תרתי משמע). אם הכנסת תפגין רצינות היא תזכה ליחס יותר רציני מהממשלה, מהתקשורת ומהעם. זה באמת אפשרי והרעיונות שאני הצעתי פה הם רק חלק מהרעיונות שניתן לקדם.